מפרשי רש"י על בראשית ל לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על בראשיתפרק ל' • פסוק ל"ח | >>
א • ב • ג • ו • י • טו • טז • יז • כב • כה • כז • כט • ל • לב • לג • לה • לח • לט • מ • מג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ל', ל"ח:

וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרְﬞהָטִ֖ים בְּשִֽׁקְﬞת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃


רש"י

"ויצג" - תרגומו ודעיץ לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמית והרבה יש בגמ' דצה ושלפה דץ ביה מידי דצה כמו דעצה אלא שמקצר את לשונו

"ברהטים" - במרוצות המים בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן

"אשר תבאן וגו'" - ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות שם הציג המקלות לנכח הצאן

"ויחמנה וגו'" - (ב"ר) הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו ר' הושעיא אומר המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר וזהו ויחמנה וגו' (ר"ל בתיבה זו התחברו ל' זכר ונקבה כמ"ש הראב"ע)


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיַּצֵּג – תַּרְגּוּמוֹ "וְדַעֵיץ", לְשׁוֹן תְּחִיבָה וּנְעִיצָה הוּא בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּגְמָרָא: "דָּצָהּ וּשְׁלָפָהּ" (שבת נ' ע"ב), "דָּץ בֵּיהּ מִידִי" (חולין צ"ג ע"ב), "דָּצָהּ" כְּמוֹ "דְּעָצָהּ", אֶלָּא שֶׁמְּקַצֵּר אֶת לְשׁוֹנוֹ.
בָּרְהָטִים – בִּמְרוּצוֹת הַמַּיִם. [בְּשִׁקְתוֹת] – בַּבְּרֵכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ לְהַשְׁקוֹת שָׁם הַצֹּאן.
אֲשֶׁר תָּבֹאןָ וְגוֹמֵר – בָּרְהָטִים אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת, שָׁם הִצִּיג הַמַּקְלוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן.
וַיֵּחַמְנָה [בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת] – הַבְּהֵמָה רוֹאָה אֶת הַמַּקְלוֹת וְהִיא נִרְתַּעַת לַאֲחוֹרֶיהָ, וְהַזָּכָר רוֹבְעָהּ, וְיוֹלֶדֶת כַּיּוֹצֵא בוֹ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: הַמַּיִם נַעֲשִׂין זֶרַע בִּמְעֵיהֶן וְלֹא הָיוּ צְרִיכוֹת לְזָכָר (ב"ר עג,י), וְזֶהוּ "וַיֵּחַמְנָה" וְגוֹמֵר.

מפרשי רש"י

[לז] הרעועות וכו'. דאם לא כן "הנותרות" למה לי. ועוד דהוי למכתב 'הנשארות', מאי "הנותרות" דמשמע שהם מותר בלבד, ואין אדם מקפיד עליהן. ואם תאמר ממה נפשך, אם כל הטובים היו נקודים וטלואים אם כן כדין עשה לבן להסירם, שהרי יש לו להסיר כל נקוד וטלוא, ואם היו הטובים אינם נקוד וטלוא, אם כן לבן אף על גב שהיה רמאי (לעיל כט, כה) ורשע (רש"י לעיל כד, נ) כיון שאמר "לו יהי כדברך" (פסוק לה) והיה עושה בנפש חפיצה, איך היה עושה זה ולא ירא שיעקב יחזור בו, כיון שהוא משנה התנאי, ונראה שיעקב אמר "נקוד וטלוא" (פסוק לב) שהוא משמע טלוא ונקוד הרבה, והוא חפש אחר כל אשר יש בו לבן (פסוק לה), ואף על גב שלא היה לו אלא שנים או שלשה שערות לבנות, וידוע שמב' ושלשה שערות לא יהיו מולידין כיוצא בהן, ואפילו הכי הסיר הכל ואמר שזה גם כן הוא בכלל "נקוד וטלוא", וכוונתו היה כדי להסיר הטובים, לכן צריך לומר בהמה שהיתה טובה חפש אם יש בה ב' או שלשה שערות לבנות והסיר אותם מתוך עדרו, עד שלא נשאר טובה בעדרו:

ולפירוש זה יתורץ דבר המקלות שעשה יעקב, אף על גב שנראה רמאות, שהרי לבן עשה מה שלא היה לו לעשות שלקח מן העדר כל הטובים, לכך עשה דבר המקלות משום זה, ובודאי כל ענין המקלות אינו כל כך כמו אלו שלקח מן העדר. ויתורץ גם כן "כל אשר לבן בו" דכתיב כאן (פסוק לה), ולא כתב זה לעיל. ואין צריך לך לטעם אחר כלל, והוא פירוש רז"ל, כי אחר שהיה לבן עשה לו דבר זה, כי התנה עמו להסיר נקוד וטלוא - והוא הסיר כל אשר לבן בו, והיה יעקב משער כי דבר המקלות לא יגיע לכל זה שהסיר, אם לא שיהיה מעשה ה' שאמר "והנה כל העתודים העולים על הצאן" (ר' להלן לא, י) והוא סייע לדבר המקלות, אבל לפי הענין הטבעי לא היה מגיע להשלים חסרונו מה שלקח, ואין כאן עוד קשיא כלל:

[לח] עץ ושמו לבנה. דאין לפרש "לבנה" 'לבן', שהרי כתב אחריו "ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן", אלא שמע מינה שלא היה לבן רק העץ נקרא לבנה לפי שהוא נעשה כן אחר הפיצול:

[לט] ועוד לקח מקל לח לוז. הוצרך להוסיף 'ועוד לקח מקל לח לוז' כדי לתרץ [למה] (שלא) אמר "ולוז" בוי"ו, ותירץ שהוא מחובר למעלה, וכאילו כתיב 'ועוד לקח מקל לח לוז':

[מ] תחבן וכו'. דלא שייך "ויצג" אלא על דבר העומד בלא סמך, והמקלות אי אפשר לעמוד מעצמם, לכן צריך לפרש לשון תחיבה, והם עומדים כך:

[מא] במרוצת. שלשון 'רהט' הוא מרוצה:

[מב] הבריכות העשויים בארץ להשקות הצאן. מה שהוסיף 'העשויים להשקות הצאן' מפני שקראן הכתוב "בשקתות המים", שהוא לשון משקה, לכך פירש 'העשויין להשקות הצאן'. וכן פירוש הכתוב; במרוצת המים, ואיזה מרוצת המים - העשוים להשקות הצאן, וזהו "בשקתות":

[מג] ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות. כלומר דאין "אשר תבאנה הצאן" מחובר אל "שקתות המים", כלומר באותם השקתות אשר תבאנה הצאן לשתות, דלא הוה ליה למתלי בביאת הצאן לשתות, רק הוי למכתב 'בשקתות אשר מהם הצאן שותים', לכך צריך לומר דקאי אלמעלה - דהציג המקלות ברהטים אשר תבאנה הצאן, וכאשר תבאנה הצאן יהיו נרתעים כמו מי שבא פתאום אל מראה משונה, ולכך תלה בביאת הצאן:

[מד] הבהמה נרתעת וכו'. פירוש שאין המים מחממים את הבהמה שיאמר 'ויחמנה הצאן בבואן לשתות', אדרבה המים מקררין, אלא פירושו כשבאת לשתות נרתעת הבהמה וכו'. והוקשה לרבי הושעיא דלא הוי לכתוב רק 'ויחמנה הצאן בבואן אל המקלות' ופשוט בעת שבאו לשתות היה, דכבר כתיב "אשר תבאנה הצאן לשתות", אלא המים נעשו זרע, לפיכך תלה הכתוב בשתיית הבהמה, וכתב "בבואן לשתות" שמי השתיה נעשו זרע. וזהו "ויחמנה", פירוש דהוי למכתב 'וירביעו את הצאן', ופירש רבי הושעיא "ויחמנה" שהיו המים נעשין זרע בתוך מעי הבהמה, וזהו "ויחמנה", שהבהמה היתה מתחממת, ונעשה המים זרע בתוך מעיה. ויש מפרשים (החזקוני) זהו "ויחמנה" שהמלה אנדרוגינוס, שהיה לכתוב 'ויחמו' או 'ותחמנה', אלא מפני שהבהמה היתה זכר ונקיבה יחד, שהרי נעשה זרע זכר ממנה והיא בעצמה נקיבה, ולפיכך "ויחמנה":