כתובות יג א
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל אלא לאו ש"מ כדמשנינן ש"מ:
מתני' היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה:
גמ' טענתייהו במאי רבי יוחנן אמר במאתים ומנה רבי אלעזר אמר במנה ולא כלום רבי יוחנן אמר במאתים ומנה סבר לה כר"מ דאמר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים ורבי אלעזר אומר במנה ולא כלום סבר לה כרבנן דאמרי בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה בשלמא ר' אלעזר לא קאמר כר' יוחנן דקא מוקי לה כרבנן אלא רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר' אלעזר קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה הכא הוא קאמר מנה והיא קאמרה מנה מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני תרתי חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדרב חייא בר אבין א"ר ששת אלא לר' יוחנן תרתי למה לי חדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דרבי יהושע קמייתא להודיעך כחו דרבי יהושע דאף על גב דאיכא למימר מיגו לא מהימנא בתרייתא להודיעך כחו דרבן גמליאל דאע"ג דליכא למימר מיגו מהימנא:
מתני' ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה:
גמ' מאי מדברת זעירי אמר נסתרה רב אסי אמר נבעלה בשלמא לזעירי היינו דקתני מדברת אלא לרב אסי מאי מדברת לישנא מעליא כדכתיב (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת אלא לרב אסי תרתי למה לי חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אלא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר רב אסי סבר כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה א"ל רב פפא לאביי לזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה וא"ר יהושע לא מהימנא האמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר"י אפי' תימא ר' יהושע מעלה עשו ביוחסין מיתיבי ראוה שנכנסה עם אחד לסתר
רש"י
[עריכה]
דא"כ - דרב נחמן לא מיתוקם כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע קשיא הלכתא אהלכתא:
מתני' דרוסת איש את - קודם שארסתיך:
גמ' טענתייהו במאי - מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן:
במאתים ומנה - היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואע"פ שלא הכרת בי והוא אומר דרוסת איש את ואין לך אלא מנה וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:
במנה ולא כלום - היא תובעת מנה והוא אומר אין ליך כלום:
סבר לה - תנא דמתני' דאילו רבי יוחנן לא שביק רבנן ועביד כר"מ:
קסבר - ר' יוחנן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה הלכך על כרחך מוכת עץ דמתני' ר"מ היא דאמר מאתים והוא אומר דרוסת איש את ויש ליך מנה דאי רבנן היא לא תבעה אלא מנה והוא אומר דרוסת איש את ויש לך מנה מאי איכא בין טענתא דידיה לטענתא דידה:
בשלמא לרבי אלעזר - דאמר דרוסת איש אין לה כלום:
היינו דקתני תרתי - בבי במתני' גבי פלוגתא דממונא היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני:
חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי כו' - היא אומרת משארסתני נאנסתי תנא למיתני בה והיא מקחי מקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום לאפוקי מדרב חייא בר אבין דאמר לעיל (דף יא:) כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ותנא היא אומרת מוכת עץ אני לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר לעיל גבי מוכת עץ אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום:
אלא לרבי יוחנן - דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אם כן מאי מקח טעות דקתני אמאתים אבל מנה יש לה למה לי למיתני כלל לההיא אי לאשמועינן פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע בברי ושמא ואוקי ממונא בחזקת מריה ליתני חדא לאפוקי מדרמי בר חמא ולאשמעינן פלוגתייהו:
דאיכא למימר מגו - מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני:
בתרייתא - ליכא למימר מגו לר' יוחנן דמוקי מתני' כרבי מאיר דאמר מוכת עץ שלא הכיר בה כתובתה מאתים ליכא שום מגו דמה לי אומרת מוכת עץ אני תחתיך מה לי אמרה מעיקרא:
מתני' [ראוה מדברת - בפנויה ומשום חששא דפסולין לנתין ולממזר וכיון שנבעלה לפסול פסלה מן הכהונה]:
נאמנת - וכשרה לכהונה ולא מספקינן לה בנבעלה לפסול לה:
היתה מעוברת כו' - בגמ' מפרש תרתי למה לי:
גמ' נסתרה - ואע"פ שלא ראוה שנבעלה נפסלה לכהונה לרבי יהושע כדלקמן דמעלה עשו ביוחסין:
אכלה ומחתה פיה - אלמא נקט תשמיש בלשון אכילה:
בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי - מדברת להודיעך כחו דר' יהושע דאע"ג דלא ראוה שנבעלה פסולה ומעוברת להודיעך כחו דרבן גמליאל:
בבתה - אם העובר הזה נקבה תנשא לכהונה לר"ג דאי אשמועינן בדידה הוה אמינא איהי הואיל דהוה לה חזקה דכשרות מעיקרא אמרי' אוקמה אחזקה ואל תפסילנה מספק אבל עובר דלא הוה ליה חזקה דכשרות אימא לא:
הניחא למ"ד כו' - לקמן בשמעתין:
מאי איכא למימר - תרתי להכשיר בה למה לי כיון דמדברת בראוה שנבעלה:
מלקין על היחוד - מכת מרדות:
ואין אוסרין - אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא:
לימא דלא כרבי יהושע - דמשום יחוד מחזיק לה בנבעלת:
ביוחסין - בכהונה:
לסתר - משמע יחוד בעלמא:
תוספות
[עריכה]
רב אסי אמר נבעלה. אבל נסתרה מודה ר' יהושע דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וא"ת והא רבי יהושע לית ליה מגו גבי משארסתני נאנסתי ויש לומר דהתם לא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת לרבי יהושע כדתנן במתני' ולא קרי ליה מגו אלא לפי שהיא טענה מעולה ביותר:
חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. וצריכי תרוייהו חדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דרבי יהושע:
לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ומעוברת דנקט משום לישנא מעליא:
ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע. תימה לרשב"א דלזעירי (נמי) דאמר נסתרה איירי כגון דמודה היא שנבעלה דאי אמרה לא נבעלתי אם כן הוי ספק ספיקא דמכשיר רבי יהושע כדאמר לקמן התם ספק ספיקא ויש לומר דלעולם איירי דקאמרה לא נבעלה וחשיב ליה חדא ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות אבל קשה דבהדי' משמע בריש פרק שני (לקמן טז.) דאיירי בנבעלת דקאמר הניחא לזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה דמגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי מהימנא כו' לכך נראה דפריך לזעירי דבספיקא חדא אסרינן לה והא יחוד דאשת איש דספיקא חדא היא ואין אוסרים על היחוד וק"ק דלכאורה נראה דיחוד איחוד פריך מדפריך לזעירי ולא לרב אסי:
מעלה עשו ביוחסין. תימה דמשמע דאין אוסרין על היחוד איירי באשת איש ולא בפנויה ובסוף קדושין (דף פא. ושם) מוקי מלקין על היחוד דוקא בפנויה אבל באשת איש לא דאתה מוציא לעז על בניה ואפי' למר זוטרא דמלקין ומכריז באשת איש מודה דבפנויה נמי איירי ואור"ת דאף על גב דמלקין על היחוד איירי בפנויה אין אוסרין על היחוד לא איירי אלא באשת איש. וא"ת והא אמרינן בפ' בתרא דנדרים (דף צא:) גבי ההוא נואף דעייל לגבה דההיא איתתא אמר ליה נואף לא תיכול מינהון דטעמינהו חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות משמע דאי לאו האי טעמא היתה . נאסרת על ידי יחוד ויש לומר דנואף שאני וה"ר יוסף דשליטן תירץ דאין אוסרים על היחוד איירי בפנויה כמו מלקין על היחוד ולא איירי לכהונה אלא אין אוסרין אותה לבנו כשתתייחד עם אביו לרבי יהודה דאסר באנוסת אביו (יבמות דף צז.):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
עט א מיי' פי"א מהל' אישות הלכה י', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ח סעיף ט':
פ ב ג ד ה מיי' פט"ו מהל' איסורי ביאה הלכה י"א, ומיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ג והלכה יד, סמ"ג לאוין קכא, טור ושו"ע אה"ע סי' ו' סעיף י"ז:
פא ו מיי' פכ"ב מהל' איסורי ביאה הלכה ג', סמ"ג לאוין רכו, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
הא דאמרינן ר' יוחנן אמר במאתים ומנה סבר לה כר' מאיר וכו': לאו למימרא דר' יוחנן כר' מאיר סבירא ליה, דלא שביק רבנן ועביד כר' מאיר. ועוד דאמרינן בשלמא רבי אלעזר לא אמר כרבי יוחנן דקא מוקי לה כרבנן, אלא ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, ומאי קושיא לימא ליה משום דקסבר מוכת עץ כתובתה מאתים, וכדמתרץ קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. אלא תנא קמא סבר לה דמתניתין על כרחין כרבי מאיר אתא, וכדמפרש ואזיל דאי לא טענתייהו במאי. והראב"ד ז"ל מחק הגירסא, ואמר: דלא גרסינן סבר לה, לא במילתיה דרבי יוחנן ולא במילתיה דר' אלעזר, אלא הכי גרסינן: רבי יוחנן אמר במנה ומאתים כרבי מאיר, כלומר ומתניתין רבי מאיר היא, וכן במילתיה דר' אלעזר במנה ולא כלום, ואין צורך לזה.
קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה: פירוש: ומקח טעות לאו לגמרי משמע, אלא מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה. וקיימא לן כרבא ורב אשי, דאמרי לעיל (יא, ב) דאין לה כתובה כלל ומקח טעות לגמרי משמע.
דאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע: כלומר והא רב כרבי יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קדושין פא, א) גבי ארוסה שעיברה.
ואם תאמר, מאי קושיא דהא לא שמעינן ליה לרבי יהושע דפסיל אלא לפנויה משום דלכתחילה הוא, ואפילו עמדה ונשאה לכהן מפקינן לה מיניה, דכיון דאתרעא לה קודם נישואין כלכתחילה הוא, וכההיא דאמרינן בגיטין בלשהי פרק הזורק (פא, א) גבי יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו, שלח להו תצא, ואקשינן תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן לה, ופריק מאי תצא תצא משני, כיון דנפק עלה קלא קודם נישואין אפילו עמדה ונשאת תצא דלכתחילה הוא. אבל באשת כהן לא שמענו לו לרבי יהושע דאסר על היחוד.
תירץ הראב"ד ז"ל, דהיינו דמפרקינן ליה אפילו תימא ר"י מעלה עשו ביוחסין, כלומר, שהמקשה היה סבור דאין אוסרין על היחוד דנפויה קאמר ולומר שמתירין אותה לינשא לכהונה, דכולה מימרא דרב בפנויה היא, וכדאמרינן התם בפרק עשרה יוחסין (קדושין שם) על מלקין על היחוד, לא שאנו אלא ביחוד דפנויה אבל ביחוד דאשת איש לא, ואהדר ליה לא כמו שאתה סבור אלא אין אוסרין אשת איש לבעלה על היחוד קאמר, ולצדדין אמרה רב למילתיה, מלקין על היחוד דפנויה ואין אוסרין אשת איש על היחוד ואפילו באשת כהן. מאי טעמא, דהא דרבי יהושע משום מעלת יוחסין היא, ומשום מעלת יוחסין לא מפקינן אתתא מבעלה.
ואין הלשון מחוור לפי פירושו, דהוה ליה לפרושי בהדיא מאי אין אוסרין אשת איש על בעלה קאמר, ומסתברא דרבי יהושע אפילו באשת איש קאמר ובאשת כהן דאוסרין אותה על היחוד, דהא כשבויה עביד לה, משום דאין אפוטרופוס לעריות וכדאיתא בסמוך, והכין מוכח בריש פרק אין מעמידין בע"ז (כה, ב). והכי מוכח קצת לקמן (עמוד ב) לגבי ארוס וארוסתו.
טענתיי' במאי רי"א במאתים ומנה:: וא"ת א"כ לר' יהושע אמאי פטור הוא ה"ל מודה במקצת ואומר על השאר איני יודע וה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. ותירץ ר"י ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא היכא דה"ל למידע ואפשר שהדין אמת ואע"פ שיש חולקין עליו כדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו. אבל עוד י"ל דהכא ליכא מודה במקצת שמנה אחד מחויב גמור הוא שאינו יכול לכפור בו דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה וליכא למטען שזינתה תחתיו דכשקדש ובעל לאלתר עסקינן כדבעינן למימר בסמוך בס"ד ועל השני חולקי' והלה אומר איני יודע וכאלו תבעוהו מנה בשטר ומנה על פה והודה על השטר ובאידך אמר איני יודע וכן איתא בירושלמי על מתניתין קמייתא בריש האשה שנתארמלה וכדבעינן למימר התם בס"ד:
סבר לה כר"מ דאמר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים : [וא"ת] אמאי לא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ותתבע מאתים אפילו לרבנן ואיהו נמי לימא דרוסת איש את תחתי ואין לך כלום לדברי הכל. וי"ל דע"כ תנא דמתניתן בעי למתניה אפילו בשקדש ובעל לאלתר:
בשלמא לר"א היינו דקתני חדא לאפוקי וכו': פירוש ואע"ג דחדא צריכה לגופא לפלוגתא דר"ג ור"י אין הכי קאמר כן על חדא מינייהו משכחת חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדרב ששת אלא לר"י תרתי למה לי וקושיין ממתנית' דאמר משארסתני נאנסתי דאלו מתניתין מוכת עץ אני ויש לי וכו' הא איצטריך לר"י נמי לאפוקי מדרמי בר חמא ומיהו אנן עבדינן צריכותא לתרווייהו בחדא גוונא חדא משום כחו דר"ג דאע"ג דליכא למימר מגופא דלא מצי למטען מוכת עץ אני תחתיך חדא דבמתניתין בשקדש ובעל לאלתר הוא ותו לר' יוחנן ליכא בהא מגו דהא לדידי' מוכת עץ אני דמעיקרא אע"פ שלא הכיר בה משלם מאתים:
מתניתין ראוה מדברת עם אחד בשוק ואסיקנא מדברת היינו נסתרה דליכא אלא עידי סתירה ומיהו כי אמר לה מה טיבו והיא אומרת איש פלוני וכהן הוא ה"ה מודה שנבעלה לו (ראוי למימר הכי) ודעת התוספות באומרת נבעלתי א"ר יהושע דלא מהימנא דהשתא ליכא אלא חדא ספיקא אבל אם אומרת לא נבעלתי הא איכא תרי ספיקא דשמא לא נבעלה וא"ת נבעלה שמא לכשר נבעלה ומכח תרי ספיקא דשמא לא נבעלה מכשיר ר"י כדאיתא בגמרא והיינו דאמר בפרק האשה הניחא למ"ד נסתרה מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי ומיהו לר"י לית ליה מגו משום מעלה שעשו ביוחסין כדאיתא בסמוך. וקשה לפ"ז דהא בגמרא מדמה ר"י מדברת לשבויה ואמר להו לרבנן מה הפרש בין זו לזו ואמר מדברת היינו שבויה והתם כיון דאיכא עדים שנשבי' אפילו אמרה לא נבעלתי טמאה ויש לי לדחות דבאומר' נבעלתי הוא דמדמה להו וה"ק מה הפרש הגדול בין זו לזו דהתם לא מהימנא במגו דאפלו באומר' לא נבעלתי והכא נאמנת לכל אפילו באומרת לכשר נבעלתי ויותר נ"ל דמתניתין סתימא בין באומרת לא נבעלתי ובין באומרת לכשר נבעלתי ור"ג מכשיר בשתיהם ור"י פוסל בשתיהן ולא חשיב לה תרתי ספיקא דכיון שנשתר' אבדה חזקתה דכל סתירה כבעילה חשיבא לענין יוחסין משום מעלה כדאיתא בגמרא והא דאמרי' לקמן בפרק האשה מגו דאמר לא נבעלתי ההוא לאו מגו גמור כל דהו כהנהו דפרקי' דלעיל והכי מפרשי כולהו מגו דההיא שמעתין כדבעינן לפרושי בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל:
איש פלוני וכהן הוא : כלומר שאותו פלוני כהן הוא דהכא ליכא עובר ודוכוותי' מתפרשי' סיפה נמי והא דאמר ר"ג נאמנת היינו נאמנת שנבעלה לכשר להכשיר גופה ולהכשיר עוברה אבל אינה נאמנת שהוא אותו פלוני לא לכהונה אפילו לתרומה ולא לירושה דהא לית להחזקה להאמינה וכל (המנות) [נאמנות] דידה לר"ג משום חזקה דגופא היא:
לאו מפי' אנו חיין נקיט האי לשנא דרך צחות לפי ששנינו במסכת אבות על שלש' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום:
גמרא מאי מדברת זעירי אמר נסתרה: פי' אפילו בנסתרה פליג ר"י ורב אשי אמר נבעלה פי' דווקא בנבעל' פליג ר"י אבל בנסתרה מכשיר דלא חשיב בסתיר' הוכחה גמורה לבעולה וכיון שכן נאמנת אפי' באומרת נבעלתי וכ"ש באומרת לא נבעלתי:
חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה וי"ל דנקט בה משום כחו דר"י דפסיל ומיהו לשנא דחדא להכשיר בה לא דייק הכי. לכך פי' ר"ת דכל היכי דלא תני לה אלא חדא מוקמינן לה דדווקא להכשיר בה אר"ג דנאמנת אבל לא בבתה דלית לה חזקה דגופא והא דאמר לה מה טיבו של עובר לישנא מעליא היא ומשום דידה אבל השתא דקתני תרתי ע"כ בתרייתא להכשיר בבתה כפשטא והא דנקטינן בתה ולא נקטינן בנה להכשיר ביאתו שלא תפסול לכהונה או לפוסלה לקהל אם יש בו ספק ממזר או נתין משום דניחא לי' למנקט בתה דתהוי דומיא דידה דמפסלה לכהונה מחמת ביאת או לזעירי דאמר נסתרה אפ"ה אמר ר"י לא מהימנא:
הא דאמר רב מלקי' על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד לימא דלא כר"י : פי' דאלו לר"ג ל"ק דמוקי לה בטענת ברי א"נ דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא כדכתיב' לעיל ומיהו בעי טענה משום דכי לא טענה ה"ה כמודה שנבעלה לאסור משא"כ בא"א אפי' שאמרה שזינתה אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר הילכך לא בענן טוענת אבל לר"י דלית ליה חזקה דגופא וחייש לסתירה שהוא רגלי' לטומאה הי' לאסור מדרבנן משום יחוד דאלו מדאורייתא קינוי לסתירה בעינן לדברי הכל ודאי:
ומהדרינן אפ"ת ר"י מעלה עשו ביוחסין: פי' רש"י ז"ל דמשום מעלת כהונה החמירו להחזיק' בנבעלה משום יחוד בעלמא שלא הכשירו לכהונה משא"כ בזו דה"ק אין אוסרין על הייחוד לא מיירי בפנוי' ואסור כהנת אלא בא"א ולאוסרה על בעלה:
ויש מקשים דהא אמר רב מלקין על הייחוד בפנוי' דווקא הוא כדקאמרינן לרב בקדושין א"ר אשי לא אמרן אלא בפנויה דוקא אבל בא"א לא דא"כ אתה מוציא לעז על בניו ולא חלקו ופי' בא"א לא"א ואפילו בשאין בנים בין שיש בנים ובין שאין לה בנים אין מלקין והיינו דאוקמינא בפנוי' דוקא ול"נ דל"ק דמילי מילי קאמר ורב מלקין מרדות מדרבנן על הייחוד של פנויי' אע"ג דקיי"ל דאין אוסרין א"א על בעלה אפי' מדרבנן ואף על גב דאיסור א"א איסור חמור הוא והיא נותנת ג"כ שאין מלקין על הייחוד שלה שאם כן אתה אוסר' על בעלה שלבו נוקפו ופורש ממנה. וי"מ מעלה עשו ביוחסין כשמודה שנבעלה דומיא דמתני' דלעיל לפרש"י ז"ל אבל כשאינה מודה שנבעלה לא עשו מעלה ואין אוסרין על הייחוד אפילו של פנוי' לאוסרה לכהונה ואין בלשון הש"ס פי' זה כלל וכ"ש לפי' הראשון שפי' במשנה דר"י פוסל במשנתי' אפילו באומרת לא נבעלתי ופירש"י ז"ל הוא הנכון ומ"מ נראה מכאן שלא פסיל ר"י בה אלא לכתחלה ומשום מעלה אבל בדיעבד לא תצא מן הכהן שנשאת אבל כשנבעלה פוסל אפי' בדיעבד דההיא לאו משום מעלה הוא והיינו דקאמר לקמן הלכה כר"ג אפילו בדיעבד מכלל דר"י פוסל בדיעבד והא אפסיק הלכה כר"ג בההיא:
מתני' היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה:
טענתייהו במאי. פי' מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן ר' יוחנן אמר במאתים ומנה פי' היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואע"פ שלא הכרת בי והוא אומר דרוסת איש את ואין לך אלא מנה וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וסבר לה כר"מ דאמר מוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מאתים וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה הלכך ע"כ מוכת עץ דמתני' ר"מ היא דאמר מאתים והוא אומר דרוסת איש את ואין לך אלא מנה דאי רבנן היא לא טענה אלא מנה מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה במנה טענה לו ומנה מודה לה ופי' [המורה] סבר לה דלעיל סבר לה תנא דמתני' דאילו ר' יוחנן לא שביק רבנן ועביד כר"מ ור"א סבר במנה ולא כלום סבר לה כרבנן דאמרי בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום בשלמא ר"א לא אמר כר"י דקא מוקי לה כרבנן פי' במנה ולא כלום:
היינו דקתני תרי בבא במתני' גבי פלוגתא דממונא היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' והוא אומר לא כי והיה מקחי מקח טעות ומקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום אלא ר"י מ"ט לא אמר כר"א קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה הכא הוא אומר מנה והיא אומרת מנה מאי איכא בין טענתה לטענתיה והלכתא כר"א דקיימי רבא ורב אשי כוותיה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כדכתיבנא לעיל ובמוכת עץ נמי הלכתא כרבנן דאמרי מנה:
מתני' ראוה מדברת עם א' מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת מעוברת מנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה:
וכהן הוא פי' מיוחס ולא כהן ממש שאינה נאמנת להחזיק העובר בחזקת כהן אלא בחזקת כשר שאם הוא בת תנשא לכהונה:
מאי מדברת זעירא אמר נסתרה ואע"פ שלא ראוה שנבעלה פסולה לכהונה לר"י כדלקמן שמעלה עשו ביוחסין ור"א אמר נבעלה בשלמא לזעירא היינו דקתני מדברת אלא לר"א מאי מדברת לישנא מעליא כדכתיב אכלה ומחתה פיה וגו' פי' נקט תשמיש בלשון אכילה בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת פי' מדברת להודיעך כחו דר"י דאפילו בעדי יחוד בלבד אסורה היא לכהן משום דמעלה עשו ביוחסין ומעוברת להודיעך כחו דר"ג אלא לר"א תרתי למה לי פי' לתני מדברת וכ"ש מעוברת. חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה דאתמר ר"י אמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לדברי הפוסל בה פוסל בבתה ור"א אומר אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה דבשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות פי' מעיקרא ואוקמה אחזקה ולא תפסלנה מספק אבל בתה לית לה חזקה דכשרות והלכתא כר' יוחנן דהוא רביה דר"א שאין הלכה כתלמיד במקום הרב ותו דקאי כאבא שאול דתנן בעשרה יוחסין אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ואמרי' בגמ' מאי בדוקי שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולים אצלה וא"ר הל' כאבא שאול:
א"ל ר"פ לאביי לזעירי דאמר נסתרה ואר"י דלא מהימנא הא דאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרים על היחוד לימא דלא כר"י פי' דמשום יחוד מחזיק לה כנבעלה פי' מלקין מכות מרדות לאשת איש שנתייחדה עם א' אבל אין אוסרין אותה על בעלה בעידי יחוד אלא היכא דקינא לה מעיקרא בפני שנים ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני אם נסתרה עמו היא סוטה האמורה בתורה והיא אסורה לו עד שתוברר במים המאררים אבל בלא קינוי מעיקרא אינה נאסרת לו בסתירה בלחוד. ומהדר מעלה עשו ביוחסין פי' דלא אסרה ר"י אלא אם היתה פנויה שלא תנשא לכהן דאמרינן דלמא נבעלה לפסול לה אבל לבעלה לא אסרה ואפי' אם היה בעלה כהן. אר"י א"ש הלכה כר"ג אריב"ל לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולים לדברי הפוסל פוסל אפי' ברוב כשרים:
מתני': היא אומרת מוכת עץ וכו' — דע, שהרא"ה ז"ל והריטב"א מפרשי הך מתניתין בשקידש ובעל לאלתר, וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא בגמרא. ומיהו רש"י כתב הכא במתניתין: דרוסת איש את. קודם שארסתיך, עד כאן. אלמא מדאיצטריך לפרושי טענתיה ד"קודם שארסתיך" קאמר, משמע דלא מיירי כשקידש ובעל לאלתר, אלא כשבעל לאחר זמן והוה יכילנא לפרושי ד"לאחר שארסתיך" קאמר. והא ודאי ליתא, דאי באונס, אם כן נסתחפה שדהו ויש לה מאתים ומאי קא טעין? ואי ברצון קאמר, למה ליה לאחזוקי ברשעה כולי האי? והא באונס נמי משכחת לה שתפסיד כתובתה, וכגון שנאנסה קודם שארסה וכדקתני במתניתין דלעיל, ולמה ליה לשנויי טענתיה ממאי דקתני מתניתין דלעיל? ועוד, דמשמע דסבירא ליה לרבי יהושע דהרי זו בחזקת דרוסת איש, פירוש שנבעלה ברצון ונאסרה על בעלה; ואילו באינך מתניתין דלקמן משמע דדווקא משום דראוה מדברת או ראוה מעוברת הוא דמחזיק לה ר' יהושע בחזקת בעולה לפסול לה. הילכך ודאי דרוסת איש קודם שנתארסה קאמר. ואיפשר דלשון "דרוסת איש" משמע באונס. ומכל מקום משמע מלשון רש"י דלאו בשקידש ובעל לאלתר מיירי מתניתין, וכדכתיבנא, ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא, כן נראה לי:
גמרא: טענתייהו במאי — אין לפרש דהכי קאמר: במאי פליגי האשה עם הבעל? ממאתים למנה, אי א"ולא כלום"? דאי הכי, עלה במתניתין דלעיל נמי הוה מצי למבעי אי מקח טעות לגמרי משמע ולית לה כלום, או מקח טעות ממאתים קאמר, ואמאי נטר למיבעי הכין עד הכא? אלא הכי בעי: טענתייהו במאי? פירוש, האשה ובעל, מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן? וכדפירש רש"י ז"ל. והשתא ניחא דלא בעי עלה דמתניתין דלעיל, דהא טענתא דידה ברירא לן, דהיא תובעתו במאתים, דהא קאמרה: "ונסתחפה שדהו", דאלמא מאתים קא תבעה מיניה. אבל הך מתניתין לא ברירא לן לא טענתא דידה ולא טענתא דידיה, לכך בעי טענתייהו במאי.
- ואיכא למידק, דלקמן בעי, "בשלמא ר' אלעזר לא קאמר כרבי יוחנן" כו', ובעי נמי, "בשלמא לרבי אלעזר היינו דקתני" כו', אלמא דמשמע ליה לתלמודא כר' אלעזר דטענתייהו במנה ולא כלום? ויש לומר, דבמתניתין דלעיל קא פריש להדיא טענתייהו, דקתני: "ונסתחפה שדהו, והלה אומר: לא כי אלא כו' והיה מקחי מקח טעות", דאלמא דטענתייהו במאתים ולא כלום, ד"מקח טעות" לגמרי משמע. והכא סתים תנא ותנא: "היא אומרת מוכת עץ" וכו', ולכאורה משמע דטענתייהו כדלעיל, דהא מאי דקתני במתניתין דלעיל: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים" כו' קאי נמי אהך מתניתין דמוכת עץ, וכדכתיבנא לעיל בשמעתא דרמי בר חמא גבי מוכת עץ, אלמא משמע דהני תרי בבי דמתניתין בחדא גוונא אזלי וליכא בינייהו חילוקא כלל, דאי הכי אתיא מתניתין כר' מאיר ולא כרבנן. ולהכי בעי: טענתייהו במאי? פירוש, נדחוק לאוקמה הך מתניתין כר' מאיר, כי היכי דמייתי במתניתין דלעיל? או נוקי מתניתין כרבנן, ואף על גב דנוקי מתניתין בגוונא אחריתי דלא כגוונא דמתניתין דלעיל? ופליגי ר' יוחנן ור' אלעזר, דר' יוחנן דחיק לאוקמה מתניתין כר' מאיר, ורבי אלעזר דחיק לאוקמה בגוונא אחריתי דלא כמתניתין דלעיל, כי היכי דתיתוקם מתניתין כרבנן. ופריך תלמודא: "בשלמא ר' אלעזר" כו', פירוש, דאי הוה קאמר רבי יוחנן במאתים ולא כלום לא הוה קשיא ליה מידי, דניחא ליה לאוקמה מתניתין כרבי מאיר כי היכי דתיתוקם בגוונא דמתניתין דלעיל וכדכתיבנא; אבל השתא דקאמר: במאתים ומנה, אלמא דסבירא ליה לרבי יוחנן דלעולם נחתינן חד דרגא נמצאת בעולה מנמצאת מוכת עץ, דלר' מאיר דסבירא ליה דמוכת עץ מאתים ואפילו שלא הכיר בה – סבירא ליה נמי בנמצאת בעולה כתובתה מנה, ולרבנן דסבירא להו במוכת עץ כתובתה מנה – סבירא להו נמי בנמצאת בעולה דלית לה כלום. ומשום דבעי לאוקמה הך מתניתין כמתניתין דלעיל, דטענה דידה היינו במאתים וכדכתיבנא, להכי אוקי לה כר' מאיר הך מתניתין דהכא; ומתניתין דלעיל דקתני: "והיה מקחי מקח טעות", דלגמרי משמע, תתוקם כרבנן. ולהכי פריך תלמודא: ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כר' אלעזר? פירוש, כיון דסוף סוף לא מתפרשא הך מתניתין כמתניתין דלעיל לגמרי, דבטענה דידיה הכא רוצה ליתן מנה ובמתניתין דלעיל אינו רוצה ליתן כלום, מעתה אמאי לא אמר כר' אלעזר, ונוקי מתניתין כרבנן? ואף על גב דבטענתא דידה לא הויא דומיא דמתניתין דלעיל, מכל מקום בטענתא דידיה הויא כדמתניתין דלעיל, ואתי שפיר דאתיא מתניתין כרבנן. ומשני: "קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כו' הכא הוא קאמר מנה" כו', פירוש, דלאו הא בהא תליא, דשפיר מצינן למימר דסבר במוכת עץ לא הכיר בה מנה, ואפילו הכי סבירא ליה נמי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ולא נחתינן בהא דרגא כלל ולא תליא הך בפלוגתא דר' מאיר ורבנן כלל, אלא רבי יוחנן מסברא דנפשיה דסבירא ליה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה, ומשום הכי על כרחיה צריך לאוקמה מתניתין כר' מאיר דקא תבעה מאתים, דאי כרבנן ותבעה מנה – מאי איכא בין טענתיה דידיה לטענתא דידה? זהו הכרחיה דרבי יוחנן דמוקי לה בהכי, ולאו היינו משום דתליא דינא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן במוכת עץ כלל. כן נראה לי פירושא דהך שמעתא:
וכתב הרשב"א וזה לשונו: קסבר כנסה בחזקת בתולה כו' — פירוש, ו"מקח טעות" לאו לגמרי משמע, אלא מאי מקח טעות? ממאתים, אבל מנה יש לה, עד כאן. ומדוייק קצת כדפרישנא.
- וניחא קושיא אחריתי דאיכא לאקשויי בהך שמעתא, דמאי פריך: אלא לר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, ומאי משני: קסבר בחזקת בתולה וכו'? אי קא פריך דאמאי סבירא ליה כנסה בחזקת בתולה וכו' ונמצאת בעולה כתובתה מאתים כי היכי דתיקום מתניתין כרבי מאיר, אם כן מאי קא משני: קסבר כנסה כו'? ואי קא פריך: אמאי לא מוקי לה כרבנן בלחודא, מאי קא פריך? פשיטא ודאי דכיון דסבירא ליה נמצאת בעולה כתובתה מנה וכדקאמר רבי יוחנן במאתים ומנה, על כרחיה צריך לאוקמה כר' מאיר. הא לא תימא הכי, מאי איכא בין טענתיה דידיה לטענתא דידה? ובמאי דכתיבנא ניחא, ודוק ותשכח.
- וניחא נמי דוחק הבשלמא.
- אי נמי יש לפרש דהכי בעי: טענתייהו במאי? פירוש, כיון דלא פריש במתניתין דהכא מידי, לא בטענתא דידיה ולא בטענתא דידה, הלכך לא ידעינן מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן, דאי תובעתו מאתים, קשיא דהיינו כר' מאיר; ואי אינו רוצה ליתן כלל, קשיא, דהוה ליה למיתני: "והיה מקחי מקח טעות" כדלעיל. וזהו שכתב רש"י: מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן. ומאי דפרישנא לעיל ניחא טפי, והרי הוא שפיר כולה שמעתא בהכי:
במאתים ומנה — ואם תאמר, ואם כן לר' יהושע פטור? הא הוה ליה מודה מקצת ואומר על השאר "איני יודע", ומחוייב שבועה שאינו יכול לישבע וחייב הוא לשלם. ותירץ ר"י ז"ל, דלא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ישלם אלא היכא דהוה ליה למידע. ואיפשר שהדין אמת, ואף על פי שיש חולקין עליו, כדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו. אבל יש לומר דהכא ליכא מודה מקצת, שהמנה האחר מחוייב גמור הוא שאינו יכול לכפור בו, דאמר: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה, וליכא למיטען שזנתה תחתיו דבשקידש ובעל לאלתר עסקינן, כדבעינן לומר בסמוך בסייעתא דשמיא. ועל המנה השני חולקין ואומר עליו איני יודע, וכאילו תבעו מנה בשטר ומנה על פה והודה על השטר, ובאידך אמר איני יודע. וכן אמרינן בירושלמי על מתניתין דריש פרק האשה שנתאלמנה וכדבעינן לומר התם בסייעתא דשמיא. הריטב"א ז"ל.
- ויש לדקדק כן מלשון רש"י ז"ל, שכתב וזה לשונו: במאתים ומנה. היא אומרת מוכת עץ כו', וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, עד כאן. ואיכא למידק, דלמה ליה למימר הכא "וקסבר כנסה" כו'? הא ר' מאיר לקמן קאמר לה בהדיא הכין. אלא דאתא לתרוצי קושית הריטב"א ז"ל, וכתירוץ שני.
- ומיהו הא כתיבנא לעיל, דסבירא ליה לרש"י ז"ל דמתניתין לא מיירי כשקידש ובעל לאלתר, ומעתה קשיא, דהא איכא למיטען שזנתה תחתיו. ונראה לי דכיון דאינו נאמן לאוסרה עליו בטענה זו שזנתה תחתיו, משום דקא טעין שמא ואיהי טוענת ברי וכדכתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל בשמעתא דפתח פתוח, מעתה דל טענה זו מהכא, ואין כאן אלא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דיש לה כתובה מנה, וליכא למימר מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכמ"ש הריטב"א ז"ל וקל להבין, כן נראה לי.
הקשה הרא"ה ז"ל: אמאי לא מוקים לה רבי יוחנן כרבנן, וכגון דאמרה: "מוכת עץ אני תחתיך", דאית לה מאתן? ורבי אלעזר נמי אמאי לא מוקים לה במאתים ולא כלום, כגון דאמרה איהי "מוכת עץ אני תחתיך", והוא אומר "לא כי אלא דרוסת איש את", דהא קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל. ותירץ, דקסברי דמתניתין מדלא מפרש בהדיא: "והיא אומרת מוכת עץ אני תחתיך" כדקתני באידך, אלמא דכולה בין טענה דידיה בין טענתה דידה כשאינה תחתיו, דלא פליגי איהי ואיהו אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש, אבל תרווייהו מודו דלאו תחתיו, וכגון שקידש ובעל לאלתר או כגון שקידש בביאה, עד כאן. וכן תירץ הריטב"א ז"ל, דעל כרחך תנא דמתניתין בעי למתנייה אפילו שקידש ובעל לאלתר, עד כאן.
- ולשיטת רש"י דלא מוקי לה כשקידש ובעל לאלתר יש לתרץ, דלהכי לא מוקי לה כשאמרה "מוכת עץ אני תחתיך", דאי הכי מאי אולמיה דהאי טענה ממתניתין דלעיל, דקא טענה נמי "משארסתני נאנסתי"? אבל השתא דמיירי במוכת עץ מעיקרא עד שלא נתארסה, היינו רבותא, דמאי דקא טעין בעל במתניתין דלעיל כדי לאפטורי, דהיינו "עד שלא ארסתיך", קתני בהך מתניתין דקא טענה איהי כדי לחיוביה לבעל, דהיינו מוכת עץ, וקאמרה "מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואף על פי שלא הכרת בי", וזהו שכתב רש"י: במאתים ומנה. היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואף על פי שלא הכרת בי כו'. והיינו נמי דקאמר תלמודא: ר' יוחנן אמר במאתים ומנה, סבר לה כר' מאיר דאמר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים, ור' אלעזר סבר לה כרבנן דאמרי בין הכיר בה ובין לא כו', ולא קיצר התלמוד וקאמר: "סבר לה כר' מאיר דאמר מוכת עץ כתובתה מאתים, ורבי אלעזר כו' כרבנן דאמרי כתובתה מנה", כלישנא דפלוגתייהו במתניתין דלעיל, ולמה ליה למנקט "הכיר" ו"לא הכיר"? אלא לאשמועינן רבותא, דאפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים, והיינו לאפוקי מדרמי בר חמא דאמרינן לקמן בגמרא. כן נראה לי:
וזה לשון שיטה ישנה: ר' יוחנן אמר במאתים ומנה כר' מאיר כו' — ואם תאמר, ולוקמה נמי כרבנן, וכגון דאמרה "מוכת עץ אני תחתיך"? יש לומר, אם כן הוה ליה לבעל למטען לה: "אלא מוכת עץ היית עד שלא ארסתיך". אלא הא קשיא, לר' אלעזר דאמר במנה ולא כלום כרבנן, לימא במאתים ולא כלום כרבנן, וכגון דטענה "מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן", ובעל טעין: "לא כי אלא דרוסת איש את", כי היכי דלא לותיב לה מידי? ויש לומר דהכי קאמר: אנא מוקי מתניתין אפילו במנה ולא כלום, ובא לחלוק כנגד מה שאמר רבי יוחנן במאתים ומנה, דלא הוה משכח לה בעניין אחר. ועוד, דהוה ליה לפרושי בהדיא ולמימר, "מוכת עץ אני תחתיך". עד כאן:
במנה ולא כלום — והא דלא תני מתניתין בהדיא: "לא כי אלא דרוסת איש את והיה מקחי מקח טעות", כדקתני במתניתין דלעיל? משום דבמתניתין דהכא, כיון דלא קא תבעה אלא מנה, ממילא כי טעין איהו "לא כי אלא דרוסת איש" כו', פירושו דלית לך כלום, ואין צריך לפרש עוד. אבל במתניתין דלעיל דקא תבעה איהי מאתים, צריך לפרש "והיה מקחי מקח טעות", כדי שלא נאמר במאתים דוקא קאמר. ואפשר שזהו שכתב רש"י: במנה ולא כלום. היא תובעת מנה והוא אומר אין לך כלום, עד כאן.
סבר לה כר' מאיר כו' — לאו למימרא דר' יוחנן כר' מאיר סבירא ליה, דלא שביק רבנן ועביד כר' מאיר. ועוד, דאמרינן: "בשלמא ר' אלעזר לא אמר כרבי יוחנן דקא מוקי לה כרבנן, אלא רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כר' אלעזר", ומאי קשיא? לימא ליה משום דקסבר מוכת עץ כתובתה מאתים, וכדמתרץ, "קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה". אלא הכי קאמר: סבר ליה דמתניתין על כרחך כר' מאיר אתא, וכדמפרש ואזיל; דאי לא, טענתייהו במאי? והראב"ד ז"ל מחק הגירסא, ואמר דלא גרסינן "סבר לה" לא במילתיה דר' יוחנן ולא במילתיה דר' אלעזר, אלא הכי גרסינן: דרבי יוחנן אמר במאתים ובמנה כר' מאיר, כלומר, ומתניתין ר' מאיר היא, וכן במילתיה דר' אלעזר במנה ולא כלום. ואין צורך לזה. הרשב"א ז"ל:
בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני תרתי כו' — אין להקשות, דלרבי אלעזר נמי, למה לי למתני פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע תרי זימני? ליערבינהו ולתנינהו: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת "משארסתני נאנסתי" כו' והוא אומר "לא כי אלא עד שלא ארסתיך" כו', היא אומרת "מוכת עץ אני" והוא אומר "לא כי אלא דרוסת איש" כו', רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס" כו'. דיש לומר, דכיון דאיצטריך למיתני תרי בבי, חדא לאפוקי מדרמי וחדא לאפוקי מדר' חייא כו', קתני נמי פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע אכל חדא וחדא, לאשמועינן בקמייתא בכנסה בחזקת בתולה כו' לית לה כלום, וכדתני ר' יהושע: "לא מפיה אנו חיין" כו', ולא פליג עלה רבן גמליאל אלא משום דאיהי טוענת ברי; ובב[ת]רייתא אשמועינן, דמוכת עץ אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים, וכדתני רבן גמליאל "נאמנת", ולא פליג עליה רבי יהושע אלא משום דהרי היא בחזקת דרוסת איש כו' דאוקי ממונא בחזקת מריה. ואי הוה תני הכי, דהוה עריב להו להני תרי בבי וכדכתיבנא, לא הוה שמעינן הכי כולי האי, דדילמא "נאמנת" דקאמר רבן גמליאל לא קאי אמוכת עץ אלא משום אידך טענתא דקא טענה איהי, כן נראה לי.
והקשה הרא"ש: למה לי תרתי, חדא לאפוקי מדרמי וחדא לאפוקי מדרבי חייא? מסיפא לחודיה ילפינן תרווייהו, דכיון דקאמר ר' אלעזר במנה ולא כלום, ידעינן תרווייהו, כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום, ובמוכת עץ בין הכיר בין לא הכיר בה מנה. יש לומר, דהא דקאמר ר' אלעזר "ולא כלום", מרישא קא דייק דמקח טעות לגמרי משמע, עד כאן.
- וכן כתוב בשיטה, דאי מסיפא לחודא הוה אמינא כר' יוחנן, קא משמע לן רישא: "עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות", לגמרי משמע. ואפשר דלהכי כתב רש"י: בשלמא לר' אלעזר. דאמר דרוסת איש אין לה כלום, עד כאן. פירוש, לא קאי אמאי דקאמר ר' במנה ולא כלום, דאי הכי למה לי חדא לאפוקי כו' וחדא לאפוקי כו'? מסיפא נפקא תרווייהו.
- ואכתי איכא למידק, דלמה לי למתני "היא אומרת משארסתני נאנסתי" כדי למתני בה "והיה מקחי מקח טעות"? לא ליתני אלא חדא בבא, הך דהיא אומרת "מוכת עץ" כו', וליתני בה: "והוא אומר לא כי, אלא דרוסת איש את והיה מקחי מקח טעות", והוה שמעינן תרווייהו, לאפוקי מדרמי ולאפוקי מדרבי חייא, ולמה לי למתני בבא יתירה כדי למיתני בה "והיה מקחי מקח טעות"? ויש לומר, דבשלמא במתניתין דלעיל לא היה צריך למתני "והיה מקחי מקח טעות", דכיון דהיא טוענת "משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו", במאי דטעין איהו "לא כי אלא עד שלא ארסתיך" סגי, דבהכי לא נסתחפה שדהו והפסידה כתובתה, ולמה לי למתני "והיה מקחי מקח טעות", אי לא לאשמועינן לאפוקי דרבי חייא? אבל אי הוה תני גבי אומרת "מוכת עץ אני" "והיה מקחי מקח טעות", לא הוה משתמע דאתא לאפוקי אלא מדרמי בר חמא, והכי קאמר: היא אומרת "מוכת עץ אני" ואין כאן מקח טעות כלל, דבתולה שלמה מיקרי, והלה אומר: "לא כי אלא דרוסת איש והיה מקחי מקח טעות", אלמא דבהכי דוקא הוא דהויא מקח טעות משום דהויא דרוסת איש, אבל מוכת עץ לא הויא מקח טעות כלל, ולאפוקי מדרמי בר חמא; אבל לאפוקי מדר' חייא לא הוה משתמע, להכי איצטריך בבא יתירא דמשארסתני נאנסתי, כדי למתני בה "והיה מקחי מקח טעות" לאפוקי מדר' חייא כו', כן נראה לי. ומשום הכי אפיך וקאמר: חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדר' חייא, ולא נקט כסדר המשניות, לאפוקי מדר' חייא ברישא, משום דכיון דאיצטריך הך מתניתין דמוכת עץ לאפוקי מדרמי, להכי אף על גב דהוה תני נמי "והיה מקחי מקח טעות" לא הוה ידעינן לאפוקי מדר' חייא וכדכתיבנא; הילכך איצטריך למתני מתניתין דמשארסתני נאנסתי כדי למתני בה "והיה מקחי מקח טעות", כן נראה לי.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני תרתי חדא לאפוקי כו' — פירוש, דאף על גב דחדא צריכא לגופא לפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע, אנן הכי קאמרינן, דבכל חדא מינייהו משכחת חידושא, חדא לאפוקי מדרמי כו'. עד כאן:
לאפוקי מדרמי בר חמא — אין להקשות, אמאי לא קאמר נמי, לאפוקי ממאי דקאמר רבא מעיקרא, לר' מאיר בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים, לרבנן הכיר בה מנה, לא הכיר בה ולא כלום? דהא לר' אלעזר אליבא דרבנן קאי. דיש לומר, דלא נקט אלא רמי בר חמא דקא מחלק בכל מוכת עץ בין לרבנן בין לר' מאיר, דהכא מתניתין סתמא קתני: "היא אומרת מוכת עץ", ולא פירש להדיא אי כרבנן קאמר, ואתא מתניתין לאשמועינן דאין לחלק במוכת עץ כלל בין הכיר בה בין לא הכיר בה; ואילו לא אתא לאשמועינן אלא לרבנן, הוה ליה לפרושי להדיא: "היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מנה", כיון דהך טענה לא הויא כטענה דמתניתין דלעיל דמשארסתני נאנסתי, כן נראה לי. ודוק שכתב רש"י ז"ל: ותנא "היא אומרת מוכת עץ אני" לאפוקי מדרמי בר חמא, דאמר לעיל גבי מוכת עץ: אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום, עד כאן; ומאי גבי מוכת עץ דכתב ז"ל, אי לאו כדכתיבנא?:
לאפוקי מדרבי חייא בר אבין — הא דלא נקט לאפוקי מדר' יוחנן, דהא איהו גופיה הכי סבר? משום דר' חייא אמר הכין בהדיא דסבירא ליה הכין, אבל ר' יוחנן לא פריש להדיא אי סבירא ליה הכין, דאפשר דהכי קאמר, דמתניתין סבר לה הכין, וכדקאמר עלה דמאתים דמוכת עץ, וכמו שכתבו רש"י והרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל. וזהו שכתב רש"י: לאפוקי מדר' חייא בר אבין, דאמר לעיל: כנסה בחזקת בתולה כו'. כן נראה לי:
אלא לר' יוחנן תרתי למה לי — איכא למידק, השתא דפשיטא לן דלר' אלעזר תני חדא לאפוקי מדר' חייא בר אבין, אם כן משמע לן ד"מקח טעות" לגמרי משמע. וכיון שכן, למה ליה לאקשויי תרתי למה לי? הוה ליה לאקשויי להדיא ממתניתין דלעיל. ועוד, מאי קאמר תרתי למה לי, דמשמע דאכל חדא מינייהו בעי למה לי; והא ודאי ליתא, דעל כרחך איצטריך למתני הך מתניתין דהיא אומרת "מוכת עץ אני" לאפוקי מדרמי בר חמא, הילכך לא הוה ליה לאקשויי אלא משארסתני נאנסתי למה לי. ורש"י תירץ כל זה שכתב וזה לשונו: אלא לר' יוחנן. דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כו', דוק ותשכח:
וכתב הריטב"א וזה לשונו: תרתי למה לי — וקושיא ממתניתין דאומרת "משארסתני נאנסתי", דאילו ממתניתין דמוכת עץ, הא איצטריך לר' יוחנן נמי לאפוקי מדרמי בר חמא. ומיהו אנן עבדינן צריכותא לתרווייהו לר' יוחנן, בחדא גוונא משום כחו דרבן גמליאל וחדא משום כחו דרבי יהושע דכותה, עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: אלא לר' יוחנן — בשלמא סיפא לאפוקי מדרמי בר חמא, אלא רישא למה לי? דהא ליכא למימר לאשמועינן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה, דהא לא שמעינן מינה, דאדרבה "מקח טעות" לגמרי משמע. בתרייתא להודיעך כחו דרבן גמליאל – לא היה צריך לכך, דהא איצטריך לאפוקי דרמי בר חמא, אלא אגב גררא דקמייתא דקאמר להודיעך כחו דר' יהושע, קאמר נמי להודיעך כחו דרבן גמליאל, עד כאן. ולי לאו משום איידי נקט בתרייתא להודיעך כחו של רבן גמליאל, דעל כרחך צריך לתרץ כן, דאם היינו מתרצים דקמייתא להודיעך כחו דר' יהושע ובתרייתא לאפוקי מדרמי, הוה קשיא לן, דכיון דלית הלכתא כר' יהושע, למה לן משנה יתירה להודיעך כחו? אבל השתא דאמרינן דבתרייתא להודיעך כחו דרבן גמליאל נמי קא אתי, לא תיקשי ולא מידי. כן נראה לי:
חדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דר' יהושע — תימא, נימא דאפילו בתרייתא, דהיינו מוכת עץ, איצטריך משום ר' יהושע, דמדקא פליג ר' יהושע במוכת עץ ואמר דאינה נאמנת, מוכיחים התוספות דגבי "משארסתני נאנסתי" לית ליה לרבי יהושע מיגו משום דלא הוי מיגו גמור, דהא אפילו אמרה "מוכת עץ אני" אינה נאמנת לרבי יהושע כדתנן במתניתין, ואם כן איצטריך תרווייהו לר' יהושע. עד כאן מצאתי בקונטריסין.
- ונראה לי, דאם כן למה ליה למתני פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע תרי זימני? ליערבינהו הני תרי בבי וליתני פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע עלייהו וכדכתיבנא לעיל, וקל להבין:
דאף על גב דליכא למימר מיגו — פירוש, דלא מציא למיטען "מוכת עץ אני תחתיך", חדא דמתניתין כשקידש ובעל לאלתר היא. ותו, לר' יוחנן ליכא בהא מיגו, דהא לדידיה "מוכת עץ אני מעיקרא" אף על פי שלא הכיר בה יש לה מאתים. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא לעיל, דלדעת רש"י לא מיירי מתניתין בשקידש ובעל לאלתר, ולכך לא פירש כאן אלא מטעמא בתרייתא דכתב הריטב"א ז"ל, עיין בפירושיו:
מתניתין: רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת — לכאורה משמע, מדקתני נאמנת ולא קתני "כשרה לכהונה", דנאמנת היא בכל מאי דקאמרה, שהיה אותו פלוני. וליתא, דאמאי נהימנה לדידה? דהא טעמא דרבן גמליאל משום חזקה דגופא, ולגבי האי מילתא מאי חזקה איכא? ועוד, מאי בעי תלמודא: תרתי למה לי? והא טובא איצטריכי לאשמועינן, דאף על גב דלא ראינו הבועל כלל, כגון היתה מעוברת דסיפא, אפילו הכי לרבן גמליאל נאמנת לומר: העובר זה מאיש פלוני וכהן, ועובר זה יורשו ואוכל בתרומה, וחדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דרבי יהושע. אלא הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל וזה לשונו: נאמנת. וכשרה לכהונה, ולא מספקינן לה בנבעלה לפסול לה. היתה מעוברת כו'. בגמ' מפרש תרתי למה לי, עד כאן.
- וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: הא דאמר רבן גמליאל נאמנת, היינו שנאמנת שנבעלה לכשר, להכשיר גופה ולהכשיר עוברה, אבל אינה נאמנת שהוא אותו פלוני, לא לכהונה, אפילו לתרומה, ולא לירושה, דהא לית לה שום חזקה להאמינה, וכל הימנותא דידה לרבן גמליאל משום חזקה דגופה היא, עד כאן. וכן כתב הרא"ש וכדבעינן למכתב קמן גבי פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בהכשר בתה בסייעתא דשמיא.
- והא דנקט מתניתין: מאיש פלוני וכהן, תירץ הריב"ש בתשובותיו סימן רל"א, דאורחא דמילתא נקט, שדרך האשה לידע למי נבעלה, וכשבאה להכשיר עצמה, אומרת "לפלוני" וכו'. ועוד, דאשמועינן לרבותא, דאפילו אומרת איש פלוני אינה נאמנת לר' יהושע. ועוד, אפשר דלרבן גמליאל אינה נאמנת אם לא באומרת איש פלוני, ואף על פי שאומרת "לכשר נבעלתי", דאפשר שהיא סבורה שהוא כשר ואינו, דמאין היא יודעת בכשרות האנשים? ונשי לאו דיני גמירי. אבל במייחדת לאיש פלוני, ואנחנו ידענו בכשרות האיש ההוא, אז נאמנת להחזיקו בכשרות כו', עיין בתשובותיו.
- ודע, שהגאונים כתבו, שכשאמרה מאיש פלוני וכהן, הוולד אסור בקרובי אותו איש פלוני, וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא גבי פלוגתא דמכשיר בה ובבתה. ובזה ניחא דנקט גבי מעוברת מאיש פלוני, ואיידי דנקט הכין גבי מעוברת, נקט נמי גבי מדברת. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה, ועיין ריב"ש סימן מ"א:
לא מפיה אנו חיין — נקט האי לישנא דרך צחות, לפי ששנינו במסכת אבות, על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא לה לעיל בשם תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
אלא הרי זו בחזקת וכו' לנתין ולממזר — פירוש, ופסולה לכהונה. ותנא הכי, והוא הדין לשאר פסולין, כגון חלל שתוקי ואסופי, דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה, כדנפקא לן מן "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר" בפרק אלמנה לכהן גדול; וכשנבעלה לפסול לה הויא זונה, וכתיב "אשה זונה לא יקחו". אבל נבעלה לכשר לה אינה זונה ולא פסלה מן הכהונה, והאי דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, ר' אלעזר בלחוד אמרה במסכת יבמות וחבריו לא קיימי כותיה, דלא קרינן זונה אלא היכא דנבעלה לפסול לה. ליקוטי הגאונים:
גמרא: מאי מדברת — פירוש, על כרחך לאו מדברת ממש קתני, דמשום דבורא בעלמא לא נחשדנה לזונה, אלא על כרחך מיירי בנסתרה או בנבעלה, לכך בעי מאי מדברת:
זעירי אמר נסתרה — כתב הריטב"א: אף על גב דליכא אלא עדי סתירה, מיהו כי אמרי לה: מה טיבו, והיא אומרת: איש פלוני וכהן הוא, הרי היא מודה שנבעלה לו, דאי לא, מה לה למימר הכי? ודעת התוס' ז"ל, דוקא באומרת נבעלתי אמר ר' יהושע דלא מהימנא, דהשתא ליכא אלא חד ספיקא, אבל אם אמרה לא נבעלתי – הא איכא תרי ספיקי, דשמא לא נבעלה, ואם תמצי לומר נבעלה, שמא לכשר נבעלה, וכל תרי ספיקי מכשיר ר' יהושע כדאיתא בגמרא. והיינו דאמר בפרק האשה: הניחא לזעירי דאמר נסתרה, מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי. ומיהו רבי יהושע לית ליה מיגו, משום מעלה שעשו ביוחסין וכדאיתא בסמוך. וקשה לפירוש זה, דהא בגמרא מדמה ר' יהושע מדברת לשבויה, ואמר לרבנן: מה הפרש בין זו לזו? ואמר נמי: מדברת היינו שבויה. והתם כיון דאיכא עדים שנשבית, אפילו אמרה "לא נבעלתי", טמאה. ויש לי לדחוק, דבאומרת "נבעלתי" הוא דמדמי להו, והכי קאמר: מה ההפרש הגדול שיש בין זו לזו, דהתם לא מהימן אפילו באומרת "לא נבעלתי", והכא נאמנת אפילו באומרת "נבעלתי ולכשר נבעלתי"? ויותר נראה לומר, דמתניתין סתמא, בין באומרת "לא נבעלתי" ובין באומרת "לכשר נבעלתי", ורבן גמליאל מכשיר בשתיהן, ור' יהושע פוסל בשתיהן ולא חשיב לה תרתי ספיקי, דכיון דנסתרה אבדה חזקתה, דכל סתירה בעילה חשיבא לעניין יוחסין משום מעלה, כדאיתא בגמרא. והא דאמרינן לקמן בפרק האשה שנתאלמנה: "מיגו דאמרה לא נבעלתי", ההוא לאו מיגו גמור הוא אלא מיגו כל דהו, כהנהו דפרשינן לעיל, והכי מתפרשי כולהו מיגו דההיא שמעתתא כדבעינן לפרושי התם בסייעתא דשמיא, וכן דעת הרמב"ן. עד כאן:
וזה לשון הרא"ה: לזעירי דאמר נסתרה, אתיא בין באומרת "לא נבעלתי" בין באומרת "נבעלתי", ורבן גמליאל מכשיר אפילו בהא, ור' יהושע פוסל אף באומרת "לא נבעלתי". ולא סגיא נמי בלאו הכי, דאם איתא דמכשיר ר' יהושע בהא, אם כן אפילו באומרת "נבעלתי ולכשר נבעלתי" מהימנא, מיגו דאי בעיא אמרה "לא נבעלתי", אלא ודאי אפילו בהא פסיל ר' יהושע, דסבר דכל נסתרה בודאי נבעלה היא. ורבן גמליאל נמי מכשר אפילו באומרת "נבעלתי", דלא סגיא נמי בלאו הכי, כיון דמכשר באומרת "לא נבעלתי", וכיון דכן, כי אמרה "נבעלתי ולכשר נבעלתי" לא סגיא דלא מהימנא במיגו, והכי מוכחא דמילתא ומתניתין דקתני: "מה טיבו של זה?" "איש פלוני וכהן הוא", אלמא דבאמרה ד"נבעלתי אלא דכשר" הוה. ואפילו הכי לזעירי איצטריכא "היתה מעוברת", דודאי נבעלה לפנינו ואין כאן מיגו כלל, ואפילו בהא מכשר רבן גמליאל. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: זעירי אמר נסתרה — ואיכא מיגו דמציא למימר "לא נבעלתי", כי אמרה "נבעלתי ולכשר נבעלתי" מהימנא. ואיצטריך להודיעך כוחו דר' יהושע, דאף על גב דאיכא למימר מיגו לא מהימנא, משום דהאי מיגו אינו אלא פירושא בעלמא, דאי אמרה "לא נבעלתי" נמי לא מהימנא לר' יהושע. ואם תאמר: לר' יהושע הא הוי ספק ספקא, ספק לא נבעלה, ואפילו נבעלה, דילמא לכשר נבעלה; ולר' יהושע קיל ליה ספק ספיקא כו' כדאמרינן לקמן? יש לומר, דליכא אלא חדא ספיקא אליביה, דסבירא ליה דאסתתרה אין אפוטרופוס לעריות ובודאי נבעלה חשיב לה. ואיכא דאמרי, משום דאשה מזנה אין בודקת ומזנה. ולא צריך. עד כאן:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: ראוה מדברת עם אחד בשוק, אמרו לה: מה טיבו של איש זה? — כלומר, מי הוא זה שנסתרה עמו? והיא משיבה: פלוני הוא וכהן הוא. ומסקנא דגמרא דמדברת רוצה לומר נסתרה, ורבן גמליאל סבירא ליה דכיון דאמרה: "ברי לי דלכשר נבעלתי", נאמנת ולא נפסלה לכהונה, דאוקי איתתא בחזקת כשרה לכהונה. ואם תאמר: ואמאי לא נאמין אותה במיגו שהיתה יכולה לומר "לא נבעלתי כלל"? יש לומר, דמיגו להיתרא ליוחסי כהונה לא אמרינן. אי נמי סבירא ליה דלא אמרינן דאין אוסרין על היחוד אלא על גבי אשת איש, אבל גבי יוחסין אוסרין על היחוד, וניחוש כי שמא נבעלה לפסול ונאסרת לכהונה. ודוקא במדברת ומעוברת סבירא ליה לרבן גמליאל דאי אמרה "לכשר נבעלתי", נאמנת אפילו ברוב פסולין אצלה ולא נפסלה לכהונה; אבל בשבויה, דברי הכל הוא שנפסלה לכהונה, משום דשבויה, מתוך שהיא מסורה בידם, אינה יכולה לבדוק עם מי מזנה, ולפיכך אפילו אמרה "לכשר נבעלתי" אינה נאמנת. אבל זאת, כיון שאינה מסורה בידם, אינה רוצה לפסול עצמה לכהונה, דאשה מזנה בודקת ומזנה. עד כאן:
רב אשי אמר נבעלה — למאי דפרישנא, דדעת זעירי היינו דנסתרה חשיבא ליה כנבעלה, ואפילו אמרה "לא נבעלתי" לא מהימנא לרבי יהושע, יש לפרש, דכי פליג עלה רב אסי וקאמר: נבעלה, לא פליג אלא היכא דאמרה "לא נבעלתי", אבל אמרה "נבעלתי", אף על גב דאמרה "לכשר נבעלתי" הויא לה כראוה שנבעלה, דכך לי ראוה שנבעלה כמו שראוה שנסתרה והיא מודה שנבעלה, ורבי יהושע לית ליה מיגו כדאמרינן לעיל גבי "משארסתני נאנסתי". אבל למאי דכתב הריטב"א לעיל בשם התוספות, דלדעת זעירי – דוקא באומרת "נבעלתי" אמר רבי יהושע דלא מהימנא, אבל אמרה "לא נבעלתי" מהימנא, הילכך על כרחך כי פליג רב אסי עלה דזעירי ואמר: נבעלה, פירושו: אבל נסתרה מודה ר' יהושע דנאמנת לומר "לכשר נבעלתי" במיגו דאי בעיא אמרה "לא נבעלתי", וכן פירשו התוס'.
- והקשו התוס', דהא ר' יהושע לית ליה מיגו גבי "משארסתני נאנסתי". והקשו בקונטריסין, דמאי קשיא להו? דשאני גבי "משארסתני נאנסתי", משום דהוי מיגו במקום חזקה, דאיכא חזקת ממון לבעל. ואין לתרץ דאיכא נמי חזקת היתר לאשה, דיש לומר דבהא פליגי, דרבן גמליאל אזיל בתר חזקת היתר ורבי יהושע אזיל בתר חזקת ממון, הילכך אליבא דרבי יהושע לא שייך לומר חזקת היתר, והדרא קושיא לדוכתיה דמאי קשיא להו לתוספות, נימא: שאני הכא דאיכא חזקת ממון. ותירצו, שכוונת התוספות, דהטעם גבי "משארסתני נאנסתי" לית ליה לר' יהושע מיגו, לפי שהברי שלה גרוע, פירוש: לפי שהבעל לא היה שם טוענת היא ברי, ולפיכך אינה יכולה לומר מיגו כמו שאמרו התוספות לעיל, ולא משום דהוי מיגו במקום חזקה. אבל "מדברת" הברי שלה טוב, משום דרוב כשרים אצלה, ומשום הכי נאמנת במיגו. עד כאן. ולא ידעתי תירוצם. ונראה לי, דאף על גב דגבי "משארסתני נאנסתי" איכא חזקת ממון, מכל מקום הכא דאיכא מעלה דיוחסין – לא היה לנו להאמינה משום מיגו, דומיא "משארסתני נאנסתי", אף על גב דאיכא חזקת ממון.
- ותירצו בתוספות, דמשום הכי גבי "משארסתני נאנסתי" לית לה מיגו גמור, דהא אמרה "מוכת עץ אני" אינה נאמנת לר' יהושע כדתנן במתניתין, ולא קרי ליה "מיגו" אלא לפי שהיא טענה נאה ומעולה ממאי דקאמרה "משארסתני נאנסתי"; אבל האי מיגו גמור הוא, דאי אמרה "לא נבעלתי" נאמנת. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ז"ל.
- ומיהו בשיטה, אף על גב דפירשו דלדעת זעירי בין אמרה "לא נבעלתי" בין אמרה "נבעלתי" לא מהימנא לר' יהושע וכדכתיבנא לעיל, כתבו בשיטה וזה לשונם: רב אסי אמר נבעלה — פירוש, אבל בנסתרה מהימנא אפילו לרבי יהושע, מיגו דאי בעיא אמרה "לא נבעלתי", דסבירא ליה לרב אסי דב"לא נבעלתי" מהימנא לרבי יהושע כיון דנסתרה כו', וקתני תרתי. עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: זעירי אמר נסתרה — פירוש, דאפילו בנסתרה פליג ר' יהושע. ורב אסי אמר נבעלה, פירוש, ודוקא בנבעלה פליג ר' יהושע, אבל בנסתרה מכשיר, דלא חשיב סתירה הוכחה גמורה לבעילה; וכיון שכן, נאמנת אפילו באומרת "נבעלתי", וכל שכן באומרת "לא נבעלתי". עד כאן:
בשלמא לזעירי היינו דקתני מדברת — פירוש, אף על גב דלא קתני להדיא "נסתרה", מכל מקום מתפרשא שפיר סתירה בלשון מדברת, וכן כתבו הגאונים ז"ל: היינו דקתני מדברת. פירוש, דמשמע שמדברת ולוחשת עמו בסתר. עד כאן:
אלא לרב אסי קשיא — דאין שייכות כלל לשון "מדברת" לנבעלה. ומשני דלישנא מעליא נקט, כדכתיב: "אכלה ומחתה פיה", הא קמן דנקט תשמיש בלשון אכילה, אף על גב דאין שייכות תשמיש ללשון אכילה כלל. ואין להקשות לרב אסי, אמאי נקט לישנא דמרחקא כולי האי מנבעלה? הוה ליה למנקט "ראוה שנסתרה", דהיינו לישנא מעליא, ואנן מפרשים לה "מאי נסתרה? נבעלה". דיש לומר, דאי הוה נקט "נסתרה" לא הוה מפרשים לה אלא בנסתרה ממש, לכך קתני "מדברת", דעל כרחך לא מתפרשא כפשטיה, ולכך מפרשינן לה בנבעלה. כן נראה לי:
בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת — פירוש, לזעירי נמי קשיא, דלמה ליה למנקט "מעוברת"? ליתני "מדברת" ו"נבעלה", ולמה ליה למנקט "מעוברת"? ולהכי לא קיצר תלמודא וקאמר: "בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי", אלא כדכתיבנא, דדחיקא ליה, אמאי קתני "מדברת" ו"מעוברת"? ולהכי האריך וקאמר מדברת ומעוברת. ורש"י ז"ל לא פירש כן, אלא דלהכי האריך, משום דקשיא ליה, דלרבן גמליאל דהלכתא כותיה למה לי תרתי? אלא דקתני "מדברת" להודיעך כוחו דרבי יהושע ומעוברת להודיעך כוחו דרבן גמליאל. והיינו דקאמר: בשלמא כו' מדברת ומעוברת כו'. כן נראה לי:
וזה לשון הגאונים ז"ל: בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מעוברת ומדברת — פירוש, מדברת משום נסתרה, ומעוברת משום נבעלה. וצריכי, דאי תנא "מדברת", דהיינו נסתרה, בההוא קאמר רבן גמליאל נאמנת, דאיכא למימר: מיגו דיכולה לומר "לא נבעלתי" ואמרה "נבעלתי מאיש כשר", נאמנת. אבל במעוברת אימא מודי ליה לרבי יהושע דאמר אינה נאמנת, כיון דליכא למימר מיגו, דהא כריסה בין שיניה. ואי תנא "מעוברת", בההיא קאמר רבי יהושע דאינה נאמנת, דליכא למימר מיגו, אבל גבי מדברת אימא מודי ליה לרבן גמליאל? צריכא. עד כאן:
אלא לרב אסי תרתי למה לי — פירוש, "מדברת" לדידיה היינו בעולה, והך ד"ראוה מעוברת" היינו נמי בעולה, ולמה לי תרתי? חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. פירוש, הא דאמרינן "ראוה מדברת" ואמר רבן גמליאל "נאמנת", איצטריכא להכשיר עצמה לכהונה, משום דאית לה חזקה דכשרות ואיכא למימר מיגו. והך דקתני "ראוה מעוברת" ואמר רבן גמליאל "נאמנת" איצטריכא נמי להכשיר בתה לכהונה, ולהודיעך כוחו דרבן גמליאל, דאף על גב דלית לה חזקה דכשרות וליכא למימר מיגו, מכשר. וזו אף זו קתני. והאי דלא קאמר נמי: חדא לפסול בה וחדא לפסול בבתה לר' יהושע, משום דלא איצטריך, דכיון דאשמועינן קמייתא ד"היתה מדברת" לפסול בה, תו לא צריכא אידך לפסול בבתה, דהשתא בה קא פסיל ר' יהושע, בבתה לא כל שכן. עד כאן לשון הגאונים. וכן יש לדייק מלשון רש"י, דכי קאמר חדא להכשיר בה כו' – פירושו דלא זו אף זו קתני וכמו שפירשו הגאונים.
- והתוס' ז"ל כתבו כן וזה לשונם: חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה — וצריכא תרווייהו, חדא להודיעך כוחו של רבן גמליאל וחדא להודיעך כוחו דר' יהושע, עד כאן. והקשו בקונטריסין, מה צריך תרווייהו? במעוברת לחודא סגי, דהיינו להכשיר בה ובבתה. וכי תימא דלא הוה ידענא אלא בה, אם כן יאמר בפירוש "נבעלה". ותירצו, דהא דהיא כשרה ובתה פסולה, ונקט "מעוברת" לישנא מעליא, ומדאמר "מדברת" על כרחך איצטריך תרווייהו, מדברת ומעוברת, חדא להודיעך כוחו דרבן גמליאל כו' כמו שכתבו התוס', עד כאן בקונטריסין. ובקוצר יש לי לפרש, דאי נקט "מעוברת", לא הוה שמעינן להודיעך כוחו דר' יהושע כולי האי, דדילמא לא קא פליג ר' יהושע אלא בבתה משום דלית לה חזקת כשרות. ואף על גב דנקט "לא מפיה אנו חיין" כו', שמא משום עובר נקט הכי:
והריטב"א כתב וזה לשונו: חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה — ואם תאמר, וליתני בה וכל שכן בבתה, או ליתני בתה וכל שכן בה? ויש לומר, דנקט בה משום כוחו דר' יהושע דפסיל בה. ומיהו לישנא ד"חדא להכשיר בה" לא דייק הכי. ולכך פירש ר"י, דכל היכא דלא תני אלא חדא, הוה מוקמינן לה דדוקא להכשיר בה אמר רבן גמליאל נאמנת אבל לא בבתהף דלית לה חזקה דגופא, והא דאמרינן לה "מה טיבו של עובר זה", לישנא מעליא הוא ומשום לתא דידה. אבל השתא דקתני תרתי, על כרחך בתרייתא להכשיר בבתה כפשטא, עד כאן. וחדא להכשיר בבתה. הא דנקט בתה ולא נקט בנה, להכשיר בתו שלא תפסול לכהונה, או לפוסלו לקהל אם יש בו ספק ממזר או נתין? משום דניחא לן למנקט בתה דתהוי דומיא דידה, למפסלה לכהונה מחמת ביאה זו. הריטב"א ז"ל:
והגאונים כתבו וזה לשונם: האי דנקט להכשיר בתה ולא נקט נמי "להכשיר בנה", משום דבן אינו צריך כל כך הכשר, שאפילו נולד מן הפסולין כולן חוץ מנתין וממזר, מותר אף בכהנת, כדאמרינן בעשרה יוחסין: כל הפסול לכהונה מותר בכהנת, דאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות להנשא לפסול. אבל בת, כיון שהיא חללה או גיורת או שפחה משוחררת, אסורה לכהן כדמפרש התם, הילכך נקט הכא הכשר הבת. עד כאן:
הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה — ואיכא למידק, אפילו למאן דאמר "לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה" לא ניחא, דהא מדקאמר "לדברי המכשיר" כו' משמע דמתניתין לא מיירי בבתה כלל, אלא דסבירא ליה דכי היכי דמכשר בה הכי נמי מכשר בבתה. וכיון שכן, אכתי קשיא, תרתי להכשיר בה למה לי? ויש לומר דהכי קאמר: הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר כו'. פירוש, דלמאן דאמר דבתה נמי כשרה, מצי לשנויי שפיר דמתניתין אתא להכשיר בתה, ואיירי בבתה. ואף על גב דלמאן דאמר "לדברי המכשיר בה" כו' לא איירי מתניתין בבתה וכדכתיבנא, לדידה מוקי לה למתניתין בהכי, ולאו דוקא שיהא ממש דעת רב אסי כמאן דאמר "לדברי המכשיר" כו'. והא דלא קאמר "הניחא למאן דאמר בתה נמי כשרה", משום דבעי למנקט לישנא דאימורא דלקמן בשמעתין:
אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר — אין לפרש דקאי אמאי דקאמר: "חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה", ופריך עלה: הניחא למאן דאמר כו' מאי איכא למימר, פירוש, דהיכי משני חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. דאי הכי קשיא, ודקארי לה מאי קארי לה? פשיטא, ודאי דכיון דמשני "חדא להכשיר בה" כו', דלא סבירא ליה כמאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ואין לפרש נמי דקאי אמאי דפריך מעיקרא: "תרתי למה לי?" דכיון דליכא לשנויי "חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה", אם כן הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתיה. משום דקשיא, ודקארי לה מאי קארי לה? וכדכתיבנא. אלא הנכון, דמעיקרא פריך: תרתי למה לי? דכך לי מדברת כמו היתה מעוברת, ולמה לי פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע כלל בתרתי? וכן ארבן גמליאל וכן אר' יהושע פריך: תרתי למה לי. אבל השתא לרבי יהושע איכא לשנויי שפיר, דקמייתא להודיעך כוחו דר' יהושע, דאף על גב דאין כאן כי אם היא גופה ואיהי אית לה חזקה דכשרות, אפילו הכי פוסל בה ר' יהושע. אבל בתרייתא איכא למימר דמשום דאיכא בתה בהדי דידה, ובתה על כרחך יש לפסול אותה משום דלית לה חזקת כשרות, לכך פוסל נמי ר'יהושע אפילו בה; אבל בקמייתא דאין כאן אלא בה, אימא דלא יפסול ר' יהושע? קא משמע לן דאפילו הכי פסיל, הילכך ליכא לאקשויי: ר' יהושע תרתי למה לי. ומיהו לרבן גמליאל איכא לאקשויי: תרתי להכשיר בה למה לי? ואין לתרץ דבתרייתא להודיעך כחו דרבן גמליאל, דאף על גב דאיכא בתה בהדה ועל כרחך יש לך לפוסלה משום דלית לה חזקה דכשרות, אימא דבה נמי לפסול? קא משמע לן רבן גמליאל דאפילו הכי היא כשרה ובתה פסולה. והיינו יכולין לפרש, דהיינו דקא משני מעיקרא: חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה, פירוש עם בתה, דאף על גב דבתה בהדה והיא על כרחך פסולה – אפילו הכי היא גופה כשרה. דהא ודאי ליתא, דמדקאמר: "רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת", משמע דהיא נאמנת בכל מה שאמרה. והילכך על כרחך יש לפרש, דמאי דקתני "היתה מעוברת" פירושו ראוה שנבעלה, ו"מעוברת" דנקט משום לישנא מעליא, וכמו שפירשו התוספות ז"ל, ומעתה קשיא, תרתי להכשיר בה למה לי? כיון ד"מדברת" בראוה שנבעלה היא. פירוש, כיון ד"מדברת" ו"מעוברת" דראוה שנבעלה. ואפשר שזהו שכתב רש"י: מאי איכא למימר. תרתי להכשיר בה למה לי? כיון דמדברת בראוה שנבעלה היא. עד כאן, דוק ותשכח. ואם לא תפרש כן, אינו מובן כלל לשונו ז"ל שהוא מיותר לגמרי, ובמאי דכתיבנא ניחא וקל להבין.
- עוד יש לי לפרש, דהכי פריך: הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה כו'. פירוש, היכי מצית לשנויי: הך בתרייתא אתיא להכשיר בבתה? דכיון דאיכא פלוגתא עלה דמתניתין גופא, ואיכא למאן דאמר: לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, אלמא לא מפרשא במתניתין עניין בתה כלל, מעתה היכי מצינן לתרוצי דאתיא מתניתין להכשיר בבתה? והא מתניתין לא מיירי בבתה כלל. ומשני, רב אסי סבר לה כמאן דאמר לדברי המכשיר כו'. פירוש, ולא אסיק אדעתיה אידך סברא כלל, וברירא ליה דמתניתין מיירי בהכי דהיינו להכשיר בבתה. כך נראה לפרש. ודייקא נמי דקא משני: רב אסי סבר כמאן דאמר לדברי המכשיר כו', ולא קא משני: "רב אסי לא סבר לה כותיה". ומיהו מאי דכתיבנא מעיקרא הוא יותר נכון, ומתפרש שפיר לשון רש"י וכדכתיבנא. כן נראה לי:
ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר' יהושע — הקשו בתוס', דהא דקאמר אין אוסרין על היחוד מיירי בהיא אומרת "לא נבעלתי", והכא אפילו לזעירי מיירי באומרת "נבעלתי", דאי אמרה "לא נבעלתי", אם כן הויא ספק ספיקא דמכשיר ר' יהושע כדאמרינן לקמן. ותירצו דהכא נמי באומרת "לא נבעלתי", וחשיב לה חדא ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות. והקשו לזה, דאמרינן בפרק ב: "הניחא לזעירי דאמר: מאי מדברת? נסתרה, דמיגו דאי בעיא אמרה 'לא נבעלתי' מהימנא" כו', אלמא דדוקא באומרת "נבעלתי" מיירי, אבל באומרת "לא נבעלתי" מהימנא אפילו לר' יהושע. לכך פירשו דהכי פריך, דהכא אפילו באומרת "נבעלתי" אכתי איכא לספוקי אי לכשר נבעלה אי לפסול נבעלה, אבל התם גבי יחוד דאשת איש, אי נבעלה, תו ליכא לספוקי מידי, דהרי היא אסורה לבעלה, הילכך כך לי באומרת "לא נבעלתי" דהתם כמו אומרת "נבעלתי" דהכא, דבשניהם התם והכא ליכא אלא חדא ספיקא. ובשלמא לרב אסי איכא לשנויי, דשאני ספיקא דהתם מספיקא דהכא, דהתם כיון דמספקא לן אי נבעלה כלל, להכי לא אסרינן לה, אבל הכא כיון דראינוה שנבעלה, תו לא מספקא לן במידי, דכל שמזנה אינה בודקת ומזנה. אבל לזעירי, כיון דלא ראינוה שנבעלה ועל פי דיבורה הוא דידעינן שנבעלה, הילכך ליכא למימר דספיקא דהתם וספיקא דהכא שוין הן. ומיהו אכתי קשה קצת, דמלישנא דגמרא משמע דיחוד איחוד פריך, מדפריך אזעירי ולא לרב אסי כלל:
ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: מדלא משנינן: ב"לא נבעלתי" ודאי מהימנא, והא דאין אוסרין כדאמרה "לא נבעלתי", אבל ב"נבעלתי ולכשר נבעלתי" לא מהימנא – שמעינן שאם היתה נאמנת ב"לא נבעלתי", ב"נבעלתי ולכשר נבעלתי" היתה נאמנת אפילו לר' יהושע, כיון דאיכא למימר מיגו גמור. עד כאן:
וכתב הרא"ה וזה לשונו: הא דמקשינן מהא דאמר רב: מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, לזעירי בלחוד הוא דקשיא לן ולא לרב אסי, דלרב אסי הא אמר: נבעלה, אבל נסתרה לא חיישינן לה. וקשיא לן, הא דלא כרבן גמליאל נמי היא, דעד כאן לא מכשר רבן גמליאל אלא בטוענת, אבל בשאינה טוענת לא, כדאמרינן לקמן בהדיא דטעמיה דרבן גמליאל משום דאלים ליה ברי, ואילו הכא אפילו בדלא טענה אמרינן דאין אוסרין על היחוד? יש לומר דלרבן גמליאל לא קשיא, כיון דשמעינן מינה מיהת אליבא דרבן גמליאל דאין סתירתה ראיה על הטומאה, הילכך באשת איש לא בעיא טוענת, דכיון דאין סתירתה ראיה, אי משום אמירה דידה לית בה מששא, דאפילו אמרה "טמאה אני לך" לא מהימנא, דהא קיימא לן דהאומרת "טמאה אני לך" צריכה להביא ראיה לדבריה, וכיון דכן, למה לי טוענת? אבל הכא דינא הוא דנבעי טוענת, אף על גב דמשום ראיה דסתירה לא מפסלה, דילמא אמרה נבעלה ולפסול לה ומהימנא. אבל לר' יהושע דאמר דסתירה ראיה אטומאה, אם כן אמאי אין אוסרין על היחוד? דכיון דנסתרה הרי זו בחזקת נבעלה. ומכל מקום שמעינן מהא, דפלוגתייהו דרבן גמליאל ורבי יהושע דהכא בטוענת, בין באומרת "נבעלתי" בין באומרת "לא נבעלתי כלל", דאילו הוה מודה ר' יהושע לרבן גמליאל באומרת "לא נבעלתי" שהיא נאמנת, למימר דאין סתירתה ראיה על הטומאה, הכא נמי דינא הוא אפילו לר' יהושע דאין אוסרין על היחוד כדפרישית, ודלא כפירוש רש"י ז"ל. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א: לימא דלא כר' יהושע — פירוש, דאילו לרבן גמליאל לא קשיא, דמוקי לה בטענת ברי. אי נמי, דעיקר טעמא דרבן גמליאל משום חזקה דגופא הוא, כדאיתא לעיל, ומיהו בעי טענת ברי, משום דכי לא טענה הכי, הרי היא כמודה שנבעלה באיסור. מה שאין כן באשת איש, שאפילו אמרה זינתה – אינה נאמנת, שמא עיניה נתנה באחר, הילכך לא בעינן טוענת. אבל לר' יהושע דלית ליה חזקה דגופא, וחייש לסתירה שהיא רגלים לטומאה, היה ראוי לאסור מדרבנן משום יחוד, דאילו מדאורייתא קינוי וסתירה בעינן ודאי לדברי הכל. עד כאן:
לימא דלא כר' יהושע — כלומר, והא רב סבירא ליה כר' יהושע, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין גבי ארוסה שעיברה. ואם תאמר, מאי קושיא? דהא לא שמעינן ליה לרבי יהושע דפסל אלא בפנויה, משום דלכתחילה הוא, ואפילו עמדה ונשאת לכהן מפקינן לה מיניה, דכיון דאיתרעא לה קודם לנשואין כלכתחילה הוא, וכההיא דאמרינן בגיטין בשילהי פרק הזורק גבי יצא עליה קול: איש פלוני כהן כתב גט לאשתו, ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו? שלח להו: תצא. ואקשינן: תצא? והא אמר רב אשי: כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לה? ופריק: מאי תצא? תצא משני, דכיון דנפק עלה קלא קודם נשואין, אפילו עמדה ונשאת תצא דלכתחילה הוא. אבל באשת כהן לא שמענו לו לר' יהושע דאסר על היחוד? תירץ הראב"ד ז"ל, דהיינו דמפרקינן ליה: אפילו תימא ר' יהושע, מעלה עשו ביוחסין, כלומר, שהמקשה היה סבור ד"אין אוסרין על היחוד" דפנויה קאמר, ולומר דמתירין אותה לינשא לכתחילה, דכולה מימרא דרב בפנויה היא, וכדאמרינן התם בפרק עשרה יוחסין על "מלקין על היחוד": לא שנו אלא ביחוד דפנויה, אבל ביחוד דאשת איש לא. ואהדר ליה: לא כמו שאתה סבר, אלא אין אוסרין אשת איש לבעלה על היחוד קאמר, ולצדדין אמרה רב למילתיה: מלקין על היחוד דפנויה, ואין אוסרין אשת איש על היחוד ואפילו באשת כהן. מאי טעמא? דהא דר' יהושע משום מעלת יוחסין היא, ומשום מעלת יוחסין לא מפקינן אתתא מבעלה. ואין הלשון מחוור לפי פירושו, דהוה ליה לפרושי בהדיא: מאי אין אוסרין? אשת איש לבעלה קאמר. ומסתברא דר' יהושע אפילו באשת איש קאמר, ובאשת כהן, דאוסרין אותה על היחוד, דהא כשבויה עביד לה משום דאין אפוטרופוס לעריות וכדאיתא בסמוך, והכין מוכח בפרק אין מעמידין בעבודה זרה, והכי מוכח קצת לקמן גבי ארוס וארוסתו. הרשב"א ז"ל:
וכן כתב תלמידו ז"ל בחידושיו. ומסיים בה: ואף על גב דמתניתין על כרחך לא מתוקמא אלא בפנויה, משום סיפא ד"הרי היא בחזקת מעוברת לנתין ולממזר"; דאילו באשת איש, מאי שנא נתין או ממזר? אפילו נבעלה לכשר אסורה לבעלה? מכל מקום, משמע הוה שמיע ליה למקשה דר' יהושע אסר באשת כהן משום מעלת יוחסין, והוא הדין אפילו תימא הא דרב אתיא כרבי יהושע – לא תיקשי ולא מידי, דטעמא דאסר ר' יהושע אפילו באשת כהן משום מעלת יוחסין הוא, עד כאן:
אפילו תימא רבי יהושע מעלה עשו ביוחסין — פירש רש"י, משום יחוד בעלמא שלא להכשירה. מה שאין [כן] בזו, דהא דקאמרינן "אין אוסרין על היחוד" לא מיירי בפנויה ואיסור כהנת, אלא באשת איש ולאוסרה לבעלה. ויש מקשים, דהא רישא דקאמר רב "מלקין על היחוד" בפנויה דוקא היא, כדאמרינן לרב בקדושין, אמר רב אשי: לא אמרן אלא בפנויה דוקא, אבל באשת איש לא, שאם כן אתה מוציא לעז על בניה, ולא חלקו בין אשת איש לאשת איש, ואפילו כשאין לה בנים אין מלקין. והיינו דאוקימנא בפנויה דוקא. ונראה לי דהא לא קשיא, דמילי מילי קאמר, וב"מלקין" – מכת מרדות דרבנן על היחוד של פנויה, אף על פי שקיל, ו"אין אוסרין" אשת איש לבעלה אפילו מדרבנן, ואף על גב דאיסור דאשת איש חמור .והיא הנותנת גם כן שאין מלקין על הייחוד שלה, שאם כן אתה אוסרה על בעלה שליבו נוקפו ופורש ממנה.
- ויש מפרשים: מעלה עשו ביוחסין כשמודה שנבעלה, דומיא דמתניתין לפירוש ר"י ז"ל; אבל כשאינה מודה שנבעלה, לא עשו מעלה. ו"אין אוסרין על היחוד" אפילו של פנויה לאוסרה לכהונה. ואין לשון הגמרא הולם פירוש זה כלל, וכל שכן לפירוש האחרון שפירש במשנה דר' יהושע פוסל במשנתינו אפילו באומרת "לא נבעלתי". ופירוש רש"י ז"ל הנכון. ומכל מקום נראה מכאן דלא פסל ר' יהושע בנסתרה אלא לכתחילה ומשום מעלה, אבל בדיעבד לא תצא מן הכהן שנשאת; אבל כשנבעלה פוסל אפילו בדיעבד, דההיא לאו משום מעלה הוא. והיינו דאמרינן לקמן "הלכה כרבן גמליאל בדיעבד", מכלל דר' יהושע פוסל בדיעבד, והא איפסיקא הלכתא כרבן גמליאל בהא. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: מעלה עשו ביוחסין — לכאורה משמע דהכי קאמר, דהא דאין אוסרין על היחוד, היינו אשת איש שנתיחדה, אבל ביוחסין עשו מעלה בפנויה שלא להשיאה לכהונה. וקשה, דהא בפרק בתרא דקדושין קאמר אמלתא דרב, דאמר "מלקין על הייחוד": לא אמרו אלא ביחוד דפנויה, אבל ביחוד דאשת איש לא, דאתה מוציא לעז על בניה. אלמא "מלקין על הייחוד" איירי בפנויה, והוא הדין אוסרין על הייחוד איירי בפנויה. ואומר רבינו תם דמילי מילי קתני: "מלקין על הייחוד" איירי בפנויה, "ואין אוסרין על הייחוד" לא איירי אלא באשת איש. מיהו קשה, אדפריך הכא אמלתיה דרב דאמר "ואין אוסרין על היחוד": לימא דלא כר' יהושע, הוה ליה למפרך מהא דקיימא לן בכולי תלמודא וכמה משניות דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה. לכך נראה לי דרב איירי בפנויה דוקא, והכי פירושו: מעלה עשו ביוחסין לאסור היכא דאמרה "לכשר נבעלתי", דמודה מיהא דנבעלת, ולא מהימן במיגו. אבל אי אמרה "לא נבעלתי", בהא לא עשו מעלה לאסור ביוחסין. וה"ר יוסף דקלסו' פירש, דהא דקאמר "אין אוסרין על היחוד" בפנויה, מיירי באשה שנתייחדה עם אביו, אין אוסרין אותה על בנו משום אנוסת אביו לר' יהודה דאסר באנוסת אביו ומפותת אביו. והקשה רבינו מאיר, דרב נקט למילתיה דלא כהלכתא, שפסקו הגאונים דאין הלכה כר' יהודה. ופירשו, משכחת לה במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, דתנן עלה בפרק הזורק: בית שמאי אומרים אינה צריכה הימנו גט, ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט. ומוקי פלוגתייהו בשלא ראוה שנבעלה ובהא פליגי, בית שמאי סברי: לא אמרינן "הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה", ובית הלל סברי: אמרינן "הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה", ומסתמא לשם קדושין בעל. והתם גרסינן, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, מחלוקת בשראוה שנבעלה, אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אינה צריכה הימנו גט שני, דלא אמרינן "הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה". ומסיק התם, ר' יוחנן הוא דאמר כי האי תנא דתניא: ר' שמעון בן אלעזר אומר כו', והיינו דקאמר רב: "אין אוסרין על הייחוד", כלומר, אין אוסרין אותה אעלמא היכא דנתגרשה ולנה עמו בפונדק ולא ראוה שנבעלה, והיינו כר' יוחנן. ומיהו מעיקרא הוה סלקא דעתיה דמקשה דרב איירי אפילו ליוחסין, עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה