גור אריה על רש"י בראשית ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · גור אריה · על רש"י בראשית · ל · >>

פסוק כו[עריכה]

איני רוצה לצאת וכו'. דאם לא כן תנה למה לי הלא לא היה לבן מחזיק בהם שיאמר תנה וגו':

פסוק כז[עריכה]

נחשתי בניחוש שלי וכו'. דאין לומר על ברכת הצאן כמשמעו דבזה לא שייך "נחשתי" דמאי ניחוש יש כיון שגם קודם לכן היו לו צאן אלא שלא היו כל כך הרבה אין זה ניחוש. ועוד דלא שייך ניחוש בצאן רק דבר נראה ונגלה שמתחלה לא היה לו צאן הרבה ואח"כ היה לו צאן הרבה ואין זה ניחוש כי בצאן היה עובד כי ניחוש נקרא דבר שאינו תולה באותו דבר עצמו רק בענין אחר ולפיכך על הבנים אומר כי היה מנחש שלא היה לו בנים ועכשיו היה לו בנים אף על גב דאינו תולה בדבר שעבד לו:

אפשר היו לו בנים וכו'. ואם תאמר דילמא קטנים היו או כל כך צאן היו לו שגם בנותיו הלכו אל הצאן ויש לומר דקשיא לן למה הוצרך למכתב "כי רועה היא" דמאי נפקא מיניה אלא שהכתוב בא לומר שלא היה ללבן בן כלל והוצרך לשלוח בתו אל הצאן וכדי שלא תאמר דילמא לעולם היה לו בנים ודרך אקראי היה כי לא היה פנאי לבנים ולעולם בנים היו לו לכך אמר הכתוב כי רועה היא תמיד ומזה למדנו שלא היה לו בנים כלל ללבן דאם היה ללבן בנים קטנים א"כ עדיין קשה מאי נפקא מיניה שהיתה רועה קבוע בשלמא אם לא היה בנים כלל בא ללמוד לך שלא תאמר שהיה לו בנים אבל אם דרך אקראי היה סוף סוף היה לו בנים אלא למדנו מזה שלא היו לו בנים כלל:אין

פסוק כט[עריכה]

את חשבון מיעוט וכו'. כלומר הא דכתיב "ואת אשר היה מקנך אתי" אע"ג דכבר כתיב "את עבודתי אשר עבדתיך" ומאי בא לומר עוד ואת אשר היה מקנך אתי דכל עבודתו שעבדו אינו אלא בצאן שלא עבד את לבן שאר עבודה אלא פירושו חשבון מיעוט מקנך שהיה אתי וגו'. ושני דברים אמר לו את עבודתי אשר עבדתיך בכל כחי וגם חשבון מיעוט מקנך ובא הברכה לרגלי כדכתיב בקרא:

פסוק ל[עריכה]

כמו עם רגל. שר"ל סמוך לרגלי וזהו שמוש הלמ"ד של לרגלי והוא כמו עם ומפני שאין הברכה עם הרגל שיאמר ויברך ה' אותך לרגלי ועוד מה זכות יש ליעקב שהש"י ברך לבן עם ביאת רגלו לכך הוצרך לפרש בשביל ביאת רגלו וזהו פירוש לרגלי:

לצורך ביתי. דאין כל מה שהאדם עושה הוא לביתו ממש שכל הצאן לא היו לביתו אלא מכרם ולקח בעדם צורך ביתו ולפיכך פירש "לביתי" לצורך ביתי:

וצריך אני ג"כ לעשות עם בני. ומה שלא פירש כמשמעו כמו שלבן עושה לביתו גם אני אעשה לביתי דאין שייך דכי אם לא היה עושה לבן לביתו וכי לא היה ראוי שיעקב יעשה לביתו ואף על גב שבניו קטנים היו מ"מ היו יכולים לעשות מלאכה שהרי ראובן הביא בימי קציר חטים דודאים מן השדה:

פסוק לב[עריכה]

נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכבשים. ר"ל אף שחום בכבשים אבל נקוד וטלוא מכל שכן שאם נפרש כל שחום בכבשים דווקא חום קשה דהא לקמן פירש והכשבים הפריד יעקב הנולדים עקודים וכו' ואם כן מדקאמר הנולדים עקודים מוכח דהנולדים עקודים הם של יעקב בכבשים דאם לא כן מאי שנא אותם הנולרים מאשר כבר היו שם בשלמא אם העקודים והטלואים היו ליעקב אם כן כבר הסיר את כל העקודים והטלואים ולא היה שם רק הנולדים בלבד שהם ליעקב והא דכתיב ויסר ביום ההוא את התישים וגו' ולא הזכיר שהסיר את הכבשים הנקודים והטלואים מפני שעל כרחך אתה צריך לומר שאין רגיל להיות כל כך נקוד וטלוא בכבשים כמו שדרך להיות בעזים, שהרי אף אם תאמר שלא היה שכרו של יעקב הכבשים הטלואים רק החומים א"כ יש לך לדקדק למה קבע לו שכרו בעזים הנקודות והטלואות ובכבשים החומים אלא מפני שאינו שכיח כל כך נקודים וטלואים בכבשים כמו בעזים וכן חום אינו שכיח בעזים ולפיכך הזכיר העיקר ויסר התישים וגו' שרגילים להיות נקודים וטלואים וכל אשר לבן בו מרבה הכל ואפילו כבשים שאין דרך להיות נקודות וטלואות והשתא יהיה דבר המקלות בין לכבשים בין לעזים וכן פירש הרמב"ן. והשתא יתורץ מה שפירש לקמן אצל "והכבשים" הנולדים עקודים וטלואים ועיין עוד לקמן:

אותן שיולדו. דאותן שנולדו כבר הסיר לבן ונתנם ביד בניו כדכתיב בקרא:

ועוד שלא תאמר. וצריך לשני הטעמים האלו, דאילו טעם ’שלא תאמר על הנולדים וכו'’ אם כן לא היה צריך להסיר רק הקטנים אבל הגדולים הם ניכרים ואין צריכין הבדל ואילו משום שלא תאמר על ידי זכרים שהם נקודים תלדנה הצאן דוגמתן אם כן לא היה צריך להסיר רק הגדולים הראוים להריון והוא הסיר הכל בין גדול בין קטן ולפיכך צריך לפרש שניהם כאחד: