יבמות פ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מפני הסכנה הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר אסימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואישתהויי הוא דאישתהי אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא בבאשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי דאמר משתהא כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי כרבים עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ת"ר גאיזהו סריס חמה כל שהוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות ואפילו הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו דואלו הן סימניו כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק רשב"ג אומר משום רבי יהודה בן יאיר הכל שאין מימיו מעלין רתיחות ויש אומרים וכל המטיל מים ואין עושה כיפה ויש אומרים זכל ששכבת זרעו דוחה ויש אומרים חכל שאין מימי רגליו מחמיצין אחרים אומרים טכל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל רבי שמעון בן אלעזר אומר יכל שקולו לקוי ואין ניכר בין איש לאשה כואיזו היא אילונית כל שהיא בת עשרים ולא הביאה ב' שערות ואפי' הביאה לאחר מכאן הרי היא כאילונית לכל דבריה לואלו הן סימניה כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש רבן שמעון בן גמליאל אומר מכל שאין לה שיפולי מעים כנשים רבי שמעון בן אלעזר אומר נכל שקולה עבה ואינה ניכרת בין אשה לאיש איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהו כולם רבי יוחנן אמר סאפי' באחד מהן עהיכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כולן כי פליגי בשלא הביא אלא הא דאמר להו רבה בר אבוה לרבנן עיינו ביה ברב נחמן אי בשרו מעלה הבל איתיב ליה ברת כמאן כרב הונא לא רב נחמן סיכי דיקנא הויא ליה:
הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן אילונית וכו':
קתני סריס דומיא דאילונית מה אילונית בידי שמים אף סריס בידי שמים וסתמא כרבי עקיבא דאמר בידי אדם אין בידי שמים לא:
הסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה כו':
טעמא דבעלה הוא הא אחר לא
רש"י
[עריכה]
מפני הסכנה - סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות:
טעמא דלא גמרו כו' - בניחותא וסיומא דמילתא היא:
בר שבעה הוא - ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחזר ואשמעינן רבי אבהו דאפי' לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן כ':
ואישתהי עד תריסר ירחי שתא - שלא חזר וילדה אשתו לסוף שנתה:
ואכשריה - רבא דקסבר משתהא הולד אחר גמר צורתו וזה נשתהא ג' חדשים ולא אמרי' לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר:
כל ששהא שלשים יום באדם - שחיה שלשים יום:
אינו נפל - ואפילו לא כלו לו חדשי עיבור דאמרינן לשבעה נגמרה צורתו ואישתהי עד שמיני להכי נקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שמנה ימים שהה אין נפל:
לקוי - רך:
מחליק - חלק כבשר אשה דרך בשר איש להיות שעיר אשפר"א (קשה, מחוספס) בלע"ז:
רתיחות - אשקומ"א (אישקומ"א: קֶצֶף) :
כיפה - קילוח ארוך למרחוק:
דוחה - שאינו קשור אלא צלול כמים:
מחמיצין - מסריחין כששוהים בכלי:
הבל - חמימות כעין עשן:
ומתקשה בשעת תשמיש - תשמיש קשה לה:
שיפולי מעים - כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמר בפ' יוצא דופן (נדה דף מז:):
איתיב ליה ברת - אלמא כיון דליתנהו כולהו סימני סריס דבצר ליה האי לא מחזקינן ליה כסריס:
סיכי דיקנא - יתדות הזקן כלומר בכמה מקומות הוה לו שער בזקנו:
בידי אדם - כלומר סריס אדם בעי חליצה סריס חמה לא:
טעמא דבעלה הוא - דהויא זונה דנבעלה לאחי בעלה שלא במקום מצוה והיא היתה עליו בכרת:
תוספות
[עריכה]
כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כו'. תימה דהשתא משמע דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בבן שמונה דחשיב בר קיימא לרשב"ג ולא לרבנן וקשיא לר"י דלעיל בהחולץ (דף לו:) ובפ' ר"א דמילה (שבת דף קלה: ושם) משמע דפליגי איפכא ובסתם וולדות דלרשב"ג היכא דלא שהה חשבינן ליה ספיקא ולרבנן חשבינן ליה בר קיימא ואמר ר"י דמשמע ליה לגמרא דפליגי בתרתי דעל כרחך רשב"ג איירי בבן שמנה דמדתניא בתוספתא בתר פלוגתא דרבי ורבנן דלעיל ומדקאמר כל ששהה ולא נקט אם שהה משמע דאתא לרבויי סתם וולדות דאין יוצאין מתורת נפל אלא בשלשים יום ועוד דבתוספתא מסיים במילתיה דרשב"ג שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה משמע דמיירי בסתם וולדות מדמייתי קרא ועוד דאם לא בא להוסיף רשב"ג סתם וולדות מה בא להוסיף על רבי ואכתי קשיא לר"י הא דאיבעי לן בסוף רבי אליעזר דמילה (שם דף קלו.) מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג בסתם וולדות או לא ומדקדק מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ומאי ראיה היא דלמא משום בן ח' בא לפסוק כמותו ואמר ר"י דקי"ל דשמואל בסתם וולדות פוסק כמותו א"נ דע"כ לא בבן שמנה פסק כמותו אלא בסתם וולדות דבבן שמנה אין הלכה כמותו מדר' אבהו דהכא ועוד דאי בבן שמונה פוסק כמותו הוה ליה למימר הלכה כרבי ורבן שמעון בן גמליאל:
עד שיהא בכולן. אע"ג דאמרן לעיל דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו ויש סימנים שאין יכולין להוודע משנולד מ"מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים ניכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי אלא שלא היו ראוין להיות ניכרים סמוך ללידתו וא"ת הא דאמרינן (לקמן דף קיא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס כשמטיל מים ועושה כיפה יחלוץ וייבם לרב הונא דאמר עד שיהא בכולן ואפילו אם יולדו כל הסימנים לאחר מכאן אין בכך כלום כיון שלא היה לקוי ממעי אמו ואין לומר דבאותו קטן שיש בו סימני סריס שאין עושה כיפה קאמר דלא חולצין ולא מייבמין דהא בכל דוכתא משמע דטעמא משום דחיישינן למיעוט וזה היה תימה דאותן שיש בהן סימני סריס בקטנותם רובם מתקנין ולאו סריס נינהו ועוד דלקמן בפרק בית שמאי (דף קיא:) משמע דבכל קטנים איירי רבי מאיר גבי יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו דקאמרינן לימא מתניתין דלא כרבי מאיר כו' ואמר ר"י דהא דבעינן לעיל שיהו בו סימני סריס משנולד היינו ליחשב ודאי סריס אבל ספק סריס הוי אף על פי שאין בו סימני סריס וכן פירש רשב"ם ביוצא דופן (נדה דף מז: ושם) גבי הא דאמר וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו פירוש עד רוב שנותיו אם לא הביא הוי גדול ודאי וסריס ודאי אבל קודם לכן הוא קטן ויש לו דין בן תשעה מכ' ועד רוב שנותיו ואם הביא ב' שערות מכ' ועד קודם רוב שנותיו הוי גדול ולא סריס:
דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי עד שיהא בכולן. וא"ת והא לעיל אמרינן בן עשרים ולא הביא שערות יביאו כו' הא הביא שערות קודם כ' לא חשיב ודאי סריס אע"פ שיש בו סימני סריס ואם כן מאי קאמר עד שיהא בכולן אפילו כולן אין מועילין דהא הביא שתי שערות בזקן ואמר ר"י דשערות דזקן אין מועילין לדין הבאת שתי שערות אף על גב דבכל שאר מקומות בגוף מועילים ואם תאמר כיון דהביא שתי שערות בזקן מאי קאמר עד שיהא בכולן והלא אחד מן הסימנים הוא שאין לו זקן והרי יש לו זקן ואמר ר"י דאין חשוב בהבאת שתי שערות לבד יש לו זקן אלא אם כן נתמלא זקנו וא"ת הא דאמר בפרק קמא דקדושין (דף לה: ושם) זקן האשה והסריס ופירש בקונטרס סריס חמה היכי משכחת לה למ"ד עד שיהא בכולן ואר"י דהכא מיירי קודם כ' אבל מה שהביא אחר כ' שכבר הוא סריס ודאי אין בכך כלום.:
כי פליגי בשלא הביא. והא דקאמר רבי יוחנן אפי' באחד מהן לא שיצטרך סימן אחד בהדי האי אלא בהאי לחודיה חשוב סריס ואין לתמוה על הלשון דבכי האי גוונא אמרי' באלו טרפות (חולין דף סב.) עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי דלא דריס ועל כרחך הכי פירושו הני מילי שאותו סימן הוא דלא דריס:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ח (עריכה)
קטו א מיי' פ"א מהל' מילה הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף י"א:
קטז ב מיי' פט"ו מהל' איסורי ביאה הלכה י"ט, טור ושו"ע אה"ע סי' ד' סעיף י"ד:
קיז ג מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה י"א, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף ו', וטור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף י"ב:
קיח ד ה ו ז ח ט י מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה י"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף ה':
קיט כ מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה ד', טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף ו':
קכ ל מ נ מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה ו', טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף ד':
קכא ס ע טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף א' בהג"ה:
ראשונים נוספים
הא דאמרינן כמאן כר' יוסי דאמר משתהי. ומהדרי' כיון דאיכא רשב"ג [דאמר] משתהי כרבים עבד משמע דרשב"ג בבן ח' ודאי אמרה ולקולא פליג דרבנן סברי נפל גמור ואיהי אמר כיון דשהה ולד מעלי' הוא ובפרק החולץ (יבמות דף ל"ו) אמרו כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרי אע"ג דלא שהה ולד מעלי' הוי אלמא רשב"ג לחומרא פליג כלומר לרבנן הוי ולד ולרשב"ג נפל.
ויש לפרש דת"ק דאמר איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו סבר כל שלא נודע אם בן ט' או בן ח' ולד מעליא הוא שרוב מעוברות יולדות ולד גמור ואינן מפילות וסמכינן אהאי רובא בין לקולא בין לחומרא אלא איזהו נפל כל שלא כלו לו חדשיו דודאי לא חי ואינו מתקיים שלשים ואתא ר' יוסי למימר לעולם אינו נפל גמור אלא א"כ חדשיו וסמניו מוכיחין עליו כלומר שאפילו נולד לח' וסימניו כסמני בן ט' אינו נפל דאמרינן משתהי ומיהו לא פי' ר' יוסי בכמה יומי נפק מספיקא וכן לא פי' סימנין בלא ידיעות חדשים אם מוכיחין אלא שבא ר' אבוה ואמר דתרתי בעי ולעולם אינו נפל גמור עד שיהו חדשיו וסימניו מוכיחין עליו הא לאו הכי ספיקא הוי ואתא נמי רשב"ג למפלג בתרתי ואמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי בין שנולד לספק חדשים לת"ק בין שנולד לח' בגמר סימנים כר' יוסי אבל לא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו נפל גמור הוא דאל"כ לרשב"ג בן ח' כאבן לא משכחת לה.
ולהאי פירושא כיון דאשכחן באשת כהן דהלכתא כרבנן ובאשת ישראל דחשו לדרשב"ג ואיפסקא הילכתא נמי כרשב"ג בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ח) הילכך בן ח' שגמרו סימניו בתוך שלשים ספיק' הוי ואפילו לר' יוסי נמי לא אשכחן דאמר ודאי ולד מעליא כדפרי' אלא ה"ק הא גמרו אמרי דלמא אשתהויי משתהי וכי אכשרו לההוא ולד בר תריסר ירחי משום דמוקמינן איתתא אחזקה ומספיקא לא פסלי' ולד מקהל נמצאת אומר לפי פי' זה שכל ספק בן ט' ספק בן ח' אע"פ שמת בתוך שלשים אם אשת כהן היא אינה חולצת ואע"פ שלא גמרו סימניו ואם אשת ישראל היא חולצת ואע"פ שגמרו סימניו ודברי רש"י ז"ל מטין לפי' הזה ופי' מחוור הוא בפ' המילה במסכת שבת (שם) .
ויש לפרש לרבנן איזהו בן ח' ודאי כל שלא כלו לו חדשיו ודאי אע"פ שגמרו סימניו הא ספק [אם כלו] לאו ודאי הוא אלא ספק בן ט' ספק בן ח' אע"פ שמת בתוך ל' ומטילין אותו לחומרא ואתא ר' יוסי למימר אם גמרו סימניו אע"פ שודאי לא כלו חדשיו ולד מעליא הוא ואם לא גמרו והוא ודאי בן ח' נפל גמור הוא ואם ספק בן ט' ספק בן ח' כבר פי' ר' אבוה שאין עושין בהן מעשה [אע"פ שלא גמרו] והרי הוא ספק ואתא רשב"ג למימר להו לרבנן כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל אע"פ שלא כלו לו חדשיו [בודאי] ואם לא שהה ספיקא הוי כיון שגמרו סימניו דאמרינן משתהי וההיא דאמרינן בפ' החולץ כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג וכו' מנו רבנן ר' יוסי וכשגמרו סימניו, ולשון ראשון עיקר.
נמצאו כללי השמועה: לא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו - נפל גמור. לא כלו לו חדשיו וגמרו סימניו - אפי' לר' יוסי ורשב"ג ספק הוא ואפי' אשת כהן חולצת ולשאר כל הדברים מטילין אותו לחומרא כרשב"ג שאלו לדברי חכמים נפל הוא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו ולד מעליא אינו ידוע אם כלו חדשיו בין גמרו סימניו בין שלא גמרו סימניו ספק הוא אלא דבאשת כהן אינה חולצת לעולם ובאשת ישראל חולצת בשניהם שהה ל' יום אינו נפל והרי הוא כחתן שלם לכל דבריו.
ואקשינן אלא הא דעבד רבא תוספאה כו' כמאן כרבי דאמר משתהי ופרקינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד. מאי רשב"ג דתניא כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל: פירוש מדקתני כל ששהה משמע דכללא הוא דכייל ותני דכל ששהה ואפילו בן שמונה ודאי אינו נפל אלמא אמרינן אשתהויי אשתהי כר'. ומיהו ודאי משמע דר' ורשב"ג לאו בחדא שיטתא קיימי ממש, דאלו לר' סימניו מוכיחין עליו קאמר, דכיון שנגמרו סימניו נפק ליה מתורת נפל מיד ואפילו לא שהה כלל. ורשב"ג סבר דלא נפקי מתורת נפל אלא אם כן שהה שלשים יום ואף על פי שגמרו סימניו. וג' מחלוקת בדבר תנא קמא דר' סבר כל שלא כלו לו חדשיו אף על פי שגמרו סימניו שערו וצפרניו הרי זה נפל גמור. ורשב"ג סבר אם שהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל ואשתהויי הוא דאשתהי. ור' סבר כיון שגמרו סימניו הן מוכיחין עליו ומיד נפק ליה מתורת נפל. והכא אין עוקרין איתא בתוספתא שבת בפרק בהמה דהתם עביד לה פלוגתא דרבנן ורבי ורשב"ג, דקתני התם (פט"ז ה"ד) איזהו בן שמונה כל שלא יצאו לו חדשיו רבי אומר סימניו ניכרין בו שערו וצרפניו שלא גמרו כדרך שבן שמונה לאדם נפל כך בן שמונה בגסה ובן ארבעה בדקה, רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, וכל ששה ח' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה. והיינו דאמרינן הכא דרשב"ג קאי כותיה דרבי. מדקאמרינן דאיכא רשב"ג דקאי כרבי משמע דרשב"ג בלחוד הוא דקאי כותיה. אבל רבנן דפליגי עליה דרשב"ג פליגי נמי עליה דרבי.
ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבנן לחומרא ורשב"ג לקולא, דאדרבה רבנן דרשב"ג מקילי טפי וכדמוח התם בריש פרק החולץ (לעיל לז, א) דאמרינן התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי אף על גב דלא שהה ולד מעליא הוי גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן. וכן משמע במקומה בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלו, א) דאמרינן התם מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא תא שמע עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו בי"ט כו' ת"ש ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כו', אלמא סבירא להו דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג לקולא, דאפילו בן יום אחד אינו בחזקת נפל. ואיכא למימר דתנא קמא ורשב"ג בתרתי פליגי, בסתם תינוקות ובשגמרו סימניהם דבהא תנא קמא לקולא ורשב"ג לחומרא, משום דקסבר תנא קמא כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו ואיכא למימר בן תשעה הוא. ורשב"ג סבר לעולם אינו יוצא מידי נפל ואף בסימניו עד שנדע שהוא בן תשעה ודאי, או שישהא שלשים יום. והיינו דאמרינן בפרק החולץ (שם) דרבנן לקולא. וכן נמי בעגל שנולד ביו"ט. ופליג נמי בבן שמונה ודאי, דהתם [רבנן] לחומרא ורשב"ג לקולא. דלרשב"ג כיון שגמרו סימניו ושהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל, כיון דאיכא תרתי לטיבותא סימנין ושיהוי שלשים יום, והאי בר ז' הוא ואשתהוי הוא דאשתהי. ורבנן סברי דלעולם אינו משתהי ובן שמונה ודאי הוא ונפל גמור הוא, והיינו דהכא גבי שיהוי אמרינן דרשב"ג ורבי קיימי בחדא שיטתא אבל רבנן פליגי עליה בה.
ואפשר נמי דלרשב"ג אף בלא גמר סימנין נמי מחזקינן ליה בבן קיימא אלו שהה שלשים יום, דאיהו עיקר טעמא לא תלי אלא בשהיה, וכל ששהה קאמר לומר דכולם כיון ששהו שלשים יום נפקי מתורת נפל, דאין נפל מתקיים שלשים יום. וכן נראה לי עיקר דהא רשב"ג לא הזכיר כלל גמר סימנין אלא שיהוי שלשים יום. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל.
ואיכא למידק היכי בעי התם בפרק המילה אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה אלא מכלל דברי שמואל דקאמר הלכה כרשב"ג. ודייקינן התם מינה הלכה מכלל דפליגי וכדאמרינן התם תא שמע דאמר רב יהודה הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי, ואמאי והא במחלוקת היא שנויה מפורשת בתוספתא שכתבנו. ויש לומר דלא שמיע להו. ומכל מקום דברי ר"ח ז"ל (לעיל פ, א ד"ה סימני) נוחין יותר מדברי רש"י ז"ל ולפי פירושו של ר"ח ז"ל איתא להא דרבי אבהו ואיתא לההיא דרשב"ג, דאפשר דאפילו לר' אבהו אפילו בן שמונה ממש אם שהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל כרשב"ג, אלא דלהחזיקו בגדול עד שיהא בן עשרים לא איירי ביה רשב"ג, ואתא ר' אבהו ואמר דאין סימניו סימני גדלות עד שיהא בן עשרים. ואפשר דאפילו רשב"ג מודה בהא. וכן נראה מדברי רב אלפסי ז"ל (בפרקין סימן קט) שפסק כרב אבהו וקיימא לן כרשב"ג דפסק שמואל כותיה (שבת שם וברי"ף שם דף נה, א). ואלו לדברי רש"י ז"ל רשב"ג ור' אבהו פליגי, דרשב"ג נפק ליה מתורת נפל לאחר שלשים, ולר' אבהו אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן עשרים, ולא קיימי בחדא שיטתא אלא לענין שיהוי בלבד ואית לן לסמויי חדא מינייהו ואינו נכון.
והלכך לענין פסק הלכה קיימא לן לפי שיטה זו דאפילו בן שמנה ידוע שנגמרו סימניו שערו וצרפניו אם שהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל והרי הוא בחזקת בן קיימא לכל דבריו להקל ולהחמיר, כרבי אבהו ורבי ורשב"ג דאימור בן שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי. ואם לא שהה שלשים יום אין עושין בו מעשה כרשב"ג ואפילו בדיעבד נמי, דהא בבן ח' ליכא מאן דמחזיק ליה בבן קיימא אלא רבי בלבד, ולא קיימא לן כותיה אלא כרבנן וכרשב"ג דפליגי עליה. הלכך אם יבמה היא ועמדה ונשאת לשוק בלא חליצה, בין נשאת לישראל בין נשאת לכהן הרי זה חולצת. ואין צריך לומר בבן שמונה ודאי שלא נגמרו שערו וצפרניו, דהרי זה נפל גמור לדברי הכל ואין חוששין לו כלל, דהא אית ליה תרתי לריעותא. ומיהו אפשר דלרשב"ג אם נשתהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל כדכתבינן לעיל, וכל שכן אם אינו ידוע בן כמה הוא כסתם תינוקות שאינן ידוע בבירור אם הם בני תשעה אם לאו, שאף על פי שלא גמרו סימניו אם שהה שלשים יום לרשב"ג נפיק ליה מתורת נפל, דכיון שאינו ידוע שהוא בן שמונה ושהה שלשים יום איגלי מלתא דבן קיימא הוא, דהא עיקרא דמלתא רשב"ג בששהה שלשים יום תלי ליה ולא בסימנין[2] אבל אם לא שהה לכולי עלמא הרי זה בחזקת נפל כיון שלא גמרו סימניו ולא שהה והוא ספק בן שמונה. ואפילו בשגמרו סימניו אינו יוצא מידי נפל לרשב"ג אלא אם כן שהה שלשים יום, וכדמוכח בפרק המילה (קלה, ב) דאמרינן התם תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה הרי זה נפל מימהל היכי מהלינן. דאלמא מדאמרינן הכי סתם מימהל היכי מהלינן משמע דבסתם תינוקות דנגמרו סימניהם קא מתמהינן היכי מהלינן להו, דאי לא כיון דמיעוטא דמיעוטא דתינוקות חיין הן בלא גמר סימנין, לא הוה ליה למיסתם ללישנא הכי והוה ליה למימר הני תינוקות דלא נגמרו סימניהן היכי מהלינן להו בשבתא. אבל לרבנן מסתמא בחזקת בני קיימא נינהו. והלכך לענין יבמה אם מת בתוך שלשים יום ועמדה ונשאת אם אשת ישראל היא חולצת כרשב"ג ואם אשת כהן היא אינה חולצת כרבנן דהוה ליה כדיעבד.
והא דמהלינן סתם תינוקות בשבתא, איכא למימר דלכולי עלמא מהלינן להו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, אם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. והא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, הא מר בריה דרבינא ורב נחומי בר זכריה דתרגומו לה התם (קלו, א) לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין אתה שבת, והאי כיון דספק הוא לא דחו מכשירין את השבת. ורב אלפסי ז"ל (שבת פי"ט סי' תצ"ה) כתבה לההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה לומר דהלכה כן. ולדבריו ההיא תירוצא דרבינא ורב נחומי שנויא בעלמא היא ולא קיימא לן כוותייהו. וכן כתב שם (שבת קלו, א) ר"ח ז"ל מפורש, ולדבריהם לא מהלינן שבתא אלא מאן דקים לן ביה דכלו לו חדשיו. ולא כן דעת רוב הגאונים ז"ל ומעשים בכל יום שמלין סתם תינוקות בשבת.
ואיכא מאן דאמר דמילה נמי כדיעבד דמי וכיון דאיכא רבנן דאמרי ולד מעליא הוא לא דחינן מילה בזמנה. ואיכא למימר נמי דההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה דהלכתא היא, ומיירי בשלא גמרו סימניו כמו שכתבנו למעלה, ומשום הכי אין דוחין עליו את השבת דהוה ליה כמת, ולא התירו לחתוך בשר שאין בו רוח חיים עדיין שלא במקום מצוה. והא דלא אוקמוה בהכי התם, איכא למימר דסבירא להו דכל מחתך בבשר אפילו שלא לצורך מצוה שרי. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מילה פ"א (הלכה יג_יד) מי שנולד בחודש השמיני אם היה שלם בשערו וצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת, אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צרפניו שלמים כברייתן הרי זה בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שנגמר, לפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו, ואף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר שכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל. מי שנולד בחדש השביעי לעבורו אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא שלם בדין הוא שידחה בשבת. אם בן שמונה הוא זה שמל כמחתך בבשר הוא ע"כ. נראה מדבריו דרשב"ג אף על פי שלא גמרו סימניו קאמר וכמו שכתבנו למעלה. והוא ז"ל פסק כרבי בגמרו סימניו וכרשב"ג בשלא נגמרו סימניו כל ששהה שלשים יום. ואם נודע שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש אף על פי שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום הרי זה ולד מעליא, וכדתנן בנדה פרק יוצא דופן (מג, ב) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום והרי הוא לאביו ולאמו ולכל הקרובים כחתן שלם. פירוש בשכלו לו חדשיו כדאתמר עלה בגמרא (מד, ב) כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה באדם שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ואוקימנא דקים לן ביה שכלו לו חדשיו. ויש מי שפירש שמועתינו בלשון אחרת וזה נראה לי.
הא דאקשינן אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי. ולא אקשינן הכי אדרבי אבהו (אלא רבי דאמר כרבי. נ"ל משום דאיכא למימר דר' אבהו למאן דאמר סימניו מוכיחין עליו קאמר, אלא לרבא תוספאה דעבד בה עובדא קא מקשה היכי עבד עובדא כיחידאה כנ"ל.
ר' אומר סימניו מוכיחי' עליו שערו וצפרניו שלא גמרו פי' וזה הוכחה על שהוא נפל שאלו גמרו סימניו אינו נפל ואינו נדון כבן ח' אלא אמרינן בן ז' הוא דלז' חדשים נגמרה צורתו אלא דאשתהי ולא יצא לאויר העולם עד שיהא בן ח':
אלא הא דעבד רבא תוספאה וכו' ואכשרי' לגמרי פי' דאמר בר ט' הוא ואשתהויי אשתהי כמאן כר' דאמר משתהא העובר כלומ' היכי עביד עובדא לקולא כר' דהוי יחידאה ולא חייש לדרבנן דלהוי ספק מיהת והיינו דלק"ל לר' אבהו דאתיא נמי כר' כיון דמסתבר טעמיה דר' אסתבר ליה ר' אבהו כותיה ואמר כותיה ליכא תמיה אבל דרבא תוספאה ק"ל משום דעבד עובדא ולא עוד אלא דאפשר דר' אבהו כרבי ס"ל אלא דהא מפרש דאפילו לר' אין עושים בו מעשה להחזיקו כגדול עד שיהא בן כ' שנה וזה ברור:
ומהדרינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהא דאזיל בשיטתיה דר כר' עביד פי' כיון דמסתבר טעמייהו וכדחזינן לשמואל דפסק כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל פי' וכללא כייל רשב"ג כל ששהה אפי' שהוא בן ח' שלא כלו לו חדשיו דקסבר דאלו הוה נפל לא הוה חיי ל' יום אלא ודאי בר ז' הוא ואשתהויי אשהוי:
ומ"מ לא נתפרש לנו יפה מדברי רשב"ג אי מכשיר בשהיי' לחודא כשנגמרו סימניו ושהה אפילו מכשיר בשהייה לחוד בלא גמר סימניו אי מכשר נמי בגמר סמניו בלא שהיה כרבי אבל הנראה יותר לפי לשונו של רשב"ג דבשהייה גרידתא מכשר ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סמניו דההיא עדיפא משהייה לחודה וכיון דקי"ל כרשב"ג ק"ל כר' נמי וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל ולתי' זה אין לנו בן ח' אלא כשלא גמרו סימניו ולא שהה ל' יום אבל י"מ דרשב"ג כשנגמרו סימניו מיירי ותרתי בעי ופליג אדר' דסגי ליה בגמר' סמניו וכבר איפסיקא הלכתא כרשב"ג מכלל דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאע"ג דשהה ל' יום וגמרו סמניו נפל הוא ולא אמרי' אשתהויי אשתהי והוו להו רבנן לחומרא ורשב"ג לקולא ואלו לעיל בפ' החולץ משמע דרשב"ג לחומרא ורבנן לקולא דאמרי' גבי מת הבן בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת ותלינן שלא היה הבן נפל ואמרי דכיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי' אע"ג שלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן עבדי' לקולא כרבנן וה"נ משמע בהדיא בפ' ר' אליעזר דמילה דרשב"ג לחומרא ורבנן לקולא דלא בעי שהייה ל' יום ומיהו לקמן דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי כשהוא בן ח' ודאי וכשהוא ספק בן ט' בן ח' דרשב"ג מיקל בבן ח' ודאי דסגי ליה בשהייה וגמר סמניו ומחמיר בספק דהוי נפל עד דלשהי ל' ורבנן פליגי בתרוייהו דבן ח' ודאי לא מהני לי' שהי' ולא גמר סימני' וכשהוא ספק בן ט' בן ח' מכשירין בלא שהייה ואפי' בלא גמר סימני' והלכתא בין לקולא בין לחומרא דבהא דהכא דהוי לקולא עבד רבא תוספאה עובדא כוותיה וגבי ההיא דהוי לחומרא פסק שמואל הלכת' כוותי' כדאיתא בפ"ר אליעזר:
וי"א דלרשב"ג כל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אעפ"י שגמרו סימני עביד ליה ספק נפל מדאמר' בפ"ר אליעזר על ההוא דרשב"ג דא"כ לרשב"ג מימהל היכא מהלין בשבתא כיון שהוא בתוך ל' יום ופרקי' דמהלין להו ממה נפשך וכיון דמתמהי' להדיא היכי מהלין מכלל דבסת' תינוקות מיירי שגמרו סימניהם דאי לא היכי מהלין תינוקות שגמרו סימנים ולפי' סברא זו כש' דלא מכשר בבן ח' ודאי בגמר סימנים לחודייהו כשל' שהה ופליג אדר' וכפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה הרמב"ם ז"ל שפוסק דגמר סימני' לחוד סגי אפשר שהוא סובר דהתם בתינוק שלא גמרו סמניו ופרכי' אלא דלא פריך לה תלמודא. א"נ דאפילו תימא דרשב"ג פליג אדר' הלכתא כר' וראוי להחמיר:
מ"מ ג' מחלוקות בדבר ר' ורבנן ורשב"ג וכן שנו בתוספ' מחלוקתם בפי' וקי"ל בפ"ר אליעזר איבעי לן אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ושקלו וטרו בה טוב' ופסקו לה במסקנ' מדקאמר שמואל הלכת' כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ואמאי לא פשטוה מהאי תוספת'. וי"ל דבריתא לא שמיע להו א"נ דמן התוספת' מוכח דפליגי בספק בן ט' ספק בן ח' ולקול' והכי מוכח' סוגי' דקתני דבספק שקלי' וטרי' כנ"ל וכל דקי' לן בגוו' שכלו לו חדשי' דכ"ע ולד מעליא הוא שלא גמרו סימניו וכל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אף על פי שגמרו סימניו לרשב"ג ספק נפל הוא בין ל' יום והיה לנו לומר שלא נמול אותו בשבת מספקא אלא דמשמע דמספקא סמכינן על מה שאמרו בגמ' שאף הם היו נהוגים כן מדאמרינן מימהל היכי מהלי בשבתא ומהדרינן ממה נפשך כרב אדא אם חי הוא שפיר מהלין ואם נפל הוא מחתך בשר בעלמא וליכא אלא שבות דרבנן והא דתניא ספק בן ט' ספק בן ח' מחללים עליו את השבת איכא למימר כשלא גמרו סימניו א"נ כדאמרינן התם דתרגימו לה מר בריה דרב' ורב שחומי שלא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר וכן המנהג פשוט בעולם וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן עיקר:
עיינו ביה כרב נחמן פי' שלא הביא ב' שערות למטה ואי בשרו מעלה הבל איתי' ליה כרת. אלמא שלא הביא ב' שערות אינו סריס אעפ"י שלא הביא ב' שערות אינו סריס עד שיהו כלן בו כמאן כרב יהודה. ופרקינן רב נחמן סיכי דקנא הוו ליה פי' והא דאמרי' דכשהביא ב' שערות דכ"ע בעי' שיהו כלן בו היינו אפי כשהבי' ב' שערות בזקנו וכן הלכת' וקי"ל כרבי יוחנן וכן פי' הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל:
טעמא דבעלה הוא פרש"י ז"ל משום דנפסלה לכהונה שהרי נבעלה לחייבי כריתות והויא לה זונה הא לאחר כשרה לכהונה ודלא כרב המנונא דאלו לדידי' כאשת איש שזינתה וזונה פסולה לכהונה אבל לדידן אע"ג דחייבי לאוין הוא לא הויא זונה ליפסל לכהונה חשיב זר אצלה מעיקרא אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה:
ונראה דהא דאמרי' הכא לימא תהוי תיובת' דרב המנונא ואע"ג דלית הלכתא כותיה משום דאיהו דאמר כר' עקיבא כדאית' במס' סוטה וסתמא דריש כר"ע להכי פרכי' ופרקי' לה:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ח (עריכה)
ומהדר הב"ע כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשים, פי' אם יש לו שער וצפרנים אע"פ שלא כלו חדשיו בן קיימא הוא, טעמא דלא גמרו סמניו פי' מ"ה הוי כאבן הא גמרו סמניו שי"ל שער וצפרנים אמרי' הא בר שבעה הוא שנגמרה צורתו וזה שלא נולד כ"א לח' חדשים משום אשתהי הוא דאישתהו במעי אמו ולא יצא בזמנו לז' חדשים וזהו בן ח' שאין עושים בו מעשה להחזיקו בגדול עד כ' שנה שאע"פ שהביא שתי שערות קודם כ' שנה אינו גדול לכל דבריו לחלוץ וליבם עד שישלים כ' שנה שכיון שנולד לח' חדשים אע"פ שגמרו סימניו דהיינו שערו וצפרניו ואע"פ שהביא ב' שערות אינן מוחזקים בגדולים עד שישלמו כ' שנה:
עבד רבה תוספאה באשה שהלך בעלה למ"ה ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' פי' אע"פ שילדה לאחר שפירש בעלה מינה י"ב חדש הכשיר הולד ול"א עם אחר זינתה וה"ה ממזר אלא תולין בבעהל ואישתהא תלתא ירחי אחר ט' חדשים במעי אמו:
ת"ר איזהו סריס כל שהי' בן כ' שנה ולא הביא ב' שערות ואפי' הביא לאחר מכאן ה"ה סריס לכ"ד ואלו הן סמניו כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק פי' אע"פ ששהא כ' שנה ולא הביא ב"ש אכתי בעי' שיולדו בו סמני סריס, שערו לקוי שהוא רך כשאר הנשים ובשרו מחליק כבשר הנשים שהיא חלק ורך יותר מבשר אנשים רשבג"א משום ר"י בן יאיר כל שאין מימי רגליו מעלים רתיחה כמין קצף ע"פ המים. וי"א כל שאין מי רגליו מחמיצים פי' שאין מסריחין כששוהין בכלי. וי"א כל המטיל מים ואינו עושה כיפה, וי"א כל ששכבת זרעו דיהה. וי"א כל שרוחצים בימות הגשמים ואין בשרן מעלה הבל. רשב"א כל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. ואיזו האי איילנות כל שהיא בת כ' ולא הביאה ב"ש ואפי' הביאה לאחר מכן ה"ה כאיילנות לכ"ד ואלו הן סמניה כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש. רשבג"א כל שאין לה שפולי מעים כאשה פי' כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמרינן בנדה פי' יוצא דופן, רשב"א אומר כל שקולה עבה ואינה נכרת בין איש לאשה:
איתמר סימני סריס ר"ה אומר עד שיהי' כולן ור"י אמר אפי' בא' מהן. היכי דהביא ב"ש בזקן כ"ע לא פליגי עד שיהא כולן פי' שתי שערות של סימן בעינן בזקן התחתון לא בזקן העליון כדתנן גבי סורר ומורה עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון מ"ה לא אמר הבאי שתי שערות סתם ואמר בזקן למימרא דלאו היינו סימנים. כי פליגי בשלא הביא, וקי"ל כר"י דאמרי' אלא הא דאמר להו [רבב"א] לרבנן עיינו בי' ב"ר נחמן אי בשרו מעלה הבל אתיב לי' [ברת] כמאן כר"ה לא ר"נ סימנא דדיקנא הו"ל ומ"ה בעי כולהו:
מתניתין הסריס לא חולץ ולא מיבם וכן איילנות לא חולצות ול אמתיבמות, הסריס שחולץ ליבמתו לא פסלה, בעלה פסלה מפני שהוא בעילת זנות, וכן איילנות שחלצו לה אחים לא פסלוה, בעלוה פסלוהו מפני שהוא בעילת זנות, פי' הי' היבם סריס יבמתו יוצאה בלא כלום כדילפי' מולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי והלכך אם חלץ לה לא פסלה אבל אם בעלה פסלה שהאי בעילת זנות דהו"ל אשת אח שלא במקום מצוה וכן אם היתה היבמה איילנות יוצאה בלא כלום והלכך אם חלצו לה אחים לא פסלוהו לכהונה שאין זו חליצה אבל אם בעהל פסלה דקיימי עלי' בכרת אשת אח שלא במקום מצום, ודייקינן קתני סריס דומיא דאיילנות מה איילנות בידי שמים אף סריס ב"ש אבל בידי אדם חולץ וסתמא כר"ע דאמר בידי שמים אין בד"א חולץ. וכיון דסתם לן תנא כר"ע הל' כוותי' דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם שהל' כסת':
בעלה פסלה וכו' טעמא אם בעלה הוא הא אחר לא, דלא כר"ה דאמר ש"י שזינתה אסורה לבעלה, פי' טעמא אם בעלה הסריס דקיימא עלי' בכרת הוי זנות ופסולה לכהונה אבל יבמה שנבעלה לא' מן השוק אע"ג דקיימא עלי' בלאו לא פסלה לכהונה שאין זה זר אצלה, שהרי אם תחלוץ תהי' מותרת לו, ולא כר"ה דחשיב לי זנות ופסלה ליבמה כדין א"א שזינתה. בעלוה פסלה דוקא דבעלוה הא לא בעלוה כשירה לכהנוה ודלא כר"י דאמר איילנות זונה היא ואסורה לכהונה:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק ח (עריכה)
הא דתנן סריס שחלץ ליבמתו לא פסלה מן הכהונה בעלה פסלה דוקא בעלה הוא הא אחר לא פסלה מן האחים דלית הלכתא כרב (הונא) [המנונא] דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה דגרסינן בסוטה פרק היה מביא אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא. תנן התם בפרק בתרא דבכורים אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים ויש בו דרכים [שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים] שוה לאנשים כיצד מטמא בלובן כאנשים וזוקק ליבום כאנשים ומתעטף ומסתפר כאנשים ונושא ואינו נישא כאנשים וחייב בכל מצות האמורות בתורה כאנשים כיצד הוא שוה לנשים מטמא בדם כנשים ואינו מתיחד עם האנשים כנשים ואינו עובר על בל תקיפו ועל בל תשחית ועל בל תטמא למתים כנשים ופסול לעדות כנשים ואינו [נבעל] בעבירה כנשים ונפסל מן הכהונה כנשים כיצד שוה לאנשים ולנשים חייב על הכאתו ועל קללתו כאנשים ונשים וחייבים על נזקו בין מזיק בין ניזק כאנשים וכנשים וההורגו שוגג גולה מזיד נהרג כאנשים ונשים וחולק בקדשי הגבול כאנשים ונשים ונוחל בכל נחלות כאנשים ונשים ואם אמר הריני נזיר שזה איש ואשה ה"ז נזיר כיצד אינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבין לא על קללתו ולא על הכאתו לא כאנשים ולא כנשים ולא נערך לא כאנשים ולא כנשים ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה אינו נזיר ר"מ אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ולא יכלו חכמים להכריע עליו אם זכר אם נקבה אבל טומטום אינו כן פעמים שהוא איש פעמים שהוא אשה כתבתי זו המשנה [מפני] שהיא צריכה תלמוד במקצת דברים שיש בה ובתוספתא דבכורים פ' בתרא בתרא גרסינן אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים ויש בו דרכים שוה לא לאנשים ולא לנשים ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים נושא אבל לא נישא כאנשים ואינו מתיחד עם נשים כאנשים ואינו ניזון עם בנות כאנשים ואינו נעטף ומספר כאנשים ואין מטמא ועובר על בל תקיף ועל בל תשחית כאנשים וחייב על כל מצות האמורות בתורה כאנשים דרכים שוה לנשים מטמא באודם כנשים ואינו מתיחד עם אנשים כנשים ואינו זקוק ליבום ואינו מחלק בקדשי הקדשים כנשים ואינו חולק עם בנים כנשים ופסול לעדות כנשים ופסול לכהונה כנשים דרכים ששוה לאנשים ולנשים חייבים על נזקו כאנשים ונשים וההורגו במזיד נהרג בשוגג גולה לערי מקלט ואמו יושבת עליו דם טומאה כאנשים וכנשים ואם אמר הריני נזיר שזה איש ואשה ה"ז נזיר דרכים שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבים על טומאתו ואין שורפין על טומאתו ואינו מברך לא לאנשים ולא לנשים ואם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה ה"ז נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפ"ע היא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש אם אשה אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה וכ"כ הראב"ד בפירושיו וכתב בזה הלשון שכתבתי זו התוספתא אע"פ ששלשה [דברים] יש בה שאין בירור פי' אצלם כמו ואינו נעטף ומספר כאנשים ואינו נבעל בעבירה כנשים ואינו מברך לא לאנשים ולא לנשים אלו ג' דברים אין בירורם אצלם ואצלנו ובעל הלכות גדולות הכי אמר זו התוספתא דאנדרוגינוס בהלכות יבמות וכתב אינו נעטף באבילות ואינו מספר כנשים ואינו נבעל בעבירה ופסול מן התרומה כנשים וקי"ל אע"ג דאין חולקים תרומה לאנדרוגינוס אבל משגרי' לו לביתו כדאיתא בפ' נושאין דאנדרוגינוס אוכל בתרומה ואינו אוכל בקדשים ואינו נבעל בעבירה דחשבינן ליה כחללה ונפסל מן התרומה ולדידי נמי משמע אין מברך לאנשים ולא לנשים משום דבריה בפני עצמה היא ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ (עיין ריב"ש סי' תמד ותמו)
- ^ (עיין ריב"ש סי' תמד ותמו)