רבינו בחיי על בראשית ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · ל · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · ל · >>

Verse 2


התחת אלהים אנכי. על דרך הפשט וכי במקומו אני שיהיה לי כח שאפקוד את העקרות והלא מפתח זה לא נמסר ביד שליח. והוא שדרשו רז"ל שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואלו הם מפתח של חיה מפתח של גשמים ושל תחית המתים. ועל כן אמר התחת אלהים אנכי. וכי במקומו אני או שלוחו אני שאתן לך מה שמנע ממך.


וע"ד הקבלה התחת אלהים אנכי כבר רמזתיו למעלה בתחילת הפרשה, ואינה ה"א התמיהה אלא ה"א ודאית כמו (שמואל א ב) הנגלה נגלתי, וכאלו אמר תחת ה' שהוא אלהים אנכי, הודיע אותה כי דיוקנו חקוק במרכבה ומזה הוא יודע כי האלהים הוא המונע, ועל כן דחקה עצמה למסור לו בלהה שפחתה כדי למשוך כח הלידה ממנה מכח הה' שהוא האלהים המונע ואליו התפללה בסוף, הוא שכתוב ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים.


Verse 3


Verse 4


Verse 5


Verse 6


ותאמר רחל דנני. כשילדה בלהה שפחת רחל הבן הראשון אמרה רחל דנני אלהים. וראוי לאדם ליזהר בדבריו כולם אף כי בתחילת דבריו. וכבר דרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם. ואלו הם נחש ושר האופים ועדת קרח והמן. וכבר ידעת אחרית רחל שמתה בלדתה כי מדת הדין נמתחה כנגדה.


ויש לך להבין איך קראה שמו דן כי פירשה בשמו מה שרמזה לאה בשם ראובן. ולפי שמדת הדין כלולה ברחמים לכך הוסיפה עוד לומר וגם שמע בקולי כנגד שמעון. והשני קראתו נפתלי כנגד ה' הצדיק, וגם זה ממטה למעלה.


Verse 7


Verse 8


Verse 9


Verse 10


Verse 11


ותאמר לאה בגד. דרשו רז"ל שנולד מהול. ויתכן לפרש לפ"ז כי מה שהוא חסר אל"ף לרמוז שהוא עשירי לנמולים, והם אברהם יצחק ויעקב ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי גד. ומנין התיבה בג"ד עולה תשעה לרמוז כי אף ע"פ שהיו הנמולים לפניו תשעה והוא העשירי אעפ"כ אינם כי אם תשעה עמו לפי שנולד מהול, ומה שנמצא קרי בא גד באל"ף, כי השם יתעלה זימן בפי לאה לקרותו גד מלשון גד גדי כלומר בעל מזל וע"כ אמרה בא גד כלומר בא המצליח בעל המזל. כי בני גד היו בעלי גבורה מצליחים במלחמות כענין שכתוב (בראשית מט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב, כלומר יצליח ויתגבר עליהם לבסוף.


ועל הכונה הפנימית קראתו לאה גד מלשון המשכה, בראותה שעמדה מלדת הוצרכה לחזור ולמשוך מן המקום שפסקה משם כשילדה יהודה, ובכח התפלה שאמרה גד גדי כלומר יתחזק מזלי משכה כח הלידה וילדה ליששכר שהוא כנגד הבינה שנאמר (ד"ה א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. והבן השני קראתו אשר כי התפללה בו ג"כ ואמרה יישר כחי שאתחזק ואלד עוד ותהיה המשכתי דרך סלולה מלשון (משלי כג) ואשר בדרך לבך. ואז נתן לה זבולן שהוא כנגד הקו האמצעי המכוון עם התשובה רצועה ישרה. ונמצאת למד כי גד ואשר לא על פי המדות נקרא אלא על שם התפלה. ובכח התפלה שהתפללה בגד נתן לה יששכר, ובכח התפלה שהתפללה באשר נתן לה זבולן, וזה מבואר.


Verse 12


Verse 13


Verse 14


וימצא דודאים בשדה. דודאים כצורת בן אדם יש להם דמות ראש וידים והוא המועיל להריון, וזהו בדרך סגולה שיש בהם לא בדרך הטבע כי התולדה שלהן קרה אבל הפרי והוא כדמות תפוחים יש להם ריח טוב, ומזה אמר הכתוב (שיר ז) הדודאים נתנו ריח. וראובן לא הביא לאמו השורש כי אם הפרי להשתעשע בו ולהתענג בריחו ורצתה בזה לכבוד יעקב לבשם יצועיו, כענין שכתוב (משלי ז) נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. כן פירש הרמב"ן ז"ל


Verse 15


Verse 16


Verse 17


Verse 18


Verse 19


Verse 20


ותקרא את שמו זבולן. כנגד הקו האמצעי של מעלה שהוא מכוון כנגד הקו האמצעי של מטה. ולכן נקרא בהמ"ק של מטה זבול, והוא הבן הששי כנגד וי"ו שבשם, וזהו לשון כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולן.


Verse 21


ואחר ילדה בת. ואחר שילדה לאה ששה בנים ילדה בת אחת. ולשון ואחר באורו ובאחרונה כמו (בראשית לג) ואחר נגש יוסף. ואולי כוונה בזה כנגד ה' אחרונה, וע"כ יאמר ואחר שילדה לו ששה בנים שהם שש קצוות עליונים שהם כנגדם קצוות תחתונים שהם חתומים בשמו ילדה באחרונה בת, כי השכינה כלולה משש קצוות והנה היא מדת הדין, וזהו ותקרא את שמה דינה שתי אותיות אמצעית הכנוי משולבות עם שתי אותיות של שם הרחמים כי היא בת מי זהב. או נאמר כי לא כוונה כלל אך כאשר ילדה לזבולן לא רצתה לרדת ולקבל מן הכחות שלמטה ממנו ולא חששה להם כיון שקבלה כבר כל הכחות של מעלה שהם העקר. וזהו שאמרו רז"ל חכמי האמת לאה התפללה וחזרה נקבה, וכוונתם בזה לומר כי היתה לאה ראויה להנתן לה יוסף אלא שלא רצתה וחזרה נקבה, כי לא חששה לכל מה שלמטה מזבולן וע"כ באה לידי מכשול ואירע בה מה שאירע.


ולפי הפשט מה שהתפללה וחזרה נקבה לכבוד רחל עשתה כן, הוא שאמרו בברכות פרק הרואה (דף ס) שהתפללה תוך ארבעים יום, אמרה לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות מיד נהפכה והיתה לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה.


Verse 22


Verse 23


אסף אלהים את חרפתי. כלומר שהיו מחרפין אותה. לאמר יוסף ה' לי בן אחר, ובהזכרת שם יוסף רמזה זה. ומה שאמרה בן אחר ולא אמרה בנים אחרים יורה שהיתה יודעת בכך לפי שכבר היו ללאה ששה בנים ולבלהה ולזלפה שנים שנים הרי י', וכיון שנולד יוסף שהיה אחד עשר ידעה כי עוד יהיה לה בן אחר לתשלום י"ב.

והנה רחל הזכירה בו שתי לשונות לשון אסיפה ולשון תוספת, באורה על הנגלה בלשון תוספת ועל הנסתר בלשון אסיפה, אסף אלהים את חרפתי. להורות כי יוסף ירמוז על הקו האמצעי שהוא מאסף לכל המחנות מחבר כל הקצוות מעלה ומטה. והנה ענפיו הנמשכים ממנו הנצח וההוד לכך יצא מיוסף שני שבטים מנשה ואפרים. והיה בנימין כנגד שתי המדות שלמעלה ממנו. ואמו קראתו בן אוני כלומר בן כחי שהוא מדת הדין. ואביו קרא לו בנימין שהוא הרחמים כלומר בן ימין. ושתי מדות אחרונות כבר רמזתי בדן ונפתלי, והבן כי דן ונפתלי צדק וצדיק, ויוסף הקו האמצעי עם ענפיו, ובנימין ידי אביר יעקב המקבלות ממעל לו, וא"כ הכל בכלל, וזה מבואר.

Verse 24


Verse 25


Verse 26


Verse 27


Verse 28


Verse 29


Verse 30


כי מעט אשר היה לך לפני וגו' ויברך ה' אותך לרגלי. יאמר מיום שבאה רגלי לביתך באה לך הברכה. וכן הזכיר לבן נחשתי ויברכני ה' בגללך. והברכה היא שפרץ המקנה חוץ מגדרו של עולם, ומתחילה לא מסר בידו אלא שבעים ועלו לששים רבוא ואמרי לה לק"כ רבוא. וכן דרשו בב"ר מעט אשר היה לך לפני ר"ש בשם ר' חזקיה אמר מעט ע', נאמר כאן מעט ונאמר להלן (דברים כו) ויגר שם במתי מעט מה להלן ע' אף כאן ע' וכו'.


מתי אעשה גם אנכי לביתי. שאשתדל בתועלת ביתי כמו שהשתדלת אתה עד עתה בעבודה אשר עבדתיך. או פירש מתי אעשה לביתי כמו שעשיתי לביתך. ומ"ש ארעה צאנך אשמור, פי' אהיה שומר שכר.


Verse 31


Verse 32


אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וגו' והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכבשים יהיו שלי, ואם תמצא בצאני גוון אחר בלתי זה הגוון תדע שהוא גנוב אתי. והשיב לבן הן לו יהי כדברך למדך הכתוב שקבל לבן העזים רובן שחורות ע"כ אמר כל אשר לבן בו. וקבל הרחלים רובן לבנות וע"כ אמר כל חום בכשבים אלו השחורות. ולפי שפירש בתישים העקודים והטלואים בלא נקודים, ופירש בעזים הנקודות והטלואות בלא עקודים ע"כ הוצרך לומר כל אשר לבן בו.


Verse 33


Verse 34


Verse 35


Verse 36


Verse 37


מקל לבנה. מקל של לבנה והוא ארז מעצי הלבנון כלומר מטה של לבנה לח.


ולוז וערמון. פירושו מקל מאילן ששמו לוז והוא שקדים, ומאילן ערמונים.


ויפצל בהן פצלות לבנות. פי' קלף באותם המקלות מקצת הקליפות שהם שחורות ובמקום הקלף נראה לבן ובמקום שהקליפה עומדת בו הוא שחור. זהו מחשוף הלבן החשוף הוא הלבן שעל המקלות, והמקלות האלה אשר פצל הציג אותם ברהטים בשקתות המים, כשהיה רוצה נקודים היה מקלף מקומות מן המקלות מלשון נקודות הכסף כן היו נקודים, מקום הסרת הקליפה היה לבן ומקום הקליפה שחור ואז היו נולדים נקודים. וכשהיה רוצה עקודים היה מקלף מקצת המקלות למעלה ומקצת המקלות למטה נשאר בהם הקלוף. וכשהיה רוצה חום בכבשים לא היה מקלף כלל אך הגוון שהוא שחור נשאר בו ואז היו נולדים שחורים. וכשהיה רוצה ברודים לא היה מקלף כלל כי הגוון ההוא היה שחור עשני. ויעקב היו לו מקלות רבות במיני הארז בגוון זה.


והיה הענין הזה ליעקב דבר חכמה וסוד הטבע מעורב בנס. כי היה ענין טבעי מצד פצול המקלות ומצד אחר היה נס גמור שלא היו נולדים כפי האמהות אם שחורים שחורים אם לבנים לבנים. וא"ת שציור המקלות לעיני הצאן היה גובר על הטבע הפשוט, מ"מ שיהיו כולם בגוון המקלות שהוא הציור ואין גם אחד שיהא בגוון האמהות א"א זה בלא נס. וכן אמר יעקב ואלהי אבי היה עמדי. בא ללמד כי לולא הנס וסיוע אלהי לא היה הענין נגמר בפצול המקלות בלבד. וכן אמר עוד ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. ייחס הענין לאלהים שעשה עמו להפליא.


Verse 38


ויחמנה הנקבות. ויחמו הזכרים. והיו הצאן מצד אחד מתקרבות אל הרהטים לשתות מים ומצד אחר היו מתפחדות מהתקרב אל המקלות והיו נרתעות ושבות לאחוריהן והזכר בא ורובעה ומתקרבת אל המים ואז היתה צורת המקלות שכנגד עיניהן חקוקה מצטיירת בלבם ובמחשבתן בשעת החמום ומזה היו הנולדים עקודים נקודים. זהו שאמר ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלואים. ומה שאמר לנכח הצאן יחזור להצגת המקלות כי לנכח הצאן היה מציג המקלות בעת שיחמו הצאן. והנה הצאן דרכן לילד שני פעמים בשנה כי הם יולדות לחמשה חדשים שכך ארז"ל בהמה דקה מתעברת באדר ויולדת באב. ואותם הנולדים בראשונה הם המקושרות שהצאן בכחו בעת שקושר ובועט והם הנולדים בראשונה. ובשניה הם העטופים תשושי כח האמהות והנולדים מהן ומתשישותן אין משגיחין על מה שכנגדן. וע"כ בהעטיף הצאן לא היה משים מקלות ברהטים כי אם פעם אחת בשנה בימי ניסן היה מציג המקלות, אבל בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים כי לא ישאר ללבן עד פרסה.

ודע כי מה שלקח לו יעקב מקל לבנה לא עשה זה מעצמו רק ע"פ המלאך, כי כן אמר יעקב לרחל וללאה שאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים וגו'. ואחרי כן ויקח לו יעקב מקל לבנה. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה יעקב כשראה המראה הזאת בחלום ידע שהקב"ה עושה לו נס כדי שלא ירמה אותו לבן כמו שאמר ואלהי אבי היה עמדי, ואמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. ואחר שראה כי מן השמים עוזרים אותו הציג המקלות ההם לשני ענינים.

האחד להעלים הנס ולהסתירו כדי שלא תשלוט בו עין הרע, וכן תמצא שאמר אלישע לגחזי (מ"ב ד) וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער. והיתה כונת אלישע כדי שלא ירבה בדברים עם בני אדם ושלא יגלה שליחותו ולא ישלוט בו עין הרע, וגחזי לא נשמר מזה כאשר צוהו וגלה הדבר ושלטה בו עין הרע הוא שכתוב (שם) לא הקיץ הנער.

ואל תתמה בזה אם כח עין הרע גדול כל כך שהוא שולט אפילו בדברים שהנס מתפשט בהם, שכן מצינו בלידת השבטים שבשביל דבור אחד של לאה שאמרה אודה את ה' שנתנה הודאה בבן רביעי על שהכירה שנטלה יותר מחלקה שלט בה עין הרע, הוא שכתוב מיד ותעמוד מלדת. ועוד מצינו בבני יוסף שהיה הנס מתפשט בהם בדברים מברכת אביהם שאמר (בראשית מט) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. כשאמרו ליהושע (יהושע יז) ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' השיב להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה, ודרשו רז"ל החביאו עצמכם ביערות כדי שלא ישלוט בכם עין הרע. ועוד אין לך מעשה נס גדול כענין מתן תורה ושם מצינו ששלטה בו עין הרע, וכן אמרו רז"ל למה נשתברו לוחות ראשונות לפי שנתנו בפומבי שלטה בהן עין הרע ונשתברו, לוחות שניות שנתנו בצנעה שנאמר (שמות לד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר לא שלטה בהן עין הרע ולא נשתברו. ומזה עשה יעקב ענין המקלות שהוא מעשה טבע כדי להעלים מעשה הנס שלא יבינו לבן ואנשיו ושלא ישלוט בו עין הרע.

השני כדי שיתקיים הנס ע"י מעשה הטבע כמו שמצינו שאמר הקב"ה ליהושע במלחמת העי (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה וכיון שכל מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נס מה להם לאורב אבל צוהו שיעשה דבר שיהיה סבה לנס.

והנה יעקב כשאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים וגו' הבין מיד כי לצורך משל ודמיון נאמר לו כענין מה שאמר הקב"ה להושע (הושע א) קח לך אשת זנונים שהרי הדבר הזה מדין תורה אסור להסתכל בו, שכן דרשו ז"ל אסור להסתכל בעוף ובבהמה בשעה שנזקקין זה לזה, ואם כך איך יאמר לו המלאך שיסתכל. אבל הענין היה כי מתוך החלום הזה בא יעקב לעשות הדבר ולהתנהג בחכמת הטבע בענין המקלות לא לרמות את לבן ח"ו אלא להשמר מלבן שלא ירמהו.

וממעשה הטבע שבפרשה זו יש ללמוד חיוב בני אדם שיש להם שכל ודעת לקדש עצמם בשעה שנזקקין עם נשותיהם, שהרי אנו רואים בבהמות ציור העובר יוצא כפי ציור המחשבה. וע"כ אמרו ז"ל לעולם יקדש אדם את עצמו בשעת תשמיש, וקדושה זו היא טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת ולא בדברים אחרים רק באשתו. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה, אם הבהמות שאין להם דעה להבין תועלת הדבר ונזקו ואינן עושות אלא מכח הטבע יש להם כח לפעול בתולדות כפי הצורה המצטיירת בלבם והקבוע במחשבתם. ק"ו לבני אדם אשר להם כח גדול בנפש השכלית לצייר במחשבתם ובלבם העליונים והתחתונים ויש להם כונה בדעת ובשכל להתכוין באותו הציור, שצריכים לטהר מחשבותם בענין ההוא.