לדלג לתוכן

חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מתני': מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירוש רבינו שלמה ז"ל דלהכי נקט מן הטחול ומן הכליות לפי שהוא דבר דלא מיטרפי בהו בהמה, ואפשר דסבירא ליה לרבינו ז"ל כלישנא בתרא דאיתמר לעיל בפרק אלו טריפות (נה, א(דנקב לחוד ונחתך לחוד. ושמא משום דפשטא דמתניתין הכי משמע פיר(ו)ש כן. אבל לענין הלכתא ספוקא מספקא לן אי כלישנא קמא דאיתמר התם דבהמה גופא מיתסרא בהכי, ובדין הוא דליתני אסורה, ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי אסור ואי כלישנא בתרא דאמרינן ניקב לחוד ונחתך לחוד וכבר כתבתי למעלה דכיון דאתמר הכי ואתמר הכי ולא איתברר בהי לישנא מינייהו קיימא לן בשל התורה הלך אחר המחמיר, אף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל פסק כלישנא בתרא דניקב לחוד ונחתך לחוד.

גמרא: הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. כך גירסת רש"י ז"ל. וכן בתוס' ומקצת ספרים יש שגורסין כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה, ואינו מחוור דאיזה פשיטות יש יותר באשה מבבהמה שתולה זו בזו, ואם תאמר מאי קא מקשה משליא שיצאתה מקצתה, דהא דחינן בפ"ק דבבא קמא (יא, א) דטעמא לאו משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד, אלא משום דגזרינן מקצתה אטו רובה משום דזמנין דמקצתה נמי הויא כרובא, והיכי דמי כגון שיצא ראשו של ולד באותו מקצת, אבל אם לידת ראשו לא הוי כרובא לא הוי גזרינן מקצתה לעולם אטו רובא. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל תירץ דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן, אף על גב דהתם קא סלקא דעתך למדחי הכי, הכא לא ניחא ליה בהכי, ודעדיפא מיניה מתרץ לה.


בפומבדיתא מתנו אמר רב יש לידה לאיברים ורבי יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש רש"י ז"ל דאפילו אהאי לישנא דפומבדיתא נמי באבר עצמו פליגי, דרב סבר אסור, דהרי הוא כילוד, ואין חזרה מתרת בו, ור' יוחנן סבר דחזרה מטהרתו דאינו כילוד, ומאי בינייהו דקאמרי היינו בין לישנא דנהרדעי ובין ללישנא דפומבדיתא ואליבא דרב, ואמרינן למיסר מיעוט אבר שבפנים א"ב?, אליבא דרב דללישנא דמערבא דמתנו משמיה דרב אבר עצמו דוקא מה שיצא לחוץ ומשום בשר שיצא חוץ ממחיצתו, אבל שנשאר בפנים אכתי לפנים ממחיצתו הוא ושרי, וה"ה? (אולי והרי הוא) בכלל כל מה שבבהמה תאכלו, אבל ללישנא דפומבדיתא דמתנו משמיה דרב יש לידה לאיברים אפילו מיעוט שנשאר בפנים אסור דהוה ליה מיעוט לגבי רוב הילוד כמיעוט עובר לגבי רוב עובר הילוד, והרי הכל אסור. ורבים הקשו לפירוש רש"י ז"ל דאם כן היכי מבעיא להו בגמרא הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא ידוע והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, פשיטא דלר"י ודאי כיון דהדור הדור, שהרי הועילו חזרתו לאבר עצמו להתירו באכילה כל שכן שלא נצטרף לרוב להיותו כיולד. [ועוד] דהיאך חזרה, ושאלו אליבא דר"י מאחר דאיתותב לעיל. ורבינו חננאל ז"ל פירש דהא דאמר ר' יוחנן אין לידה לאיברים לא להתיר היוצא אומר כן, אלא להתיר מיעוט אבר שבפנים, והא דאמרינן מאי בינייהו, בין רב ור' יוחנן קאמרינן, ובהא הלכתא כר' יוחנן, והיינו דאיבעיא לן אליבא דידיה אי אמרינן כיון דהדור הדור או לא. והא דאמרינן ואם תמצא לומר דכיון דהדור הדור ואף על גב דחזרתו אינה מתירתו, משום דלר' יוחנן מיהא הא ליתיה כילוד, וכיון שכן דין הוא שתועיל לו חזרתו לענין זה שלא יצטרף עם מה שיצא אחר כך לחשבו כילוד, כיון שבתחלה בשעת יציאתו לא חשבנוהו כילוד, והשתא נמי הדר. והפירוש הזה נראה. אלא דק"ל הא דאמר ר"י מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול, ואמר ר"י ב"ח? מאי טעמא דר"י אליבא דרבנן האי אית ליה תקתנא בחזרה ואי לית ליה תקנתא בחזרה. והשתא לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דהא אפילו לכולהו לישני ר"י אבר עצמו מותר בחזרה ס"ל, אלא לפירושו של ר"ח ז"ל קשיא דהא ר"י אפילו אבר דעובר נמי לית ליה תקנתא בחזרה כלל, וראיתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאף על גב דחזרה לא מהניא להתירו באכילה, לטהרו מידי נבלה מיהא מהניא ליה, ואינו דלמאן קאמרינן לרבנן, ולרבנן אפילו בלא חזרה נמי שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה וכדתנן שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה, אלא אם כן נדחוק ונאמר דחזרתו מטהרתו אף מיד טריפה שחוטה ואפילו במוקדשין לא מטמא, ואינו מתחוור כלל דהא בין חזר בין לא חזר מדינא טהור הוא לגמרי בין מטומאת נבלה בין מטומאת טריפה שחוטה, אלא שהחמירו חכמים להטעינו טומאת טריפה שחוטה משום חיבת הקדש, ואם כן היאך נתלי עיקר טעמא דאין שחיטה עושה בה ניפול הואיל וחזרתו מטהרתו ועיקר חזרתו אינה לא מעלה ולא מורידה מעיקרא דדינא, וצ"ע.


מאי לאו לאתויי כהאי גוונא. כלומר כגון שהוציא העובר ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו, ואפילו הכי מה שנשאר בפנים טהור ומותר, דרובא בבת אחת בעינן, ודחיא לא לאתויי קלוט במעי פרה וכו', וכיון דלא (אפשר) [איפשט] אזלינן לחומרא של דשל תורה היא ואסר באכילה מיעוט הנשאר בפנים דכילוד חשבינן ליה. ומיהו נראה דהיכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה אף על גב דהשלימו לרובו, בכה"ג מיעוטו הנשאר שלא יצא כלל מותר, מדאמרינן אם תמצא לומר כיון דהדור הדור, דאלמא מכרעא סברא לומר כן. ונמצא עכשיו לפי פירושו של ר"ח ז"ל דפסקא דהא מילתא הכין הוא, (פסק) הוציא העובר ידו בין החזירה בין לא החזירה אבר עצמו אסור כרב ללישנא דמערבא, דהא איתותב ר' יוחנן, וללישנא דפומבדיתא בין לרב בין לר' יוחנן אבר עצמו אסור, ומיהו אם החזירה קודם שחיטה מקום חתך אסור, וכדתניא (סח, ב) פרסה החזיר תאכלו פרסות החזיר תאכלו, ואמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, ובין כך ובין כך אפילו יצא רובו של אבר מיעוט אבר שבפנים מותר, דאין לידה לאברים, דהוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, דהא בהא לא איתותב ר' יוחנן כלל, וכן פסקו הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה אף על פי שהשלימו לרובו נראה דלא מצטרף לרובא, אלא מימר אמרינן כיון דהדור הדור לגבי צירוף דלא מטרף לרובא, אבל הוציא ידו וחתכה הוציא רגלו וחתכה עד שהשלימו לרובו, הוה ליה בעיא ולא איפשיט, ונקטינן לחומרא.

אלא כל מכח לא אמרינן ושרי. כלומר דכל מקוח איסור אסור לא אמרינן, הלכך בן פקועה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו דאזל אבן פקועה דכותה הולד כשר לגמרי, אלא כי קא מיבעיא לענין בת פקועה שהוציאה ידה קודם שנשחטה אמה אי חלבה אסור לגמעו או לא, והכי קא מיבעיא ליה חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי, שהרי פורש מן החי הוא, ואפילו הכי שרי אלמא חדוש הוא אם כן אף זה לא שנא, או דלמא שאני התם דבשחיטה מיהא אית ליה תקנתא לאיסורה, אבל באיסורא (ולית) ליה תקנתא לאיסוריה וכחלב טריפה הוא דאסור, וסלקא בתיקו. והלכך אזלינן ביה לחומרא ואסור ומן התימה שלא כתבה רבינו אלפסי ז"ל לה כלל, ואפשר שהשמיטה מפני שאינו מצוי. ותמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה, דכיון שהחלב נמשך מכח כל האיברים ואבר זה שבבהמה זו אסור כטריפה מאי קא מיבעיא ליה, אי מכשרינן ליה מדין חדוש שחדשה תורה בחלב דעלמא, דאם כן חלב טריפה נמי לישתרי. ומאי קא מבעיא ליה טפי מחלב בן פקועה זה טריפה מדעלמא חלב טריפה, הא תני' בהדיא דאסור, דתנן לקמן (קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסור, ואם כן אף זה יהא חלבו אסור. ושמא יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטריפה כלל, אלא מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן ע"י שחיטה, והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא, והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי, ואם כן מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי, מי גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה, או דילמא מגרע גרע, דהתם חיותו עומד ליתקן על ידי שחיטה, אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית על ידי שחיטה ואסור, וסלקא בתיקו כנ"ל.

אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הולד וכו', ופרכינן אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה תשתרי. כלומר כיון דמרבינן ליה מכל הבהמה,

ואלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה בעינא פרסות וליכא. וכתבו בתוס' דרבי יוחנן דוקא נקט דמות יונה שהיא אסורה גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים, אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת, דלא ממעט רבי יוחנן מה שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם, דכמפריס פרסה חשיב ליה להיות ניתר בשחיטת האם כיון שיצא לאויר העולם חשיב ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו, תדע מדנקט דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או אובר שאין לו רגלים כלל. והא דפריך אחר כך אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר, אליבא דרבנן דשרו כשיצא לאויר, דלדידהו ודאי פשיטא דשרי בשחיטת אמו כמפריס פרסה, כיון דכשיצא לאויר העולם חשבינן ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו.

ונראה שיש לגמגם קצת בזה, דהא דאמרינן בעינן פרסות וליכא, ולפי דברי רבותינו ז"ל לא בעינן פרסה ולא פרסות אלא דמות בהמה והוה ליה למימר בעינן דמות בהמה וליכא. אלא דאיכא למימר משום דכתיב פרסו בקרא והן סימנין לבהמה נקט פרסות, והרי זה כמו שאמר בעינא דמות בהמה וליכא. ירושלמי (תרומות פ"ח, ה"א) בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאכלוסין? לתולעים שבתמרה תמן בגופיהון הן הכא אינו בגופא.


מתני': מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. כלומר דעדיין לא נתקדש דבכור בפטר רחם תלא ליה רחמנא ובהויתו קדוש, ועד שיצא רובו לא קדוש, והלכך אינו כמטיל מום בקדשים, יצא רובו הרי זה יקבר, שהרי כבר נתקדש ואסור להשליכו לכלבים וצריך קבורה, ומכאן משמע דבכור אסור בהנאה, והכי נמי משמע בזבחים (קג, ב) פרק טבול יום דתנן התם אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו, אלמא עור מותר, אבל בשר אסור בהנאה ויקבר. וקשיא לן דהא בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (לב, ב) אמרינן דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו ואפילו נכרי, דתנן התם בית שמאי אומר לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ובית הלל מתירין אפילו נכרי. ותירצו רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דכל היכא דשרי לישראל כגון שנפל בו מום שרי אפילו לזמן עליו את הנכרי דאיתקוש לצבי ואיל, אבל לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך, אבל היכא דאסור (דישראל אסו') [לישראל כגון] שנמצא טריפה, לא איתקש לצבי ואיל, והלכך אסור בהנאה ויקבר. ותדע דהא ר' עקיבא הוא דאמר בפרק טבול יום דיאותו הכהנים בעורו, למימרא דבשרו אסור, ובפרק כל פסולי המוקדשין מוקמינן בגמרא ההיא דבית הלל דאמרו מזמנין עליו אפילו את הנכרי כותיה דר' עקיבא.


בעי רבא הלכו באיברין אחר הרוב או לא היכי דמי כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פירש הרמב"ן ז"ל בין למאן דאמר יש לידה לאיברים בין למאן דאמר אין לידה לאיברים קא מיבעיא ליה. פירוש לפירושו מדלא קאמר למאן דאמר יש לידה לאיברים, אי נמי למאן דאמר אין לידה וקא בעי סתם, שמע מינה דלמר ולמר קא בעי, דלמאן דאמר יש לידה דלמא התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי, אבל הכא לא, שהרי לא יצא אלא מיעוטו של אבר, או דלמא אפילו למאן דאמר אין לידה, התם משום דרוב עובר בפנים, אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובדא שדינן ליה, ומהדרינן פשיטא דלכולי עלמא בת רוב עובר שדינן ליה, דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר והרי הוא כילוד, אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר, ותיבעי למאן דאמר אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו בחוץ, או דילמא אפילו למאן דאמר יש לידה לא אמרינן אלא שאין אני קורא בו בבהמה תאכלו וקורא אני בו ובשר בשדה טרפה, אבל מכל מקום לא איקרי לו, דלענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלא רחמנא, והרי לא קידשוהו כותלי בית הרחם ולא אויר, ולא איפשיטא, ואף על גב דלענין בכור מיבעי להו, נפקא מינה לענין היתר אכילה, והילכך בין יצא רובו במיעוט אבר בין יצא חציו ברוב אבר אפילו מה שבפנים אסור וכילוד חשבינן ליה.


מאי טעמא דתנא קמא אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה אמו להתירה באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבילה. ואם תאמר ומאי קא מיבעיא לתנא קמא, דתנא קמא שפיר קאמר דבין בטמאה בין בטהורה טהור, משום דקא סבר דטומאה בלועה אינה מטמאה, כבר פירש רבינו שלמה ז"ל דאפילו אליבא דר' עקיבא דאית ליה לקמן (עב, א) דעובר במעי אמו מטמא, בעי לתרוצי, דאף על גב דבאשה טמא בבהמה טהור, והיינו דאיצטריך קל וחומר דרב חסדא. ובספר המאור כתב דאיכא מאן דאמר רב חסדא לית ליה הא דרב'? דלקמן (עא, ב) דאמר דטומאה בלועה בשני טבעות לא מטמאה, ומשום הכי איטריך לקל וחומר דאף על גב דבעלמא טמא בבהמה טהורה. עוד כתב ועליו סמך בתירוץ קושיא זו דמתניתין דקתני הושיט הרועה את ידו לא הושיט במעי האם קאמר, אלא בהוציא העובר את ידו קא מיירי, והושיט הרואה את ידו ונגע בו בחוץ, ומשום הכי איצטריך קל וחומר רב חסדא לומר דהוה ליה דעובר כאבר המדולדל בבהמה עצמה דאינו מטמא עד לאחר מיתה, והושיט הרועה אינה כהושיטה החיה את ידה, דהתם בהושטה למעי האשה וכדאמרינן לקמן בשמעתין והושיט הרואה בהושטה ונגיעה בחוץ, ונכון הוא.

ורבי יוסי הגלילי מאי טעמא דמחלק בין טהורה לטמאה דהא איתקש טמאה לטהורה, אמר ר' יצחק דאמר קרא וכל הולך על כפיו וכו', אלא מעתה קלוט במעי פרה ליטמי דהא מהלך כפים כחיה הוא. ור' יוסי הגלילי הא כאיל ותני דכל בטהורה טהור וקלוט במעי פרה טהור לכולי עלמא, כדאמרינן לעיל (סח, ב) דאפילו לר' שמעון דאמר קלוט בן פרה אסור מדכתב רחמנא גמל גמל שתי פעמים חד לגמל בן גמלא וחד לגמל בן פרה, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי, ופרקינן מהלכי כפים כמהלכי ארבע כדכתיב בכל החיה ההולכת על ארבע והאי מהלכי ארבע כמהלכי שמנה הוא. פרה במעי גמל לא ליטמי דמהלכי שמנה כמהלכי ארבע הוא ואיהו כאיל ותנא בטמאה טמא, ופרקינן הולך וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. ואם תאמר איפוך אנא דפרה במעי גמל טהור הוא וקלוט במעי פרה טמא דמרבינן ליה מהולך וכל הולך לרבות קלוט במעי פרה אף על פי שהוא טהור, יש לומר דמסתברא קאי בטמאים ומרבה טמאים לטומאה דכתיב טמאים הם ולא מרבינן טהורים.


בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה. כך היא גרסת רוב הספרים, ואף על גב דכמה קאי כתיבי טריפה סתם ובהמה במשמע, ועוד דחיה דכתיב בהאי קרא דזאת חיה אם אתה דורשו לענין טריפה כלומר שזאת שהיא חיה ובריאה אכול, אם כן אינה מלשון חיית השדה אלא מלשון חיה וקיימת, ואם כן אי אתה מוצא טריפה מפורשת בחיה יותר מבהמה, אפילו הכי קרא מפשטיה לא נפיק וחיה כתיב ואינו אלא כמונה והולך מקומות שיש בזו מה שיש בזו, ואף על פי שזו אינה למדה ממשמעה של זו ובכל אחת מהם רצה ליחד ענין שהאחת הוא עמו בכללו ומשמעו, והיינו דאמרינן נמי חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, ואף על גב דמגזירה שוה נפקא לן חיה ואפילו עוף דיליף בהמתך בהמתך משבת כדתנן התם בב"ק (נד, ב) וכן חיה ועוף כיוצא בהם, מכל מקום חיה בכלל בהמה היא, ומונה והולך הוא. וכן נמי הא דאמרינן בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה, הוא הדין דהוה מצי למימר איפכא, אי נמי בהמה טהורה בכלל חיה טהורה אי נמי איפכא דהא כולהו תננהו בהדיא במתני', וטעמא מפרשינן התם בנדה (כג, א) מפני שעיניה הולכות לפניהם כשל אדם. ולמאן דאמר התם (כב, ב) משום דכתיבה בהו יצירה, ודנין יצירה יצירה, ודאי חיה עיקר, דבדידה כתיבא יצירה יצירה דכתיב (בראשית ב, יט) וייצר ה' אלקים את חיית השדה וגו', וכדכתב כאן רש"י ז"ל. מכל מקום אכתי הוה אפשר למימר בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, אלא דהכי עדיפא ליה לאשמועיה כל חדא וחדא באפי נפשה. ורש"י ז"ל גריס להאי בהמה טמאה בכלל חיה טהורה לטרפה, ובשאר מקומות השמועה ג"כ גורס בענין אחר כמו שמפורש בפירושיו.

הניחא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר. פירש רש"י ז"ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג, ב) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור' יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא. ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע"ז (סז, א) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו'. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר' שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר' שמעון ולר"י? דקאי כותיה סרוחה מעיקא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה, ויש לומר דלר"י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי, והא דאתמר התם בבכורות, ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך.

אבל לבר קפרא דאמר טומאה חמורה עד לגר קלה עד לכלב. פירש רש"י ז"ל טומאה חמורה טומאת נבילה לטמא אדם, וטומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, ולא נהירא דלא משמע הכי בבכורות פ' הלוקח בהמה (כג, א) גבי בהמה שהפילה חרדת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ועוד דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבילה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה ואם לא נמתעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, משום הכי יותר נכון כפירוש ר"ח ז"ל דפירש טומאה חמורה היינו נבילה דמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמאה כלל, וטומאה קלה היינו אוכלין שנפסלו דשוב אינן מקבלין טומאה אבל אינן נפסלין עד לכלב. וכדתניא בפסחים (מה, ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ולא סבירא ליה כר' נתן דמטהר.


אמר רבא תרוייהו תננהו טומאת בלועה דתנא בלע טבעת וכו'. ואם תאמר טומאה בלועה מתניתין דהכא היא, דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד, יש לומר דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאתויי הך מתניתין, משום דתרוייהו איתנהו בה.

כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. ופירש רש"י ז"ל דאי ממתניתין דטבעת הוה אמינא דהיינו טעמא דלא מטמאה ליה משום דמגע בית הסתרים היא ואינה מטמאה כדאמרינן במסכת נדה (מג, א) מוידיו לא שטף במים, וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא, לפי שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו כגון מת ונבילה ומעיינות הזב, אבל טמא מת שטומאתו באה לו ממקום אחר אינו מטמא בבית הסתרים אפילו במשא, והקשו עליו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דהא מדרס הזב שאין טומאתו מעצמו אלא ממקום אחר, וקיימא לן דמטמא במשא בבית הסתרים. ועוד דטבעת שנטמאת דמת? (אולי במת) הא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ואפילו לטומאת משא נמי, דהא איכא מאן דאמר דאפילו באהל נמי מטמא כמת. ועוד קשיא ליה דאם כן אמאי איצטריכינן לדחוקי (כ)[ב]רבה דשני טבעות קאמר, ומסקינן מימריה בדוחקא, לימא לעולם משום טומאה בלועה, דלא תנן, דאי ממתני' הוה אמינא היינו טעמא משום מגע בית הסתרים, אבל טומאה בלועה ודאי מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו טומאה בלועה נמי לא מטמאה, ופירשו בתוס' דהכי קאמר דאי ממתניתין הוה אמינא דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו דלא מטמאה לטהרה בעלמא שבחוץ, וכן לאדם שבלעה, אף על פי שנוגעת בו בסתריו ולא בגלויו, אבל טהרה שבלועה עמה וסמוכה לה מטמאה קא משמע לן דרבה דאפילו לטהרה שסמוך לה לא מטמאה וכן נמי בטהרה בלועה דלא מיטמאה היינו מטומאה שחוצה לה, אבל מטומאה שבצדה מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה וסמוכות זו לזו אינה מטמאה טהורה מן הטמאה. ואם תאמר אם כן מאי כשם דאמר רבה, דהא דא ודא אחת הן, דאם טומאה בלועה אינה מטמאה טהרה שבצדה הבלועה אינה מיטמאה מטומאה שסמוך לה, יש לומר דהכי קאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה טהרה בלועה, אף על פי שהיא נוגעת בו ואפילו במשא אינה מטמאתו כך טהרה בלועה אינה מטמאה מטומאה שנוגעת בו והיא אצלה. ואם תאמר והא רבה טהרה בלועה דאינה מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, והא לא דמי לשתי טבעות דמונחין זו בצד זו. יש לומר דרבה כולה מילתא מן האוכל מנבלתה גמיר ליה, דמי לא עסקינן דאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה ואפילו הכי טובל ואוכל בתרומה מיד ואינו חושש, ואף על פי שנוגעת תרומה טהורה בנבלה זו שבמעיו ואין לך שתי טבעות גדול מזה. ואם תאמר אם כן שתי טבעות נמי תנינא בהדיא, דתנן (מקואות (פ"י, מ"ח) בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא התם הוא דכבר יש לו שבעה ימים שבלעה, דהא בטבעת טמאה בטומאת מת עסקינן, דהיא היא דמטמאה את האדם וטעון הזיה שלישי ושביעי קודם שאכל בתרומתו, ולסוף שבעה ימים כבר ירדה טבעת בתחתיות מעיו, וכשבא לאכול תרומה אינה נוגעת לטבעת במעיו שיורדת היא למטה ונוגעת בו, קא משמע לן דאפילו נוגעת בו מיד בתוך מעיו לית לן בה, דטומאה בלועה אינה מטמאה. ועדיין קשה קצת דהא רבה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, ואם כן למה ליה לאתויי כלל קל וחומר דצמיד פתיל, כיון דכולה מלתא מקרא דהאוכל מנבלתה נפקא ליה. וראיתי לרב רבינו (מב"ם) [רמב"ן] ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו דאפשר לומר דרבה מאי דקא משמע לן בשתי טבעות לאו מתורת קל וחומר אמר כן, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר שאין לחלקו בין זו לזו, ומעיקרא גמרא הוא דפרשה כך למאי דסלקא דעתך דהכי קאמר מנ"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה לבלועה וטהרה בלועה אינה מיטמאה מטומאה שחוצה לה, דלא תימא אליבא דר' עקיבא דאמר עובר במעי אשה מטמא מדאורייתא. ואם תאמר והיאך היה באפשר להעמיד משנתינו כר' עקיבא, והא קתני והאשה טהורה, ואי ר' עקיבא הא אמר עובר במעי אשה טמא. ויש לומר דהכי קאמר לא תימא רישא דמתני' רבי עקיבא וסיפא רבי ישמעאל ותברה מי ששנה זו לא שנה זו, ורישא רבי עקיבא ותנא חיה טמאה והוא הדין לאשה, וסיפא רבי ישמעאל ותנא אשה טהורה והוא הדין חיה, אלא כולה רבי ישמעאל היא ומדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור, וראשו לאו דוקא, אלא הוא הדין לאחד משאר האיברים, דהא טומאה שבחוץ הוא, ותדע דהא אמרינן אשה מרגשת בעצמה, ואי ראשו דווקא מי מרגשת בכך, אלא לא שנא ראשו ולא שנא שאר האיברים ולא שנא רובו ולא שנא מיעוטו דאשה נמי לא מרגשת בעצמה אי רובו אי מיעוטו.


ורבי עקיבא עובר במעי אשה דמטמא מדאורייתא מנא ליה. תמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה לרבי עקיבא מנא ליה, הא ודאי מדאיצטריך קרא למעוטי לרבי ישמעאל שמע מינה דאי לאו דמיעטיה קרא מדינא הוה אמינא דמטמא, ולא מייתיה לה מוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא, מ), דהתם בטומאה בלועה שאין סופה לצאת אלא לאחר עיכול שנפסלה מולגר ומלכלב, אבל עובר שסופו לצאת לא, וכיון דאוקי רבי עקיבא קרא דכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט, טז) לגולל ודופק, ממילא קים ליה עובר במעי אשה לטומאה, ויש לומר דהכי קאמר כיון דבעלמא אשכחן דטומאה בלועה לא מטמיא וכתיב כל אשר יגע על פני השדה, ואיכא למידרש מיניה הכין מלאיפלוגי בין טומאה בלועה דעלמא שאין סופה לצאת לטומאה שסופה לצאת, דהא תנאי דעלמא לא מיפלגי בינייהו, וכדתנן בלע טבעת טמאה וכו' טובל ואוכל בתרומה, אם כן מאי טעמיה דרבי עקיבא, ופרקינן אמר קרא (שם, יג) כל הנוגע במת בנפש האדם וגו', וזה הזקיקו לרבי עקיבא לומר כן, כך נראה לי.


אלא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב. פירש רש"י ז"ל שאחר שדרס עליו זב על גבי פשוטי כלי עץ דחוצצין בין רגלו של זב ובין הבגד אחר כך נגע בו או שדרס עליו ברגלו (ו)[י]חפה ונטמא במגעו של זב. והקשו עליו דהא במנחות (כד, א) פרק הקומץ רבה מיבעיא בעי לה רבא אי אמרינן (שבלעה) [שבעה לה] טומאה או לא, כיון דנטמאת תחילה בטומאת מדרס שהיא חמורה אי נגע בה זב אחר כך אם מקבלת טומאה, או נאמר כבר (שבלעה) [שבעה לה] טומאה שוב אינה מטמאה טומאה קלה, ולא איפשיטא, משום הכי מפרש לה שדרס בה זב ברגלו (ו)[י]חפה, דטומאת מדרס וטומאת מגע בהדדי אתו לה. אי נמי בשנגע לה תחילה ואחר כך דרס עליה דהויא לה טומאה חמורה על טומאה קלה.


הא דתנן (שם, מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום המדה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מטביל את כולו. צריך עיון לדברי רבי מאיר והלא כיון שהוא עתיד לקצצן הוא מקפיד הוא עליו (נראה כאן הוא מיותר?) ואפילו מיעוטו המקפיד קיימא לן דחוצץ ואפילו בכלים כדאיתא בפסחים (מה, ב) גבי עריבה.

אמר רבי יוסי בר חנינא מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן. כלומר דאמר דשחיטה עושה ניפול באבר דבהמה ובאבר דעובר לא, דאדרבה אפכא הוה מסתברא כטעמא דאמר להו רבי מאיר שזו גופה וזו אינה גופה.

האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה. כבר כתבתי למעלה בריש פירקין זה מתיישב היטב לפירושו של רבינו שלמה ז"ל, דפירש למעלה דלר' יוחנן אבר עצמו מותר מחזרה אף ללישנא דפומבדיתא, אבל לפירוש הגאונים ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל שפירשו דבלישנא דפומבדיתא מודה לה ר' יוחנן לרבי דאבר עצמו אין לו תקנה בחזרה ובמיעוט אבר שבפנים פליגי, לא ידעתי ליישב דברי ר' יוסי בכאן אלא בדוחק, (כ)[ד]הא דאמר ר' יוסי בר חנינא (ע"ב) ללישנא בתרא דר' יוחנן [הוא] דאמר אבל באבר דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר האי גופה והאי לאו גופה, לא ידעתי למה הוצרך ר' יוסי ב"ר חנינא להשמיענו טעם זה כלל, שהרי בפירוש אמרו ר' מאיר לטעם זה בברייתא וכדתניא אמר להן אם טהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיה גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה, ואולי הברייתא לא היתה נודעת להן, שהברייתות לא היו רגילות בבית המדרש, ובמתני' לא תנן בה אבר המדולדלת אלא אם טהרה שחיטת טריפה אותה דבר שהוא גופה, (ובהאי) [וכהאי] לישנא בתרא דר' יוחנן קיימא לן דאין שחיטה עושה ניפול, וכדאמרינן בסמוך אמר רב יוסף נקוט דרב יצחק בידך דרבה בר בר חנה קאי כוותיה, דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא אבר המדולדל בבהמה בחיה ובעופות אף על פי ששחטן אסורין, ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד, כלומר מצות (פי') [פרישה] מדרבנן גזירה משום אבר מן החי, והילכך דנין בו בכל מקום דאיסורין דרבנן דספיקא להקל ומותר להושיטו לבני נח, דהא לאו אבר מן החי הוא.


הא דבעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי מהו תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן וכו'. דילמא אפילו לרבנן ארבעה סימנין אכשיר ביה רחמנא, לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן, ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לקמן (עה, א) גבי שחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימני אכשיר ביה רחמנא, התם הוא דיצא חי לאויר העולם, אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם הן חשובין אם לאו, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

מתני': מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא א דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אבל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר'מאיר, ונכון הוא. ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה. ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן. ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים וין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכויו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון (האומר) [האמור] בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה. ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו. יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו. יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור. הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל. ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה. הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש. ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן. ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא. הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן (לעיל עב, א) וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה. ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור. ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו. ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן (לעיל סט, א) אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה (סט, א).

ירושלמי (תרומות פ"ח ה"א): בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין? לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו.

ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן (עה, ב) בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה [עשר] טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם (פה, ב) דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן.


מאי דעתך דילפת שה שה מפסח. פירש רבינו שלמה ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן, דקיימא לן (לעיל לח, ב) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן והקשו עליו בתוספות דאי אפשר לומר כן, דאם כן לרבי מאיר היאך פודין בו דאמרינן שה מעליא הוא, והא נפקא לן מגזרה שוה דלאו שה הוא לענין פדיון, ומפרשי לה ז"ל דפסול מטעם שחיטה ואין פודין בשחוטין, כדתנן בבכורות (יב, א) אבל לר' מאיר דלא חשיב ליה כשחוט מותר לפדות בו. והקשה עליהם הרב רמב"ן ז"ל דהא ע"כ יוצא דופן הוא ויפסל אפילו לר"מ, אלא ודאי כדברי רש"י ז"ל מסתברא, ומעיקרא מקמי דתסיק אדעתין דגמרינן גזירה שוה דשה שה מפסח הוה אמרינן דלר' מאיר לא תיבעי לך דשה מעליא הוא, אבל השתא דגמרי גזירה שוה דשה שה מפסח אפילו לר' מאיר נמי אין פודין בו כלל, ורב אשי הכי קאמר ליה למר זוטרא מאי דעתיך דאמרת אין פודין, והא מדרהיט ואזיל ורהיט ואתי לאו בשרא בדקולא הוא, אלא דסבירא לך דגמרינן גזירה שוה ואפילו לר'מאיר נמי סבירא ליה דאין פודין, אי הכי נימא לה לגזירה שוה לגמרי דהא אין למדין גזירה שוה לחצאין ונבעי זכר תמים ובן שנה, ונכון הוא.


איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכל. רבי יוחנן אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי ר' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. איכא מרבוותא ז"ל דסבירא להו דמחלקות דרבי יוחנן וריש לקיש בכל שליל בן תשעה פליגי, דרבי יוחנן סבר דחדשים גרמי לאסור חלבו, וריש לקיש סבר דאוירא וחדשים גרמי, והלכתא כר"י, ומשום הכי אמרו דחלבו של שליל אסור כר' מאיר, אף על גב דלענין שחיטה קיימא לן כרבי יהודה דאמר דשחיטת אמו מטהרתו כדתנן במתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות הי"ד). ואינו נראה, דהא תניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר' מאיר לשיטתו ור"י לשיטתו ולא אשכחן אמורא דפליג עליה דר' הושעיא, ובריש פרק גיד הנשה (צב, ב) פרכינן מהא דאמר ר' אלעזר אמר רב הושעיא ולא מפרק, לא סבר לה כרב אלעזר, דאלמא ליכא מאן דפליג עליה, וכיון שכן כיון דהא בהא תליא וקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה אף לענין חלבו קיימא לן כותיה, ועוד דמתניתין דקתני מצא בן ח' חי או מת או בן ט' מת ליכא מאן דפליג עלה, וכולי עלמא היא, ואי חדשים לבד גרמי ליה ואסור, (ו)אמאי לא אקשי מינה לרבי יוחנן דאמר אסור חדשים גרמי ליה, אלא ודאי רבי יוחנן דאסר אפילו לרבי יהודה קאמר שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה, וריש לקיש נמי דאמר חלבו מותר אפילו לרבי מאיר קאמר כדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דר' מאיר לא אסר אלא לאחר שחיטה דיצא לאויר העולם, אבל קודם שיצא לאויר העולם לא, ומחלוקתן אינה נוגעת במחלוקתן של רבי יהודה ורבי מאיר בחלבו דשליל כלל, וקיימא לן בהא כרבי יוחנן ובחלב דשליל קיימא לן כרבי יהודה דשרי, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל ורבינו שלמה ז"ל ודעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, ובפרק גיד הנשה במקומה נאריך בע"ה.

אמר ר' אמי השוחט את הטריפה. בכולה שמעתין גרסינן השוחט את הטריפה בין בדרב אמי בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא וכן היא בפירושי רש"י ז"ל, וכן הוא ברוב הספרים.


מתקיף ליה רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר. קשיא לי והא רבא בעצמו הוא דאמר לעיל בסמוך אף לדברי המתיר מותר ד' סימנים אית ליה להאי, ויש לומר דרבה גרס הכא ולא גריס רבא, אלא שבכל הספרים מצאתי כאן וכאן רבא, ע"כ נ"ל דרבא לישנא דטעון שחיטה הוא דקא קשיא ליה, דאי להתירו באכילה בשחיטת עצמו ואף על פי (שהתנו) [שאהנו] לו סימני האם כשנמצאת כשירה, הוה ליה למימר מותר בשחיטת עצמו כדרך שאמר רבא אף לדברי המתיר מותר, ורבי אמי נמי דאמר לדברי האוסר מותר, אבל לשון טעון משמע לעולם טעון הוא שחיטת עצמו כר' מאיר, ואהדר ליה אם כן תקשי לך נמי הא דתניא רבי חייא דאיהו נמי טעון קאמר, ואמר ליה רבא דטעון דר"ח לישנא דוקא הוא וכר' מאיר, ואי משום דאינו מטמא במשא דקאמר אם כבר מת קאמר, וא"ל אף לדידי לא קשיא דלא טעון ממש קאמינא כלומר שכל בן תשעה טעון שחיטה ואינו ניתר בשחיטת האם כרבי מאיר, אלא לומר שאין סימני האם מועילין בשנמצאת טריפה, וחדא דאית ביה תרתי אמינא, חדא ללמד שאין שחיטת האם מועילה לו אף על פי ששחיטה שאינה ראויה בעלמא שמה שחיטה, ועוד שסימני עצמו מועילין לו (ב)[ד]ארבעה סימנין אית ליה להאי, כן נ"ל.

וליטעמך הא דתני רבי חייא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וכו'. תימה מאחר שהיה יודע רב חסדא הא דתני רבי חייא, למה עשאה מימרא בפני עצמה ואמרה משמיה דנפשיה, הוה ליה לאתויי הא דתני רבי חייא ולמפסק כוותיה. ומסתברא דבהא דרבי חייא גר' השוחט את הבהמה, וכן היא בפירושו ר"ח ז"ל, והיינו דאיצטריך רב חסדא לאשמועינן הא דתני רבי חייא לאו בהמה מעלייתא קאמר אלא טריפה, ומשום הכי נקט לה כלישנא ממש דתני רבי חייא טעון שחיטה ואינו מטמא במשא כלישנא דרבי חייא, ובהא ניחא לי דהא דרבא דאוקמה לדתני רבי חייא כרבי מאיר, דאי גרס טריפה בדר'חייא, היאך אפשר להעמיד (דרבי) [כרבי] מאיר דאם כן למה ליה טריפה דנקט הוה ליה למימר השוחט את הבהמה כלישנא דמתניתין, ומאי רבותא דטריפה לר' מאיר. והא דתני ר' חייא טעון שחיטה, לומר דאין שחיטת אמו טריפה מתרת באכילה, דאף על גב דקיימא לן דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן (פה, א), וכסתמא דפרק אותו ואת בנו (עח, א), אפילו הכי כיון דשחיטת האם לא מהני לגופה להתירא, לא תהני לעובר להתירו באכילה, ולפיכך תני טעון שחיטה לומר שאינו ניתר אלא בשחיטת עצמו כמ"ש.

אמר לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. והכי הילכתא, דהא רב חסדא ורבא ורבי אסי ורבי יוחנן כולהו הכי סבירא להו, ורבי אמי דאמר לדברי המתיר אסור לא קיימא לן כותיה ולא חיישינן לה כלל.

אמר רב משרשיא בן פקוע דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. פירש רש"י ז"ל דהוה ליה כמי שאין לו סימן אחד [אלא] מצד אמו, והסימן (האחד) [האחר] אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד, ואין לך בהמה נתרת בסימן אחד, ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד, ורב משרשיא לית ליה הא דמיתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, והקשו עליו בתוספות דאין לשון פירושו מחוור דמה שכתב דאין בהמה ניתרת בסימן אחד, אינו מתיישב, דאפילו היתה ניתרת בסי' א' אין לו סימן א', דכל אחד מן הסימנין נחשבים כאלו מחציתן שחוטין ואין כאן רוב סימן שאינו שחוט שיהא ראוי לשחיטה, ואפילו לא היתה שהייה פוסלת בו כלל לא היה שייך להתיר בזה, לפי שחצי הגוף הרי הוא כבשר, וחציו מצד האם אינו שחוט כלל, ואין שחיטה שייכא ביה לפי שאין (לסימנין) [לו סימנין]. ואפילו מאן דאמר ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא, מודה בהא דלא אמרו אלא בטריפה לפי שאין סימני העובר נחשבין שחוטין כלל, כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חצים נחשבים שחוטים לגמרי, ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין כאלו נשחטו כבר. ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פירקין (סט, א) גבי בעיין דאיבעיא לן מהו לחוש לזרעו, משמע דאבר היוצא אין לו תקנה אפילו בשחיטת הבן פקוע, דכיון שהועילה לו שחיטת אמו להתיר את כולו חוץ מאותו אבר היוצא, שוב אין סימנין ראוין להתיר האבר היוצא, דכשחוטין ועומדין הן נחשבין, ולפי דברי רבינו שלמה ז"ל אתיא ההיא סוגיא, דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, ולדידי נמי קשיא דהא בברייתא תניא לפי שמצינו במעשר שני וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טריפה, ואמרינן מאי תלמודא ואמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לו היתר, אלמא כטרפה משוינן לה שאין לה היתר לעולם, ומשמע אפילו בשחיטה עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו, אלא הכא כפשטה מפרשינן לה בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה דחצי סימנין נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר לכולי עלמא בחצי סימניו.

אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר. כלומר אפילו תנא קמא דר' שמעון ואף על פי שהפריס על גבי קרקע מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ועל ידי שיתמהו על קליטתו יזכר שהוא בן פקועה ולא אתו לאיחלופי, ואפילו רבנן דמצריכי שחיטה לבן פקועה שהפריס על גבי קרקע משום מראית הענין, הכא מודה דשרי בלא שחיטה.

מקצת ספרים יש שכתוב בהם: איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר מאי טעמא כל תרי תמיהא מדכר דכירי לה אינשי. וכן היא בפירושי רבינו שלמה ז"ל והוא מפרש לה שאותו קלוט הוא בן פקועה ואמו היתה קלוטה, ומאן מודים נמי חכמים ור' שמעון שזורי, ומשמע לפי גירסא זו דדוקא בקלוט בן קלוט והוא בן פקועה שרו רבנן, הא בקלוט בן פקועה דליכא אלא חדא תמיהא לא שריא, ומיהו לענין פסק הלכה אפשר דכלישנא קמא עבדי דבדרבנן הולכין אחר המיקל. וצריך עיון לדברי הגאונים ז"ל שפוסקין לעולם כאיכא דאמרי, דשמא אף בזו אף על גב דשל סופרים היא נקטינן כאיכא דאמרי ולחומרא. אבל הר"ז ז"ל לא גריס איכא דאמרי אלא אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוט בן פקועה שהוא מותר, וכן נמצא במקצת הנוסחאות, ופירוש דהכל מודים דבקמייתא דאביי היינו ר' שמעון שזורי ורבנן ולענין קלוט בן פקועה עצמו שהפריס על גבי קרקע מותר, דכל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ואם הוא עצמו אינו בן פקועה אלא שהוא קלוט שנולד מקלוטה ואמו של קלוטה היתה בת פקועה הכל מודים בו שהוא מותר, כל תרי תמיהא דכירי לה אינשי, ומאן מודים רבי יוחנן דאמר הוא ובנו אסור הכא מודה דאפילו בנו מותר הואיל ואיכא תרי תמיהי, ואפילו לרבנן דאמרי בשהפריס על גבי קרקע שהוא טעון שחיטה ועוד שהוא עצמו אינו בן פקועה כיון דאיכא תריתמיהי שרי. ולדבריו ז"ל בבן פקועה ממש שהוא קלוט אפילו רבנן מודו דשרי. ובן בנה של פקועה, אף על פי שנולד כדרך הנולדים, אם הוא קלוט ואמו קלוטה ובת פקועה דאיכא תרי תמיהי, לכולי עלמא נמי שרי.

וההוא בן פקועה דהוה לאדא בר חבו דנפל עליה דובא. פירש רש"י ז"ל שטרפו שלא היה יכול עוד לחיות, ואף על פי כן התירו לו רב אשי בשחיטה, לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין דאיכא לאיחלופי בבהמה מעליא, אבל סימני טריפה אין אוסרין אותו כלל, שאין לחוש לסימני טריפה משום מראית העין, שאין הרואה אותו יודע שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו, וכן נראה עיקר, מדאיצטריך למימר דנפל עליה דובא ואם לא נתכוין בעל הגמרא להשמיענו בזה אלא חלוקתן לענין שחיטה, כלומר אם הלכה כרבי שמעון שזורי אוכ רבנן, למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא, מאי נפקא מינה. ולענין הלכות שחיטה, גם כן נראה דאינו שייך, דאפילו החליד או דרס מותר כענין שאמרו לענין טריפה כך אמרו לענין דרס והחליד שאין הרואה יודע שדרס או שהחליד, והבא לימלך מלמדין אותו וצריך עיון. ולענין חלבו, הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור, מכיון שהפריס על גבי קרקע, משום דמיחלף בחלב אחר, וכן כתב בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כתב בקלוט בן פקועה מכיון שהוא מותר בלא שחיטה חלבו נמי מותר (ד)משום דמדכר דכירי ליה אינשי.


אמר רב יהודה אמר רב חייא למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה. פירוש שלש עצמות יש בריך התחתון הוא הנקרא רגל, וארכובה שלא נמכרת עם הראש. ובראשו העצם הקטן הנקרא ערקומה ובלעז ברוקנק, והוא מחבר הארכובה הזאת, והעצם השני הנקרא שוק, ובאותו הראש של שוק זה מחוברין צומת הגידין ועולין למעלה ומתפשטין בבשר, והראש העליון של העצם הב' הזה מחובר לעצם השלישי התחוב בגוף הבהמה, והוא הנקראת קולית, ואותו ראש העליון של עצם השוק היא הארכובה שכנגדו בגמל ניכר כמו שמוכיח בבכורות בפרק על אלו מומין (מא, א), ועכשיו בא רב יהודה ופירש דלמעלה מן הארכובה דמתניתין דקתני שאם נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה טריפה, היינו ארכובה הנמכרת עם הראש, ולמעלה היינו למעלה ממש ולמטה היינו למטה ממש, שבכל מקום שנחתך עצם הרגל כשר, ואף על פי שנחתך סמוך ממש לארכובה ולמעלה ממש מן הארכובה הזאת טריפה והיינו במקום צומת הגידין, ולפיכך הוקשו לומר מאי וכן שנטלו צומת הגידין שהרי נטילת הגידין בכלל נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה היא. ואי לאשמועינן דצומת הגידין בלא ארכובה טריפה. לימא ניטל צומת הגידין טריפה, וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת הרגל ונטילת צומות, ועלו דברי רב יהודה בקושיא, ופירשו עולא ורבי אושעיא ורב פפי משמיה דרב דארכובה דמשנתינו היינו ארכובה שכנגדו בגמל ניכר, שהוא ראש עליון של העצם השני הנקרא שוק, ולמעלה ממנו טריפה היינו כשנחתך עצם הקולית, אבל למטה מן העצם השני כלומר בעצם התחתון השלישי כשר, ואפילו נחתך הערקום בעצמו שמחבר הרגל והשוק כשירה, אבל העצם השני שהוא השוק מקומות יש בו פעמים טריפה ופעמים כשירה, כיצד אם נחתך בראשו התחתון הסמוך לארכובה הנמכרת עם הראש טריפה מפני חתיכת הצומת הגידין ששם, ולא עוד אלא אפילו נחתכו הגידין או ניטלו וארכובה קיימת טריפה, והיינו דקתני וכן שנטל צומות הגידין ולמטה, לית לן בה כלל, והיינו דאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב אמר רבי חייא למטה מן הארכובה ומצומת הגידין.

וכן שנטל צומת הגידין ו[א]רכובה גופה כדעולא אמר רב הושעיא. וקשיא לי אמאי לא אקשינן עליה דרב פפא מדוקיא דלישנא דמתניתין כדמקשינן לדרב יהודה, דהא מן הארכובה ולמטה קתני דמשמע למטה ממש ולמעלה ממש, ואלו לדרב פפא למטה היינו למטה מן הארכובה ומצומת הגידין, ויש לומר דללישנא דרב יהודה דהוי בעי למימר דלמעלה למעלה מצומת הגידין ממש קתני במתני' שייך לאקשויי והא למעלה קתני דמשמע סמוך, אבל לרב פפא ודאי לישנא דמתני' דוקא נקט דלמעלה מן הארכובה ממש שכנגדו בגמל ניכר ודאי טריפה, וכל שכן למעלה כל שוהלך וקרב אצל הבוקא טריפה ולמטה למטה ממש נמי כשירה, אלא שאם הולך ומתרחק מן הארכובה פעמים שהיא טריפה, הילכך דוקא במתניתין דמשמע למטה למטה ממש ולמעלה למעלה ממש, (ו)לא תיקשי ליה לרב פפא כלל, אבל לרב יהודה ודאי הוא דקשיא ליה, בפירוש ר"ח ז"ל לא גרסי בהא דרב פפא למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, אלא הכי גריס למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה גופה כדעולא שכנגדו בגמל ניכר, והיא הגירסא הנכונה, דלאותה גירסא הראשונה עדיין קשיא לי מאי קאמר למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, הוה ליה למימר למעלה מצומת הגידין ומן הארכובה דצומת הגידין קודמת לארכובה כשמזכיר לאותה למטה.

ולענין פסק הלכה, רש"י ז"ל מחמיר כלישנא קמא דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא הנמכרת עם הראש וארכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא ארכובה טריפה, ומיהו דווקא כשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים, אבל רוב בשר קיים כשרה כדמשמע לקמן (ע"ב) וכמו שנכתב שם בע"ה. אבל רבותינו הגאונים ז"ל פסקו כלישנא בתרא וכדאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא כדעולא אמר רב הושעיא דהיינו שכנגדו בגמל ניכר, וכן רבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו לישנא בתרא דרב יהודה לבד ולא הזכיר לישנא קמא כלל. וכן מסכים (ומודה) [ומורה] ובא הרמב"ן ז"ל שאם נחתך הרגל מן הארכובה העליונה ולמטה למעלה ממקום שמתפשטין וכלין צומת הגידין אפילו זרקו באשפה כשרה אף על פי שהגידין והצומת שלהם הכל הלך ונחתך, וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתא. והקשה האו ז"ל אם כן כשנחתכו הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכש'?. ותירץ ז"ל שהדין כך הוא נותן דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טריפה, שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואף על פי שהיא חיה אם בא לחתכו למעלה מכל מקום אינה חיה באותו טריפות (שבא) [שבה] באותו ענין שהוא עכשיו ואפילו (בבירו') [בבידור] סימנין, אבל אם חתך למעלה מצומת הגידים קודם שחיטה ואחר כך נשחטה לאו נטולת הגידין היא אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה וכשרה. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשרה, ובודאי מצינו טריפה ונכשרת ריאה שנקבה ומתחילה לא סביך בבשרא טריפה סביך בבשרא הוכשרה, וכללו של דבר כל היכא דאפשר לקיימ' שנים עשר חדש חזרה לה (כשרה) [כשרותה] (הזעצער: יותר מסתבר להוסיף ה דהיינו הכשרה) בכך. ומכאן נלמוד דחס'? ברגל במקום צומת הגידין כשרה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכובה. ולדברי רבינו ז"ל צריכין אנו לומר בהנהו צנא דנקורן דאתא לקמיה דרבא ובדקינהו בצומ' הגידין, של אחר שנשחטו אתו לקמיה, שאם לא כן היה לו לחתכן למעלה מן הצומת וכשרין. וההוא בר טביא דהוא בי ריש גלותא (לעיל נט, א) דאפסיק כרעא בתרייתא ובדקיה רב בצומת הגידין, בשנשחט קודם בדיקה. ובי'? ריש גלותא דהוו שכיחי חכימי, אמאי לא חתכינהו לרגליה קודם שחיטה, ומפקינן ליה מספק נטול' צומת הגידין, ועוד תמיהא לי בהא, דהא תלמוד ערוך דטריפה אין לך תקנה לעולם, וכדאמרינן בריש פירקין (סח, ב) גבי הוציא העובר את ידו, אמר רבא כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצות שוב אין לו היתר וכל שאפשר לבוא לידי היתר על ידי אדם משמע, דאף על גב דשנשחט ומומו עמו כשר כדאמרינן (נד, א) גמירי (דאיבדרי ליה סימני חיי) [דאי בדרי לה סמא חייא], ואם כדברי רבינו ז"ל כיון שאפשר למצוא לה היתר על ידי חתיכת האב' למעלה מן הצומת כשרה, גם עכשיו היה לנו להכשיר', ואף על פי שאין לו תקנה בענין שהוא עומד עכשיו, מה בכך, כיון שתקנתה מצויה ורפואה קרובה לבוא יותר (מבירו') [מבידור] סימנין. אלא משמע דכל שנטלו צומת הגידין טריפה לעולם ואין לה תקנה, וכדוקיא דמתניתין דקתני בהמה שנחתכו רגליה וכו'. וכן שנטל צומת הגידין טריפה וסתמא קתני לא שנא חיה ולא שנא מתה, כל שנטל צומת הגידין טריפה ולא שנה תקנתא, ואם חתכה למעלה כשירה, והא דאמרינן (מח, א) בנקובת הראיה דאי סביך בבשרא כשירה, זהו פסול שחוזר להכשרו מעצמו, אבל פסול שאינו חוזר על ידי עצמו ולא (בירו') [בידור] סימנין אלא בנטילת האבר, טריפה לעולם. ולענין חתוכת הרגלים, נראין הדברים כדברי רבינו שלמה ז"ל, שהרי אף על פי שהקשה עולא לרבי יהודה, לא ראינו שחזר בו. ואף על פי שרב פפי מתני משמיה דרב יהודה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין וארכובה גופה כדעולא, הוו להו תרי לישני בדאורייתא והלך אחר המחמיר. ועוד נראה לי שיש סיוע גדול לדברי רש"י ז"ל מדאיפליגו לקמן (ע"ב) רב ושמואל גבי נשבר העצם רב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ואתקיף רב נחמן ולשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ולדברי רש"י ז"ל ניחא לרב דהא לדידיה כל שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש טריפה ולא מכשר אלא למטה מן הארכובה, אבל לדברי רבותינו הגאונים ז"ל אם נפר' למעלה מן הארכובה ולמטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, לרב נמי אכשורי מכשר בשוק שממנו חי', שהרי יש בו צומת הגידין אף על פי שהוא מוטל באשפה. ונראה שגם רש"י ז"ל תלה טעמו בטעם זה לומר דרב ושמואל בשנשבר עצם השוק פליגי, ורב נחמן דהוא בתרא הכי סבירא ליה מדאתקיף עליה דשמואל שרש"י ז"ל כ"כ. ולקמן פסק הילכתא הכי אפילו כשנשבר העצם כל שכן בנחתך לגמרי עד כאן לשונו. נראה שדקדק מפלוגתייהו דרב ושמואל כמה שכתבנו כנ"ל. ונראין דבריו, אף על פי שיש לפרש לדברי הגאונים ז"ל אבר שממנה חיה ממש דאילו ליתיה מתה דהיינו ארכובה העליונה, אבל שוק אף על פי שיש בו צומת הגידין אינה חיה ממנו, שאלו נטלו צומת הגידין עם השוק אינה מתה, דהא דפסלינן לה משום נטילת צומת הגידין, אינן אלא שהוא מכאיבה כשצומת הגידין נחתכה בעודה צמותין בה, אבל נטלו לגמרי עם השוק לא. והראשון נראה עיקר. ובשם רבינו הרב ז"ל ראיתי שהביא ראי' לדברי רש"י ז"ל מעובדא דהנהו גידין הרכין דאתא לקמיה דרבא, ואמר רבא למאי ניחוש לה, חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להתקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא בעצם השוק קא מיירי, דבראש אותו עצם יש גידין רכין שסופן להתקשות, אבל בעצם הקולית אין בו גידין כלל, אף על פי שאין זו ראיה גמורה לפי דעתי, דאף כשתמצא לומר שאותן הגידין אינן אלא בסוף עצם השוק, דילמא להכש' האבר בעצמו באו, דכל שאין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור ובהמה מותרת.

ואלו הן צומת הגידין רבא א"ר אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר רב אסי דאגרמא ולגאו. כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם ב"ר דוד ז"ל ראיתי מה שפירש הרב צרפתי ז"ל בענין צומת הגידין על מה שאמרו בגמ' אלו הן צומת הגידין רבא אמר רב אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר ר' אסי דאגרמא ולגאו (רבה בריה דרבא) [רבא בריה דרבה] אמר ר' אסי דעלוי ערקומא, וכולי מילתא כדאיתא, ואלו עמדתי בסודו אי הוקשה לו דבר אחר בו הייתי כותבו, אך אלקים יודע עמד לפני ולא אתבונן חלף ולא אכיר מראהו והסוד הנגלה עלי מאין קשר וקושי' זה הוא. ואומר תחלה מה שראו עיני ומשמשי ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידין ב' מקומות הן באותו העצם הנקרא אי"ש קנקיל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה עם הראש, ושני המקומות האלו הם במקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה, והמקו' האחר כלפי חוץ, וזנב הבהמה נופלת עליו, והוא מקום שהטבחים נוקבים בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה, מפני שאותן הגידין הם גסים וקשים, ועתה בעלי הגמרא שואלין איזה מקום צומת הגידין, אם הוא החיצון או הפנימי, ומאיזה מקום הוא מתחיל, ובסוף שאלו עד היכן הוא תפיסתו, והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי, רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונא אמר כי הפנימי הוא צומת הגידין, וקיימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כותיה, וסוגיא דשמעתא דלקמן כותיה כדמפרשינן לקמן, ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו, ואמר מעלוי ערקומא הן מתחילין להטריף הבהמה בהן, ופירוש ערקומה בוריקנ"ק, והוא המפריד בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקום הנקרא אישקנקי"ל, ואותו בוריקנ"ק נמכר עם העוקץ, ואותו עצם הערקום שמחוברין בו הגידין התחתונים אשר בהן תולין הבהמה ראשו האחד חופה הבוריקנ"ק והראש האחד עולה עם הגידין ונפרד מן הערקום, ומפריד הגידין המחוברין בו מן הערקום ובינו ובין הערקום הטבחים נוקבים ותולין, וההיא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידין דערקומה גופה הוא היה מחמי' יותר, ואמר להו רבי אבא לא תציתו ליה אלא התחלתן מעלוי ערקומ' והוא מקום שהטבחים נוקבים הבהמה לתלותה כאשר פירשתי. אחרי זאת נאמרו דברי שמואל שאמר צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין, בא ליתן לנו סימן אם הם חיצונים או הפנימים, ואמר כי המקום ששם הגידין מצומתין זה עם זה הוא צומת הגידין שאמרו, והם הם הפנימים שאמרתי למעלה כי הם ג' מחוברים זה לזה, אבל החיצונים אין שלשתן מחוברין זע"ז כ"א הב' שהם גסי' יוצאים עם העצם מקום שחופ' את הבוריקנ"ק הג' מחובר אל הערקום ובין הב' הגסים, ובאותו הג' הבהמה ניתלת בשעת הפשטה, ולא תמצא אותם כולם צמותין זה על זה כי אם בפנימים שהשנים הקטנים שוכבים על השלישי שהוא גס משניהם, וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימי מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני אפסיק אלימא אזדא רוב בנין, אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי ענינא אלא בפנימיים, כי החיצונים השנים היוצאים מן העצם הערקום שניהם שוין, ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו השנים מהם, ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין, אף על פי כן מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא עד כמה הם מתפשטין, אומר אני לפי שראיתי ומשמשתי בהן כי גם סימנים אחרים בא לפרש בהן מה הן צומת הגידין לפי שיש גם בפנימים חוטין אחרים והם מוזריקי דדמא ואינן לבנים כאותן שנקראו צומת הגידין גם אינם חזקים וקשים כמותם. עוד ראיתי והנה שני גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן הב' זולתי מן הב' הקטנים הלבנים אשר אמרתי, ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות ונקבות, ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין, כי אותן אינן מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהן והסימן היוצא מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיכי ומאלימין וקטיני ומחוורי ולא חיוורי, כי כל מה שהגידין עולין למעלה הן מתרככין כעין הבשר ומתדקדקים ומתאדמים, מכל מקום עם אלה הסימנין מתמעטים שאר החוטין שם, והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידים עד כדברי הרב ז"ל.


בהא דאמר מר בר רב אשי כיון דזיגי אף על גב דלא חיורי הוו צומת הגידין. יש מקצת ספרים דגרסי ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחוורי וסימניך הפך לבן, וזו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל. ולדבריהם נקטינן כאביי דאמר דווקא חיורי אבל זיגי לא הוו צומת הגידין. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס כאן ובשבועות ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועתא ומכתב אודיתא, והיא היא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (כט, ב) מר בר רב אשי אמר אף על גב דכנפינהו איהו צריך למימר להם כתובו עד דקבעו דוכתא לדינא. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שכן נמצא בסדר התנאים ואמוראים קצר, ולדברי רבינו ז"ל לענין צומות הגידין נקיטינן לחומרא כדברי מר בר רב אשי, ועוד הילכתא כותיה בכוליה תלמודא בר מהני תרי, וההיא דאודיתא לא קיימא לן כותיה, ורבינו אלפסי ז"ל כתב כאן כדברי רבינו חננאל ז"ל דלית הילכתא בחיורי כותיה, וכתב שתי הדעות בפרק זה בורר בהלכות.

אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני הא אזדא רוב בנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין אפסיק קטיני הא איכא רוב בנין. כלומר שלם ואין הבהמה נפסלת אלא בהפסקת רוב בנין ורוב מנין. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי לקולא, דהא קיימא לן כוותיה בכולא תלמודא חוץ מתרי, ותמהני במה שכתוב בס' התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דנקיטינן בהא לחומרא כדברי אמימר, ואולי בנוסחאות שלהם לא גרסי מר בר רב אשי אלא אמורא אחרינא משמיה דרב זביד, ורבינו אלפסי ז"ל לקולא פסק כמר בר רב אשי, וכן כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה הי"ח).

איכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד. ק"ל מאי מכדי דקאמר שמואל דכי איכא תלתא דכל חד וחד מאי הוי, ומאי אלמא למילתיה, משום דהוה ליה תלתא, דאטו טעמה איכא אלא סברא דנפשיה דקסבר דאי אישתייר מכל חד וחד כחוט הסרבל כשירה, לא הוה ליה לשמואל למימר בלישנא דתמיהא אלא הא איכא תלתא בכל חד וחד כיון דסברא דנפשיה לבד קאמר, והא ליכא למימר דתלתא דכל חד וחד דקאמר לאו דוקא תלתא אלא מיעוט דכל חד וחד דהיינו משהו פחות מחציין, ובין שלשת חצאי הגידין איכא כשיעו' חד, אלימא ואתא כמר בר רב אשי דאמר דכל היכא דאיכא רוב בנין כשירה אלא דשמואל דקא מוסיף התירא טפי דאפילו נשתייר רוב בנין בשנים ושלשה מקומות כשירה, דהא לאו מילתא היא, דהא מדקאמר אפסיק אלימא אזדא רוב בנין משמע דשיעור חציו של גיד אלים יתר על מחצית השנים הקטנים, כל שכן שאין פחות מחציין משלימין לרוב של אלים, אלא אם כן נאמר דכל זמן שהן משלימין לרובו של גדול אף על פי שאינן משלימין לכולו רוב בנין קרינן ליה, דאלו אפסיק תרי קטיני ומשהו מאלימא למר בר רב אשי ודאי משמע דאכשורי מכשרינן ליה ואיכא רוב בנין קרינן ליה, דמה שנחתך מיעוטו של גדול כמי שלא נחתך ממנו כלל הוא, וגם זה אינו מתיישב דשמואל דאמר דתלתא דכל וחד מציל אף על גב דקיימא לן בכל מקום דרובו ככולו, הא פירש לנו שאין הולכין בפסיקת גידין לרובו ככולו הא אין משגיחין אלא בשיעור שנשאר שלם לבד, וצריך עיון.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב דאמר ברובן, דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורא, ואף על גב דאיכא תרי לישני איכא מאן דאמר מאי רובן רוב אחד מהן, ואיכא דאמרי מאי רובן רוב כל אחד ואחד נקטינן כלישנא בתרא ולקולא. וכן פסק הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (שם) והרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכות לישנא קמא כלל אלא לישנא בתרא לבד, ובספר התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דהשתא לא איתמר לא כמר ולא כמר הלכה כמאן דאמר הלך אחר המחמיר, הילכך אפילו ברוב אחד מהם טריפה. ונראין הדברים כדברי רבותינו הגאונים ז"ל דדוקא ברוב כל אחד ואחד, דהא בין לאמימר בין למר בר רב אשי לית להו האי לישנא קמא דרב, דאמימר גופיה דמחמיר טפי לא פסיק כחד מנייהו אלא אי אפסיק אלימא מיהא ומשום דאזל ליה רוב בנין, וללישנא קמא דרב אפילו אפסיק חד מקטני נמי טריפה, וכל שכן דלא אתיא כמר בר רב אשי, דלדידיה אפילו איפסיקו תרי קטיני נמי כשירה, וקיימא לן כמר בר רב אשי בר מתרי, אבל לישנא בתרא אתיא כמר בר רב אשי, דהא אזדא רוב מנין ואזדא רוב בנין, הילכך קיימא לן כלישנא בתרא, ועד דאפסיק רוב כל אחד ואחד לא מיטרפא כנ"ל.

ומיהו תמיהא לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד, דהא אפילו ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני הוה ליה למיסר, דהא רובו ככולו אמרינן וכדאפסיקו תרי וחד מנייהו אלימא ליכא מאן דמכשר. ושמא נאמר דהא דאמרינן ברוב כל אחד ואחד לאו למימר דעד דאיכא רוב כולהו תלתא כשירה, אלא לומר דאף על גב דאיפסיק רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאפסיק נמי אלימא בהדייהו, אי נמי אפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אישתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן תרי אחריני כשירה [עד] דאפסיקו תרין לגמרי והוא דחד מינייהו אלימא או דאפסיקו רוב כל אחד מכולהו תלתא וכסברתיה דשמואל נמי דאמר דמיעוטן מציל ואף על גב דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל, וצריך עיון.

ומיהו הני מילי בבהמה דהכי קים להו לרבנן, אבל בעוף אפילו נפסק אחד מהן טריפה וכדאמרינן לעיל בעופא שיתסר הוו אי אפסיק חד מינייהו טריפה, ועלה קאמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתו לקמיה עופא ובדק בצומת הגידין ואשכח חמיסר והיה חד שני מחבריה נפציה אשכחיה תרי מדנפציה, שמע מינה דאי לא אשכחיה הוה טריף ליה, דאי לא אמאי טרח לנפציה כיון דאשכח חמיסר שלימין דודאי מדקאמר אשכח חמיסר משמע דשלימין קאמר.

ומיהו לפי מ"ש דאפשר לומר דרב לא אמר בהא רובו, ושמואל נמי דאמר הכי בהדיא מדקא שרי בנשתייר תלתא דכל חד וחד איכא לעיוני בהא אי אפסיק רובו של אחד, והרמב"ם ז"ל (שם, הי"ט) כתב דאף ברוב אחד נמי טריפה.

תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו. ומתני' לא קתני אלא אם רוב בשר קיים כשרה. ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דמתני' וברייתא לאו בחדא גוונא מיירי, אלא מתניתין דוקא בשלא יצא לחוץ, הלכך אי איכא רוב בשר קיים אף על פי שאינו חופה את רובו כשרה, וברייתא מיירי ביצא לחוץ כדקתני בהדיא נשבר העצם ויצא לחוץ דכיון דיצא לחוץ לא מתכשר אלא בעור ובשר חופין את רובו אף על גב דרוב בשר קיים.

והא דאמר רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב הקיפו. פירש רש"י ז"ל רוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ אלא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה, אבל אם יצא רוב חלל העצם לחוץ אפילו בנקב קטן ורוב הבשר שסביב הבשר קיים טרפה. ומאן דאמר רוב הקפו, סבירא ליה דאין הכל תלוי אלא בחפיי' רוב הקף העצם, שאם רוב ההקף מגולה אף על פי שכוונה השבירה כלפי הבשר הקיים וכל השבר וכל חלל העצם נחפ' בבשר אפילו הכי טריפה, ואמר רב פפא דבעינא רוב חלל העצם נכסה ורוב היקף קיים. וכ"פ בספר התרומה כדברי רש"י ז"ל שאם יצא רוב החלל בנקב קטן טרפה. ורבינו יצחק ז"ל פירשה כעין רוב (ו)חללה ורוב הקפה האמור לגבי גרגרת שהעצם אינו שוה כגרגרת, ופעמים שהעצם עב מלמעלה וקצר מלמטה, ואז אפשר דהוי חופה רוב עביו לא הוי רוב הקיפו ורוב הקיפו לא הוי רוב עוביו.

ולימא מר עור משלים לבשר. פירש הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל בשם הגאונים ז"ל שאין בשר בלא עור מציל אלא בשבשר ועור על גביו כעין בשר שלם, ואינו נראה דאם כן בר גוזלא דרכיך כל שכן שהיה צריך עור על גבי בשר, ורבינו חננאל ז"ל ורש"[י] ז"ל פירשו משלים כגון שהבשר בוד חופה חצי העצם והעור משלימו לרובו, אבל אם נאמר מצטרף משמע דאפילו חצי בשר וחצי עור מצטרפין להגן, והוא הנכון.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כהאי לישנא בתרא דרבי יוחנן לא אמר בהדיא עור מצרף, אלא דעולא מכללא שמע לה מההוא דבר גוזלא, ודחי ליה רב נחמן דשני בר גוזלא דרכיך ועורו הרי הוא כבשר, הלכך בהמה אין עור מצטרף לבשר אלא משלם לרובו, אבל בר גוזלא עור נמי מצטרף לבשר. ואיכא לעיוני אם כל עוף כבר גוזלא ואפילו אווזין ותרנגולין, או גוזלא דוקא דרכיך טפי. ומלשון פירושו של רבינו חננאל ז"ל נראה דכל עוף במשמע, שכתב שאני בר גוזלא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר, אבל בבהמה לא משמע, דלא מפקינן אלא עור בהמה דאלים טפי. וגוזלא נמי משמע דדוקא מצטרף אבל עור לבדו לא, דצירוף עצמו אין לנו בבר גוזלא אלא מעדותו של עולא ומעשה שהיה עור מצטרף לבשר היה.

והרב רבי משה בר מיימון ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ח) פסק כלישנא קמא דעולא דאמר עור הרי הוא כבשר, והוא מן התימה. ונראה לי שסמך לו הרב ז"ל עם מה שאמרו בסמוך ניטל שליש התחתון מהו, כלומר אם ניטל שליש עובי הבשר הסמוך לעצם אי מגין או לא, ומהדרינן תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי היא כבשר, אלמא מדמייתי תלמודא מיניה ראיה קים ליה לתלמודא דהכי הלכתא. ומיהו נראה לי דאי מההיא איכא לדחויי דאף על גב דמייתי ליה תלמודא לאו למימרא דהלכתא כעולא, אלא הכי קאמר מדעולא נשמע לדידן מי לא אמר עולא דעור גרוד לבדו מגין, אם כן לדידן א"א דעור בשני שלישי בשר לא מציל, דכולי האי ליכא לאיפלוגי בין עולא לדידן, ועוד דהא דחינן לה ואמרינן דילמא התם דקנה משכא דידיה. ועוד דעל כרחין מדעולא נשמע לדידן, דהא בדעולא תרתי איכא, חדא דעור הרי הוא כבשר, ועוד אחרת דאף על גב דניטל בשר שתחת העור אפילו הכי עור מגין, נהי (דאי) [דאנן] לא קיימא לן כוותיה משום דעור אינו כבשר, מכל מקום שמעינן מינה דאף על גב שניטל הבשר שתחת העור היה מציל, אם כן נפשוט מינה בעיין דניטל שליש התחתון כשר וזה נכון וברור. אלא נראה כדברי רבוותא ז"ל דפסקו לחומרא דעד דאיכא רוב בשר לא מכשרינן לה, ואף על גב דללישנא קמא אמר עולא אנן עור ובשר תנינן ללישנא בתרא מימר אמרינן דמעולם לא אמר עולא הכין.


שאני הכא דהדר ביה רבי יוחנן לגבי ר' שמעון בן לקיש דאמר ליה אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה. פירשו בתוס' דהכי קאמר בהדיא אני שונה במתני' לשון יחיד דהיינו רבי שמעון כדתניא בברייתא דמייתינן לה לעיל בפרק אלו טרפות (נה, ב) גבי גלודה, אבל אי תני לה למתני' סתמא אלא דמימר אמר דהיינו ר"ש דברייתא דקתני אחד עור בית הפרסות אחד עור ראש עגל רך וכו' חוץ למקומו פסול, אם כן הוה ליה סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא וקיימא לן כסתם מתני', ואף על גב דפליגי רבנן עליה דרבי שמעון בברייתא, אלא ודאי ר' יוחנן מתנא תני במתני' בהדיא דברי ר' שמעון, הילכך הוה ליה יחיד ולית הלכתא כיחיד במקום רבים, והילכך גידין הרכין כיון שסופן להתקשות אינן מצילין כלל דבתר בסוף אזלינן.

ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאשתקיל קורטיתא מיניה. נראה שרש"י ז"ל מפרש לה בשלא יצא לחוץ אלא מיעוטו, וממה שיצא לחוץ נפל קורטיתא, ואביי ספוקי מספקא ליה, כיון דנפל מיניה קורטיתא דלמא לא הדר בריא ואסור, אף על גב דעור ובשר חופין את רובו, ופשט לה רבא דנשבר העצם ויצא לחוץ תנן, דמשמע דוקא כי יצא לחוץ כולו או רובו ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה, הא עור ובשר חופין את רובו כשרה, דאלמא אין הבהמה מתה במיעוטו של עצם שיצא לחוץ, אם כן מה לי נפל אותו מיעוט מה לי איתיה, אלא בין כך ובין כך כשרה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה הי"ב) שכן כתב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם יצא כולן או רובו לחוץ הרי כמי שנחתך ונפל טריפה, ואם לא נחתך לגמרי והיה הבשר או העור חופה עוביו ורוב הקיפו של העצם שנשבר הרי זו מותרת והאבר נמי מותר ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו ע"כ, והר"ז הלוי ז"ל פירשה לאיסורא, כגון שיצא לחוץ רובו של עצם ונפל ממנו מצקת עד שיהיה עור ובשר חופה רוב עוביו ורוב הקיפו של עצם הנשאר, ומבעיא ליה לאביי אי אזלינן בתר השתא, והשתא מיהא עור ובשר חופין את רובו, או דילמא כיון דאלו איתיה לכולי עצם לא היה עור ובשר חופה אלא מיעוטו טריפה, ופשט ליה רבא דכיון שיצא הרוב לחוץ לעולם אין הבהמה חיה במיעוט הנחפה מה לי נפל ומה לי איתיה.

ומיהו לענין פסק הלכה נראה דאין מחלוקת בין המפרשים דאם לא יצא אלא מיעוטו בין נפל בין ישנו כשרה ואם יצא רובו בין נפל בין ישנו טריפה.

אמר ליה רבינא לרבא מתלקט מהו. כלומר אותו עור ובשר החופין את רובו אינן במקום אחד, אלא מתלקט סביבות השבר ובין הכל חופין הרוב מהו.

מתרוסס מהו. כלומר שהיה הבשר החופה מרודד וקלוש. ור"ח ז"ל פירוש מלשון מכה טריה, דמכה טריה תירגמו טריה מתרוססה.

מתמסמס מהו. ומפרש לה בגמרא ה"ד מתמסמס כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, וסלקן כולהו בתיקו, ולחומרא דשל תורה היא, ואף על גב דלעיל פרק אלו טריפות (נג, ב) מפשט פשיטא לן דכל שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו, כדאמר רבי יהודה כי הוינן ביה רב כהנא כי קא מייתי קמן ריאה ומותבינן לה ויתבה שפיר וכי מדלינן לה נפלה תילחי תילחי וטרפינן לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, התם הוא דנתמסמס האבר בעצמו שהוא מטרף בכך כגון ריאה או כרס החיצונה או צומת הגידין, אבל כאן שאין עיקר הטריפות תלוי בבשר אלא בשבירת העצם, ובשר זה אינו אלא מגין ומציל בפני העצם, משום הכי מספקא ליה אף על פי שהוא מתמסמס עדיין מחמם ומגין הוא או דילמא הרי הוא כאלו אינו ולא איפשיטא ולחומרא.

איבעיא להו ניקב מהו נסדק מהו ניטל שליש התחתון מהו. כל הבעיות הללו פירש רש"י ז"ל בבשר החופה את רוב העצם הנשבר, ור"ח ז"ל פירש בעצם עצמו.

והא דאמרינן: שאני התם דקנה משכה דידיה. רש"י ז"ל גריס דידיה בדל"ת, ופירוש דלא אמר רבי יוחנן עור הרי הוא כבשר אלא במקום שאין שם בשר כלל והוא סמוך ממש לארכובה הנמכרת עם הראש שאין שם אלא עור דבוק לעצם, וכיון שהעור מדובק היטב במקומו מציל על השבר, אבל במקום אחר אין עור מציל כלל. וגם עור ושני שלישי בשר העליונים אינן מצילין, ור"ח ז"ל ור"ת ז"ל גורסין ריריה ברי"ש כלומר שתחת העור נתמלא ריר וממלא מקום הבשר ומציל עליו כבשר.

כלל השמועה בהמה שנחתכו רגליה האחרונים למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר והוא עצם הקולית טרפה.

ואם לא נחתכו לגמרי שנשבר העצם, אם רוב בשר קיים בין אבר בין בהמה מותר, ואם לאו זה וזה אסור, דקיימא לן כרב דאמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו, זה וזה אסור, ושמואל נמי דפליג עליה דרב, הא הדר ביה, ועוד דשלחו מתם הלכתא כותיה דרב.

למטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, כלומר בעצם השוק, אם נחתך למעלה מצומת הגידין כשירה כדברי הגאונים ז"ל, ואם לא נחתך לגמרי ואין רוב בשר קיים אבר אסור, וכן לכל אבר המדולדל בבהמה ובעוף ואין רוב בשר קיים, זה לפי פסקן של רבותינו הגאונים ז"ל. אבל רבינו שלמה ז"ל פסיק למעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שנחתך אפילו ארכובה בלא צומת הגידין או צומת הגידין בלא ארכובה טריפה כלישנא קמא לדרב יהודה אמר רב, וכבר כתבתי למעלה דנראין דבריו.

ולענין נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עובי ורוב היקף העצם הנשבר כשירה ואם לאו טריפה, ומיהו בפירוש דבר זה יש מחלוקת בין המפרשים כמ"ש למעלה. ועור אינו כבשר, ואף על פי שהרב רמב"ם ז"ל פסק (שם) עור הרי הוא כבשר, לא נתיישבו דבריו, ואפילו אם מצטרף עור לבשר, כלומר שזה חופה חציו וזה חציו אינו מציל.

ודוקא בבהמה, אבל בעוף מצטרף וכדאמרינן (עו, ב) שאני בר גוזלא דרכיך, ומסתברא דכל עוף לענין זה כבר גוזלא. ומיהו נראה דאפילו בעוף דוקא מצטרף, אבל כולו עור אינו מציל, דאפילו מצטרף נמי לא שריא אלא מעדותו של עולא, ומעשה שהיה מצטרף היה.

ומיהו במקום שאין שם בשר כגון בכנף הארכובה של השוק, לדברי רבינו שלמה ז"ל גריס דקנה משכה דידיה כשירה. ולדברי ר"ח ור"ת ז"ל עור שהעלה רירין וממלא מקום הבשר כשירה.

עור המשלים לרוב בשר כשירה לכולי עלמא וכדאמר ליה רב נחמן לעולא לימא מר עור משלים לבשר לחומרא.

נשבר העצם ויצא מיעוטו בחוץ אף על פי שנפל ממנו מקצתו כשרה, יצא רובו ונפל ממנו מקצתו עד שהעור והבשר חופין רוב הנשאר טריפה, והבשר הנשאר אם הוא מתלקט בשנים ושלשה מקומות או שהוא מרודד או מתמסמס כגון שהרופא גוררו או נקב שאין בו חסרון או שנסדק או שניטל שליש התחתון או שהוא שלם אלא שנקלף מעל העצם, כולהו איבעיא להו ולא איפשיטו, ולחומרא.

נקדר כמין טבעת ונפרד משאר הבשר כשירה, דהא אם מסריט הבשר בעצם ומוציא דם מעלה ארוכה ומתחבר לשאר הבשר, והא דקנה גרמא דידיה, כלומר שיש בו צמחי בשר שזה סי' שמעלה ארוכה.

נשבר העצם בכל מקום שנשבר ואפילו למעלה מן הארכובה וחזר ונקשר בזה אמר רבי' יעקב ז"ל שלא נאסר, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל ושמא הטעם כי אם יצא לחוץ העצם לא היה נרפא ונקשר אלא ודאי לא יצא לחוץ.

נשבר העצם ויצא לחוץ ולא ידע אי מחיים יצא לחוץ או לאחר מיתה, על כל כיוצא בזה פירש בהלכות גדולות דיש לאסור הכל, ואין להתיר מטעם רב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דהתם דוקא בשיש לתלות כגון בא זאב או במשמש ידא דטבחא, אבל היכא דליכא מידי למיתלי הרי זו בחזקת אסור, ואסורה מספק, וכבר כתבנו זה גם בפרק ראשון (ט, א) גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה ושם הארכנו שבח לאל. ומיהו אם טרפה לכותל או שרצצתה בהמה ברגל או בכיוצא בזה שיש לתלות בו תולין ומתירין כמו שתולין בזאב ומתירין במשמוש ידא דטבחא.

ולענין צומת הגידין בבהמה הם שלשה, וכדברי הראב"ד ז"ל, ומה שירד לתקן ענינים הם שלשה פנימיים שכנגד גוף הבהמה ולא החצונים שהזנב מכה עליהם ואותן הקטנים שנבלעין בתוך הגיד האליה כזכרות בנקבות אינן מן החשבון, ועד היכן צומת הגידין מתחילין מעלוי ערקומא שהוא העצם הנקרא בורקינ"ק עד מקום שמתפשטין, והוא כשיעור שש עשרה אצבעות בשור ובבהמה דקה כל שהן קשים ועבים ולבנין הן צומת הגידין, אבל משהן מתחילין להתרכך ולהתדקדק ולהתאדם אינן נחשבין כצומת הגידין וכולם זיגי כזכוכית ולא חיורי, [ו]מר בר רב אשי (אמר)? הוה צומות הגידין, ולדברי האונים ז"ל וגרסתם אין הלכה כמותו, אבל לגרסת רש"י ז"ל הלכה כמותו, וכדבריו נמצא בסדר תנאים ואמוראין, ושלשה הגידין אלו האחד עב יותר מן השנים והשנים דקים נפסק האליה כשרה, דהא איכא רוב מנין, נפסקו השנים הדקים כשרה, הא איכא רוב בנין ובעוף יש ששה עשר אם נפסק אחד מהן טריפה כדאמרינן (עו, ב) בעופות שיתסר הוה אי פסיק חד מינייהו טריפה, ואמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתי לקמן עופא ובדק ואשכח חמיסר הוה חד שאני מחבריה נפציה אשכחיה תרי אלמא אי לא אשכחיה תרי טריפה. ומיהו כבר כתבתי בפירוש השמועה שיש לדקדק בשלא נפסק אלא רובו של אחד אם היא כשרה, ונראה שהיא כשרה עד שיפסק כולו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל אף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב בהפך וכמו שכתבתי.


נותנין עליה חומרא שני ולדות. פירוש מחמת השיליא ואתיא כרבנן דאמרי כל שאין בו מצורת אדם ולד וכבר כתבתיה בארוכה במסכת נדה פרק המפלת (כו, ב) בס"ד.

מתני': מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. והא דתנן בפרק (בתרא) [שלישי] דבכורות (כא, ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה יקבר (ונטרפה) מן הבכורה, ולא אמר ישליכנה, אף על גב דלא עדיפא משליא, ואיכא למימר בה נמי כטעמא דאתמר בגמרא גבי שליא דסמוך מיעוטא דנדמה למיעוטא דנקבות הוו להו רובא, הא דאמרינן התם טעמא בגמרא דתקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה דהכל יודעין שאין שליא בלא ולד.

גמרא: ובמוקדשין תקבר מאי טעמא רובא בר מקדש הוא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר אמאי לא אמר הכל בר מקדש הוא דאפילו נדמה בולדות קדשים קדוש [כדאיתא] בתמורה [בפרק יש] בקרבנות (תמורה יז, א) גבי הא דתנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה לא קדושים ולא מקדישין, דקאמרינן בגמרא וכי מאחר דאינן קדושים מהיכן מקדישין וכו' עד כלאים טומטום ואנדרוגינוס אין אתה מוצא אלא בוולדות קדשים, אלמא כלאים הנולד מן בהמה קדושה קדש, וכל שכן נדמה, דכלאים גרוע מנדמה כדמוכח בבא קמא פרק מרובה (עח, א) דקאמר השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעיא, ובפרק קמא דבכורות (יב, א) דקאמר השתא בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא, ויש לומר דסוגיא התם כמאן דאמר ולדות קדשים ממעי אמן קדושה, אבל הכא כמאן דאמר בהוייתן קדושים, ומשום הכי נקט רובא, ומכל מקום נפל קדוש אפילו למאן דאמר בהויתן קדושים דילפינן מבכורות כדדרשינן בבכורות (ג, א) מדכתיב שגר, ועוד יש לומר דאפילו למאן דאמר במעי אמו קדושים נקט רובא משום דאיכא דמות יונה דלא קדיש.

כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. פירש רבינו שלמה ז"ל במס' שבת בשלהי פרק במה אשה (סז, א) דבר שאינו ניכר בו משום רפואה אף על פי שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והיינו דפריך מסוקרו בסיקרא שאין בו רפואה ניכרת, דאי לאו הכי מאי קא פריך אטו עד השתא מי לא ידעינן דיש דברים הרבה אסורין משום דרכי האמורי, אלא לאו כדפרישית, ותמיהא לי דהא איכא שן של שועל ומסמר הצלוב והיאך רפואתן ניכרת, ועוד דאם כן סוקרו בסיקרא יש בו רפואה אלא שאינה ניכרת, דאי לא מאי פריך ליה מינה דאי אין בה רפואה כלל, אף לדידיה נמי קשיא, אלא מסתברא דהכי קא פריך, וכי כללא הוא דכל שאין בו רפואה כלל יש בו משום דרכי האמורי והא איכא סוקרו בסיקרא.