שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף נד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד א[עריכה]

בת ארוסה כלומר אדם שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ומת בעודה ארוסה מי אית לה מזוני מן האחין או לא מי אמרינן דכיון דאית לה לארוסה אית לה לבת מזוני מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין לית לה לבת מזוני תיקו וה"ה דהוה מצי למבעי בארוסה גופה אי אית לה מזוני. ויש לשאול דמעיקרא קאמר אית לה כתובה ואחר כך אמר דלא תקינו לה רבנן כתובה. ויש לתרץ דה"ק כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ודוחק הוא דהל"ל כיון דלא תקינו רבנן למכתב אמאי אמר כיון דלא תקינו רבנן כתובה סתם, ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דה"ק או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן אחריות עד שעת נשואין מזוני נמי לית לה דשמעון בן שטח שתקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה נצטרך לפרש דמאי דאמרינן דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה היכא דכתב לה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ויש לפרש בעיין בגוונא אחריתי ולא תיקשי ולא מידי בת ארוסה פי' כגון שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ושוב נשאה מי אמרינן כיון דסוף סוף הרי נשאה ויש לה כתובה למפרע חיילא שעבוד כתובה זו לגבי בת זו שנולדה לו בעודה היתה ארוסה לו או דילמא כיון דבשעה שנולדה לא היתה כתובה לאמה שוב אין לה תנאי כתובה וכן פירש הראב"ד ז"ל ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל בת ארוסה וכו'. יש שפירשו דלא מבעי ליה אלא כשהגיע זמן שהאם אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי אי אכלה ברתא נמי אוכלת אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולי"ל תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראין הדברים או דילמא כיון דלא תקינו רבנן עד שעת נשואין פי' דאף על גב דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אף על פי שלא כתב לה מכל מקום לא תיקן רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פרש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא שאין כתובת בנין דכרין אלא בנשואין שזוכה בה הבעל דאילו קודם לכן אף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה. ע"כ:

אליבא דר' יוסי בר יהודה לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה אין לפרש דה"ק דצריך שיכתוב לה כתובה מנה ואסור לשהות עמה בלא כתובה כשאר כל הנשים וטורפת נמי ממשעבדי כשאר הנשים דאם כן פשיטא דלרבי יוסי בר יהודה יש לה מזונות דמ"ש כתובה זו משאר כל הכתובות דהא אי כתיב לה כתובה תנאי כתובה דבנן נוקבן נמי אית לה ואף על גב דלא כתב וכדתנן לעיל וכיון שכן למה ליה למימר אליבא דר' יוסי לא תיבעי לך וכו'. פשיטא דלדידיה ליכא למבעי כלל לכך נראה לפרש דה"ק יש לה כתובה פירוש דצריך לתת לה כתובה מנה אם יגרשנה או ימות ואין צריך לכתוב לה כתובה דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ומבני חרי הרי הוא דגביא וזהו שכתב רש"י יש לה כתובה. מנכסיו. ודוק והיינו טעמא דכיון דבלאו הכי הרי אינה קלה בעיניו להוציאה דלא יוכל לשלחה כל ימיו אלא דחייש דילמא יצער לה כדאיתא לעיל בפרק אלו נערות הילכך בחיוב כל דהו סגי כנ"ל:
או דילמא כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה דהא כתיב גבי אונס ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואף על גב דלית לה כתובה כיון דמצד אחר אשכחן דמיקיים בה טעם הכתובה נאמר גם כן דאית לה תנאי כתובה והבת תיזון מנכסיו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. פרש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקון לה כתובה דליכא למיחש בה אבל תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה איתקון אית לה. עכ"ל הרב ז"ל. וממנו אתה למד דה"ה דמבעיא ליה מהאי טעמא למזונות ארוסה גופה ואגב ריהטא דלעיל נקטוה בבתה וכן עיקר. ע"כ:
עוד כתב ז"ל ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוניא דאב דאיכא כתובת בנין דכרין דכל שכן בארוסה לא קפיץ למיתן האב נדוניא אלא על דעת שיזכו בה בניה. ע"כ:
בביתי ולא בבית עקתי שאינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה כי עקתא בית קטן וצר אבל מזוני אית לה אי ואית לה ביתא לדידה שנפלה לה מירושה על היתומים להביא לה מזונות לשם, כן קבל רבי. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הנושא אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות כו' ומפרש טעמא מפני שברכת הבית מרובה לפיכך נראה בעיניו כן בביתי ולא בבית עקתי בבית גדול ורחב עומדת היא עמהם אבל אם יש (לה) בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם ולהרויחם אבל מזוני יהבי לה בכל מקום שהיא שהרי הם אין מניחין אותה לדור. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
והרמב"ן ז"ל האריך בזה וז"ל יש מי שפירש לומר שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה אינה יכולה לומר אני אדור כאן ואתם לכו לכם אלא שוכרים בית ראוי לה לפי כבודה. והוצרכו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה רבי זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית א"ל היורשים שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנא עשרים דינרין והוה חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או איתבון לה ביתא או יתבון לה עשרין דינרין אמר ליה ר' מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים וכך פירושו אם לא היה שם בית ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת אותו בית אני רוצה לא כל הימנה שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר כהדא וכו' פי' אדר' מונא סמיך דאמר באותה אשה שהיו בכתובתה עשרין דינרין כיון שלא הניח בעלה נכסים אחרים אלא אותו בית ואינו שוה רק י' דינרין נותנין לה עשרה דינרין והבית שלהן שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה ומסלקינן בדמיו דהיינו עשרה דינרין והכי נמי אם הם רוצים לשכור לה בית לא כל הימנה לומר אותו בית שהניח בעלי אני רוצה והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת שניהם הדין עמה דה"ג התם אלמנה שאמרה הריני מגננה אלמנותי בבית בעלי שומעין לה מעתה למדנו לפי הירושל' שהיתומים חייבין לשכור לה בית וכמדומה לי שכך שמעתי דרך פירושו כמו שכתבתי אבל אינו מחוור ולא נכון ולי אפשר לפרשו בע"א וכך הוא לא הוה שם בנכסי המת בית כלל היורשין שוכרין לה בית לפי כבודה ואם רצו נותנין לה דמי שכירות בית כמו שהוא והיא טורחת ושוכרת לעצמה ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא דהוה כתובתה בעשרין דינרין כלומר שכתב לה בעלה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין והיה בית אחד לפי כבודה נשכר בעשרה והיתה אומרת להם או תנו לי עשרין דינרין או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מונא שיתנו לה דמי הבית לפי מה שהוא והיא תשכור לה בית. ואם זה הפירוש אמת אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל שכיון שתנאי ב"ד הוא למיתב בביתיה ויורשיו צריכין לשכור לעצמן ישכרו בית ראוי לדירת כולם ומקום שהיורשין דרין בו זהו ביתו אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כולם אינן שוכרין לה לבדה משום מעוטא דכתובה דכתבי בביתי תרי זמני. וסברתי כן מפני שאין צורך הגמרא שלנו שישכרו לה יורשין כלום אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי אבל מקצת חכמים הראשונים פירשו כמו שהזכרתי תחלה. והנגיד ז"ל כתב זה הירושלמי והביא בתשובה לרב צמח ז"ל אם יש לו בית קטן אין עליה מן הדין לדור בו והולכת לבית אביה או שוכרת בית גדול ויושבת ושכר מן היורשין. וזאת התשובה איני סומך עליה שנראית כמשובשת שהלשון שלה נוטה שלתקנת האשה אמרו כן שאין מכריחין אותה לדור בקטן אלא שוכרת גדול וזה אינו כלום. ושוב ראיתי בחיבורים אחרים שהשכר על היתומים ולרב ר' משה המחבר ז"ל נפל הבית או שלא היה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה ומזה הירושלמי הוציא דבר זה אבל היה לו לכתוב אם היתה שם ביקתא מה דינא ונראה שדעתו שישכרו לה היתומים מדור לפי כבודה וכיון שכן יש לדחוק ולומר דה"ק בביתי ולא בבקתי שאינה יכולה לומר הניחו הבית לי לבדי מאחר שאין כלנו יכולין לדור בו בריוח לפי כבודנו או שתאמר אתגלגל עמכם בדוחק אלא הם דרים בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה כלומר ביקתא כמו שלא היה לו לבעלה בית כלל דמי משום מיעוטא דלישנא וזו שאמר מר בר רב אשי אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר כאותה ששנינו יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אי את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו מינה הוא מזונות שלמים נותנין לה שאם רצו ובאו אף הם לדור עמה. ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל אדון האחרונים ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי וכו'. פרש"י ז"ל דרב יוסף דייק דלהכי קתני בביתי תרי זמני וכו' ולפירוש [זה כ"ש דהיכא שלא הניח שום בית שאין לה דירה ואין היורשין חייבין] להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפילו מאן דלית ליה דרב יוסף מודה בהא. אבל בירושלמי אמרו שאם אין שם בית היורשין חייבין להשכיר לה בית ולפיכך יש שפירש דאפילו רב יוסף לא קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנין לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותנין לה מזונות שלמים או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלמים ומר בר רב אשי אמר דאין לה מזונות שלמים ולא נהירא דאם כן היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה מאי אפילו דקאמר כיון דאית לה דירה דדילמא הא דאמור רבנן ולא בביקתי לתקנתא דידה הוא כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהיו לה מזונות שלמים כיון דאית לה דירה מכל מקום ועוד דלישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל. והירושלמי חולק הוא על תלמוד שלנו בזה ואגמרא שלנו סמכינן. ואי ק"ל דהכא דרשינן בביתי ולא בביקתי לגריעותא דידה ואילו לקמן בפרק הנושא דרשינן מינה שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי' זה אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סליקו דתקנתא דרבנן היה שתהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא לרווחא אית לה והיכא דליתא דתפוק ותיזיל כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן בית כלל. ע"כ:
ונתפייסה נתרצית לינשא אין לה מזונות מן היתומים כיון דדעתה לאנסובי לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך אמרה איני רוצה להנשא מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מן היתומים שאינן מהוגנים לה אין לה מזונות דאי הוו אתו מהוגנין מינסבא להו כיחלה ופירקסה שערה אין לה מזונות מעשיה מוכיחין שדעתה להנשא ולא קרינא בה מיגר אלמנותיך. תובעת כתובתה דעתה לינשא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ופירשו הגאונים דברים כפשוטן דאכלהו קאי ואפילו תבעוה לינשא ונתפייסה ולא משום דתיקשי לאידך דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאיתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות אלא סברא דתלמודא הוא למדחינהו להני מסברא דנפשיה ודכוותה איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי אחריתי אבל בתוספות פירשו דלא דחינן אלא ההיא דזנתה וההיא דכיחלה אבל לא ההיא דשמואל דתבעוה לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפי' שם. ומיהו לשון דכל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל והיינו דמשום הני תרתי בלחוד לא הוה ליה למימר כל הני שמעתתא וכן פסק הרמב"ם. הריטב"א ז"ל. וממה שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא דטעמא דתובעת כתובתה היינו משום דדעתה לינשא שמעינן דאיתנהו לתרווייהו תבעוה לינשא וכו' ותובעת כתובתה דהא בחד טעמא סלקין:
התובעת כתובתה בב"ד פי' בין על ידה בין על ידי שליח ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא שיש לה מזונות וכתובה נמי אמרו בירושלמי [פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר' אבא בר כהן בעי לן תבעה פורנא ואבדה מזונא מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קומי ר' יוסי ואהדרה למזונא. הריטב"א ז"ל:
כתב הרא"ה ז"ל דמהך ירושל' נמי משמע דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דהא התם דנתפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה ה"ה דתובעת כתובה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה. עכ"ל הרא"ה ז"ל. ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה הא קי"ל דאפילו דנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאיתא לקמן בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל. וכיון דתבעה כתובתה בב"ד לאו מיגר אלמנותיך בביתי קרינא לה ומיד משעת התביעה ואילך מפסדת המזונות ואע"פ שלא נפרעה מכתובתה על תביעה זו כלל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
מכרה כתובתה משכנה כתובתה פי' שמכרתה או משכנה כולה כדפרש"י ז"ל וכ"ת כי משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה ככל הכתוב בה. ויש לומר דמכל מקום כיון ששעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי לענין זה. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל דכיון דשעבדה לכולה כמי שגבתה כולה דמי:

והא לנהרדעא נסיבא וכו'. ושמעינן מיניה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכין בה כפי מנהג מקומו שבאה לשם. הריטב"א ז"ל:

ועד היכא דנהרדעא וכו'. הא דיהביה קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דשאר עלמא עבדי כרב אלא משום דבבבל עבדי כרב ותחומי בבל ותחומי נהרדעא היו סמוכין אלו לאלו לפיכך רצה לידע עד היכן נינהו תחומי דנהרדעא אבל בכל דוכתא כשמואל עבדי. תלמידי ה"ר יונה:
שמין מה שעליה פי' ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק ומיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך והא דאמרינן ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוא דהוו אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלי אותם בדמיהם או תפשיטום. הריטב"א ז"ל:
וחילופא בלקיט אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירות מתחלה ובתוך כך שהיה עוסק במלאכתו נתן לו בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו באין לפרש את שכרו אין שמין מה שעליו אליבא דרב אמרינן דבאשה היינו טעמא דשמין לרב כדמפרש לקמן דכי אקני לזה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמיפק ולמשקל לא אקני לה אבל בלקיט שהיום עמו ולמחר הולך לו ודאי לגמרי אקני ליה לשמואל באשה אין שמין דכל ספוקה עליו וגמר ומקני לה אבל לקיט אין עליו להלבישו ומסתמא לא נתן לו כסות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
יתמא לקוטי שלח ופוק הפשיטהו מבגדיו ויצא שמין מה שעליו ויתמא קרי ליה על שם שנוהגין בו מנהג יתומים לצאת בלא תלבושת. רש"י ז"ל במ"ק:
לכאורה כשמואל רהיטא לכאורה כמו לכעורה כלומר לאדם כעור שאין מעיין ומדקדק לדבר נראה לו לפום ריהטא למתני' כדשמואל וכי אקני לאתתיה הנך מאני אדעתא למיקם קמיה שתעמוד עמו ויתכבד בה לפיכך אין לה בכסות אשתו ובניו כלומר אדעתא למשקל ולמפק כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר לא אקני לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואומרים מקצת מפרשים ז"ל דדוקא באלמנה שתובעת כתובתה אבל בגרושה לא ובלקיט נמי דוקא היכא שיוצא מעצמו אבל אי מפקין ליה אין שמין מה שעליו. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אדעתא למשקל וכו'. וכל שכן גרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ע"כ. ואזיל בשיטת זקנו הרז"ה ז"ל עיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל ודעת האחרונים כדעת הריא"ף ז"ל. וכתבו הגאונים דוקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדר מתנה הא לאו טעמא הוא דהא איכא מ"ד התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא כדאמרן. הרא"ה ז"ל:

זילא לן מילתא וכו'. אלא תתקן עצמך בבגדים שלך והם היו מתכוונים כדי שיהו ב"ד רואין אותה ושמין מה שעליה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. נדוניא לברתא שהיה גוסס ואמר תנו נדוניא לבתי כשאר בנות הנישאות ואותה שעה היתה נדוניא ניקחת במאתים ואחר כך זל נדוניא ועמד על מנה פורנא פי' רווח כמו שהפרין את מדותיו לשון ריבוי. פרנא ליתמי אף על גב דאיכא למימר כי אמר אבוה למיתן לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל ליתבי לה מאתן זוזי אפילו הכי לית לה אלא נדוניא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא וכו'. פירוש צוה בשעת מיתתו תנו בגדים ותכשיטים לנדונית בתי ובשעת מיתתו לא היו מוצאים בגדים ותכשיטים הראוין לתת לה בפחות ממאה ואח"כ הוזלו ומוצאים בחמשים אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי כלומר הריוח של היתומים ואינם קונים לה אלא בחמשים כיון שבזה מספיקין לה לנדוניא הראוי לה כמנהג המקום ולא אמרינן כיון שבשעה שצוה לתת לה נדוניא לא היו מוצאים בפחות ממאה כוונתו היה לתת לה שוה מאה אלא אמרינן כוונתו היה לתת לה נדוניא הן ביוקר הן בזול וי"מ דנדוניא לבתי ר"ל שאמר בפירוש בגדים ותכשיטין כך וכך לבתי. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא לברתא כו'. פי' וש"מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זל נדוניא והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי לפי אותה שעה של צואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי. ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה אין ליורשיה כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדוניא חייבים לתת לה ר' מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהן יורשיה דכה"ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית. וכן דעת הרשב"א ז"ל. ע"כ:

דף נד עמוד ב[עריכה]

ארבע מאה זוזי מן חמרא יין שיעור ארבע מאות זוזי נתן לו ואותה שעה נקחין ק' מדות של יין בארבע מאות זוז לסוף נתייקרו ועמדו השלשה מדות בארבע מאות זוז. רש"י במהדורא קמא:
רווחא ליתמי פירוש וה"ה לזילא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החמיץ שלא להפסידו כלום דכוליה חמרא משתעבד להכי וכדאמרינן בגיטין בעובדא דגנבה מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פירשנו בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל רווחא ליתמי וה"ה אם הוזל דהיה ההפסד עליהם דהכי אמרינן בכיוצא בזה במסכת בתרא בפרק מי שמת לא כתב לה מחמרא אלא כדי ליפות כחה שהראה מקום שיהיו המעות מזומנים אבל ודאי כוונתו היה שאם יפסד היין שלא יפסיד הוא. מפי מורי הרב נר"ו. ע"כ:

מפסדא מזוני לא היתה חוששת לשמור מזונות שבבית ומאבדתן וסומכת על הבנים שיספיקו לה מזון כל צרכה. אמרו ליה לאבוכון גוסס היה שנייחד לה ארעא למזונא נייחד לה קרקע שיעור מזונותיה שממנה תיזון ולא תסמוך עליכם ולא תפסידו אותן. כל שכן שריבה לה מזונות לקמן מפרש. רש"י במ"ק. ותלמידי הר"י כתבו וז"ל דהוה קא מפסדא מזוני כלומר היה דרכה בחיי אביהם לבזבז הממון ולהוציא יותר מדאי והיו יראים שתעשה כך אחר מיתת אביהם כי חייבין היתומים לזון את האלמנה על השפע ועל ההנהגה שהיתה נזונת עם בעלה ולפיכך נתן להם ר' יוחנן עצה לייחד לה אביהם קרקע ידוע למזוניה בשעת מיתתו כדי שאח"כ לא תוכל לבקש ענין אחר ולא תבזבז ממונא וכשבא המעשה לפני ר"ל אמר דלא מהני מידי דכ"ש שריבה לה מזונות ונוכל לומר דמפני שהכיר בה שהיתה מוציאה הרבה ושיקפידו היתומים אם תוציא כל כך נתן לה זה השדה להעדפה. ע"כ:
דנייחד לה ארעא למזונותיה פרש"י ז"ל שתצוה כן בפניה אולי תקבל עליה דאפילו לכתובתה תנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קבלה אף על פי שלא כתב לה ע"כ. ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר ר' יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ולא קשיא שהרי אינו עושה כדי לפחות מו הראוי לה ואם פיחתו מן הראוי לה אינו מועיל אלא כשקבלה עליה ונתרצית בדבר. הריטב"א ז"ל. ובפרש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי וז"ל והא דלא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין כמו שאמר לעיל משום שזה המעשה היה תחלה ואחר כך היה אותו המעשה ולאחר כל הדברים אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. כך שמעתי:
למזונות ריבה לה מזונות דכי קאמר לה הילך קרקע זו למזונות משמע דלרווחא הוא דקאמר דאי לא ספקא במאי דיהבי לה יתמי הא ארעא להשלמת מזונות. לישנא אחרינא למזונות ריבה לה מזונות פירוש תקח זו והשאר מכדי ספקא משאר נכסיו. למזונות קצץ לה מזונות אם אמר אותו גוסס קרקע פלוני יתייחד ליך במזונותיך משמע בשביל מזונות שאני חייב הילך קרקע זו וכגון שהיה בה כדי מזונותיה. לא קצץ לה מזונות וייחד לה מזונותיה בקרקע זו שוב אינה נזונת מנכסי יתומים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל למזונות ריבה וכו'. פרש"י ז"ל כשאמר במזונות רצה לומר בעבור המזונות ונמצא שבזה קצץ לה הכל אבל כשאמר למזונות לא נתכוון אלא להעדפה כדאמרן והסכימה דעת המפרשים דמיירי במחלק לפניה והיא שותקת כדאמרינן בפרק מי שמת כתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ומוקמינן לה במחלק לפניה ושותקת הכא נמי לא איבדה מזונותיה אלא בכה"ג. ונראה למורי הרב נר"ו להעמידה אפילו בשלא חילק לפניה ומאי דאמרינן גבי כתובה שלא איבדה כתובתה אלא במחלק לפניה והיא שותקת מיירי בשלא כתב אלא קרקע מועט ולפיכך אם לא היה לפניה לא איבדה כתובתה דלאו כל כמיניה להפסיד כתובתה בדבר מועט אבל הכא מיירי כשייחד לה קרקע הראוי למזונות אשה בינונית ולפיכך כשאמר במזונות מוכחא מילתא שקצץ לה במזונות ואין בה כח לבקש מהם העדפה אח"כ ואע"פ שלא אמר בפניה כיון שנתן לה דבר הראוי לאשה בינונית:
סליק פרק רביעי