יבמות קיח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא:
גמ' טעמא דאמרה לא מת הא אישתיקא תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה לא מת איצטריכא ליה סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולה לצרה היא דקמיכוונא (שופטים טז, ל) ותמות נפשה עם פלשתים קאמרה קמשמע לן:
אחת אומרת מת כו:
וליפלוג רבי מאיר ברישא אמר רבי אלעזר במחלוקת שנויה ורבי יהודה ורבי שמעון היא ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבי מאיר בהא אפילו רבי מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא בשלמא לרבי אלעזר סתמא כר' מאיר אלא לרבי יוחנן קשיא קשיא:
מתני' אהאשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה בהיתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה אמרה מת (לי) בעלי ואחר כך מת חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר אין זו דרך מוציאה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה:
גמ' וצריכא דאי איתמר הך קמייתא בהא קא"ר טרפון משום דצערא דגופה אבל חמותה דצערא מילי דעלמא אימא מודי ליה לרבי עקיבא ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי עקיבא אבל בהך אימא מודה ליה לרבי טרפון צריכא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון אמר אביי אף אנן נמי תנינא ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואח"כ בעלי נאמנת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת לדבריה הוא דחוששין הא לדברי צרה אין חוששין ש"מ:
רש"י
[עריכה]
אשה אמרה מת ואשה אמרה לא מת הרי זו לא תנשא - הואיל ובאת שניה קודם שיתירוה על פי ראשונה ואפי' שניה זו צרתה אוסרתה ובגמ' מוקמינא לה להאי סתמא כר' מאיר דאמר צרתה נמי מכחשא לה:
גמ' לא מת איצטריכא ליה - דאע"ג דאי שתקא פשיטא לן דלא תנשא בעדות חברתה איצטריך לאשמועינן היכא דמכחשה לה נמי לא תנשא דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערא גליא דעתא דלצעורי לצרה קאתיא ולעגנה שלא תנשא ותמות נפשה עם פלשתים קעבדא הלכך אפי' היא תשתרי קמשמע לן:
במחלוקת שנויה - במחלוקת אחרונה אף ראשונה שנויה דלא תימא סתמא דברי הכל היא אלא ר' יהודה ור"ש היא דאמרי צרה לא מכחשה:
לא מת לאו הכחשה היא - דרבנן הימנוה לקמא:
ואשה אומרת לא מת - אפי' צרתה במשמע:
מתני' היתה - צרתה בת ישראל לכהן:
תאכל בתרומה - בחזקת שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה הואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה:
וחמותה אסורה - שאין כלה מעידה לחמותה ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי דפקע לה צד כלות והויא נכרית אפילו הכי לא מהימנא כדאמר לעיל (דף קיז:) הא לאו בעלה מיית ולא חמוה מיית כו':
היתה - חמותה בת ישראל לכהן כו':
גמ' צערא דגופה - תשמיש מונעת לה מבעלה הא ודאי משקרא כדי לקלקלה שתנשא ואפי' שהיא נשאת תמות נפשה עם פלשתים:
מודי ליה לר"ע - דלא מחזקינן לה בשקרנית כולי האי ונהי דלהשיאה לא מהימנא אבל לחומרא לענין תרומה תיחוש:
ניתן לי בן - אשה שהלכה עם בעלה למדינת הים וכשיצתה מכאן לא היה לה בן ועומדת בחזקת ייבום ובאת ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בני ואח"כ מת בעלי דלא מפקא נפשה מחזקה קמייתא שעדיין היא צריכה לייבם נאמנת ומותרת להתייבם:
אינה נאמנת - להנשא לשוק בלא חליצה דכי הימנוה רבנן לאשה אבעלה הימנוה דדייקא ומנסבא אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה דזימנין דסניא ליה:
וחיישינן לדבריה - דאפקה נפשה מחזקה ואם בא יבם לייבמה לא שבקינן לה וחולצת:
לדבריה - מיעוטא משמע:
תוספות
[עריכה]הכא פשיטא וי"ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא כיון דמשכח לה אי נמי דרישא דהתם כיון דעד אחד נאמן מן התורה הוי כתרי ותרי ואי מכחשי אהדדי לא היתה שותה אבל הכא תקנתא דרבנן היא:
ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו. דודאי אחת מהן שקרנית ואולי שתיהם אומרות שקר כי לא ידעו אמתת הדברים ואיכא מאן דאמר בגמ' דר"מ פליג ברישא ואיכא נמי הכחשה ולא תנשא והא דלא נקט פלוגתייהו ברישא משום דהוה אמינא דבסיפא מודה:
. [הואיל] וזו וזו מודות שאין קיים. אבל המכחשת ואומרת קיים אותה לא תנשא דרישא מיתוקמא כוותייהו:
טעמא דאמרה לא מת הא אישתיקא כו'. וא"ת מאי דייק והא לא מת איצטריך ליה לאשמועינן שאע"פ שמכחשה צרתה תנשא וליכא למימר דהא פשיטא כיון שאין צרה מעידה לחברתה דהא איצטריך טובא דפליג ר"מ עלה ולר' יוחנן נמי אשמעי' דר"מ מודה בהא ואר"י דדייק מדקאמר זאת שאומרת לא מת לא תנשא דלא הוי ליה למיתני אלא אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת תנשא ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא:
סד"א הא מימת מיית. יש לנו לומר שמת יותר ממה שהיתה שותקת דאי שתקה ודאי בעיא לקלקולה אבל כשאומרת לא מת מחמת שנאה אומרת כן שהיא רוצה שתתעגן דאי לא ידעה דמית היתה שותקת לקלקלה וא"ת מכל מקום היכי סלקא דעתא למישרייה כיון דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דאפי' מודה ונתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ולא דמיא (כתובות כב.) לאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה:
דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. נראה לרבינו יואל דה"ק דכל לא מת אפי' בבת אחת ובצרות דוקא לא הויא הכחשה דהימנוה רבנן וצרתה שאומרת שוב לא מת אין להאמינה אבל בעד ועד בבת אחת אמר במתני' בסיפא לא תנשא ואמרינן לעיל עד אומר מת והתירוה לינשא הא לא התירוה לינשא אלא באו שניהם בבת אחת לא תנשא ועל כן יש לפרש דבצרות דוקא איירי וטעמא דלא מת דלא הוי הכחשה שמכחשתה צרתה ואין לנו להאמינה ולכך תנשא האחרת אבל זו אומרת מת וזו אומרת נהרג הויא ודאי הכחשה כיון דשתיהן באות להתיר עצמן ואינן מכוונות דבריהן דאמרי בדדמי ואין יודעות אמתות הדברים והשתא דייק שפיר מסיפא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא ואפי' צרות משמע כדפי' בקונטרס דאי לאו הכי מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא וקאמר בשלמא לר"א סתמא כר"מ ופליגא ארישא דאמר תנשא אפי' בבת אחת אלא לרבי יוחנן קשה כו' אבל אם היינו מפרשים דר' יוחנן איירי דכל לא מת היינו בזה אחר זה א"כ מאי מקשה מסיפא לר' יוחנן וגם לכולי עלמא יש להעמידה לר"א דאיירי בבת אחת אלא ש"מ דכולה שמעתא איירי בבת אחת ודוקא בצרה דכל לא מת בעדות אשה לאו דוקא אלא בצרה כדפי':
אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת. אי אמרי' דאשה אחת מכחשת את העד היכא שבאין יחד ואם אמת הוא כן הוה ליה למיתני הכי דהוי ליה רבותא טפי ובירושלמי מצא ר' יהודה דאין הכי נמי ומייתי ברייתא הכי:
אלא לר' יוחנן קשיא. דאשה אומרת אפי' בצרתה משמע וא"ת מנלן דלמא בנשים בעלמא איירי דהכי תנן בפ' מי שקינא (סוטה דף לא:) עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת כו' והתם לא קאי אצרות ואפ"ה קתני אשה וי"ל דהתם ליכא למיטעי דבצרות איירי:
בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין. מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מסכת נדה (דף ב: ושם) ובמס' חולין (דף ט: ושם):
אף אנן נמי תנינא. הא דלא מייתי רישא דהאשה שהלכה היא ובעלה שמא משום דסיפא מיירי בהתר יבמה לשוק כמילתיה דרבי טרפון דייק מיניה:
לדבריה הוא דחוששין. תימה לר"י דהיכי מייתי סייעתא לר"ט מהך דקתני לדבריה חוששין ולא לדברי צרתה דלמא הכא ר"ע מודה כיון שאם לא ניחוש לדברי צרה ליכא עבירה כלל אבל בדרבי עקיבא אילו לא ניחוש לדברי צרה ואכלה בתרומה איכא עבירה בודאי ואמר ר"י דלא דייק אלא מייתור וחוששין לדבריה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק טו (עריכה)
לה א מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה ט"ו, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף מ"ה:
לו ב מיי' פ"ט מהל' תרומות הלכה ד':
ראשונים נוספים
בהא אפי' ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש"י ז"ל דרבנן הימני' לקמא ואין הסוגיא שלו מחוורת אלא ה"ק כל לא מת דצרה בעדות אשה לאו הכחשה כלל היא משום דאמרן לצעורי ולקלקולי.
ואקשינן תנן עד אומר מת וכו' אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא, מאי אשה אילימא דעלמא פשיטא, הא תנא ליה רישא הרי זו לא תצא מהיתירא הראשון הא בבת אחת לא תנשא, אלא לאו בצרות ומשום לתא האשה תנא עד וקתני לא תנשא, בשלמא לר' אלעזר סתמא כר' מאיר דאמר הכחשה דצרות הכחשה היא אלא לרבי יוחנן קשיא. ובירושלמי (טו,ה) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אלעזר מודה בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין ראשונה מה בין שניה ראשונה לא היו דברי' אצל חברת' כלום אמר ר' אלעזר מודה רבי יהודה ור' שמעון בעדים מה בין עדים מה בין צרה צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אמר ר' יוחנן אין אמרה ר' אלעזר מני שמעה ואמרה.
ושוב מצאתי בירושלמי גבי מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' גדול בר מנימן בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש כלומר בעד ועד דמו ואקשו נתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקי תני דבי ר' כן והכי נמי מסתברא דהא איתא בכלל כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים דהא נמי האמינוה ועוד מהא דגרסי בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ג) אני וחברתי טהורה ואמר לה עד את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דידה מהו דתימא כי מהימנא חברתה במקום עד פסול במקום עד כשר לא מהימנא קמ"ל והתם נמי כשבא המתיר תחלה ואפילו למאן דגריס התם מהו דתימא היכא דפסלא נפש' וכו', מ"מ כיון דאמרינן עד אחד דאפיך משמע עד כשר ולא אשה.
ויש אומרים התם קולא היא לגבי שבויה ואפילו בבת אחת. והרב ר' משה הספרדי ז"ל נמי כתב, אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואינו נכון אבל בהיא עצמה נראין הדברים כמו שאמר שתצא.
ומדקתני מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא, לפיכך כתב הרב הנזכר ז"ל הרי זה לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא השוה אותה לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת.
ואני אומר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואפילו נשאת לו תצא ואע"פ שאמרה ברי לי והא דלא קתני ואם נשאת תצא משום דלא קתני בכולה מתני' נשאת באיסור אלא נשאת בהיתר וזו אלו נשאת בהיתר לא תצא מהיתירה הראשון.
וסמך לדבר מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב) אמר ר' יוחנן שנים אומרי' מת וב' אומרי' לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומ' נתגרשה ושני' אומ' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגימה בעד א' אומ' מת הימנוה רבנן כבתרי כדעולא א"ה אפי' לכתחלה נמי משום דרב אסי מדמוקמי' בהך דוחקא ולא מתרצינן לה כאידך דתני התם [גבי ב' עדים לוקים הכא] בעד א' [קודם שהתירוה] ובשנשאת לעד ואומרת ברי לי וגבי גירושין לא הימנוה ש"מ דאפי' גבי מיתה לעולם תצא דעד א' בהכחשה לאו כלום.
אבל מצאתי בירושלמי (טו,ה) כדברי הרב ז"ל עד א' אומ' מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאה הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתירוה לינשא ולית להו דעולא דר' מנחם בר' יוסי לא מיירי בגמ' דילן אלא בב' עדים ומסתברא מ"מ דודאי תצא כדאמרן.
הא דאמרינן לא מת איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא מימת מיית והאי דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמיכוונא: קשיא לי אמאי לא עביד להאי צריכותא איפכא ולימא לא מת אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דהאי אמרה לא מת לא ליהימנה לאידך דהא מכחשא לה חברתה, קא משמע לן כל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא, ולאפוקי מאידך תנא דקתני בסיפא דמתניתין אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא. ויש לומר דאם איתא דלהכי אצטריך גבי ההיא דסיפא הוה ליה למיתנייהו ולמעבדא פלוגתא בחד דוכתא, אלא מכיון דלא עבדינהו פלוגתא ולימא ור' פלוני אמר לא תנשא שמע מינה לצריכותא אחרינא הוא דאתינן ואידך ממילא שמעת ליה מינה.
הא דאמרינן בהא אפילו ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא: פירש רש"י דרבנן הימנוה לקולא לקמא. נראה מתוך דבריו דדוקא כשלא באו שתיהן כאחת, הא באו כאחת לא. ואינו נראה כן, חדא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דקתני רישא זו שאמרה מת תנשא בשבאו שתיהן כאחת היא ואפילו הכי תנשא. ועוד דודאי סיפא דקתני עד אומר מת ועד אומר אינו מת אשה אומרת מת ואשה אומרת אינו מת, בשבאו שניהן כאחת היא, דאלו באו בזה אחר זה ודאי לא תצא מהתירה הראשון. דעד כאן לא פליג ר' מאיר אלא במכחישות זו את זו קודם שיתירוה לינשא. ואם כן מאי קא פריך מינה לר' יוחנן ואמאי סלקא ליה בקושיא. אלא הכי פירושו כל לא מת בצרה בעדות אשה לאו הכחשה היא, משום דאמרינן דלצעורה ולקלקולא קא מיכוונא. ואפילו באו שתיהן כאחת. ואקשינן תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא, וכל אשה קאמר אפילו צרה דלא נפקא צרה מכלל אשה אומרת לא מת, ואף רש"י ז"ל כן פירש הכי קתני לא תנשא וקשיא לר' יוחנן. אי נמי הכי קאמר אשה אומרת לא מת ע"כ צרה קאמר, דאי אשה מעלמא פשיטא לא תנשא, דהא תנא רישא לא תצא מהתירה הראשון, הא באו בבת אחת לא תנשא, והוא הדין לאשה ואשה דעד אומר ועד אומר כל עד במשמע בין כשרים בין פסולי עדות. אלא לאו בצרות וקתני נמי עד משום לתא דאשה וקתני לא תנשא. ובשלמא לר' אלעזר כר' מאיר אלא לר' יוחנן קשיא.
לא מת איצטריכא ליה ס"ד האי מימת מיית והאי דקאמר לא מת לקלקלא לצרה הוא דקא מכוונה וא"ת ולמה לן לתרוצי הכי נימא דצריכותא דמתני' משום המנותא דחברתא סד"א כיון דהאי אמר לא מת לא מהימנא לאידך קמ"ל דכל דלא מת בעדות אשה לאו כלום הוא ולאפוקי מאידך תנא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומר אלא מת לא תנשא וי"ל דהא ליכא למימר דאלו איתא דמשום האי צריכותא תנא לה הוה ליה למתנייא על סיפא ולמעבד פלוגת' ולמימר ר"מ אומר לא תנשא אלא ודאי ש"מ לצריכותא אחריתי הוא דתני לה ואידך טעמא דסבר דכל לא מת בהכחשה לאו כלום הוא ממילא נפקא לן וכו' :
בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא פרש"י ז"ל דרבנן המנוה לקמא פי' לפי' דמיירי כשבאו בזה אחר זה ואינו נכון דלישנא דא' אומר לא מת כשבאו בבת א' משמע ועוד היכי אסקי' לר' יוחנן בקושי' בפירכא דסיפא נוקמי' לסיפא כשבאו בבת א' כדדייק לישנא דידה ועוד שאלו באו בזה אחר זה הא ודאי לד"ה לא תצא מהיתרה הראשון כדאיתא לכ"פ התוס' וי"ל כל לא מת דעדות צרה בעדות אשה לא כלום הוא דלצערה לצרתה קא מכוין והא דפרכי' מסיפא דקתני אשה אומ' מת ולא אוקימנא דמיירי באשה דעלמא דלאו צרה כבר פרש"י ז"ל דכיון דסתמא קתני אשה אומר לא מת כל אשה במשמע ואפי' צרה ועי"ל דע"כ בצרה מיירי דאי באשה דעלמא פשיטא דעדות בהכחשה אינו כלום ולעיל דאמרי' לא תצא מהיתר' הראשון משום דבאו בזה אחר זה הא אלו באו בבת א' תצא מהתירא ולא תנשא. וה"ה לאשה ואשה דעד אומר מת ועד אומר לא מת כל עד במשמע בין כשר בין פסול. הילכך ע"כ האי מתני' בצרה מיירי והיינו' דסליק' כר' יוחנן בקשיא הא דתני ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואח"כ מת בעל נאמנת טעמא דמילתא משום דאיהו קיימא בחזקת ליבם ואלו שתקה ולא אמר' אלא מת בעלי היה דינ' שתתייב' הילכך אע"ג דרוב נשים מתעברו' ויולדת ולד מעליא כך אמרי' בריש פירקא דלקמן הכא אין לנו אלא חזקה וכיון דאי שתקה תתיבם הויא לה כהפה שאסר הוא הפה שהתיר וזה ברור וכן סיפא ניתן לו בן במדינת הים ואמר מת יבמי ואח"כ מת בעלי נאמנ' משום דאי בעיא שתקה ולא תתייבם:
טעמה דאמרה לא מת הא אישתקא תנשא והא אין צרה מעידה לחברתה. ומהדר לא מת אצטריכא לי' סד"א האי מיימת מת והאי דקאמרה לא מת לקילקולא דצרה קאמיכונה תמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה קמ"ל. פי' אע"ג דכי שתקה פשיטא לן דלא תנשא דמהו דתימא כיון דאתא ומערערא גליא דעתה דלצערה צרה קמיכונה ולעכבא שאל תנשא והלכך אפי' היא תשתרי קמ"ל.
א' אומרת מת וא' אומרת נהרג וכו'. פי' דקסבר ר' מאיר הכחשת הצרה הכחשה היא ור' יהודה ור"ש סברי הכחשת צרה אינה הכחשה ודוקא צרות אינן מכחישות זו את זו אבל מ"א אומר מת וע"א אומר נהרג עדות מוכחשת היא ואע"פ ששניהם מודים שאינו קיים לא תנשא. והכי אמרינן נמי בירושלמי א"ר אלעזר מודו ר' יהודה ור"ש בעדים. מה בין עדי' מה בין צרה לא עש' דברי צרה אצל חברתה כלום.
ומקשה וליפליג ר"מ ברישא. פי' ר"מ דסבר דהכחשת צרה הויא הכחשה לפלג נמי ברישא דקתני א' אומרת מת וא' אומרת נהרג (גליון ס"א לא תנשא) תנשא. דהא צרתה מכחשת לה. א"ר אליעזר במחלוקת שנויה ור' יהודה ור"ש היא. פי' ור"מ מפליג ארישא קאי וה"ק לא מיבעיא כי אמרה לא מת דהויא הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודי שאינו קיים הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודו שאינו קיים הכחשה האי ואל מינסבא חדא מינייהו. ור' יהודה ור"ש ס"ל דהכא אפי' תרווייהו מישתרי כיון ששתיהן אומרים שאינו קיים דהכחשה דצרה אינה הכחשה. וקיי"ל ר"מ ור' יהודה ור"ש אין הלכה כר"מ דהכחשת צרה אינה הכחשה. ושני עדים המכחישים זה את זה פסולים ונמצא עכשיו שאין דין א"א [והוא] כדיני נפשות דכי היכי דאמרי' בסנהדרין גבי דיני נפשות א' אומר בסייף וא' אומר בארירן הרגו אין זה נדון ה"נ אמרינן הכא גבי עדות אשה. ואע"ג דאמרינן בפ' דיני ממונות בתרא אמר רבא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני נפשות הכא גבי אשה לא אוקילו רבנן אלא הכי הוא כדיני נפשות שבטלה עדותן.
עד א' אומר מת וע"א לא מת אשה וכו'. כיון שבא העד השני או האשה ואמרי לא מת קודם שהתירה אותה ע"פ העד הראשון ה"ז לא תנשא. וגרסינן בירושלמי גידל בר מנימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחישה את האיש וליתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת. תני בשם ר' כן בשם ר' נחמיה.
מתניתין האשה שהלך היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר"ע אומר לא זו דרך מוציאה מידי עברה עד שתהא אסורה להנשא תהא אסורה לאכול בתרומה. פי' ר' טרפון סובר אין הצרה נאמנת לא להתירה ולא לפוסלה ור' עקיבא חייש לחומרא. אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט ר"ע אומר אין זו הדרך מוציאה מי"ע עד שתהא אסורה לינשא אסור לאב"ת. פי' הכל פסולים להעיד לחמותה ולא משגיחים בעדותה אפי' לאוסרה בתרומה. ואע"ג דאמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שכבר נתרחקה ממנה לפי עדותה לא מהימנא ור"ע חייש לחומרא ואינה אוכלת בתרומה. וצריכא דאי אחמר הך קמייתא בהא קאמר ר' טרפון משום צערא דגופה אבל חמותה דצערא דמילי דעלמא אימא מודה ליה לר"ש צריכה. ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"ע אבל בהך אימא מודה ליה לר"ט צריכא. א"ר יהודה א"ש הלכה כר' טרפון.
במחלוקת שנויה ור' יהודה ור' שמעון הוא. וא"ת הא קיהבי טעמא למלתייהו הואיל וזו [וזו אומרות] שאינו קיים משמע דאם אחת אומרת שאינו מת הוא הכחשה ולעיל אמר דאחת אומרת מת תנשא אע"פ שאחת אומרת לא מת. וי"ל דלדבריו דר' מאיר קאמרי הריב"ן:
כל לא מת וכו' וא"ת וכי לא ידע ר' יוחנן דמותיב לה מתני' וי"ל דה"פ כל לא מת כגון שצרתה אומרת לא מת ומ"מ מותיב ממתני' דמשמע אשה אומרת לא מת דהך אשה אפי' צרה במשמע:
אמר אביי אף אנן נמי תנינא. לדברים הוא דחוששין. לכאורה קשה דהא אפי' ר"ע מודה בהא דע"כ לא פליגי אלא כיון דמהימנא לגבי נפשה א) להאכילה בתרומה כדאמרי' במתני' אבל הכא לא מהימנא דאמרי' חולצין. וי"ל דדייק לישנא יתירה ב) שהרי תנא חוששין לדבריה. ולמה לי למיהדר ומתני בסיפא חוששין לדבריה אלא למידק לדבריה חוששין הא לדברי צרתה אין חוששין גם היכא דמהימנא לגבי נפשה כמו בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא ולכך מייתי בבא דסיפא ולא בבא דרישא:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק טו (עריכה)
גמ' ולפלוג נמי ר"מ ברישא אפי' תימא ר"מ כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פי' בעדות צרה קאמר וכן מצאתי מוגה בס' אבא מארי ז"ל בכתב ידו אבל בעדות דעלמא ודאי לאו הכחשה הוה דהא גבי סוטה שנאמנת אשה לומר לא נטמאת ואפ"ה אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת בבת אחת היתה שותה כדאי' בפרק מי שקינא. ולא אמרי' כל לא נטמאת בעדות סוטה לאו הכחשה הוא:
תנן עד א' או' מת ועד א' או' לא מת אשה א' אומרת מת ואשה א' או' לא מת ה"ז לא תנשא בשלמא לר"א הא מני ר"מ היא אלא לר' יוחנן קשיא. פי' מדרישא בצרה סיפא נמי בצרה. גם זה מצאתי מוגה בס' אבא מרי ז"ל בכתב ידו. ומיהו בנשים דעלמא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת אליבא דרבי עקיבא לא תנשא כדברירנא מסוטה. וה"ר אלפס הגיה משנה זו כפשט' ובהדיא מוקמי' לה כר"מ. ואולי מפני שסתם משנה זו כר"מ פסק כר"מ משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. ורישא דמתני' דקתני א' אומר' מת וא' אומר' לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה אע"ג דר"א מוקי לה כר' יהודה ור"ש סמך הרב על דברי ר' יוחנן שהוא רבו דא' כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. ואע"ג דאקשינן לר' יוחנן מסיפא דקתני ה"ז אל תנשא ולא פריק קושיא אמרינן ולא תיובתא הלכך הלכה כר' יוחנן דרבו דר"א הוא. רישא ר' יהודה וסיפא ר"מ ולר' יוחנן דאמר כללא דמילתא כל לא מת באשה לאו הכחשה הוא. סיפא קשה לד"ה ואולי י"ל דסמך על מה שכתבתי שלא אמר ר' יוחנן כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא אלא גבי צרה אבל באשה דעלמא הכחשה הויא ולא תנשא וכתב המשנה הזאת משום אשה דעלמא ובודאי אית ליה לרב ז"ל לפרש ולא לסתום:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה