כתובות נד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני או דלמא אמה דעבדא איסורא קנסוה רבנן איהי דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן תיקו בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה או דלמא כיון דלא תקינו רבנן כתובה עד שעת נישואין לית לה תיקו:
בעי רב פפא בת אנוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה מאי כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני או דלמא כתובה טעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה תיקו:
את תהא יתבא בביתי וכו':
תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי אבל מזוני אית לה מר בר רב אשי אמר אפילו מזוני נמי לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות הא לא נתפייסה יש לה מזונות אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל אמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה אין לה מזונות אמר רב חסדא זינתה אין לה מזונות אמר רב יוסף כיחלה ופירכסה אין לה מזונות מאן דאמר זינתה כל שכן כיחלה ופירכסה מאן דאמר כיחלה ופירכסה אבל זינתה אית לה מאי טעמא יצר אנסה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות ולא והתניא מכרה כתובתה ומשכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות הני אין אבל תובעת לא הני בין בבית דין בין שלא בבית דין תובעת בבית דין אין שלא בב"ד לא:
וכך היו אנשי ירושלים וכו':
אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרוודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא אתו לקמיה דרב נחמן שמעה לקלה דבת מחוזא היא אמר להו בבל וכל פרוודהא נהוג כרב אמרו ליה והא לנהרדעא נסיבא אמר להו אי הכי נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל ועד היכא נהרדעא עד היכא דסגי קבא דנהרדעא איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה אמר רב חייא בר אבין וחילופה בלקיט רב כהנא מתני וכן בלקיט ומנח בה סימנא יתמא וארמלתא שלח ופוק אמר רב נחמן אע"ג דתנן במתניתין כוותיה דשמואל הלכתא כוותיה דרב דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן אמר ליה רבא לרב נחמן וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל אמאי הלכתא כוותיה דרב אמר ליה לכאורה כשמואל רהיטא כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה:
כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי הוה קא ממטי להו לבי דינא אמרי זילא לן מילתא דתיזלי הכי אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא אתו לקמיה דרבינא אמר להו הלכתא כוותיה דרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה ההוא דאמר להו נדוניא לברת זל נדוניא א"ר אידי בר אבין פורנא ליתמי ההוא דאמר להו
רש"י
[עריכה]
כיון דלית לה כתובה - לאם לית לה מזוני דבת דהא תנאי כתובה הוא:
בת ארוסה - הבא על ארוסתו וילדה לו ומת ולו בנים יש לה מזונות מנכסיו או לא:
כיון דאית לה כתובה - כגון שכתב לה מן האירוסין אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה:
או דלמא כיון דלא תקון רבנן - למכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל:
בת אנוסה - אנס את הנערה ונשאה אחרי כן כדכתיב ולו תהיה לאשה וילדה לו בת ומת יש לה מזונות מן האחין או לא:
יש לה כתובה - מנכסיו:
מנה - אם מת ואע"ג שכבר נתן כסף קנסה לאביה:
יצא כסף קנסה בכתובתה - ואין לה כתובה:
מאי - מזונות הבת שהן תנאי כתובה פקעי בהכי או לא מי אמרינן כיון דלית לה כו':
או דלמא כתובה היינו טעמא - דלא תקון לה רבנן משום דכל כתובת אשה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנוה:
והא לא מצי מפיק - כדכתיב לא יוכל לשלחה כתובה דמשום אפוקי הוא דלא תקון דליכא למיחש לית לה אבל שאר תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה איתקון אית לה:
בביתי ולא בביקתי - אם יש לו בית כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה ואין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא צריף צר וקטן ולשון ביקתא בי עקתא (שבת דף עז:) יכולין לומר לכי מאצלנו דאת תהא יתבא בביתי כתב לך ולא בביקתי:
אבל מזוני אית לה - בבית אביה מנכסיו ולא אמרינן כיון דלא קרינן בה ואת תהא יתבא בביתי לא קרינן בה ומתזנא מנכסי ורב יוסף בביתי יתירא דריש דתקון למכתב בביתי תרי זימני ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי:
[ונתפייסה - תו לא קרינן בה מיגר אלמנותיך]:
הא לא נתפייסה יש לה - בתמיה ואפילו אין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה:
כיחלה ופירכסה - גליא דעתה דלא מחמת כבוד בעלה מעכבת לינשא:
עשתה כתובתה אפותיקי - קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותיקי לבעל חוב שלה:
הני אין - לפי שהן גיבוי כתובה אבל תביעה לא:
פרוודהא - כרכים הסמוכים לה:
מחוזא - מפרוודי בבל:
דסגי קבא דנהרדעא - כל מקום שמודדין תבואה במדת קב נהרדעא:
שמין מה שעליה - כשמגבין לה בית דין כתובתה שמין בגדיה בפרעון כתובה:
בלקיט - שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים כשיוצא ממנו שם אותן בגדים בשכרו לשמואל ורב אמר אין שמין:
וכן בלקיט - לרב שמין ולשמואל אין שמין:
ומנח בה - רב סימנא במילתיה:
יתמא וארמלתא שלח ופוק - הפשט בגדיהן וצא:
יתמא - לקיט:
דתנן במתניתין - בהך דערכין:
אחד המקדיש נכסיו כו' ואחד המעריך עצמו - והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה אין לו לגזבר לא בכסות אשתו כו':
לשמן - בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו ואע"פ שלא לבשום עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל:
לכאורה כשמואל ריהטא - פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי מקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו:
ההוא דאמר להו - צואת שכיב מרע:
נדוניא לברת - קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים:
פורנא ליתמי - הריוח ליתומים ולא אמרינן ניתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה:
תוספות
[עריכה]בת אנוסה מהו. תימה דאנוסה גופה תיבעי:
בביתי ולא בביקתי. כשאין להן כי אם ביקתי היא מפסדת דלכולי עלמא יכולין לגרשה וביש להם בתים טובים היא מרווחת בהאי לישנא דביתי שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה כדאמרינן בהנושא (לקמן דף קג.) ואין להחליף לה לגרוע ממנו או שמא אפילו לכיוצא בו:
לית הלכתא ככל הני שמעתתא. [אכולהו קאי] בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא דאי ככל הני דוקא וקאי נמי אתבעוה לינשא א"כ קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן דאמר לעיל לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל כו' וכה"ג איכא בפרק תולין (שבת דף קמ.) לית הלכתא ככל הני שמעתתא דלאו דוקא:
ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. פר"ח ובמקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג ובמקום שאין מנהג יעשו כשמואל דהלכתא כוותיה והא דבעי בסמוך עד היכן נהרדעא לאו משום דאין הלכה כשמואל אלא משום דשאר בבל נהוג כרב והא דקשה מההיא דאלמנה (לקמן צה:) שם אפרש בע"ה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
קכב א ב ג מיי' פי"ט מהל' אישות הלכה י"ד, טוש"ע אה"ע סי' סט סעיף ה:
קכג ד מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה א', סמג לאוין פא ועשין מח, טוש"ע שם סימן צג סעיף ה:
קכד ה מיי' שם, טוש"ע שם סעיף ח:
קכה ו ז מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה א', טוש"ע שם סעיף ג:
קכו ח ט מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה ד', סמ"ג עשין מח, טוש"ע שם סי' צט סעיף א:
קכז י מיי' פ"ג מהל' ערכין הלכה י"ד, סמג עשין קלא:
קכח כ ל מיי' פי"א מהל' זכיה הלכה כ"ב, סמ"ג עשין עב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז:
ראשונים נוספים
הא דבעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא: כבר פירשתיה בריש פירקין (מג, ב) בשמעתא דמיגבה מאימת גבתא בסיעתא דשמיא.
גרסינן לקמן בפרק מציאת האשה (סח, ב): תנו רבנן, הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר אבדו אף פרנסתן וקיימא לן כרבי והוא דמחאי, אי נמי, מתזנה מן היתומים אף על גב דלא מחאי. וגרסינן בירושלמי בפרקין (הי"ב) דהכא לא אבדו פרנסתן. ר' אבין בשם ר' אילא ובמודים להם בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי כתובתי והיורשין אומרים נתקבלת, עד שלא נשאת יורשין צריכים להביא ראיה שנתקבלה כתובתה נשאת עליה להביא ראיה שלא נתקבלה.
תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי: פירש רש"י ז"ל: אם יש לו בית כופין היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולים לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם, אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא בית צר וקטן יכולים לומר לה לכי מאצלנו, אבל מזוני אית לה בבית אביה, עד כאן. נראה מלשונו, דאין להם לשכור לה כלל, אלא אומרים לה שבי אלמנה בית אביך, כיון שאין מדור של אבינו מספיק לנו ולך יחד. אבל הראשונים ז"ל אמרו דשוכרין לה בית לפי כבודה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (הי"ג) ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית, אמר ליה, היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים, כהדא חדא איתת הוה פורנה דעשרין דינרין והוה חד בית בטב עשרה דינרים, אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או יתבון לה ביתא טב או יביאו עשרה דינר, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים, וכן כתב ר' צמח בתשובה, ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היתומים.
והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מהל' אישות ה"א) על הבית, או שלא היה לו בית אלא בשכר שנותנין לה מדור לפי כבודה, ומיהו מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני, לא הוה משמע טפי דאין שוכרין לה כלל, והרמב"ן ז"ל כתב: דלפי דברי הראשונים ז"ל, איכא למימר דהא דאמר מר בר רב אשי, אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר, כאותה ששנינו (קג, א) יכולים היתומים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה, דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם, ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה, דכיון דלאו מינה הוא, מזונות שלמים נותנים לה, שאם רוצים יבואו אף הם לדור עמה, עד כאן.
ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל: הכין פסק רבנו אלפסי ז"ל כשמואל והכי תניא בהדיא בתוספתא (בפרקין ה"ו): שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים, וגרסינן נמי בירושלמי (פי"א ה"ב): ר' אבהו אמר קיסרי כיהודה ושאר ארצות כירושלים. ובשם הרב אב ב"ד ז"ל שמעתי, שמביאים ראיה מדתנן (לקמן צה, ב) אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, ואמרינן בגמרא מפני שיש לה מזונות, ואם ברשות היורשין לתת לה כתובתה אמאי מוכרת שלא בבית דין, והלא ברשותם לסלקה ולהתפיסה לכתובתה מה שמכרה והיא צריכה בית דין. וכן משמע מהא דתנן (לקמן קז, ב) האשה שאמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ויש עוד להביא ראיה דכל רב ושמואל בדיני קיימא לן (בכורות מט, א) כשמואל, ואי משום דבעינן עד היכן נערדעא ההיא כבר פרקה רבנו אלפסי ז"ל.
אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין: ואסיקנא כרב. ואף על גב דריהטא דמתניתין דערכין (כד, א) כוותיה ליתא, דכי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. ומינה דגרושה אין שמין מה שעליה, דאיהי לא נפקא אלא איהו היא דמפיק לה בעל כרחה, כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל, אף על פי שחלק עליו הר"ז הלוי ז"ל. ואף על גב דנקיט דלא נפיק מדעתיה שמין לה מה שעליו, התם הוא, משום דמעיקרא למיפק קאי ולא אקני אלא כל זמן שהוא משמשו אבל אשתו דמעיקרא לא קיימא למיפק, לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקה מדעתה אי דלא מפקי לה מן שמיא. ויש מי שאומר דבגרושין אפילו בגדי שבת אין שמין לה, דכלהו אקני לה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהן אין שמין, ופירשו עלה בירושלמי (קדושין פ"א ה"ד): דכלי רגל וכלי שבת שמין, התם אחים לא מיקנו אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה, אבל בגדי שבת דלהתיקר עשויים לא, אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת. ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו דשבת וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר.
בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא: יש שפירש דלא מבעי' ליה אלא כשהגיע זמן שהי' אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי (כי אכל) [אי אכלה] ברתא נמי אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולית לה תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראה הדברים. או דלמא כיון דלא תיקנו רבנן עד שעת הנשואין פירוש דאע"ג דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אע"פ שלא כתב לה מ"מ לא תיקון רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פירש רש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא דכתובת בנין דכרין אינן אלא בנשואין שזוכה בה הבעל וקודם לכן ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה:
בת אנוסה יש לה מזונות וכו' עד טעמא מאי תקינו רבנן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה: פירש רש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקינו לה רבנן כתובה דליכא למיחוש בה אבל שאר תנאי דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אי תיקון יש לה עכ"ל ז"ל. וממנו אתה למד דמבעיא לן דה"ה למזונות (אסורה) [אנוסה] גופה מה"ט ואגב ריהטא דלעיל נקטיה בבתה וכן עיקר ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוני' איכ' כתובת בנין דכרין דכל דכן בארוסה לא (נפיק ולא נכפינן) [קפיץ] למיתב לה האב נדוני' אלא על דעת (שיזונו) [שיזכו] בה הבני'
תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי: פירש רש"י דלהכי קתני תרי זימנא בביתי ולמעוטי שאם היה בית צר (מאכיל) [מהכיל] לה ולהם. שיכולים לומר לה לכי את מאצלנו אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסיו ולא אמרי' כיון דלא קרינן ביה בבית לא קרינא ביה ומתזנא מנכסי (ומדברי רב יוסף) [ומר בר רב אשי אמר] אפילו מזוני לית לה דהא בהא תליא ילפינן לה כ"ש היכא דליכ' שום בית דאין לה דירה ואין היורשי' חייבים להשטר לה בית דהא בביתי קאמר ואפי' למ"ד דלית ליה דרב יוסף בהא מודה אבל בירושלמי אמר שאם אין שם בית היורשים חייבין להשכיר לה בית (ולפירוש רש"י) [ולפיכך יש שפירש] שאפילו רב יוסף [לא] קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנים לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותני' לה מזונות שלימי' או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלימים ומר בר רב אשי אמר אין לה מזונות שלימים ולא נהירא דא"כ היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזונו' אין לה ומאי אפי' [דקאמר] כיון (דאין) [דאית] לה דירה דדלמא הא דאמ' רבנן ולא בבית עקתא לתקוני דירה כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהא לה מזונות שלימים כיון דאית לה דירה מ"מ ועוד לישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל והירושלמי חלק על תלמוד שלנו בזה ואנן אתלמודא דילן סמכי' ואי קשיא לן דהכא דרשינן בביתי ולא בבקתי ואלו לקמן בפ' הנושא דרשי' מינה שנשתמש במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי"ז אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סלקין דתקנתא דרבנן הוא שיהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא רווחא אית לה והיכא דליתא דתיפיק ותיזול כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן [בית] כלל. תשלום הירושלמי שאומר שהיא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היורשים פי' כשתבא לגבות הכתובה מן הקרקע כדתנן רבנן והם רוצים לסלקם במעות הדין עמהם כהדא חדא איתא הוה [*) פורנא עשרין דינרין והוי חד בית טב י' דינרין כו' עד ואמר איתבין לה ביתא או יתבון לה כ' דינרין כו' כצ"ל (המו"ל)] פרוכה עשרה דינרים של מעלה אשר או שגבתה אותה בחיי בעלה ותנינן תמן חד בית טב עשרה דינרי' אתא עוברי' קמי' דרבי יוחנן ואמר או יתקן לה ביאו יתקן לה עשרה דינרי אמר רבי מונא לית בית טב אלא עשרה דינרים כמאן דלית ליה (פירכא) [פורנא] אלא עשרה דינרים מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים ע"כ והלכתא כרבי מונא דהכי שיטתיה בתלמודא דילן לקמן במכילתין. ולית הלכתא ככל הני שמעתי' פירש הגאונים ז"ל דברים כפשוטם דאכולהו קאי ואפילו תבעוה להנשא ונתפייסה ולא משום (דתקנו לדידך) [דתקשי לאידך] דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא אין לה מזונות וסברא דתלמודא היא למדחינהו להני מסברא דנפשיה [ודכותי' איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי כ"ז חסר.] (המו"ל) אחריתי אבל בתוס' פי' דלא דחינן אלא ההוא שזנתה וההיא (דניחא ליה) [דכיחלא] אבל לא ההיא דשמואל דתבעו' לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפירש שם ומיהו לשון כל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל דהיינו דמשום תרתי בלחוד לא הוה למימר ככל הני שמעתתא וכן פסק הר"ם ז"ל דתובעת כתובתה בבית דין אפילו על ידי שליח[ב) צ׳ל ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא כו׳ כצ"ל. (המו״ל)] ודוקא תובעת אבל כתובה שלא יפסיד ויורשי דכוותא פשיט' שיש לה מזונות ובתובעת נמי אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס [ג) כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר׳ אדא בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזוני מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קמי כו׳ כצ׳׳ל. (המו׳׳ל)] בהדיא דמלת אמינן בה ואמר לה רבי אבא בר כהן בעי לך תיבעי פורני ליתמי ואברי כמזוני מילי עליה עובדי קמי ר' יוחנן ואהדרה למזוני ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירי מקצתה הא קי"ל דאפילו בנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאמר לקמן בפרק הכותב מכרה כתובתה משכנה כתובתה פירוש שמכרה או משכנה כולה כדפרישנ' וכ"ת אפילו משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה בכולה כתובתה וי"ל דמכ"מ כיון דשעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי' לענין זה:
אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר כאנשי גליל : והלכתא כשמואל בדיני וכבר האריך בזה הרי"ף ז"ל ואע"פ שראיותיו צריכין חיזוק עיקר הפסק כן הוא מטעמ' דכתיבנ' הלכך כי איתא מנהגא עבדי' כמנהגא ואי ליכא מנהגא עבדי' כשמואל. וא"ת למה הוצרכו לומר (נגד) [ועד] היכא דנהרדעי וי"ל לפי שנהרדעי בבבל וכל פרווד' נהגו כרב חוץ מנהרדעי והא נהרדעי נסיב' א"ל לנהרדעי א"כ נהרדעי וכל פרוודא הא נהיג כשמואל ושמעינן מינה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעת' דתדו' עימי' בדוכתי' הולכין בזה כפי מנהג מקומו שבא' לשם:
אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה: פירש ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני ליה אדעתיה למיפק ולמיסק ומיהו אינה יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטו' ערומה ותלך והא דאמר ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא דהוי אמרי לומר שאינם שלהם לגמרי או תקבלו בדמיהם או תפשיטם כי אקני לה אדעתא למיקם אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתב הרי"ף ז"ל מינה שמעינן דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפק' אלא איהו דמפיק לה בעל כרחה שלא כדברי ר"י הלוי ז"ל ואף על פי [ד) נ"ל דצ"ל דלקוט מאריה מפיק לי' ולא נפיק מדעתו שמין לו מה שעליו כו׳ (המו״ל)] דלקוני ליה ולא נפק מדעתה שאין לו מה שעליו התם הוא דמעיקרא אדעתיה דמיפק עייל ולא אקני ליה אלא לכל זמן שהייא משמשתו אבל אשתו דמעיקרא קיימי לא מיפק דלא קאמר למיפק. לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקא מדעתה או דלא נפיק מן שמי' הלכך גרושה אין שמין מה שעליה אפילו בגדי שבת אין שמין [ה) חסר וכצ"ל ול"ד למה דאמרינן בב"ק דף י"א האחין שחלקו כו׳ ומה שהוא על נשיהם ובניהם אין שמון ופי' כו׳ (המו"ל)] ופי' בירושלמי דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין הוא דאחין לא מקני אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהיכר עשוין לא אבל בעל לאשתו דאקנויי מקני לה בין בחול ובין בשבת ואם הקדיש או העריך עצמו אין לו בכסות ההוא דאמר להו פירוש ושכיב מרע היה דמקנה באמירה [וכלים] של נדוניא הרגילה היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים [ביוקר] בשוק ובתר הכי זילי והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי כפי אותה שעה של צוואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא ליתן לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטריך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשה כלום אבל האומר יתנו מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה חייבין לתת לה מאתים מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים דכי האי גוונא לא קפידא הוה אלא כמראה מקום וכההוא בפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק [שרשאי] ליקח בו טלית כן הרשב"א ז"ל:
בעי רבא בת ארוסה. פי' המורה ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת והי' לו בנים מאשה אחרת ומת הארוס י"ל מזונות. פי' מן האחים בנכסי האב או לא כיון דאית לה לארוסה כתובה. פי' היינו מו"מ מן האירוסין כדאמרינן לקמן בשלהי הכותב תנאי כתובה נמי כגון מזוני דבנן נוקבן אית לה א"ד כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ומקמי הכי לא חיילא לית לה נמי תנאי כתובה באירוסין תיקו. ומהכא נמי מוכח דאית כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה דאי בדכתב לה מאי קמבעי' להו. אי דכתב לה תנאי דבנן נוקבין יש לה ואי דלא כתב לה תנאי דבנין נוקבין ומנה מאתים כתב לה פשיטא דכתובה אית לה תנאי דבנין נוקבין ל"ל ואמאי קמבעיא להו א"ו הכי סבר אע"ג דלא כתב לה כתובתה אית לה מנה ומאתים ומ"ה בעי אי אית לה נמי תנאי דב"נ אי לא וה"נ איכא למבעי על ארוסה גופא אי מתזנא לאחר מיתת הבעל מנכסיו או לא וטעם אחד להן. ובפ' האומר בקידושין מוכיח בפירוש שיש כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה דתנן התם [היא אומרת] קידשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ואמרינן התם אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ואי בדכתב לה תיפוק ליה דהא כתב לה ותו האיך יכול לכפור ולומר לא קדשתיך א"ו בדלא כתב לה:
בעי רבא בת אנוסה. פי' אנס את הנערה ונשאה אח"כ כדכתיב ולו תהיה לאשה והולידה לו בת ומת י"ל מזונות מן האחין מנכסיו או לא מזונות הבת שהן תנאי כתובה מיפקע בהכי או לא מי אמרינן כיון דל"ל כתובה ת"כ נמי ל"ל א"ד כתובה היינו טעמא דלא תיקון לה רבנן דכל כתובת אשה הוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי לא מצי מפיק לה כדכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו והשתא כתובה דמשום אפוקי הוא דלא תקינו רבנן דליכא למיחש לה אבל שאר ת"כ דלא משום להוציאה איתקון אית לה תיקו:
מתני' את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. פי' מיגר משך או מיגר לשון דירה וכך היו אנשי ירושלים כותבין אנשי גליל הי' כותבין כאנשי ירושלים וביהודה היו כותבין עד שירצו היתומים ליתן לה כתובתה. לפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה ופוטרים אותה:
תני ר"י בביתי ולא בביקתי. פי' דוקא אם הניח בית גדול שראוי לה ולהם הן חייבים לתת לה מדור ואין יכולים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם. אבל אם הניח מדור צר ודחוק אין חייבים לתת לה מדור דמתני' תני תרי בביתי כדי לדיוקא בביתי ולא בביקתי אלא זנים אותה בבית אביה מנכסיו ול"א כיון דלא קרינן ביה בביתי לא קרינא ביה נמי ומתזני מנכסי:
מר בר"א אמר אפילו מזוני נמי ל"ל. פי' כיון דבטל התנאי דמדור בטל נמי תנאי דמזונות דיתבא בביתי אתני בהדי' וכיון דלא יתבה בביתיה לא מיתזנא. ומסיק תלמודא ולית הל' כמר בר"א דהאי דקתני בביתי שלא תוכל היא לומר תנו לי מזונות בבית אבי וא"א לדור עמכם דלא יהבי לה אא"כ יושבת וניזונית עמהן דברכת הבית ברובה אבל הכא דאינהו מעכבי מעלין לה מזונות בבית אביה:
אר"נ א"ש תבעוה להנשא ונתפייסה א"ל מזונות. פי' דלא קרינן בה מיגר ארמלותיך בביתי הא לא נתפייסה י"ל מזונות. פי' ואע"פ שהעכבה היתה מחמת שלא הי' התובעה הגון לה לא מחמת כבוד בעלה:
אר"ע לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל אמרה מחמת פ' בעלי י"ל מזונות מחמת ב"א שאינן מהוגנים לי אין לה מזונות. פי' משמע דאי הוו מהוגנים הוה מינסבא להו:
אר"ח זנתה אין לה מזונות אמר ר"י כחלה ופרכסה א"ל מזונות. פי' דגלי דעתא דלא משום כבוד בעלה מעכבא מ"ד זנתה כ"ש כחלה ופרכסה ומ"ד כחלה ופרכסה אבל זינתה י"ל מזונות מ"ט יצר אנסוה ומסיק תלמודא ולית הל' ככל הני שמעתי' אלא כי הא דאר"י א"ש התובעת כתובתה בב"ד א"ל מזונות ולא נדוניא:
מכרה כתובה או משכנה או עשאה אפותיקי אין לה מזונות. פי' [אפותיקי] פה תהא קאי למיקם אמרה לבע"ח לא תגבה חובך אלא משדה זו המיוחד לכתובתי הני אין אבל תובעת לא. פי' ומ"ה לא תני תובעת בהדי הנך דברייתא הני בב"ד ושלא בב"ד תובעת כתובתה בב"ד אין שלא בב"ד לא:
וכך היו בני ירושלים כותבין איתמר רב אמר הל' כאנשי יהודה ושמואל אמר הל' כאנשי ירושלים בבל וכל פרוודהא נהיג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהיג כשמואל ועד היכן הוא נהרדעא עד היכא דסגי קבא דנהרדעא. פי' עד מקום שמודדין במדת קב נהרדעא וקי"ל הל' כשמואל בדיני וכך פסק גם ר"י משום גאון אחד:
איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעלי'. פי' כשתבא לגבות כתובתה מן היורשין שמין לה הבגדים שעליה בפרעון כתובתה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דלמשקל ומיפק לא אקני לה. ושמואל אמר אין שמין פי' דמשעה שנשאת לו זכתה במתנה והן שלה:
ארחב"א וחילופא בלקוט. פי' שכיר שדר בבית בע"ה ועשה לו בגדים לכשמשלים זמנו ורוצה לצאת ותובע שכר פעולתו החליפו דבריהם דשמואל אמר שמין מה שעליו ומעלה אותם לו בשכרו ורב אמר אין שמין מה שעליו רב כהנא מתנא וכן בלקוט לרב שמין ולשמואל אין שמין ומנח ביה סימנא יתמא שלח ופוק שלח ופוק. פי' הפשיטו מבגדיו ויצא כלומר שמין מה שעליו וקרי ליה יתמא ע"ש שנוהגים בו מנהג יתמין לצאת בלא מלבוש:
אר"נ אע"ג דתנן מתני' כוותיה דשמואל הל' כוותיה דרב דתנן א' המקדיש את נכסיו וא' המעריך את עצמו פי' והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב לו בפרשה לפי שניו אין לו לגזבר לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן פי' אע"פ שלא לבשם עדיין כיון שלקחן או צבען לשמן קנו אותם במתנה אלמא אין שמין לכסות אשה כשמואל א"ל רבא לר"נ וכי מאחר דתנן מתני' כוותיה דשמואל אמאי הל' כוותיה דרב א"ל לכעורה כשמואל נקטה. פי' לאדם כיעור שאינו מעיין ומדקדק לפום ריהטא נראה לו כשמואל ס"ל מתני' דעירובין אבל כי מעיינת ביה שפיר הל' כרב מ"ט כי אקנו לה אדעתא למיקם קמיה פי' ומתכבד בהן לפיכך אין לו בכסות אשתו וכו'. אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. פי' כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר:
כלתי' דר' אלישוב הוה תבעה כתובה מיתמי הות ממטיא לה לב"ד א"ל זילא מילתא דתיזלי הכי לבישתינהו וכיסיתינהו לכולהו אתו לקמיה דרבינא א"ל הל' כוותיה דרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה:
ההוא דאמר נדוניא לברת פי' שכ"מ היה וצוה שיתנו מנכסיו נדוניא לבתו והי' קצובים להן בגדי הנדוניא כמה מלבושים כמה קשרי הראש זול נדוניא פי' שבשעת צוואה היתה הנדוניא נקחת במאתים ועכשיו נקחו במנה:
אר"א ב"א פורנא ליתמי. פי' הריוח ואע"ג דא"ל כי אמר אביה למיתב לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל שיתנו לה מאתן זוזי אפ"ה ל"ל אלא נדוניא הנקחת במנה וה"ה נמי אם הוקרה הנדוניא שחייבים לקנות לה היקרים כפי מה שנמכרים עכשיו:
ההוא דא"ל ד' מאות זוזי מן חמרא לברת איקר חמרא אמר ר"י (דניחא) [רווחא] ליתמי וימכרו היין ויתנו לה ד' מאות זוז ול"א כבר זכתה בשעת הצוואה היין שוה ד' מאות זוז ואם הוקיר הוקיר לבת:
קריביה דר"י הוות להו אתת אבא דהות (קמרוחה) [קמפסדה] מזוני אתו לקמי' דר"י בעוד שהי' אביהן שכ"מ א"ל זילו אמרו ליה לאבוכון דליתיב לה ארעא למזונה אתו לקמיה דר"ל אחר שמת ועשה הצואה כר"י א"ל כ"ש שריבה לה מזונות דהכי קא"ל אם לא יתנו לך מזונות מרווחים כמו שאת רגילה עמי גבי מזונותיך מזו הקרקע:
א"ר אבהו לדידי מפרשא ליה מיניה דר"י אמר למזונות ריבה לה. אמר במזונות קצץ לה מזונות ומכאן מוכח דר"י ס"ל כשמואל דאי כרב יתנו לה כתובתה ויסלקוה מעליהן:
הדרן עלך נערה
בת ארוסה כלומר אדם שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ומת בעודה ארוסה מי אית לה מזוני מן האחין או לא מי אמרינן דכיון דאית לה לארוסה אית לה לבת מזוני מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין לית לה לבת מזוני תיקו וה"ה דהוה מצי למבעי בארוסה גופה אי אית לה מזוני. ויש לשאול דמעיקרא קאמר אית לה כתובה ואחר כך אמר דלא תקינו לה רבנן כתובה. ויש לתרץ דה"ק כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ודוחק הוא דהל"ל כיון דלא תקינו רבנן למכתב אמאי אמר כיון דלא תקינו רבנן כתובה סתם, ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דה"ק או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן אחריות עד שעת נשואין מזוני נמי לית לה דשמעון בן שטח שתקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה נצטרך לפרש דמאי דאמרינן דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה היכא דכתב לה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ויש לפרש בעיין בגוונא אחריתי ולא תיקשי ולא מידי בת ארוסה פי' כגון שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ושוב נשאה מי אמרינן כיון דסוף סוף הרי נשאה ויש לה כתובה למפרע חיילא שעבוד כתובה זו לגבי בת זו שנולדה לו בעודה היתה ארוסה לו או דילמא כיון דבשעה שנולדה לא היתה כתובה לאמה שוב אין לה תנאי כתובה וכן פירש הראב"ד ז"ל ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל בת ארוסה וכו'. יש שפירשו דלא מבעי ליה אלא כשהגיע זמן שהאם אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי אי אכלה ברתא נמי אוכלת אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולי"ל תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראין הדברים או דילמא כיון דלא תקינו רבנן עד שעת נשואין פי' דאף על גב דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אף על פי שלא כתב לה מכל מקום לא תיקן רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פרש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא שאין כתובת בנין דכרין אלא בנשואין שזוכה בה הבעל דאילו קודם לכן אף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה. ע"כ:
אליבא דר' יוסי בר יהודה לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה אין לפרש דה"ק דצריך שיכתוב לה כתובה מנה ואסור לשהות עמה בלא כתובה כשאר כל הנשים וטורפת נמי ממשעבדי כשאר הנשים דאם כן פשיטא דלרבי יוסי בר יהודה יש לה מזונות דמ"ש כתובה זו משאר כל הכתובות דהא אי כתיב לה כתובה תנאי כתובה דבנן נוקבן נמי אית לה ואף על גב דלא כתב וכדתנן לעיל וכיון שכן למה ליה למימר אליבא דר' יוסי לא תיבעי לך וכו'. פשיטא דלדידיה ליכא למבעי כלל לכך נראה לפרש דה"ק יש לה כתובה פירוש דצריך לתת לה כתובה מנה אם יגרשנה או ימות ואין צריך לכתוב לה כתובה דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ומבני חרי הרי הוא דגביא וזהו שכתב רש"י יש לה כתובה. מנכסיו. ודוק והיינו טעמא דכיון דבלאו הכי הרי אינה קלה בעיניו להוציאה דלא יוכל לשלחה כל ימיו אלא דחייש דילמא יצער לה כדאיתא לעיל בפרק אלו נערות הילכך בחיוב כל דהו סגי כנ"ל:
או דילמא כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה דהא כתיב גבי אונס ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואף על גב דלית לה כתובה כיון דמצד אחר אשכחן דמיקיים בה טעם הכתובה נאמר גם כן דאית לה תנאי כתובה והבת תיזון מנכסיו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. פרש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקון לה כתובה דליכא למיחש בה אבל תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה איתקון אית לה. עכ"ל הרב ז"ל. וממנו אתה למד דה"ה דמבעיא ליה מהאי טעמא למזונות ארוסה גופה ואגב ריהטא דלעיל נקטוה בבתה וכן עיקר. ע"כ:
עוד כתב ז"ל ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוניא דאב דאיכא כתובת בנין דכרין דכל שכן בארוסה לא קפיץ למיתן האב נדוניא אלא על דעת שיזכו בה בניה. ע"כ:
בביתי ולא בבית עקתי שאינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה כי עקתא בית קטן וצר אבל מזוני אית לה אי ואית לה ביתא לדידה שנפלה לה מירושה על היתומים להביא לה מזונות לשם, כן קבל רבי. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הנושא אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות כו' ומפרש טעמא מפני שברכת הבית מרובה לפיכך נראה בעיניו כן בביתי ולא בבית עקתי בבית גדול ורחב עומדת היא עמהם אבל אם יש (לה) בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם ולהרויחם אבל מזוני יהבי לה בכל מקום שהיא שהרי הם אין מניחין אותה לדור. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
והרמב"ן ז"ל האריך בזה וז"ל יש מי שפירש לומר שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה אינה יכולה לומר אני אדור כאן ואתם לכו לכם אלא שוכרים בית ראוי לה לפי כבודה. והוצרכו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה רבי זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית א"ל היורשים שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנא עשרים דינרין והוה חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או איתבון לה ביתא או יתבון לה עשרין דינרין אמר ליה ר' מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים וכך פירושו אם לא היה שם בית ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת אותו בית אני רוצה לא כל הימנה שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר כהדא וכו' פי' אדר' מונא סמיך דאמר באותה אשה שהיו בכתובתה עשרין דינרין כיון שלא הניח בעלה נכסים אחרים אלא אותו בית ואינו שוה רק י' דינרין נותנין לה עשרה דינרין והבית שלהן שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה ומסלקינן בדמיו דהיינו עשרה דינרין והכי נמי אם הם רוצים לשכור לה בית לא כל הימנה לומר אותו בית שהניח בעלי אני רוצה והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת שניהם הדין עמה דה"ג התם אלמנה שאמרה הריני מגננה אלמנותי בבית בעלי שומעין לה מעתה למדנו לפי הירושל' שהיתומים חייבין לשכור לה בית וכמדומה לי שכך שמעתי דרך פירושו כמו שכתבתי אבל אינו מחוור ולא נכון ולי אפשר לפרשו בע"א וכך הוא לא הוה שם בנכסי המת בית כלל היורשין שוכרין לה בית לפי כבודה ואם רצו נותנין לה דמי שכירות בית כמו שהוא והיא טורחת ושוכרת לעצמה ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא דהוה כתובתה בעשרין דינרין כלומר שכתב לה בעלה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין והיה בית אחד לפי כבודה נשכר בעשרה והיתה אומרת להם או תנו לי עשרין דינרין או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מונא שיתנו לה דמי הבית לפי מה שהוא והיא תשכור לה בית. ואם זה הפירוש אמת אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל שכיון שתנאי ב"ד הוא למיתב בביתיה ויורשיו צריכין לשכור לעצמן ישכרו בית ראוי לדירת כולם ומקום שהיורשין דרין בו זהו ביתו אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כולם אינן שוכרין לה לבדה משום מעוטא דכתובה דכתבי בביתי תרי זמני. וסברתי כן מפני שאין צורך הגמרא שלנו שישכרו לה יורשין כלום אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי אבל מקצת חכמים הראשונים פירשו כמו שהזכרתי תחלה. והנגיד ז"ל כתב זה הירושלמי והביא בתשובה לרב צמח ז"ל אם יש לו בית קטן אין עליה מן הדין לדור בו והולכת לבית אביה או שוכרת בית גדול ויושבת ושכר מן היורשין. וזאת התשובה איני סומך עליה שנראית כמשובשת שהלשון שלה נוטה שלתקנת האשה אמרו כן שאין מכריחין אותה לדור בקטן אלא שוכרת גדול וזה אינו כלום. ושוב ראיתי בחיבורים אחרים שהשכר על היתומים ולרב ר' משה המחבר ז"ל נפל הבית או שלא היה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה ומזה הירושלמי הוציא דבר זה אבל היה לו לכתוב אם היתה שם ביקתא מה דינא ונראה שדעתו שישכרו לה היתומים מדור לפי כבודה וכיון שכן יש לדחוק ולומר דה"ק בביתי ולא בבקתי שאינה יכולה לומר הניחו הבית לי לבדי מאחר שאין כלנו יכולין לדור בו בריוח לפי כבודנו או שתאמר אתגלגל עמכם בדוחק אלא הם דרים בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה כלומר ביקתא כמו שלא היה לו לבעלה בית כלל דמי משום מיעוטא דלישנא וזו שאמר מר בר רב אשי אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר כאותה ששנינו יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אי את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו מינה הוא מזונות שלמים נותנין לה שאם רצו ובאו אף הם לדור עמה. ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל אדון האחרונים ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי וכו'. פרש"י ז"ל דרב יוסף דייק דלהכי קתני בביתי תרי זמני וכו' ולפירוש [זה כ"ש דהיכא שלא הניח שום בית שאין לה דירה ואין היורשין חייבין] להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפילו מאן דלית ליה דרב יוסף מודה בהא. אבל בירושלמי אמרו שאם אין שם בית היורשין חייבין להשכיר לה בית ולפיכך יש שפירש דאפילו רב יוסף לא קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנין לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותנין לה מזונות שלמים או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלמים ומר בר רב אשי אמר דאין לה מזונות שלמים ולא נהירא דאם כן היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה מאי אפילו דקאמר כיון דאית לה דירה דדילמא הא דאמור רבנן ולא בביקתי לתקנתא דידה הוא כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהיו לה מזונות שלמים כיון דאית לה דירה מכל מקום ועוד דלישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל. והירושלמי חולק הוא על תלמוד שלנו בזה ואגמרא שלנו סמכינן. ואי ק"ל דהכא דרשינן בביתי ולא בביקתי לגריעותא דידה ואילו לקמן בפרק הנושא דרשינן מינה שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי' זה אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סליקו דתקנתא דרבנן היה שתהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא לרווחא אית לה והיכא דליתא דתפוק ותיזיל כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן בית כלל. ע"כ:
ונתפייסה נתרצית לינשא אין לה מזונות מן היתומים כיון דדעתה לאנסובי לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך אמרה איני רוצה להנשא מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מן היתומים שאינן מהוגנים לה אין לה מזונות דאי הוו אתו מהוגנין מינסבא להו כיחלה ופירקסה שערה אין לה מזונות מעשיה מוכיחין שדעתה להנשא ולא קרינא בה מיגר אלמנותיך. תובעת כתובתה דעתה לינשא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ופירשו הגאונים דברים כפשוטן דאכלהו קאי ואפילו תבעוה לינשא ונתפייסה ולא משום דתיקשי לאידך דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאיתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות אלא סברא דתלמודא הוא למדחינהו להני מסברא דנפשיה ודכוותה איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי אחריתי אבל בתוספות פירשו דלא דחינן אלא ההיא דזנתה וההיא דכיחלה אבל לא ההיא דשמואל דתבעוה לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפי' שם. ומיהו לשון דכל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל והיינו דמשום הני תרתי בלחוד לא הוה ליה למימר כל הני שמעתתא וכן פסק הרמב"ם. הריטב"א ז"ל. וממה שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא דטעמא דתובעת כתובתה היינו משום דדעתה לינשא שמעינן דאיתנהו לתרווייהו תבעוה לינשא וכו' ותובעת כתובתה דהא בחד טעמא סלקין:
התובעת כתובתה בב"ד פי' בין על ידה בין על ידי שליח ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא שיש לה מזונות וכתובה נמי אמרו בירושלמי [פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר' אבא בר כהן בעי לן תבעה פורנא ואבדה מזונא מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קומי ר' יוסי ואהדרה למזונא. הריטב"א ז"ל:
כתב הרא"ה ז"ל דמהך ירושל' נמי משמע דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דהא התם דנתפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה ה"ה דתובעת כתובה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה. עכ"ל הרא"ה ז"ל. ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה הא קי"ל דאפילו דנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאיתא לקמן בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל. וכיון דתבעה כתובתה בב"ד לאו מיגר אלמנותיך בביתי קרינא לה ומיד משעת התביעה ואילך מפסדת המזונות ואע"פ שלא נפרעה מכתובתה על תביעה זו כלל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
מכרה כתובתה משכנה כתובתה פי' שמכרתה או משכנה כולה כדפרש"י ז"ל וכ"ת כי משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה ככל הכתוב בה. ויש לומר דמכל מקום כיון ששעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי לענין זה. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל דכיון דשעבדה לכולה כמי שגבתה כולה דמי:
והא לנהרדעא נסיבא וכו'. ושמעינן מיניה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכין בה כפי מנהג מקומו שבאה לשם. הריטב"א ז"ל:
ועד היכא דנהרדעא וכו'. הא דיהביה קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דשאר עלמא עבדי כרב אלא משום דבבבל עבדי כרב ותחומי בבל ותחומי נהרדעא היו סמוכין אלו לאלו לפיכך רצה לידע עד היכן נינהו תחומי דנהרדעא אבל בכל דוכתא כשמואל עבדי. תלמידי ה"ר יונה:
שמין מה שעליה פי' ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק ומיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך והא דאמרינן ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוא דהוו אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלי אותם בדמיהם או תפשיטום. הריטב"א ז"ל:
וחילופא בלקיט אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירות מתחלה ובתוך כך שהיה עוסק במלאכתו נתן לו בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו באין לפרש את שכרו אין שמין מה שעליו אליבא דרב אמרינן דבאשה היינו טעמא דשמין לרב כדמפרש לקמן דכי אקני לזה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמיפק ולמשקל לא אקני לה אבל בלקיט שהיום עמו ולמחר הולך לו ודאי לגמרי אקני ליה לשמואל באשה אין שמין דכל ספוקה עליו וגמר ומקני לה אבל לקיט אין עליו להלבישו ומסתמא לא נתן לו כסות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
יתמא לקוטי שלח ופוק הפשיטהו מבגדיו ויצא שמין מה שעליו ויתמא קרי ליה על שם שנוהגין בו מנהג יתומים לצאת בלא תלבושת. רש"י ז"ל במ"ק:
לכאורה כשמואל רהיטא לכאורה כמו לכעורה כלומר לאדם כעור שאין מעיין ומדקדק לדבר נראה לו לפום ריהטא למתני' כדשמואל וכי אקני לאתתיה הנך מאני אדעתא למיקם קמיה שתעמוד עמו ויתכבד בה לפיכך אין לה בכסות אשתו ובניו כלומר אדעתא למשקל ולמפק כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר לא אקני לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואומרים מקצת מפרשים ז"ל דדוקא באלמנה שתובעת כתובתה אבל בגרושה לא ובלקיט נמי דוקא היכא שיוצא מעצמו אבל אי מפקין ליה אין שמין מה שעליו. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אדעתא למשקל וכו'. וכל שכן גרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ע"כ. ואזיל בשיטת זקנו הרז"ה ז"ל עיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל ודעת האחרונים כדעת הריא"ף ז"ל. וכתבו הגאונים דוקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדר מתנה הא לאו טעמא הוא דהא איכא מ"ד התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא כדאמרן. הרא"ה ז"ל:
זילא לן מילתא וכו'. אלא תתקן עצמך בבגדים שלך והם היו מתכוונים כדי שיהו ב"ד רואין אותה ושמין מה שעליה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. נדוניא לברתא שהיה גוסס ואמר תנו נדוניא לבתי כשאר בנות הנישאות ואותה שעה היתה נדוניא ניקחת במאתים ואחר כך זל נדוניא ועמד על מנה פורנא פי' רווח כמו שהפרין את מדותיו לשון ריבוי. פרנא ליתמי אף על גב דאיכא למימר כי אמר אבוה למיתן לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל ליתבי לה מאתן זוזי אפילו הכי לית לה אלא נדוניא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי הר"י ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא וכו'. פירוש צוה בשעת מיתתו תנו בגדים ותכשיטים לנדונית בתי ובשעת מיתתו לא היו מוצאים בגדים ותכשיטים הראוין לתת לה בפחות ממאה ואח"כ הוזלו ומוצאים בחמשים אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי כלומר הריוח של היתומים ואינם קונים לה אלא בחמשים כיון שבזה מספיקין לה לנדוניא הראוי לה כמנהג המקום ולא אמרינן כיון שבשעה שצוה לתת לה נדוניא לא היו מוצאים בפחות ממאה כוונתו היה לתת לה שוה מאה אלא אמרינן כוונתו היה לתת לה נדוניא הן ביוקר הן בזול וי"מ דנדוניא לבתי ר"ל שאמר בפירוש בגדים ותכשיטין כך וכך לבתי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא לברתא כו'. פי' וש"מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זל נדוניא והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי לפי אותה שעה של צואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי. ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה אין ליורשיה כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדוניא חייבים לתת לה ר' מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהן יורשיה דכה"ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית. וכן דעת הרשב"א ז"ל. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה