מלבי"ם על בראשית ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · ל · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א) "ותרא רחל". רחל חשבה שמה שלא ילדה אינו בסבתה רק בסבת יעקב, עז"א "כי לא ילדה ליעקב", שכבר כתבו חכמי הטבע שהאהבה היתירה תמנע ההולדה לפעמים, או שחשבה כפי מ"ש למעלה שהוא ענין השגחיי מסובב ג"כ מרוב האהבה, כמ"ש וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ולכן "ותקנא רחל באחתה", כי חשבה טוב היה לה שתהיה היא השנואה בלבד שתלד בנים, וע"כ "אמרה ליעקב הבה לי בנים" כי בו הדבר תלוי:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "התחת אלהים אנכי". ר"ל "המונע ממך פרי בטן הוא אלהים", ולא אני הסבה לזה רק אלהים מנע, ולא מסבתי רק ממך, וא"כ איך תעמיד אותי תחת אלהים להתרעם עלי התרעומות שיש לך על אלהים:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג - ד)" ותאמר". רצתה עכ"פ שתלד אמתה, אם לבטל הוראת המזל, אם שהבן יחשב על שמה כנ"ל אצל הגר, וע"ז קרא מעתה בשם שפחה שהיא יותר מאמה, שמצד זה יחשבו הבנים ע"ש גברתה:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג - ד)" ותאמר". רצתה עכ"פ שתלד אמתה, אם לבטל הוראת המזל, אם שהבן יחשב על שמה כנ"ל אצל הגר, וע"ז קרא מעתה בשם שפחה שהיא יותר מאמה, שמצד זה יחשבו הבנים ע"ש גברתה:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ותלד ליעקב בן". כן נכתב תמיד אצל בני השפחות ללמד שיעקב קבלו כבן גמור המיוחס לו לא כבן שפחה, כי הוציאה לחירות, ובכ"מ יקדים מה שהוא עקר, וע"כ אמר "ליעקב בן", משא"כ בפעם השני אמר "בן שני ליעקב," שעקר החדוש שהיה בן שני, וכן יאמר בכל אחת מן השפחות:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "דנני אלהים". ר"ל מדה"ד שפטני ועצרני מלדת, ובכ"ז זכני קצת במה ששמע קול תפלתי במקצת ויתן לי בן:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "נפתולי אלהים". מלשון צמיד פתיל שהוא מענין כסוי וחותם, ר"ל הענינים שביני ובין אחותי מדוע ילדה היא ולא אנכי, יש בזה נפתולי אלהים היינו סודות אלהים ודברים נעלמים מכוסים מעין בשר אשר בם נפתל ונתכסה עניני כי מי יעמוד בסוד ה', "גם יכלתי" ואסבול אותם בשמחה, כי צדיק ה' וישר משפטיו:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "בגד". שב שנית מזלי ואקוה שאוליד עוד:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג) ב"אשרי." יש הבדל בין אושר ובין הצלחה. שההצלחה היא בעניני העולם, והאושר היא באושר הנפש, אמרה הגם שאיני מצלחת כי אישי לא יאהב אותי אני מאושרת, כי "אשרוני בנות", הכל חושבים אותי למאושרת ובת עוה"ב ומאשרים את מעשי, ובזכות זה זכיתי לכך:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "וילך ראובן". יספר ראשונה צדקת ראובן שהלך בימי קציר חטים שאז השדות מלאים כל מגדים וכל טוב ולא לקח מאומה רק דודאים, ולא דודאי גנה שאינם הפקר רק דודאי שדה שהם הפקר, זאת שנית "שהביא אותם אל לאה אמו", שהדודאים מסוגלים להולדה, ורצה שאמו תוליד עוד בנים הפך דרך העולם שירצו שיהיה יחיד לאמו, והוא רצה בתועלתה, שמטעם זה בלבל אח"כ יצועי אביו כמו שנפרש במקומו, עתה יספר ענין שתי האמהות, ואיך שלם ה' לכל אחת כמפעלה, שלאה לא בטחה בסגולת הדודאים רק אל ה', ורחל שעד עתה לא התפללה חשבה שע"י סגולת הדודאים תתעבר ותלד, ולכן אמרה "תני נא לי מדודאי בנך":


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו) "ותאמר לה המעט קחתך את אישי". שבמה שתשתדל שאישך יהיה אצלך בתמידות, כי יעקב נטע אהלו אצלה בקביעות, וזה פשע נגדי שמגרע העונה שמחויב לי, וגם שזה מורה שתבטח על הטבע שמרוב הבעילות תפקד בבנים, וזה מעט בעיניך כי תוסיף תחבולות טבעיות וסגולות "לקחת גם את דודאי בני", ומן ה' יסור לבך שטוב שתתפלל אליו ולא לבטוח על ענינים טבעיים, ורחל הבינה הדברים כפשטן ואמרה לכן ישכב עמך:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז) "ויבא יעקב". מגיד צדקת יעקב, שעבד באמונה ולא בא לביתו עד הערב." ותצא לאה לקראתו", פי' ברי"א שהיה דרכו שבבואו היה סר אל אהל האשה שישכב עמה בלילה, והיה סועד שם, לכן יצאה לקראתו טרם שיכנס באהל רחל. ותאמר אלי תבא, וזה מורה שהיתה כוונתה לש"ש ולכן לא בושה לומר כן, כי לא עלה על לבה דבר תאוה, שאז היתה בושה מזה, והיה ענינה כאדם קודם החטא שהיו ערומים ולא יתבוששו. "כי שכר שכרתיך", ר"ל בשכר שלא בטחתי על דודאים רק על ה' יהיה שכרי שאוליד, "וישכב עמה בלילה הוא", ר"ל שנחה דעתו מזה והוא בעצמו וברצונו שכב עמה לא כאנוס ממנה:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז - יח) "וישמע אלהים". כי התפללה ע"ז, "ותאמר נתן אלהים שכרי", ר"ל שרחל נתנה שפחתה בבטחה על סגולות טבעיות, ולכן לא הועיל לה, ואני שאיני סומך על הטבע כמו שהראיתי מענין הדודאים ונתתי שפחתי לטובתה לא בדרך סגולה נתן אלהים שכרי:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז - יח) "וישמע אלהים". כי התפללה ע"ז, "ותאמר נתן אלהים שכרי", ר"ל שרחל נתנה שפחתה בבטחה על סגולות טבעיות, ולכן לא הועיל לה, ואני שאיני סומך על הטבע כמו שהראיתי מענין הדודאים ונתתי שפחתי לטובתה לא בדרך סגולה נתן אלהים שכרי:


 

</noinclude>

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ) "זבדני". זה אינו בעבור שכר שפחתי, רק אותי בעצמי זבד זבד טוב, ועתה יקחני אישי אל זבולו ואהלו, כי אהלי צר מהכיל אותי "כי ילדתי לו ששה בנים":


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב) "ויזכר". את מעשיה הטובים, "וישמע אליה", כי עתה התפללה:


 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כה) "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". ששם מקומי כי שם אבי ואמי, ושם ארץ מולדתי, ופה אני גר, ואם הייתי רוצה לצאת אל ארץ אחרת היית יכול לעכב בידי, אבל אחר ששם מקומי וארצי, לכן:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כו) "תנה את נשי ואת ילדי". ואם היית נותן לי את בנותיך בחנם, היית יכול לאמר לא נתתים לך אדעתא דהכי שתוציאם מארצם, אבל הלא "עבדתי אותך בהן", ודינם כקנין כספי שרשות בידי להוליכם לכל מקום אשר אחפוץ, ולבל תאמר שלא עבדתי אותך באמונה כפי התנאי, וע"כ תוכל לשנות את דבריך ולעכב את נשי, ועז"א כי אתה "ידעת את אשר עבדתיך", וא"כ הם שכר עבודתי ואוכל ללכת עמהם כרצוני:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כז) "ויאמר אליו לבן". לבן השיב שתי תשובות, תחלה השיב כפי שטתו, שהעבודה היתה בשביל הבנות, שעפ"ז טוען יעקב שנשותיו המה כקנין כספו שיכול להוציאם אל ארץ אחרת, עז"א "נחשתי ויברכני ה' בגללך", ר"ל ראיתי שכל ברכתי היא רק בגללך, ואם תצא מפה אשוב להיות דל ורש כבתחלה ויתגלה למפרע שלא עבדת לי מאומה, כי כל פרי העבודה ומה שהרוחתי עי"ז יהיה כאין בצאתך, ואדעתא דהכי לא נתתי לך בנותי, שזה דומה כמי שקנה שדה מחבירו בעד מעות ואח"כ חזר הקונה והשליך את המעות לים שמתבטל הקנין:


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כח – לא)    למה אמר שנית ויאמר, תחלה אמר נקבה שכרך, ואח"כ אמר לשון מה אתן לך, ולמה לא אמר יעקב תיכף את השכר שמבקש, וא"ל אתה ידעת את אשר עבדתיך וכו' שכ"ז דברים מיותרים, ומ"ש לא תתן לי מאומה משמע שאינו מבקש כלום, ובקש הרבה:

(כח) "ויאמר". עוד אמירה שניה, להכחיש הנחת יעקב ויסודו, שמה שאתה אומר שבנותי נתנו לך בשכר עבודה והם כקנין כספך, הוא שקר, כי בנותי נתתי לך בחנם, כמ"ש לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, שאמר בפירוש נותן אותם בחנם כמש"פ שם, ומה שעבדת אותי י"ד שנה מגיע לך ע"ז שכר ותשלומין, "ונקבה שכרך עלי", כמה מגיע בעד ארבע עשרה שני העבודה, ואתנה, וא"כ שבנותי אינם כקנין כסף אצלך אין לך רשות להוציאם למדינה אחרת:


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט) "ויאמר אליו". השיב לו, מה שאתה אומר נקבה שכרך עלי שאתה רוצה לשלם כפי שכר המגיע לשכיר שנה בעד ארבע עשרה שנים כמנהג המדינה, הוא טעות, כי אם תרצה לשלם לי שכר בעד העבודה לא די בשתתן כפי שכר שכיר הרגיל, כי לי מגיע חוץ מן השכר מתנות גדולות בעד ארבעה דברים. א] בעד העבודה עצמה, שלא עבדתי עבודת שכיר הרגילה רק עבדתי ביום ובלילה, וכמו שאמר יעקב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, וע"ז מגיע שכר ביחוד, ועז"א "אתה ידעת את אשר עבדתיך". ב] שהעבד העובד באמונה עד שצאן אדוניו חשובים אצלו כצאן שלו וחס עליהם כשלו, כמ"ש רחליך ועזיך לא שכלו וכו', ע"ז מגיע לו מתנות רבות ביחוד. וזה שאמר ואת אשר היה מקנך אתי, שהגם שהיו מקנך היו אתי, כאלו הם שלי, כמ"ש כרועה עדרו ירעה כמש"פ שם:


 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ל) "כי מעט", ג] שהעבד שעשה את אדוניו לעשיר גדול שבבואו לביתו היה אדוניו דל ורש וע"י חריצותו ובקיאותו נתעשר בעושר גדול, הלא יחויב שיתן לו בעבור זה מתנות גדולות ביחוד, וז"ש "כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב". ד] עבד שהיה צדיק ואיש אלהים, וע"י צדקתו חל ברכת ה' על בית אדוניו בכלל, ונתברך מה' בכל אשר לו בברכה שלמעלה מן הטבע, הלא ראוי בעבור זה למתנות רבות וגדולות, וז"ש "ויברך ה' אתך לרגלי", ולפ"ז מה שאתה אומר שתשלם לי שכר כמ"ש נקבה שכרך, שהוא רק שכר הרגיל, אינו צודק, כי לי מגיע מתנות גדולות והון רב חוץ משכר הקצוב ושכר שכיר, וכ"ז על העבר ומה שנוגע על העתיד שאתה רוצה שאשאר עוד בעבודתך, שעז"א "ועתה", ר"ל מכאן ולהבא, אני משיב לך שא"א שאשאר אצלך, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, הלא עתה בניתי לי בית אשה ובנים וצריך אני לדאוג בעבור ביתי:


 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לא) "ויאמר מה אתן לך". השיב לו אני מודה לך שבעד העבר לא יצדק שכר לבד, רק שאני מחויב ליתן לך מתנות גדולות בעד כל ארבעה דברים שאמרת, ואני מוכן לתת לך מתנות כדברך, אמור מה אתן לך. "ויאמר יעקב", בעד העבר, "לא תתן לי מאומה", כי לא עבדתי בעד שכר ומתנות רק בעד שתי בנותיך וכפי התנאי שבינינו, ובנותיך הם קניני שקניתים ממך בשכר עבודה, וי"ל רשות להוציאם לארץ מולדתי, ועל העתיד אם תרצה שאשאר עוד אצלך, "אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה":


 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(לב – לז)    מ"ש אעבר בכל צאנך היל"ל תעבור, אחר שלבן הוא המסיר את הנקודים ולקחם לעצמו לא יעקב, ומ"ש והיה שכרי משמע שהמוסרים הם שכרו שאל"כ היל"ל שמה שיולדו מהיום והלאה יהיה שכרו - הנה בתנאי של יעקב לא הזכיר עקודים כלל רק טלוא ונקוד בעזים שכולל זכרים ונקבות, ולמה הסיר לבן מן התישים את העקודים ומן העזים הנקבות את הנקודות, וכן יפלא מ"ש אח"כ אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך איך יכול לאמר עקודים שלא נדבר בתנאי כלל, והשאלה החמורה אחר שלפי התנאי שביניהם לקח לבן מן הצאן את כל אשר לבן בו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב שלא ימצא בין הצאן מה שיביטו עליהם ללדת כמוהם. ואיך עשה יעקב הערמה של המקלות שהם נגד התנאי ורמה את לבן נגד היושר והצדק:

(לב) "אעבר בכל צאנך היום". הנה כל המפ' יפרשו שמ"ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא, היינו שלבן יסיר את הנקודים והטלואים הנמצאים מכבר ויקחם לעצמו, ושהנקודים והטלואים שיולדו מהיום והלאה יהיו ליעקב בשכרו, ולפ"ז מה ששם יעקב את המקלות היה מרמה ועול נגד התנאי שהתנה שלא ימצאו בעדרו נקודים וטלואים, וזה בלתי נכון, שא"כ היל"ל תעבור בכל צאנך היום, כיון שלבן הוא העובר והמסיר לקחתם לעצמו, לכן האמת שכוונת יעקב היה "שיעקב יעבור בכל הצאן להסיר את העקודים והטלואים הנמצאים והיה שכרי", ר"ל שבין הנקודים והטלואים שנמצאים מכבר ובין הנקודים והטלואים שיולדו מהיום והלאה שייכים לשכרו, וזה מדויק בדבר שאמר אעבור כדי שאסיר משם כל שה נקוד וכו' והיה שכרי, ר"ל כל הנקודים שאסיר יהיה בעד שכרי על העתיד, והנה התנה שמן הכבשים בין מן הזכרים בין מן הנקבות יסיר ג' מינים, שהם נקוד וטלוא וחום שהוא מראה אדומה, ומן העזים בין מן הזכרים בין מן הנקבות יסיר שני מינים, שהם נקוד וטלוא, ואלה הנמצאים בעדר יהיה שכרי תיכף:


 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לג) "וענתה בי." ר"ל ואם תשאל הלא הנקודים והטלואים הנמצאים בעדר מכבר נוכל לספור אותם ולראות כמה הם, ותקח לך אחרים תמורתן, וכן למה בחרתי דוקא בנקודים וטלואים, ע"ז משיב שבאמת הנקודים והטלואים הנמצאים היום מספרם ידוע ואין שייך חשד, אבל אני רוצה "שתענה בי צדקתי ביום מחר," ר"ל בזמן העתיד, אם "תבא לבדוק את שכרי", אם לא גנבתי דבר משלך, ולעתיד אין מספר הנולדים ידוע, לכן בחרתי שכל הנקודים והטלואים הנמצאים בין הצאן יהיה שלי, ובזה תתברר צדקתי," כי כל אשר איננו נקד וטלוא גנוב הוא אתי," וגם אמר לו שבזה תתברר צדקתי, כי ודאי הכל נעשה בהשגחה, כי לבן בעצמו הודה שברכתו היא השגחיית מה' ושהיא בגלל יעקב, ובודאי לא יולדו נקודים וטלואים רק כפי שיהיה קצוב מהשגחת ה' שמגיע לי בשכרי, ואם יהיו נקודים וטלואים רבים, יודע שה' ראה צדקתי שעבדתי באמונה וקצב לי שכר הרבה:


 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לד) "ויאמר לבן הן". הסכים על התנאים האלה ואמר "לו יהי כדברך", שיולדו לך נקודים וטלואים הרבה וענתה בך צדקתך לפני ה':


 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לה – לו) "ויסר". לבן שנה תיכף את התנאי והיה השנוי בג' דברים. א] שיעקב התנה שכל הנקודים והטלואים הנמצאים בעדר מכבר שייכים אל יעקב, ולבן פירש פירוש אחר בדברי יעקב, שמ"ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא היינו שלבן יסירם ויקחם לעצמו. ומ"ש והיה שכרי, היינו מכאן ולהבא יהיה זה שכרי, וכמו שפי' המפרשים את דברי יעקב, וע"כ הסיר את הנקודים ויתנם ביד בניו, וזה נגד התנאי שיעקב יקח אותם. ב] שלפי כוונת יעקב שהוא יקחם היה התנאי מפורש שימצא בעדר שתחת יד יעקב נקודים וטלואים שיביטו הצאן עליהם ויולידו כדמותם, ולבן הסירם ויתנם ביד בניו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב, שלא ימצא בעדר כל אשר לבן בו שיביטו הצאן עליהם, שלכן הוכרח יעקב לתחבולת המקלות, ובזה שנה לבן את התנאי לא יעקב. ג] עשה ערמה ורמאות גדולה, שעי"כ יוכל להחליף תמיד משכורת יעקב, כמ"ש אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך, שיפלא באיזה אופן היה יכול לשנות בכל זמן את השכר מעקודים לנקודים, ועוד הלא בתנאים של יעקב לא נזכר רק נקודים וטלואים, ולא הזכיר כלל מן עקודים, ואיך היה יכול לחדש לו עקודים, רק שלבן עשה בערמה והניח יסוד שעליו יבנה טענותיו תמיד, כי יעקב התנה שיסיר מן הכבשים ומן העזים כל נקוד וטלוא, וזה כולל בין מן הזכרים בין מן הנקבות, ולבן שרצה להחליף תמיד את משכורתו מעקודים לנקודים הסיר מן התישים שהם העזים הזכרים גם את העקודים [חוץ מן הנקודים שבודאי הסיר כפי התנאי], ומן העזים שהיינו הנקבות הסיר הנקודות והטלואות, ומן הכשבים הסיר גם כל חום [חוץ מן הנקודים והטלואים], ובזה מצא תמיד מקום לטענה, כי מה שהסיר הי' סי' שזה יהי' שייך מכאן והלאה ליעקב, שלכן הסירם כדי שאותם שיולדו מכאן ולהבא יהיו נכרים שהם של יעקב, וא"כ אם רצה היה אומר עקודים יהיה שכרך, והביא ראיה ממה שמן התישים שהם זכרי העזים הסיר את העקודים מפני שהם של יעקב, ומזה מוכח ששכרו הוא עקודים, ואם רצה היה אומר נקודים יהיה שכרך, והביא ראיה מן העזים הנקבות שמהם הסיר את הנקודות, ואף שיעקב היה יכול לדחות בכל טענה להפך, שאם לבן הביא ראיה מן התישים ששכרו עקודים היה ליעקב ראיה מן הנקבות ששכרו נקודים, כבר היה ספק בדבר והיה לבן המוחזק ולא נתן לו רק כפי מה שרצה:


 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לה – לו) "ויסר". לבן שנה תיכף את התנאי והיה השנוי בג' דברים. א] שיעקב התנה שכל הנקודים והטלואים הנמצאים בעדר מכבר שייכים אל יעקב, ולבן פירש פירוש אחר בדברי יעקב, שמ"ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא היינו שלבן יסירם ויקחם לעצמו. ומ"ש והיה שכרי, היינו מכאן ולהבא יהיה זה שכרי, וכמו שפי' המפרשים את דברי יעקב, וע"כ הסיר את הנקודים ויתנם ביד בניו, וזה נגד התנאי שיעקב יקח אותם. ב] שלפי כוונת יעקב שהוא יקחם היה התנאי מפורש שימצא בעדר שתחת יד יעקב נקודים וטלואים שיביטו הצאן עליהם ויולידו כדמותם, ולבן הסירם ויתנם ביד בניו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב, שלא ימצא בעדר כל אשר לבן בו שיביטו הצאן עליהם, שלכן הוכרח יעקב לתחבולת המקלות, ובזה שנה לבן את התנאי לא יעקב. ג] עשה ערמה ורמאות גדולה, שעי"כ יוכל להחליף תמיד משכורת יעקב, כמ"ש אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך, שיפלא באיזה אופן היה יכול לשנות בכל זמן את השכר מעקודים לנקודים, ועוד הלא בתנאים של יעקב לא נזכר רק נקודים וטלואים, ולא הזכיר כלל מן עקודים, ואיך היה יכול לחדש לו עקודים, רק שלבן עשה בערמה והניח יסוד שעליו יבנה טענותיו תמיד, כי יעקב התנה שיסיר מן הכבשים ומן העזים כל נקוד וטלוא, וזה כולל בין מן הזכרים בין מן הנקבות, ולבן שרצה להחליף תמיד את משכורתו מעקודים לנקודים הסיר מן התישים שהם העזים הזכרים גם את העקודים [חוץ מן הנקודים שבודאי הסיר כפי התנאי], ומן העזים שהיינו הנקבות הסיר הנקודות והטלואות, ומן הכשבים הסיר גם כל חום [חוץ מן הנקודים והטלואים], ובזה מצא תמיד מקום לטענה, כי מה שהסיר הי' סי' שזה יהי' שייך מכאן והלאה ליעקב, שלכן הסירם כדי שאותם שיולדו מכאן ולהבא יהיו נכרים שהם של יעקב, וא"כ אם רצה היה אומר עקודים יהיה שכרך, והביא ראיה ממה שמן התישים שהם זכרי העזים הסיר את העקודים מפני שהם של יעקב, ומזה מוכח ששכרו הוא עקודים, ואם רצה היה אומר נקודים יהיה שכרך, והביא ראיה מן העזים הנקבות שמהם הסיר את הנקודות, ואף שיעקב היה יכול לדחות בכל טענה להפך, שאם לבן הביא ראיה מן התישים ששכרו עקודים היה ליעקב ראיה מן הנקבות ששכרו נקודים, כבר היה ספק בדבר והיה לבן המוחזק ולא נתן לו רק כפי מה שרצה:


 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לז) "ויקח לו יעקב." הנה לפי מה שכתבתי נתתי אמת ליעקב, שלא שקר באמונתו, כי בפירוש התנה שימצא בעדר נקודים וטלואים שיביטו הצאן עליהם, ולבן עשה נגדו עולה בזה, וע"כ עשה המקלות שיהיה במקום הנקודים שהתנה שימצאו בין הצאן:


 

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לח)" ויצג את המקלות". הנה אין דרך הצאן להתפעל מן צבע המקלות רק מן צבע הצאן, והיה התחבולה שהצאן שבאו לשתות מן הרהטים באו משני צדדים של הרהטים ועמדו אלה נוכח אלה, ויצג את המקלות באמצע הרהטים, וכאשר ראו הצאן שמצד זה על הצאן שמצד השני והמקלות באמצע נדמה להם שצבע המקלות הוא על הצאן, שהצאן הם נקודים, ונתפס בכח המצייר שלהם כך. וז"ש אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ששעורו "אשר תבאנה הצאן לנוכח הצאן", צאן מול צאן, וספר כי זה היה רק הכנה טבעיית לעזר אל הנס, שבאמת היה הכל דרך נס כמי שהראהו המלאך בחלום שזה נעשה ע"י מלאכי ה' עושי דברו, כמ"ש כ"פ כי צריך אל הנס קצת ענין טבעי, ויאמר שהיה הנס הזה בג' דברים. א] "ויחמנה בבאן לשתות", שבעת בואן לשתות אז נעשה חמום של הזווג:


 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לט) "ויחמו." ב] "שהחמו אל המקלות," לא אל יתר הצאן שלא היו נקודים. ג] "ותלדן הצאן," שצורה זו פעל על הצאן בדרך נס ונולדו גם עקודים כדי שאם ישנה לבן מנקודים לעקודים יהיה ליעקב העקודים:


 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מ) "והכשבים". שמפני שבכשבים היה ליעקב גם חום שהוא מראה הנוטה לאדום, שזה לא עשה ע"י המקלות, הפריד את הכשבים מן העזים, [שכן נראה מלשנא דכשב שמורה תמיד הבדל המינים, כמ"ש בס' התו"ה ויקרא סי' קעח] "ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום" שמצא "בצאן לבן", כי מן הצאן לא הסיר לבן לא עקוד ולא חום, כי חום לא הסיר כלל ועקוד לא הסיר רק מן התישים כנ"ל. וישת לו, אולם מן אלה שנולדו לו נקודים וטלואים שם לו עדרים לבדו:


 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מא - מב) "והיה בכל יחם" פי' המפרשים שהמקושרות הם המבכרות בחדש ניסן, או הבריאות שתאות הזכרים רבה, לכן שם את המקלות כי בהם פעל תחבולות המקלות ובהעטיף הצאן המאוחרות שאין תאותם רבה כ"כ לא שם:


 

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מא - מב) "והיה בכל יחם" פי' המפרשים שהמקושרות הם המבכרות בחדש ניסן, או הבריאות שתאות הזכרים רבה, לכן שם את המקלות כי בהם פעל תחבולות המקלות ובהעטיף הצאן המאוחרות שאין תאותם רבה כ"כ לא שם: