תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק טו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה שלום בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי אתיבם. שלום בינה לבינו ומחלמה בעולם. קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. רי"א לעולם אינה נאמנת אא"כ באה בוכה ובגדיה קרועים. א"ל א' זו וא' זו תנשא. פי' דוקא אם יש שלום בינו לבינה שאין קטטה ביניהם אז האי נאמנת אבל אם ראינו שיש בניהם קטטה אינה נאמנת שמחמת שנאתו מתכונת לאסור נפשה עליו. ולקמן מפרש ה"ד קטטה. ובעת מלחמה נמי אניה נאמנת:
א"ר מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד דכל הני דאיקטלי' הוא פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא וחזיא לי' זימנין דמחי לי' בגירא או ברומחא וסברא ודאי דמית ליה ודילמא עבדי לי' מסתרי וחיי. פי' אם פירש ממנה חדש או חדשים מדמה בלבה ותאמר ודאי מת במלחמה כמו שמתו הרבה ושמא לא מת אלא הוליכוהו בשביה ואפילו את"ל פעמים שראתהו מוכה מכת חרב או רומח והיא סבורה שלא יוכל לחיות ופעמים דעבדי לי' מסתרא שהוא תחבושת עשבים ידועים ויחיה. סבר בא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרה בדדמי. פי' שאינה נבהלת לברוח ברעבון כמו במלחמה ול"א בדדמי וי"ל אמון בדברי'. הדר א"ר רעבון ה"ה כמלחמה. ההיא דאתא לקמי' דרבא א"ל בעלי מת ברעב א"ל שפיר עבדת דשיזבח נפשך ס"ד בההיא פורתא דנסתא דשבקת לי' הוה חיי א"ל מר נמי ידע דבכה"ג לא הוו חיי. פי' נתכוון לבודקה ולנסותה מתוך דבריה אם אומרת בדדמי אם לאו וסידר הדברים של בדדמי לפני' ואפשר באותן שאר הנפות שהנחת לו לחיות יפה עשית שהצלת נפשך והנחתן ובאת והיא הודית לדברי' שסברה שיקבל עדותה בדדמי וכשראתה שאמרה בדדמי חזר רבא לומר רעבון נמי כמלחמה דמי שמפני שראתה בני אדם מתים ברעב ולעבעלה לא הי' מזונות מרובים או הי' תפוח מפני העב ואמרה בדדמי ואף על גב דלא מת ממש ומעידה עליו שמת. א"ר רעבון גרוע ממלחמה. דאלו במלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימני הא מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקרבתיו. פי' דהא דתנן מלחמה בעולם אניה נאמנת הכי משמע כגון דקאמרה בפירוש מת במלחמה אבל אמרה מת על מטתו מהימנא. ואע"ג דאמרה הוכה במלחמה ומת על מטתו דדוקא כשאמרה מת במלחמה ראיתיו לא מהימנא. שמתוך שהיא נבהלת לברוח אמרה בדדמי אבל כשאמרה מוכה כאב ומת על מטתו נאמנת הכי משמע כגון דקאמרה בפירוש מת במלחמה אבל אמרה מת על מטתו מהימנא. ואע"ג דאמרה הוכה במלחמה ומת על מטתו דדוקא כשאמרה מת במלחמה ראיתיו לא מהימנא. שמתוך שהאי נבהלת לברוח אמרה בדדמי אבל כשאמרה מוכח כאב ומת על מטתו נאמנת ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו דכי אמרה מת על מטתו דמי למת במלחמה דאמרי' לא חזיא דמת ממש ואמרה בדדמי. והכא נמי הי' מוטל תפוח במטה מחמת רעבון ולא חזי' לי' דמית ממש ושמא רחמו עליו והאכילוהו וחיי הלכך אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. וה"ה במלחמה אם אמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו נאמנת דל"ש מלחמה מרעבון בהא מילתא דכיון דאמרה קברתיו ל"ל דילמא בדדמי אמרה, ולא חיישינן דילמא משקרא דחיישי לקלקולא וכך כתב גם ר"ח ז"ל בקטטה בינו לבינה דאמרה בדדמי לעולם אינה נאמנת עד דאמרה מת וקברתיו.
מפלת ה"ה כמלחמה דאמרה בדדמי. פי' ע"י רעש היו נופלים כל בתי העיר וכ"א בורח בחוץ למלט על נפשו. וגם היא ברחה ולא ראתה את בעלה וסבורה שמת ושמא גם הוא ניצל וברח. שילוח נחשים ועקרבים ה"ה כמלחמה דאמרה בדדמי.
דבר. ואמרי לה וה"ה כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה דסמכי אדאמרי' איפשי שב שנין הוי מותנא ואינש בלא זמנא לא שכיב. וכיון דלא אפסקי' הל' כמאן עבדא לחומרא וה"ה כמלחמה.
איבעי' להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעי אמרה שלום בעולם א"ד כיון דבהחזקה אמרה בדדמי ל"א מ"ל לשקר ומרע לחזקה. כתב המורה ואי ואי קשיא ותפשוט לי' מתני' דקתני שלום בעולם נאמנת והא שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרת לעיל כי אמרה מת היינו החזיקה היא מלחמה בעולם ותירץ. מתניתין דאמרה מת סתם ואשמעינן מתני' דהואיל ושלום בעולם אע"ג דל"א על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה. ובזמן שיש מלחמה בעולם מסממא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו. וכי קא מבעי' לי לרבא כגון שיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה, ואינו נ"ל פתרון זה לפרושי מתני' דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת כגון דאמרה מת סתם דכיון דאלו אמרה מת על מטתו מהימנא אמאי כי אמרה מת סתם קאסרי' לה מיד יבדקנה לחקור אותה האיך מת. וגם משעת שלום דמהימנא אמאי שרינן לה במת סתם נחקר אותה דילמא מת במלחמה קאמרה. ואת"ל דהיא הוחזיקה מלחמה אינה נאמנת לא תהא נאמנת וכי בשופטני עסקינן שאין חוקרין הדברים ומבררים יפה האיך מת כיון שי שלחלק בדבר. לפיכך נ"ל לפרש דהאי דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת דאמרה בדדמי ומ"ה דייק מינה רבא הא מת על מטתו מהימנא דמתני' מוכחא בפירוש דקאמרה מת במלחמה. תדע דהכי הוי מדאמרינן ההיא דאתא לקמי' דרבא א"ל מת בעלי ברעב. אלמא בפירוש העיזה ואמרה מת ברעב. והה"נ במלחמה דאמרי' במתני' דלא מהימנא כגון דאמרה מת בעלי במלחמה ומשום דאיסתפקא לן האי דתנאי במתני' מלחמה בעולם אינה נאמנת אי דהוחזקה לן דאיכא מלחמה בעולם הוא דלא מהימנא הא הוחזקה היא מלחמה בעולם מהימנא ע"י מינו. וה"פ דמתני' מלחמה ידוע בעולם ואמרה מת בעלי לא מהימנא אבל שלום בעולם אע"ג דאמרה מת במלחמה מהימנאה משום מגו. א"ד האי דתני מלחמה בעולם דברי האשה הם שהיא החזיקה מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי במלחמה ואפ"ה לא מהימנא דכיון דאית לן חזקה דבמלחמה אמרה בדדמי לא אתי מגו ומרע לחזקה דל"ל מ"ל לשקר דאיהי גופה לא מכווני לשקורי אלא היא סבורה שמת ושלום בעולם היא שאמרה בשעת שלום מת על מיטתו.
ת"ש עישינו עלינו בית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת. פי' הציתו הבית באש ונתמלא עשן ואני ברחתי ונצלתי והונא נשאר שם ומת אניה נאמנת. והא ההכא בהוחזקה מלחמה בעולם וקתני אינה נאמת ול"א מ"ל לשקר דאי בעי אמרה מת סתם. ומהדר ש"ה דא"ל כי היכי לדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא. פי' ש"ה דקאמרה דכשנתמלא הבית עשן ברחה ואל המתינה עד שתראוהו מת ואי משום עשן כי היכי דלדידך איתרחיש וכו' אבל לגבי מלחמה א"ל אי לא חזיתיה לא אמרה דהא אי בעי' לשקר לא הוה מחזקא מלחמה בעולם. ול"ד מלחמה לשריפת אש. דבמלחמה תוכל לחזור אחר בעלה ולראותו משא"כ בשריפה שאין אדם מתעכב שם לראות מה יעשה לו שמא תבער בו האש ולחזור אחריו אחרי ששקעה האש א"א שכבר נעשה אפר. הלכך לא מהימנא שא"י להעיד עליו אלא רק בעת השרפה היינו בבית אני והוא אזי יצאתי והוא לא ראיתיו. שיצא. ומדלא יצא שם מת ע"כ אינה נאמנת דאמרינן לה כי היכי וכו' ואע"ג דאמרה אחר ששקעה האש ראיתיו מת והכרתיו אינה נאמנת דאמרינן בדדמי קאמרה. אבל במלחמה אינו כן שבתוך המלחמה יכולה לראות אם מת. א"נ תחפש אחריו ותראנו א"נ ע"פ עדים כשרים שיעידו עליו הלכך י"ל שתהא נאמנת.
ת"ש נפלו עלינו גויים נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמת. פי' והא הכא האי החזיקתן וקתני נאנמת. ול"א בדדמי קאמרה אלא אמרינן מ"ל לשקר. התם כדראב"א דאמר אשה כלי זיינה עליה. פי' הכא לא אמרה בדדמי אלא נטרא לי' עד דחזיי' דמית. פי' אשה לא מסתפיא מליסטים כדראב"א בפ' אין מעמידין אבל בעת מלחמה אין מי שישגיח והאשה בורחת להציל נפשה מ"ה לא מהימנא דאמרה בדדמי ולא איפשטא ועבדינן לחומרא. ההוא גברא דבשלהי הילולא איתלי נורא בגנני' א"ל דביתהו חזי גבראי חזי גבראי איתחזי גברא ארובא דשדא ופיסתי' דידא שדיי'. סבר רחב"א למימר היינו עשינו עלינו בית עשינו עלינו מערה. פי' דלא מהימנא א"ל רבא מי דמי התם ל"א חזי גבראי חזי גבראי. הכא הא אמרה. ועוד הא גברה חרובה דשדי ופיסתא דידא דשיי'. ורחב"א גברא חרובא דשדי אתא אינש לאצלוי' ואכלתיה נואא דאיתלי ביה ופיסתא דידא דשדי' נורא אתלי בי' ואתיליד בו סומא ומחמת כסופא ערק ואזל לעלמא.
אבעי' להו ע"א במלחמה מהו טעמא דע"א משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א משום דהאי גופה דייקי ומינסבא והכא לא דייקי. ואי קשי' אטו באשה נמי מי ל"ל האי טעמא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרא ואפ"ה אמרינן דבדדמי קאמרה וה"נ נימא בע"א וי"ל דה"ק אי טעמא דע"א משום דמילתא דע"ל ל"מ א"כ נאמן הוא כשניה וכי היכי דבעדות שלמה ל"א דבדדמי קאמרו ה"נ בע"א שע"א כאן כשנים דמי. א"ד לא מהימן ע"א אלא משום דהאי גופה דייקא ומינסבי' והכא לא דייקא שפיר אמרה בדדמי. ת"ש מעשה בב' ת"ח שהיו באים עם א"י ב"ם בספינה וטבעו והשיא ר' את נשותיהן ע"פ נשיא והא מים כמלחמה דמי והא מאה נשים כע"א דמי וקתני השיא ר' את נשותיהן. פי' והא מים כו' דא"ל בהו בדדמי ודילמא טבעו בצד זה ועלי בצד זה ומאה נשים כע"א דמי והשיא את נשותיהם אלמא ע"א במלחמה נאמן. ומכאן מוכח דדוקא בע"א אמרינן דבדדמי קאמר ואין מקבלין עדותו אבל בתרי לא חיישינן דבדדמי קאמרי אלא מקבלין עדותן בכ"מ ואפילו במלחמה. ומהדר ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה. פי' ותסברא דבטבעו בלחוד העידו ותו לא א"ה מאי ארי' נשים אפילו אנשים נמי כי אמרו טבעו לא מהימני שאין זה עדות בתורה ואנן דאמרינן ע"א במלחמה לא מהימן אע"ג שמעיד עדות ברורה אמרי' דילמא בדדמי קאמר שאילו הי' שנים היתה עדות שלמה אבל טבעו שאינה עדות ברורה אפילו באנשים האיך תהיה עדות בנשים. א"ו מדקבל עדותן לא בטבעו לחוד אלא כגון דאמרי אסקנוהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרו סימני' דלאו עלייהו סמכי' אלא אסימנים. פי' אי אמרו הכרנו אותם בטב"ע אין לסמוך בעדותן שי"ל בן דמי קא אמרי שמתוך שראו טבעותן סברי כי הם הם ואחרים הם אבל השתא דאמרי הכרנוה בטב"ע וגם בסימנים שעליהן והתבררנו כי הם הם נאמנות דאסימנים סמכינן שבבירור היכרום יפה. אבל לעולם אי אמרי הכרנוס בטב"ע בלחוד תלינן דבדדמי קאמרי וכיון דלא איפשיטה לחומרא עבדינן ואין ע"א נאמן במלמה: ואין לפשוט ממאי דאמרינן לקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקיה אגישרא מבסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומי' דשושביני ובתר ה' יומין ש"מ דע"א נאמן במים. דהתם ל"ל בדדמי שלא ראה טביעתו ואל הי' עמו בספינה וכשראהו על שפת הנהר לאחר ה' ימים שנבררו יפה בהכרת פניו לא הי' מעיד עליו וכמו שהי' נאמן להעיד עליו אם ראוהו מת מוטל ביבשה עד ג' ימים כך הוא נאמן עליו במים לאחר ה' ימים ואין לומר שם בדדמי לי' אלא בטב"ע הכירו כפי רוב כדרך כל המעידים על האדם שמת שמכירו בבירור. ול"א בדדמי אלא כשראוה טביעתו ולא ראה עליתו או ראה טביעתו ועליתו ומדמה לי' שזהו אותו שנטבע אבל זה שלא הי' עמו בספינה ולא ראה טביעתו וראהו מת על שפת המים והכירו בטב"ע אין לך ברורה גדולה מזו:
ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמי א"ל שיקלתינהו א"ל הא כך וכך הואי ובחברתא דידך דמיין א"ל שקילתינהו והני אחריני נינהו. סבר ר"ח למימר היינו מתני' שני ת"ח דסמכי אסימנא ול"א הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו ואיתרמו בהו הנך סמנים א"ל רבא מי דמי התם קאמרי סימנים. הכא שומשמי מאי סטימנים אית להו דקאמר כך וכך הוין אימור איתרמוי' איתרמי להו וחיישנין שמא פינה. ואסקי והל' חיישינן שמא פינה.
יצחק ר"ג בר אחת' דר"ב הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ר"ג ב"א דר"ב הוה אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. מי חיישינן לתרי יצחק לתרי יוסף ב"ש או לא. פי' שמו הי' כך ולא שהי' ריש גלותא. שלא הי' ראש הגלות אלא אחר. אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן. וכגון שלא הוחזקה שני יצחק ר"ג בקורטבא דמודה רבא היכי דהוחזקו שני יוסף ב"ש בעיר א' דחיישיבנן ולא פליגי אלא בשלא הוחזקו דאביי אמר אפ"ה חיישינן ורבא סבר כיון דאל הוחזקו לא חיישינן והל' כרבא עיין בפסקי בפ' כל הגט.
ההוא גיטא דאשתכח בהורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטריות ותורכית ית פלונית אינתתי ובדיק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוי ענן בר חייא ובר מענן בר חייא מתגרא דהוי לנהרדעא. ואתו סהדי ואמרו דההיא יומא דאיכתיב האי גיטא ענן בר חייא גבן הוה בנהרדעא. אמר אביי נדידי דחיישינן הכא לא חיישינן דהא אמרי סהדי בנהרדעא הוה מאי בעי בסורא. אמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן הכא כיון דאתחזק חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל. א"נ בקפיצה אזיל. א"נ מילי מסר כדא"ל רב לספריה וכן א"ל ר"ה לספריה כי איתניכו בשילה כתביתו בשילה אע"ג דמסירי לכו מילי בהונא. פי' הגט נמצא בסורא והאשה עומדת ותבעתו והי' כתוב בו דכתיבי בסורא וכתבו ענין ב"ח מנהרדעא לאשתו ואנו חוששין שמא אין זה הגט מאותו ענן בעל זו האשה אלא מענן אחר ומפני חששא זו בדקו מסורא ועד נהרדעא ולא נמצא ענן ב"ח אחר כ"א א' בנהרדעא והעדים היו מעידים כי ביום שנכתב הגט הזה הי' בנהרדעא ולא יתכן לבוא באותו היום מנהרדעא לסורא ולפיכך הכשירו אביו ורבא חייש שמא הלך באותו יום ע"י גמל קל או ע"י שם בקפיצה או שמא דברים מסר לעדים קודם לכן בעודו בנהרדעא שיכתבו גט לאשתו והלכו העדים לסורא וכתבוהו שם ולא כתוב שם המקום שנמסר להם לכתוב הגט דהיינו נהרדעא אלא שם המקום שיכתבוהו כדא"ל רב לספריה. ואי קשיא היכי אמר רבא דחיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל ופסלי' גיטה בחששא זו והא בפ"ק דמכות א"ר באו ב' ואמו בצפרא בחד בשבא בסורא הרג פי' את הנפש ובאו ב' עדים ואמרו בפנינו בחד בשבא בנהרדעא עמנו הייתם חזינן אי מצפרא לפניא מצי אדלי מסורא לנהרדעא לא הוי זוממים ואי לא הוי זוממים פשיטא מ"ד ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל. אלמא לא חייש רבא לגמלא פרחא וקטלינן להו והכא חייש לג"פ ופסלינן לגיטא. וי"ל דבודאי נ"ל ל"א לג"פ ולא לקפיצה דא"כ אין לדבר סוף ולא ימצא לעולם עדים זוממין והכא לא חייש רבא אלא לשמא מילי מסר שיתכן להיות ול"א קפיצה וג"פ אלא להעד לעלמא כ"א להרבות החששא ואלו לא הי' החששא דילמא מילי מסר בעבור קפיצה וג"פ לא היינו פוסלין הגט. והל' כרבא.
קטטה בינו לבינה ה"ד קטטה. פי' שאם הי' דברים ביניהם על שום כעס שהי' להם לא תקרא קטטה שדרך איש לאשתו לכעוס זע"ז ומפני כך אין האשה שונאה את בעלה אלא פשוט קטטה של גירושין ביניהן דאורחא דמילתא שהיא שונאתו. אר"י א"ש באומרת בעלי גרשני ומתמה כולהו נמי הכי אומרות אלא באומרת לבעלה גירשתני. ולהימנה מדר"ה דאר"ה אישה מתיר אותה. ובשלהי נדרים אמרינן איבעיה להו אמרה לבעלה גירשתני מהו משום דבעי למיפשטיה ממתני' דהתם ודאי דממתני' דהתם לא מצית למיפשטי' אבל מ"מ מימרא דרב המנונא קיימי.
איבעי' להו ע"א בקטטה מהו. טעמא דע"א משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר או דילמא דע"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא: והכא כיון דאית לה קטה לא דייקא. ואיתקום בתיקו ותיקו דאסורא לחומרא ולא מהימן.
ר' יהודה אומר לעולם אינה נאמנת וכו' ההיא דאתאי לבי דינא דר' יהודה אחרו לה ספרי קרעי מאניך סתרי מזייך אלפוה שקרא. ומהדר אינהו כרבנן ס"ל סברי תעביד הכי כי היכי דלישרייה.
מתניתין בה"א לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו להן ב"ש א' הבאה מן הקציר וא' הבאה מן הזתים וא' הבאה ממדינת הים לא דברו בקציר אל אבהוה חזרו ב"ה להורות כב"ש ואפי' ממדינה למדינה דשכיח שיירתא ומירתתא לשקר. ירושלמי למה קציר א"ר מנא דאונסיה שכירו שאין החמה קודחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר כדכתיב ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי וגו' ורבנן אמרי דרחשא שכיח.
מתניתין ב"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה וב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובתה. אמרו להן ב"ש התרתם אם הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל אמרו להן ב"ה מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה. אמרו להן ב"ש והלא מספר כתובתה נמלמוד שהוא כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי חזרו ב"ה להורות כב"ש. ואמר רב חסדא נתיבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה הן דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. אר"נ באה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירים אותה לינשה ונותנין לה כתובה. תני לי כתובתי אף לינשא אין מתירים אותה. מ"ט אדעתא דכתובה אתאי. איבעי' להו התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו. כיון דקאמרה כתובה אדעתא דכתובה אתאי א"ד כל מילי דאינש א"ל בב"ד תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מהו הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי א"ד משום דלא ידעה במאי אישתרא אמרה הכי תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא.
מתניתין הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה. מה בין גט למיתה שהגט הכתב שבידו מוכיח. עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר צא מת הרי זו לא תצא. א' אומר מת ושנים אומרום לא מת אע"פ שנשאת תצא. שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אע"פ שאל נשאת תנשא, פי' ה' נשים הללו שונאות אותה ומתכוונת לקלקלה ומ"ה אינן נאמנות: חמותה שונאתה שאומרת הלכה זו תאכל כל יגיעי ועמלי וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אחדה. יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה לכשימות בעלה. ובת בעלה אומרת זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה. מה בין גט למיתה דאמרינן בפ"ב דגיטין אף הנשים שאינן נאמנין לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה ממד"ה ואע"ג דעלייהו סמכינן שצריכות לומר בפני נכתב ובפ"ג שהגט הכתב מוכיח ועיקר הסמך על הכתב הוא. אבל הכא אין אנו סומכין אלא על עדותן:
איבעי' להו בת חמיה מהו טעמא דבת חמותה משום דאיכא אמא דסנייא לה היא נמי סניא לה והכא ליכא, א"ד טעמא דב חמותה משום דקאמרה קאכלה לגירהנא דבי נשא ל"ש בת חמותה ול"ש בת חמיה ולא איפשטא:
תניא ר' יהודה מוסיף אף אשת אב והכלה אמרו לו אשת אב הרי האי בכלל בת הבעל. כלה הרי היא בכלל חמות דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב ההדם לאדם. פי' כל שחבירו שונאו גם הוא שונא אותו וה"ה אשת אב לרבנן וכמו שבת חמותה אינה נאמנת לה כן גם היא אינה נאמנת לבת חמותה ונמצאת אשת אב בכלל בת חמות. והכי תנאי בתוספתא בפ' האשה והללו שאין נאנמות להעידה אף היא אינה נאנמת להעידן. ירושלמי תני כשם שאין נאמנות עליה כך אינה נאמנת עליהן בן חמותה בבת חמותה בת בעלה בבת בעלה יבמתה אפי' אחותה א"ר יוסי מתניתין אמרה כן שלא עשה זכרים כנקבות ופליגא מתניתין אההיא ברייתא דתנינן תמן אומ' האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא ולא מתה אחותי שתכנס לביתה וכן אין האיש נאמן לומר מת אחי ליבם את אשתו מפני שאין לה בנים היו לה בנים נאמן. פי' דוקא כשאין לה בנים שהיא זקוקה לו אינו נאמן. לא היו לה בנים שאינה זקוקה לו נאמן אלמא שיבמתה אינה נאמנת יבמה נאמן ולא עשו זכרים כנקבות ומתלמודינו נמי אית למילף שלא עשו זכרים כנקבות מדקא מיבעיא לן על בת אחיה ולא פשוט ליה מבת חמיה להתירא.
עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ואין דבריו של א' במקום שנים. ה"ק עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון. ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שהתירוה מודה עולא דלא סמיכנן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי. ומבעי לי' טעמא דהתירה לינשא אבל אם בא עד שני והכחישו קודם שהתירוה לינשא והלכא ונשאת מהו שתצא תנן בסיפא עד א' אומר מת וא' אומר לא מת ה"ז לא תנשא. עברה ונשאת מוה מי דיקינן מינה מדקתני' לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא ש"מ דאל תצא א"ד כיון דאמר רבנן לא תנשא ממילא אם נשאת תצא. ומצאתי בתוספתא בפ' האשה ר' מנחם ב"ר יוסי אומר עד א' אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא. בתחלה עד א' אומר מת ועד א' אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת אע"ש שנשאת תצא. פי' אם בתחלה קודם שתנשא או שיתירוה להנשא בא עד שני והכחישו אע"פ שנשאת תצא. וגרסינן בירושלמי עד אומר מת ונשאת ובא עד אחר ואומר לא מת ה"ז לא תצא מפני שאחר שנשאת הא אם עד שלא נשאת ונשאת תצא. א"ר יוחנן זו דברי ר' מנחם ב"ר יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא:
עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא. פשיטא אין דבריו של א' במקום שנים לא צריכא בפסול לעדות וכדר' נחמיה דתניא ר' נחמיאה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד א' הלך אחרי רוב דעת ועשו שתי שנים באיש א' כשני אנשים באיש א'. אי בעית אימא כל היכא דאתא ע"א כשר מעיקרא אפי' ק' נשים כע"א דמיין. אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא. ותרצה לדר' נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעו ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים אבבאיש א' אבל שתי נשים ואיש א' פלגא ופלגא הוא:
ואם נשאת לא תצא, פי' כל מקום שהאמינה תורה ע"א כגון בסוטה שהאמינה תורה ע"א שאמר אני ראיתיה שנטמת ואל היתה אתה עוד. וכגון בעגלה ערופה שהאמינה תורה ע"א לומר אני ראיתי אם ההורג ולא הי' שם עוד, פי' וכל האי סוגיא דאמירנן הכא אמרינן במס' סוטה גבי סוטה וגבי עגלה ערופה והכא דהאמינן ע"א עשו כשל תורה:
שנים אומרים מת וע"א אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא. מאי קמ"ל בפסול עדות דאזילינן בתר רוב דעות היינו הך. מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל:
מתניתין א' אומרת מת וא' אומרת לא מת זו שאמרה מת תנשא ותטול כתובתה וזו שאמרה לא מת לא תינשא ולא תטול כתובתה, זו אומרת מת והא' אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יהודה אומר אומרים הואיל וזו וזו מדים שאינו קיים הרי אלו ינשאו. עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תנשא. פי' שתי נשים צרות שבאו ממד"ה א' אומרת מת בעלי וא' אומרת וא' אומרת לא מת זו שאומרת מת בעלי תנשא ותטול כתובתה ואין הכחשת צרתה אוסרתה שאינה נאמנת לא להשיאוה ולא להכחישה. ודוקא הכחשה דידה לא הויא הכחשה אבל האשה שאמרה מת בעלי וע"א אומר לא מת ומכחישה ואפי' אשה מכחישתה לא תנשא. וזו שאומרת לא מת לא תנשא.
טעמה דאמרה לא מת הא אישתקא תנשא והא אין צרה מעידה לחברתה. ומהדר לא מת אצטריכא לי' סד"א האי מיימת מת והאי דקאמרה לא מת לקילקולא דצרה קאמיכונה תמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה קמ"ל. פי' אע"ג דכי שתקה פשיטא לן דלא תנשא דמהו דתימא כיון דאתא ומערערא גליא דעתה דלצערה צרה קמיכונה ולעכבא שאל תנשא והלכך אפי' היא תשתרי קמ"ל.
א' אומרת מת וא' אומרת נהרג וכו'. פי' דקסבר ר' מאיר הכחשת הצרה הכחשה היא ור' יהודה ור"ש סברי הכחשת צרה אינה הכחשה ודוקא צרות אינן מכחישות זו את זו אבל מ"א אומר מת וע"א אומר נהרג עדות מוכחשת היא ואע"פ ששניהם מודים שאינו קיים לא תנשא. והכי אמרינן נמי בירושלמי א"ר אלעזר מודו ר' יהודה ור"ש בעדים. מה בין עדי' מה בין צרה לא עש' דברי צרה אצל חברתה כלום.
ומקשה וליפליג ר"מ ברישא. פי' ר"מ דסבר דהכחשת צרה הויא הכחשה לפלג נמי ברישא דקתני א' אומרת מת וא' אומרת נהרג (גליון ס"א לא תנשא) תנשא. דהא צרתה מכחשת לה. א"ר אליעזר במחלוקת שנויה ור' יהודה ור"ש היא. פי' ור"מ מפליג ארישא קאי וה"ק לא מיבעיא כי אמרה לא מת דהויא הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודי שאינו קיים הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודו שאינו קיים הכחשה האי ואל מינסבא חדא מינייהו. ור' יהודה ור"ש ס"ל דהכא אפי' תרווייהו מישתרי כיון ששתיהן אומרים שאינו קיים דהכחשה דצרה אינה הכחשה. וקיי"ל ר"מ ור' יהודה ור"ש אין הלכה כר"מ דהכחשת צרה אינה הכחשה. ושני עדים המכחישים זה את זה פסולים ונמצא עכשיו שאין דין א"א [והוא] כדיני נפשות דכי היכי דאמרי' בסנהדרין גבי דיני נפשות א' אומר בסייף וא' אומר בארירן הרגו אין זה נדון ה"נ אמרינן הכא גבי עדות אשה. ואע"ג דאמרינן בפ' דיני ממונות בתרא אמר רבא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני נפשות הכא גבי אשה לא אוקילו רבנן אלא הכי הוא כדיני נפשות שבטלה עדותן.
עד א' אומר מת וע"א לא מת אשה וכו'. כיון שבא העד השני או האשה ואמרי לא מת קודם שהתירה אותה ע"פ העד הראשון ה"ז לא תנשא. וגרסינן בירושלמי גידל בר מנימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחישה את האיש וליתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת. תני בשם ר' כן בשם ר' נחמיה.
מתניתין האשה שהלך היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר"ע אומר לא זו דרך מוציאה מידי עברה עד שתהא אסורה להנשא תהא אסורה לאכול בתרומה. פי' ר' טרפון סובר אין הצרה נאמנת לא להתירה ולא לפוסלה ור' עקיבא חייש לחומרא. אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט ר"ע אומר אין זו הדרך מוציאה מי"ע עד שתהא אסורה לינשא אסור לאב"ת. פי' הכל פסולים להעיד לחמותה ולא משגיחים בעדותה אפי' לאוסרה בתרומה. ואע"ג דאמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שכבר נתרחקה ממנה לפי עדותה לא מהימנא ור"ע חייש לחומרא ואינה אוכלת בתרומה. וצריכא דאי אחמר הך קמייתא בהא קאמר ר' טרפון משום צערא דגופה אבל חמותה דצערא דמילי דעלמא אימא מודה ליה לר"ש צריכה. ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"ע אבל בהך אימא מודה ליה לר"ט צריכא. א"ר יהודה א"ש הלכה כר' טרפון.
מתניתין קידש א' מה' נשים ואינו יודע איזו מהן קידש כל אוז"א אומרת אותי קידש נותן גט לכל או"א ומניח כתובה ביניהן ונסתלק דברי ר' טרפון ור' עקיבא אומר לא. זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שיתן גט וכתובה לכל או"א אם אנו רוצה לישא את כולן. ומיכן מוכח שיש כתיבה לארוסה בתנאי ואע"ג דלא כתב לה. דליכא לאוקומי מתניתין בדכתב לה שא"כ אמאי אינו יודע ניחזי למאן כתב אלא מפני דלא כתב לה. פליג ר' עקיבא ומשום דעבד איסורא אבל בקידש דלא עבדי איסורא מודה לר"ט אבל השתא דתני קדש חזינן דאפי' בקדש דלא עביד איסורא פליג ר"ע וה"ה דפליג בלקה וא"י ממי לקח. ותו דייקינן גזל קתני לקח לא קתני ואי היה תני לקח ה"א דוקא בלקח וקדש דלא עבדי איסורא פליג ר"ט אבל בגזל דעביד איסורא מודה לר"ע אבל השתא דתני גזל חזינא דאפי' בגזל דעביד איסורא פליג ר"ט וה"ה בבעל. ושמעינן השתא ממתני' דבין בקדש ולקח ובין בגזל ובעל פליגי ולא אתיא מתני' לא כת"ק ואל כרשב"א ד"ר שמעון בן אלעזר סבר דמודה ר"ע בקדש ולקח ולא פלי אלא בבעל וגזל ומתני' קתני דאפי' בבעל וגזל פליגי דתניא ארשב"א לא נחלקו ר"ט ור"ע על שקדש א' מה' נשים ואינו יודע איזו קדש שמניח כתובה ביניהן ומסתלק על מה נחלקו על שבעל שר' טרפון אומר מניח כתובה ביניהן ומסתלקח ור"ע אומר עד שיתן כתובה לכל או"א. ולא נחלקו ר"ט ור"צ על שלקח מקח מה' בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם לקח שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק על מה נחלקו על שגזל שר"ע אומר נותן דמי גזילה לכאו"א מדקאמר רשב"א דבקדש ולקח לא פליגי מכלל דת"ק סבר פליגי מני אי ת"ק ליתני קדש ולקח אי רשב"א ליתני בעל וגזל. וק' אמאי דייקי' מכלל דת"ק סבר בקדש ולקח פליגי אבל בבעל וגזל לא פליגי ומדחקא לפרושי מתני' מאי קדש קדש בביאה ולוקמי' כרשב"א. נסיק אפילו מכלל דת"ק סבר דבזה ובזה פליגי ותיתי מתני' כת"ק. ובתוספתא מצאתי בפירוש שהי' אומר ת"ק דוקא בקדש ולקח פליגי אבל לא בבלע וגזל. דתניא בפ' האשה, קדש א' מה' נשים ואין ידוע איזו מהן קידש כאו"א אא"ק שמניח כתובה ביניהן ומסתלק לא נחלקו אלא על שבעל ולא נחלק על של"מ ואין ידוע שאיזה מ"ל וכאו"א אומר ממני לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ועל מה נחלקו על שגזל. ונ"ל דהג מכלל דת"ק סבר דבקדש ולקח פליגי אלמא בפי' אמר ת"ק הכי. ומהדר לעולם רשב"א הוא ומאי קדש דקדש בביאה ותנא קדש להודיעך כחו דר"ט דאע"ג דאיסור דרבנן עביד קניס ותנא גזל להודיעם כחו דר"ט דאע"ג דעביד איסורא דאורייתא לא קניס אבל בקדש ולקח גם ר"ע מודה שמניח כתובה ודמי מקח ביניהן ונסתלק וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ור"ט חבירו הוא כדאמרינן בפ' הכותב:
מתניתין האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ בני נאמנת. מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת. וחוששי' לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. פי' כשהלכה היא ובעלה ובנה היתה בחזקת מותרת לשוק ואסורה ליבם הלכך כשאומרת מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת ונשאת לשוק וכשאומרת מת בני ואח"כ מת בעלי ואני מותרת ליבם אינה נאמנת לעקור חזקתה ומיהי לשוק לא שרינן לה בחוקתה קמייהא משום דשיותה אנפשה חתיכה דאיסורא הלכך חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת:
מתניתין ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ מת בלי נאמנת. בעלי ואח"כ בני אינה נאנמת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת פי' כיון שיצאה בחזקת שאין לה בנים ואם ימות בעלה היא זקוקה ליבם ועכשיו שאומרת ניתן לי בן ומת אם אומרת מת בני ואח"כ בעלי נאמנת ומתיבמת משום דמוקמה נפשה אחזקה קמייתא אבל כשאומרת מת בעלי ואח"כ מת בני ואני פטורה לינשא בשוק אינה נאנמת מפני שעוקרת חזקתה. מיהו ליבמה אסירא משום דשויה לפשה חתיכה דאיסור אהלכך חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת:
מתניתין ניתן לי יבם במד"ה מת בעני ואח"כ יבם יבמו ואח"כ בעלי נאמנת. פי' שהיא הלכה בחזקת היתר לשוק אם ימות בעלה משום הכי נאמנת דאוקי נפשה אחזקתה:
מתניתין הלכה היא ובעלה ויבמה למד"ה אמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי יבמי וא"כ מת בעלי אינה נאנמת שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא ולא מתה אחותי שתכנס לביתה וכן אין האיש נאמן לומר מה אחי שאיבם את אשתו ול אמתה אשתו שאקח את אחותה. פי' כיון שהלך בעלה ויבמה ועומדת בחזקת איסור לשוק אינה נאנמת לומר מת יבמי שתהא מותרת לשוק:
בעא מיני' רבא מר' נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מוה. פי' שעשה שליח לקבלה וזכה הוא על ידו שתתגרש בו מעכשיו שאמר לו זכה גט זה בעבור אשתי (הכא המזכה דבר לחברו שלא בפניו) כיון דסניא לה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו. [אל"ת]. פי' מרישא פשיט דהלכה היא ובעלה ובנה ובאה ואמרה מת בני ואח"כ בעלי שמחבבת עצמה ליזקק ליבום ואי' קי"ל דסנייא ליה תהא נאנמת דנימא ביה כמאה עדים שמזקקת עתמה ליבום ואע"ג דמפקה עצמה מחזתה תהא נאנמת ותתיבם כיון שמעידה חובתה אלא ודאי מדתני' אינה מתיבמת ש"מ דחיישינן דילמא רחמה ליה מש"ה קאמרה הכי וגבי גט נמי זמנין דרחמה לה לחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו הלכה חולצת ולא מתיבמת. אמר ליה רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית ליה קטטה בהדה זכות הוא לה או דילמא ניחא דגופא עדיף לה. ת"ש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו והלכך לא קים לן דזכות הוא לה וחולצת ולא מתיבמת. עיין בערך י"ג בספר המכריע.