יבמות סו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוי ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו אמר רב ספרא מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידיה נינהו וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן בישראל ששכר פרה מכהן הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב הא לא דמיא אלא לסיפא גישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן ויתבי וקאמרי תניא כותיה דרב יהודה ותניא כותיה דרבי אמי תניא כותיה דר' אמי דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כותיה דרב יהודה ההמכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה א"ל רבא לרב נחמן והתניא כותיה דר' אמי אע"ג דתניא כותיה דר' אמי מסתברא טעמא דרב יהודה משום שבח בית אביה ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא אמר רבא וקנייה מיתנא אמר ליה נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה אמר ליה מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ
רש"י
[עריכה]
הדין עמה - ותטול כליה:
יאכלו - ומדאכלי בתרומה ש"מ דידיה נינהו:
ששכר פרה מישראל - והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה:
ה"ג ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב - שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה:
הא - מתניתין לא דמיא אלא לסיפא:
אבל כהן ששם פרה מישראל - בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים:
יאכילנה כרשיני תרומה - הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא וגבי עבדים נמי אע"ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי:
בשילהי פירקיה - כשסיים הדרשה:
בשן ועין לאיש - אם סימא הבעל את עינו:
אבל לא לאשה - אם סימתה עינו דלאו דידה הוא:
לא ימכור - שאם יגרשנה תטול כליה:
מכרו שניהם - או זה או זה:
לפרנסה - אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות:
הבעל מוציא - לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת:
קנייה מיתנא - תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:):
מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא - אע"ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי:
רבא לטעמיה כו' - הקדש דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו':
חמץ - עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא:
תוספות
[עריכה]
כרשיני תרומה. אר"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה ומ"מ חזו לאדם דאי לא חזו כלל לאדם פטורין מתרומה ומעשר כדאמר בריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם):
לא יאכילנה כרשיני תרומה. והא דתנן (עירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה דשרי בהנאה אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו כדתנן במסכת תרומות (פי"א מ"י) מדליקין בשמן של תרומה במבואות האפילות ע"ג כהן ברשות כהן פי' כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל והא דאמר בכל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיה מחמם חמין. בשמן של תרומה שנטמאה אמר ר"ת דהיינו לכהנים שבבית רבי וטעמא דלא אסור אלא הנאה של כילוי מפרש ר"י משום דדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כו. ושם) גבי אין מדליקין בטבל טמא את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פירוש עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך ומהכא יליף דאין מדליקין בטבל טמא ובטבל טהור נמי משמע גבי עובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין דף ז.) דאסור הנאה של כלוי היינו משום דהדר ילפינן תרומה טהורה מטמאה ולא כמו שפירש שם בקונטרס דכ"ש בטבל טהור דכל שכן לא הוי דטהור מטמא הוא דילפינן וכי היכי דילפינן לאסור טבל בהנאה של כילוי הכי נמי ילפינן לאסור זו בתרומה דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים ולא לישראל:
. ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע"פ שמזונותיה עליו. אר"י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה דלאו קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא:
דמחייב בגניבה ואבדה כו'. כאן משמע דהלכתא כמ"ד דשוכר כנושא שכר דמי בהאומנים (ב"מ דף פ:) וכן הלכה כדמשמע בריש המפקיד (שם דף לו.) גבי שוכר ושואל פעמים ששניהם באשם כו' ובפרק השואל (שם דף צז.) גבי ההוא דאגר כודני לבי חוזאי:
אבל כהן ששם פרה מישראל. פירש בקונטרס כששכרה הימנו התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואר"י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפרק איזהו נשך (שם דף סד:) אלא איירי בשואל:
עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין. תימה לר"י מה ראיה מייתי מהכא לרבי אמי דהא רב יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי' במתני' ועוד הקשה הר' משה כהן דמי לא מודה רב יהודה דמיחסרי גוביינא וא"כ ברשותיה קיימי ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפי' לרב יהודה מפקיעין מידי שיעבוד דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל (ב"ק דף פט: ושם) דמפקיע מידי שיעבוד ואין לומר דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא תניא כוותיה דרבי אמי לית להו דרבא דאמר שיחרור מפקיע מידי שיעבוד דהא ממתני' דהשולח (גיטין דף מ: ושם) דייק לה ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך ואפ"ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרבי אמי ותירץ ה"ר שמואל בר' חיים מוורדי"ש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו:
הבעל מוציא מיד הלקוחות. פי' בקונטרס דאפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות משמע מתוך פירושו דכל זמן שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה והיא היתה יכולה למחות בחיים ותימה הוא דכיון שהמכירה קיימת כל זמן שהאשה שותקת למה תוכל לבטל מכירתו במחאתה על חנם דמחיים אין לה בהם כלום ועוד דאפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרינן דבמקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) גבי ההוא גברא דזבין כתובתה דאימיה בטובת הנאה אמר אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה קביל עילויה ונראה כפר"ח דאין המקח קיים כלל אפי' שעה אחת דתקון רבנן שלא תהא אשה צריכה לטרוח ולחזר להוציא מיד הלקוחות אחר מיתת הבעל דלא דמי לאשה הטורפת מנכסים משועבדים לכתובה דהתם הויא מכירה דשמא לא תהא אשה צריכה לטרוח שיפרעו לה כתובתה או תטרוף מבני חרי אבל היכא שאין יכולים לסלקה בשאר נכסים תקנו שהמקח בטל לאלתר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ז (עריכה)
י א טור ושו"ע אה"ע סי' פ"ח סעיף ג':
יא ב מיי' פ"ט מהל' תרומות הלכה ז', טור י"ד סי' שלא:
יב ג מיי' פ"ט מהל' תרומות הלכה ח':
יג ד מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ט"ז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ל"ח:
יד ה מיי' פ"ל מהל' מכירה הלכה ה', ומיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה ט"ו, סמג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף י"ד:
טו ו מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה כ"ב, סמג עשין מד"ס ג, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ט סעיף ג':
ראשונים נוספים
ה"ג בכולהו נוסחי:נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב. ואע"ג דשוכר לא מחייב אלא אי כשומר שכר אי כשומר תנם קים להו לרבנן דה"ה לכהן ששאל פרה מישראל שאע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ומשום הכי לא נחית למימר גנבה ואבדה או פשיעה ומתרץ לשואל אבל רש"י ז"ל גריס נהי נמי דמחייב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב ולאו דוקא.
וקא דייק רבינו יצחק ז"ל מיהא ש"מ דלגבי צאן ברזל מחייב ואפילו בכחישה וביתרות דמים וכן תני' בתוספתא ואלו הן עבדי צאן ברזל אם פחתו אם הותירו הרי הן שלו ובודאי דליכא ספיקא בהא מדקרי להו צאן ברזל כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') ובבכורות (דף ט"ז) אי דלא קביל אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה אלמא לית להו לעולם האי שמא אלא כשהן כברזל שקבל עלי' אונסא וזילא כ"ש פחיתות עצמן אע"פ שעושין מעין מלאכתן הראשונה והתם בתוספתא תני הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים ופירש שאם שמאן בדמים פחתו או שהזקינו שמין א.ותן בדמים ונוטלתן ומשלם הפחת אבל אם לא שמאתן אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו אם היו ילדים וגדלו או הזקינו נוטלתן כשהן גדולים וזקנים שעל מנת כן קבל ושמא זהו מה שסברו ראשונים ז"ל.
מכרו שניהם לפרנסה וכו'. פירש"י ז"ל או זה או זה הבעל מוציא ולא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה הוא מוציא מידי הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות ונמצאת מכירתו שלא כדין ולפי דבריו אפילו מחיים דידה מוציא הוא ודקאמר מתה לאו דוקא אלא הרי הוא כמוכר קרקע מלוג דודאי דבר פשוט הוא שאע"פ שמתה ונתרוקנה הרשות לעצמו מכרו בטל וכן נמי מפורש בירושלמי בכתובות וכן כתב רש"י ז"ל עוד בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) דאפילו בחיי הבעל מקחו בטל כלומר שהוא יבטלנו.
למדנו לדעת רש"י ז"ל שהמוכר קרקע נדונית אשתו שקבל אותה עליו בנכסי צאן ברזל או אלו הביאה לו מעות וכנים וכתב לה אחריות השום על שדה שלו שאם מכרו מכור הוא לפירות ואם רצה לעולם מכור ואין האשה יכולה לבטל כלום עד שימות ותבוא לגבות כתובתה שגובתה מהם ואינו יכול לסלקה מהם בדמים והא דתנן (בהניזקין דף נ"ה) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקימנא בב"ב (דף מ"ט) באותן שלש שדות אמקחו מן האשה קאי לומר שהיא מבטלת לכשתבא לגבות כתובה והוא עצמו מבטל מעכשיו בשדה השום כמוכר דבר שאינו שלו והא דאמרינן בכתובות פ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו אי בעיא לזבונה הכי נמי דלא מצי מזבין דאלמא מכירתו קיימת דאינו יכול לבטל לא הוא ולא אשתו אלא א"כ באה לגבות כתובה מהן התם בשאר נכסי דידי'.
וזו הסברא דחוקה שהוא עצמו יבטל מה שמכר משום זכותה של אשה ואשה עצמה לא תבטל מכירתו ולא אמרו אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אלא בכגון שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו ולקחה שלא קנה או כגון מה שאירש מאבא מכור לך וירש אבל כיון שאין אשה יכולה לבטל מעכשיו מפני חלקו של איש למה אין מכרו של איש קיים בחלקו שאלו בנכסי מלוג שניהם מבטלין המכר וגבי שור תם שהזיק אמרינן בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) מכור לרדיא והיינו לומר שאין המכר בטל עד שיבא ניזק לגבות הימנו ואע"פ שהוא כאפותיקי מפורש בשדה השום שלו.
ולשון אחר אמרו מפרשים: מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפילו מכרו לפרנסה שהיא מזונות צורך שניהם אי נמי פרנסת בתם יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והיא מוציאה מידי הלקוחות מעתה ואפי' הבעל מוציא בין מחיים דידה בין לאחר מיתתה שהמכר בטל בהן מעכשיו.
וראיה לדבר רישא דקתני רצה הבעל למכור לא ימכור ואמרינן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) דכל היכי דאמרו רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני אלא דלאו מסקנא בהדיא היא התם אלא כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה מוציא משמע שהמכר בטל בו מיד וראי' לדבר שהם אמרו שם (דף פ"ב) ביבמה בין יבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום והתם אפילו תימא נתנה כתובה לגבות אין לה כל נכסי אחיו נכסי מלוג אלא כנכסי צאן ברזל הם ואעפ"כ לא עשה ולא כלום ופירש"י ז"ל התם (דף פ"א) טעמא דמילתא לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי ראשון משום הכי מעכבא בכולהו דילמא משתדפי הני דמיחדי לה ואע"ג דאמרינן (שם דף צ"ה) אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי מ"מ אמרה איני רוצה לטרוח לב"ד ואף אנו נאמר כיון דקי"ל כרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסים היא סומכת לא כל הימנו שימכור אלא המכר בהן בטל מעכשיו ומיהו ה"מ בנכסי בית אבי' משום שבחו או בשום שהכניס לה שפירושו לפי דעתי שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו וכתב לה אותה שדה שיהא לה במקום השום וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיו שהרי שדה זו כאלו לקחה אותו בדמים והכניסתו ויש בו שבח לבית אבי' אע"פ שלא הוחזק לבני משפחתה אבל בשדה שלו שכתבו אפותיקי בין שהיה אפותיקי סתם בין שהיה אפותיקי מפורש שאינו גובה משאר נכסים אם מכרו מכור עד שתבא לגבות כתובה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים לאו בעל דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובה ולא דמי' ליבמה דהתם כנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת נתנה כתובה לגבות והרי היא כמכנסת אותן לבעלה בנכסי צאן ברזל ויש אומרים שאפילו באפותיקי מפורש כן שהמכר בו בטל מעכשיו ובמסכת שביעית מצינו בירושלמי שחלקו בכך והכי איתא התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרו רב אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מן הדא שור מצוי להבריח שדה אינה מצוי' להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר ר' אבין מצוין הן בעלי זרוע ליפול תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' כשאמר יהא לך פרעון מזו מה פליגין כשאמר לא יהא לך אלא מזו וכיון דאנן לא קים לן פסקא ברבנן מערבאי המכר קיים ועל בעל חוב להביא ראי' וכן דרך סוגית גמרתנו.
וכן מצינו למקצת גאונים ולרב ר' משה ז"ל שהמוכר קרקע נכסי צאן ברזל לא עשה ולא כלום אלא שהוא אמר מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים ולא נהירא לי דשמעתין במטלטלין היא ואף הקרקעות בכלל ואף במטלטלין אמרו בירושלמי שכן דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כלי' ולפחות חומש [אלמא דעל כרחן תבלה דאינו יכול למכור] ומשום לכתחלה שלא ימכור לא תקינו חכמים לפחות חומש.
רבא לטעמי' דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור וכו'. פי' ולהאי מימרא דרבא לא מסייעא ברייתא דלעיל לרב אמי דיוצאין בשן ועין לאיש משום דשחרור מפריע מידי שעבוד אבל לא לאשה דלאו דידה נינהו ואפילו עבדי מלוג נמי לא נפקא לה משום תקנת אושא ובירושלמי נמי כך דחו לה אומר הוא בשחרור והא דאמר לי' רבא לרב נחמן והא תני' כוותי' דרב אמי לדברי דרב נחמן קאמר דסבר דתני' כוותי' כדאמרי' יתיב רבא ורב יוסף בשלהי פירקי' דר' נחמן ויתיב וקאמר כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר ולא גרסי' ויתיבי וקאמרי כדאיתא במקצת נוסחי וצ"ע.
וכל היכא דחייב באחריותן אוכלין בתרומה והתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שחייב במזונותיה לא יאכילנה כרשיני תרומה: אלמא לא תאכל בתרומה אלא דידיה ממש אלמא [בכת"י: אלא] מדאכלי עבדי צאן ברזל שמע מינה דשלו הן ממש. תמיהא לי וכי לא אכלי בתרומה אלא עבדיו ממש שגופן שלו. והא תנן בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ועבדי מלוג לאו שלו הן. וניחא לי דמעבדי צאן ברזל דאלמנה וגרושה בלחוד הוא דקא מייתי ראיה, דמהתם ודאי איכא למשמע דשלו ממש הן, דהא עבדי מלוג דגופן שלה אף על גב דמעשה ידיהן לבעל והוא חייב במזונותיהן אינן אוכלין, ואפילו הכי עבדי צאן ברזל אוכלין, אלמא שלו גמורין הן, דאי שלה כיון דאיהי לא אכלה אינהו לא אכלה. ואף על גב דבעל חייב באחריותן וחייב במזונותיהן, דהא כהן ששכר פרה מישראל כיון דפרה של זרה היא אף היא אינה אוכלת, ואף על פי שכהן חייב במזונותיה ובאחריותה כנ"ל.
הכי גריס רש"י ז"ל נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמיה מי מיחייב: אבל בנוסחי דוקאני עתיקי גרסי נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתות דמיה מי מחייב (וכן הוא גירסת הרי"ף) ואף על גב דשוכר לא מיחייב אלא או כשומר חנם או כשומר שכר (ב"מ פ, ב) הכא לא נחית לשוכר בלבד אלא אפילו לשואל ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל, דאפילו שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מיחייב אלא באונסין ולא בכחישה ובפחיתות דמים, הלכך לאו דידיה היא ואין כהן מאכיל אותה כרשיני תרומה, דהכי קים להו לרבנן דהוא הדין לשואל. ומהכא דייק רבינו אלפסי ז"ל לנכסי צאן ברזל שהבעל חייב אפילו בכחישה ובפחיתות דמים. ובודאי הכי משמע דיתרות דמים לבעל וכדתנן אם הותירו הותירו לו. ואמרינן נמי בסמוך (סז, א) בהכניסה לו שני כלים באלף זוז והשביחו ועמדו באלפים אחד נוטלת משום כתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו. וכיון שכן הדין נותן שיהא באחריותו לפחיתות דמים. ועוד דלהכי קרינן לזו צאן ברזל לפי שהן באחריותו לגמרי וכדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע, ב) ואיתא נמי בבכורות (טז, ב) אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה, אלמא לית להו האי שמא עד דמקבל עליה אונסא וזולא. ובתוספתא (ריש פרק ט) גרסינן הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים. כלומר, אם הכניסן בשומא של דמים נוטלתן בדמים בין שהשביחו או שהכסיפו השביחו והכסיפו לבעל, ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמות שהן אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה. ור"ח ז"ל כתב על שמשמשין כעין מלאכתן הראשונה אף על פי שפחתו בדמים אין הבעל חייב באחריותן אלא נוטלתן כמות שהן והראשון עיקר.
מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר בעל מוציא מיד הלקוחות: פירש רש"י ז"ל מכרו שניהם או זה או זה הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או שגרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטלה. והא דכתב הוא ז"ל ומתה היא לאו דוקא אלא לרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שנתרוקן כל הזכות לו, כיון שבשעת המכר לא היתה מכירה ודאית הרי זה מכר בטל לשעתו כמוכר דבר שאינו שלו. נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא משעה שתבא לגבות. וזה דחוק מאד יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, הוא מבטל מיד מחמת זכותה והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא. ויש מפרשים (עיין במיוחס לתוס' חד מקמאי וברמב"ן) מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דקתני (גיטין נה, ב) מקחו בטל, וקא משמע לן שאף על פי שמכרו לפרנסת עצמן או לפרנסת בתם יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, וכל אחד מהן יכול להוציא מעתה מיד הלקוחות, הוא לפי שמכר דבר שאינו שלו, והיא לפי שהיא כאלו לא מכרה אותו כלל דמשום נחת רוח הבעל הוא שמכרתו. והביאו סיוע קצת מדקתני רישא ורצה הבעל למכור לא ימכור, ואמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא, ב) כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אף על גב דזבין לא הו זביניה זביני. ואף על גב דלאו מסקנא היא התם בההיא, מכל מקום כיון דקתני הכא לא ימכרו ותניא עלה הבעל מוציא מיד הלקוחות משמע שהמכר בטל בו מיד. ועוד ראיה לדבר שהרי אמרו שם (פב, א) ביבם בין ביבם ואחר כך חילק בין חילק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום, וטעמא דמלתא משום דכיון ששעבודה על נכסי בעלה הראשון בלבד עשאום לנכסיו כאלו גבאתן היא בכתובתה והכניסתן ליבם ומעכבן בכולהו דלמא משתדפי הני דמייחדי לה, אף על גב דאמרינן (שם צה, ב) אשתדיף בני חרי טרפא ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח לבית דין, וכן פירש רש"י שם (פא, א ד"ה מגרשה בגט) וכיון שכן אף בנכסי צאן ברזל לרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסין היא סומכת מכרה בטל מעכשיו. ואיכא מאן דאמר (רבינו יונה) שהמכר בטל בין בנכסי צאן ברזל בין באפותיקי מפורש שייחד לה לכתובתה דאף שבח בית אביה נזכר עליו. ויש מי שאומר (רמב"ן) דדוקא בנכסי צאן ברזל אבל באפותיקי מפורש אין המכר בטל עד שתבא לגבות ממנו וכבר הארכתי בזה בפרק השולח (גיטין מא, א ד"ה תניא) בס"ד. והדין הזה אפילו במטלטלין כדאיתא בסמוך (סז, א) הכניסה לו שני כלים באלף זוז כו', דאלמא אף בכלים כן, והרמב"ם ז"ל שכתב (בהלכות אישות פכ"ב הט"ז) דמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף על פי שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים לא נראו דבריו. ובירושלמי (כתובות פ"ו ה"ג) גרסינן שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, ואם איתא דבדיעבד ממכרו מכר משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש.
כיון דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי כו': קשיא לי מאי קא יהיב טעמא משום דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי דכדידיה דמי, והא שוכר חייב בגנבה ושואל שחייב אפילו באונסין ואפילו הכי לאו דידהו נינהו וכדאמרינן לעיל. ונראה לי דהכי קאמר ודאי מחוסר גוביינא הן, ותדע לך דאי לא מיד שמת הבעל קיימי ברשותה כנכסי מלוג ואלו מגניב ברשותה קיימי, אלא ודאי כיון דאלו מגניב יורשין בעו לשלומי ברשותייהו קיימי עד שתגבה, וכל דמחסרי גוביינא דידהו נינהו ואין לה בהן אלא שעבוד כנ"ל.
רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד: פירוש והשתא דאתית להכי ברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש לא הויא סיעתיה דר' אמי, משום דכיון דמחוסר גוביינא מיהא שחרור מפקיעו מידי שעבוד. אבל לאשה אינן יוצאין דהא אפילו עבדי מלוג אינן יוצאין לה משום תקנת אושא. והכי נמי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א) אמר ר' יודן קל הוא בשחרור כהדא דתני העושה עבדו אפותיקי מכרו אינו מכור שחררו משוחרר. ואי קשיא לך לדרבא הוא דאמר ליה לרב נחמן והא תניא כותיה דרב אמי. איכא למימר דלדבריו דרב נחמן הוא דקאמר ליה לדידך דאמרת דתניא כותיה דר' אמי מאי טעמא קא פסקת כרב יהודה. ולעיל ה"ג יתיב רבה ורב יוסף בשלהי פרקי דרב נחמן ויתיב וקאמר, כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר. ואם תאמר רב נחמן גופיה היכי סייעה מברייתא לר' אמי מי לימא פליג אדרבא דאמר שחרור מפקיע מידי שעבוד. יש לומר דסבירא ליה לרב נחמן דאם איתא דהדין עמה לא היו יוצאין לא איש ולא אשה כעבדי מלוג. ולא דמי לעשה עבדו אפותיקי, דהתם דדידיה הוה ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי לסלק ליה שחרור נמי מפקיע ליה מידי שעבוד, אבל עבדי צאן ברזל דדידה הוי ואי בעי בעל גופיה לסלקה בזוזי היכי דגרשה לא מצי מסלק לה, אף שחרור נמי לא מפקע ליה כנ"ל. אלא שלאותה גירסא דגרסי ויתיב וקאמר קשיא לי שאם כן למה לי דאמר דרבה ורב יוסף הוו בפרקי, ואין דרך התלמוד לומר כן אלא במקום שחולקין עליו, או שהם היו האומרים, אבל כאן דרב נחמן הוא דאמר כן, והם לא נחלקו עליו ולא אמרי לו דבר, למה אמר שהם היו שם. ושמא אמר כן לומר שלא נחלקו עליו בכלום. ואין זו שיטה בתלמוד. ובספרים גרסי' ויתבי וקאמרי כלומר רבה ורב יוסף הם שאמרו כך ורב קבל מהם.
הואיל וחייב באחריות' יאכלו פי' דכיון דחייב באחריותם כדידי' חשיב שאלמלא כן לא היו אוכלים:
אמר רב פפי (בנסחי דידן רב ספרא) מי קתני הרי אלו הן שלו פי' שתשמע מינה שהן חשובי' שלו הואיל וחייב באחריותן קתני לאו למימרא דסבר רב פפי דמשום חיוב אחריות בעלמא מאכילם ואע"ג דלא הוו קנינו ושלו דהא ודאי ליכא למימר שהרי הכתוב אומר קנין כספו אלא כך י"ל דלגבי אכילת תרומה בקנין כל דהו דחיוב אחריות זה סגי להיות קנינו ולאו דלהוו שלו לכל דבר. ופריך וכל היכא דחייב באחריות אוכלי בתרומה והתנן וכו' דקס"ד אלו דרב פפי דבכל חיוב אחריו' חשיבי כשלו לענין תרומה ואע"ג שאינא שלו לשאר דברים ולהכי פריך ליה מאחריות דעלמא ומשום חיוב אחריות אינו מאכיל:
כששכר פרה מישראל אלא ודאי טעמא דהכא משום דנכסי צאן ברזל כדידיה חשיבי בין לתרומה בין לשאר דברים וכנכסי מלוג שהוא מאכיל ואע"ג שאינה שלו בבת ישראל לכהן או משום קנינו שקנה קנין או משום דזכות שיש לו בנכסי מלוג עדיף מאחריות דהכא:
ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבידה באונסי' ובכחיש' ובפחיתת דמי מי מחייב זו ג"ה שלנו וגרש"י ז"ל. ומיהו ה"ה נמי שואל דמחייב באונסי' אינו מאכילה בתרומה דטעמא דמאכיל בנכסי צאן ברזל היינו משום דמחייב בכחישה ובפחיתת דמים ויש נסחאות דגרסי נהי דמחייב בגנבה ואבידה ואונסי' בכחישה ופחיתת דמים מי מחייב ואע"ג דשוכר לא מחייב באונסי' משום קיים לי' דאפי' שואל נמי כן הדין וכדפריש' ואגב אורחיה שמעי' מהכא לתרוייהו נסחי דבנכסי צאן ברזל אפי' בכחישה ופחיתת דמים דזילי דמיה מחייב וכן הדין דלהכי קבל עליו שאם הותירו לו כדאיתא במתני' וה"ה אם פחתו או הוזלו וכן הוא בתוס' אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו והכי אמרי' בפרק איזהו נשך ובבכורות ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו והא דקתני אם מתו מתו לו לומר דאפילו מתו דהוי אונסא דשכיח ושאינם שוים כלום חייב לשלם וכן דקדק מהא רב אלפס ז"ל ומיהו ק"ל הא אשכחן בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלת בדמים ילדים נוטלת נערי' נערים נוטלת זקנים אלמא אעפ"י שהזקינו נוטלתם כמות שהם. וי"ל דתרתי קאמ' שאם הכניסת' בשומת דמים כדין נכסי צאן ברזל בפי' נוטלתם בדמי' שפסקו בין שפחתו או הותירו אבל אם הכניסתם לו בלא שומא אלא באחריו' סתם אז נוטלתם כמות שהם ופחתא ושבחא דידה נינהו. אבל ר"ח ז"ל כתב דאפי' בנכסי צאן ברזל אינו חייב בכחישתן כל זמן שמשמשין מעין מלאכת' הראשונ' כפשטה דהאי תוספת' ואין רבותי' מסכימי' עמו ולא הרמב"ן ז"ל:
אם רצה הבעל לא ימכר פי בין מקרקעות בין במטלטלים דהא גבי שומת כלים מייתי לה וכדפרש"י ז"ל במטלטלי' וש"מ שאם מכר המכר בטל בדיעבד כדקתני סיפא וה"נ אמרי' בכתובות כל היכא דאמור רבנן לא לזבון אע"ג דזבין לא הוו זביניה זבינא ומכאן קושיא על הרמב"ם ז"ל שכתב שהמוכר נכסי נדוניית אשתו המכר קיים בדיעבד במטלטלים ואין רבותינו הראשונים ולא רבותי מסכימים בדבר:
מכרו שניהם לפרנסה פרש"י ז"ל שמכרו זה או זה ונקט לפרנסה שאין דרך שימכר אדם כלי תשמישו אלא לצורך פרנסה:
מעשה היה ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' הוא ז"ל לא מיבעי' אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי' מתה היא מוציאן הוא מיד הלקוחות מה שמכר הוא עצמו דמכירתו לאו מכירה כל זמן שהיא קיימת עכ"ל. ואין ספק דהא דנקט מרן ז"ל ומתה היא לרבותא נקטיה כי אעפ"י שירשה ונתרוקנו לו כל הנכסים יכול לבטל אפי' מה שמכר הוא בחייה וכ"ש שיכול לבטל אותו בחייה שהיא מוחזקת בחייה בנכסים ומיהו עדיין קשה מה שתפס רבי' ז"ל דלא מבעיא מכר הוא ומת או גרשה דלמה לי שמת או גרשה דהא ודאי אפי' בעוד' כאשתו תבטל המכר שלו והדברים ק"ו השתא הוא עצמו מבטל מה שמכר ואפי' לאחר מיתתה מפני כח שהיה לה בחיי' לא כ"ש שתבטל היא מכר שלו אפי' בחייו ואישותו אלא ודאי לא דק בה מרן ז"ל ובר מהא אין פי' מחוור דלישנא דמכרו שניהם לא משתמע זה או זה. ועוד כיון דפי' מרן ז"ל דאמרו חכמים הבעל מוציא מיד הלקוחות על מה שמכר הוא לבדו מאי האי דקתני מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה וכו' אגופא דרישא מצי למיתני מעשה היה ואי משום דחדית פרנסה הא לאו חידוש הוא לפי' רבי' ז"ל ועוד דליתני הכי מעשה היה ומכר א' לפרנסה וכו' אלא ודאי הנכון דמכרו שניהם ממש ואפי' לצורך פרנסתם ונקטה לרבותא ומיירי כמו שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות דמכר שלו לא חשיב כלום ואי מפני שחתמה לו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכתא דבנכסי צאן ברזל המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפילו לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבי' ז"ל ובפ' חזקת הבתים ובמסכת גיטין הארכתי' בס"ד:
רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד פירש והני לאו דוקא אלא הוא הדין לכל איסורי הנאה שהם איסור הגוף כגון תכריכי מת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ואם תאמר מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא דהא אליבא דר' יהודה דידה חשיבה י"ל דסבר רבא דאפי' לרב יהודה דידיה חשיבי כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל אלא משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד' דידה שיהיו לה כאלו הם אפותיקי גמור בע"מ שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ"מ כיון דדידיה נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי' מידי שעבודא זה וא"ת היכי פריך רבא לעיל והא תניא כוותי' דר' אמי דהא האי ברייתא אפילו לר' יהודה אתיא שפיר דכיון דדידיה נינהו יוצאין בשן ועין לאיש דשחרור מפקיט מידי שעבוד י"ל דהא דאמר רבא השת' היינו בתר דאסברא ניהלי' רב נחמן להאי טעמא והיינו מאי דאמר ליה מיסתברא מילתיה דרב יהודה משום שבח בית אביה ואפילו לרב יהודה לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אבי' והשת' נמי אתי' לי' שפיר מתני' דתרומ' ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו ואפי' נדר על דעת רבים יש לו התרה דהאי דבר מצוה הוא משום פריעת ב"ח והר"י ז"ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודא דב"ח וכתובת אשה שלא יהא כל אחד וא' אוסר כל נכסיו על ב"ח וכתובת אשתו וכדאמרי' התם אלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפי' המדיר ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודא:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ז (עריכה)
איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, פי' שום נקרא כל נכסי נדוניות הנכתבים בכתובה והבעל מקבלן עליו בשומא, ואם גירשה וא"ל הבעל הילך דמיהן והיא אומרת כלי אני נוטל ואיני רוצה דמיהן הדין עם מי ר"י אומר הדין עמה, ר"א אומר הדין עמו ר"י הדין עמה משום שב"א דידה הוי כלומר אדעתא דהכי נתנן לה אבי' שתנשא בהם היא ויהי' כבוד לבי אבי' ולא ע"ד שתנשא אחרים בכלי' והלכך הדין נותן שתטול כלי':
תכדר"א עצ"ב יוצאים בשן ועין לאיש אבל לא לאשה. ת"כ דר"י המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה ובא לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות:
אמר ר"נ א"ר ה"ל כר"י א"ל רבא לר"נ והא תניא נמי כר"א א"ל מסתבר טעמא דר"י משום שבת בית אביה:
ההיא אתתא דעיילה לי' לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיד שקלוהו יתמי ופרשוה אמיתנא. וא"ר קניא מיתנא רבא בעי הזמנה ומעשה כדאמרי' בפ' נגמר אבל הזמנה באל מעשה או מעשה באל הזמנה כיון שנפרשה על המת ע"ד לסלקו ממנו שמוהו עליו לפי שעה עד שימצא אחר או להוליכו עמו לקבורה ואל שיקברוהו עמו, וכן הזמנה בלא מעשה אם אמרו יהא בגד זה למת או אפי' ארגוהו בשבילו ולא פרשוהו עליו אינו אסור אבל זה הבגד שפרשוהו על המת כדי לקברו עמו אסור מפני שיש שם הזמנה ומעשה שכיון שפרשהו עליו להיות לו לצמיתות אין לך הזמנה גדולה מזו ואינן רשאין לסלק מעליו להיות מותר בהנאה אא"כ רוצים להחליף לו בגד אחר נאשה ממנו לכבוד המת כדמפרשינן התם. א"ל נאנאי לר"כ והא אר"נ א"ר ה"ל כר"י א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינה וכי מיגנוב לאו יורשים חייבים לשלומי. כיון דכי מיגנוב יורשים חייבים לשלומי ברשותייהו קיימא רבא לטעמי' דא"ר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד:
הואיל וחייב באחריותן יאכלו והיינו דלא כרב יהודה. ותימה דהא כרב יהודה מצי שפיר אתיא דרב יהודה נמי מודה שהם ברשותו של בעל קודם שיגרשנה ומ"ה אכלי בתרומה וי"ל דלרב יהודה כיון דאחר מיתה וגירושין יהיו שלה דקאמר הדין עמה וגם מחיים קאמר רב יהודה לקמן אם רצה הבעל למכור לאו כדידיה דמו ולא היה להם לאכול בתרומה דאין גופן קנוי לו:
א) וה"ר משה תירץ דכל הנאות של תרומה מותרו' לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהוי אב כלל נפש כדדרשינן על כל נפשות מת לא יבא שומע אני אפילו נפש בהמה כשהוא אומר לאביו ולאמו וכו' משמע דבהמה הויא בכלל נפש ולהכי אמרי' הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהיה קנין כספו כשאוכל בתרומה:
יוצאין בשן ועין לאיש. וא"כ הדין עמו דאי הדין עמה לא היה יכול להוציאם לחרות דאע"ג דרב יהודה מודה דאוכלין בתרומה מ"מ לא קאמר דמצי להוציאם לחרות דכיון דקאמר לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו כן אינו יכול למכור העבד לעצמו להיות משן ועין בן חורין:
ורבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. ותימה מאי מדמה התם היינו טעמא משום שיכול הלוה לסלק למלוה בזוזי אבל הכא כיון דהדין עמה אין היורשין יכולים לסלקה בדמים. וי"ל דדוקא התם שהקנה הגוף העבד למלוה בעינן שיוכל הלוה לסלקו בזוזי דאי לאו הכי לא הוי השחרור מפקיע מידי שעבוד אבל הכא דאף על גב דהדין עמה כ"ז שלא גבתה ברשותא דבעל קאי והגוף קנוי לו עתה שהרי משתעבד הוא ממנו וא"כ יכול הקדשו ושחרורו להפקיע שעבוד האשה וא"ת אמאי לא אמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כדאמרינן פרק אע"פ י"ל דהיינו דווקא כשאינו אוסר לכל העולם אבל הכא דאסר לכולי עלמא משום דפרסוה על המת [לא] אמרינן אלמוה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה