חידושי הרמב"ן על הש"ס/חולין/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הא נמי תנינא שליא שיצאת מקצתה אסורה. ק"ל מאי תנינא, התם משום דגזרינן מקצתה אטו רובא ולא משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד וה"נ רמינן בפ"ד אבות נזיקין ואפשר דמלתא דלא שכיח הוא ולא חיישי' ואע"ג דהתם קס"ד למדחי הכא לא ניחא ליה בהכי דעדיפא מינה מתרץ לה.
הא דאמרינן איידי דבעי סיפא למיתני הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד תנא נמי רישא החזירו. לאו דוקא החזירו אפי' בסיפא אלא משום דקבעי למתני סיפא הוציא ראשו ה"ז כילוד ואגב אורחי' תנא אע"פ שהחזירו ומש"ה תנא רישא החזירו אע"ג דהחזירו לא קמ"ל מידי לא בסיפא ולא ברישא.
ואין אתה יכול לפרש דהחזירו דסיפא איצטריך דאי לא תנא הכי הו"א הוציא ראשו ה"ז כילוד ואם החזירו מוחזר ואינו כילוד שא"כ מאי האי דאמרי' תנינא שליא שיצאת מקצת' אסורה לימא ליה אי מהא הו"א בשלא חזרה אלא ששחטה מיד אלא ש"מ דהא פשיט' היא שמשהוא כילוד אעפ"י שחזר אינו כלום. וי"א די"ל דהא דתניא שליא שיצאת מקצתה כשחזרה משמע ליה מדלא קתני ואם החזירה מותרת וההיא דתנן בן ט' שיצא ראשו מת כשחזר ונולד השני היא כגון ביולדת תאומים וכן פירש"י ז"ל ולתנא דמתני' לאו ביולדת תאומים תנן אלא שילדה נפל בראשו חי או בן ט' שקודם הוצאת הראש מת יצאו כולן וחזרה ונתעברה וילדה מדדייקינן טעמא דיצא ראשו מת הוא הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי ואי במחזיר ראשו ונולד שני ל"ל למידק הכי כיון דהבא אחריו אינו בכור לכהן אלמא דקאמר לידה הוות דכל דלא הויא לידה לא פטר רחם כלל אלא בנולד כולו תנן דודאי הבא אחריו אינו בכור לכהן דהא אפי' שפיר ושליא פטר רחם והבא אחריו אינו בכור לכהן ומשו"ה דייקי' לה מטעמא דיצא ראשו מת הא יצא ראשו חי ומת ואח"כ יצא כולו בכור לנחלה נמי לא הוי [דקמ"ל] דקמא נמי שנולד כולו ואח"כ מת הוא.
חטאת הוא דפרט ביה רחמנא אבל כל מילי כיון דהדור שרי. איכא דק"ל, וליהוי חטאת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ויהיו כולן כדין זה.
ואני אומר שכך היא המדה, שהוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דמה חטאת מיוחדת שהיא קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח שיצאו וחזרו אסורין אבל חולין שיצאו וחזרו לא שכך שנויה בריש ספרא והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ושיצאו מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמן שיצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצאו מה שלמים מיוחדים שקדושתם קדושת מזבח אף אלו שקדושתם קדושת מזבח.
ורש"י ז"ל פי' הכל היו בכלל בשר בשדה טרפה אפי' חזרו הלכך אם בא ללמד אסור על חולין אי אפשר שהרי אעפ"י שלא בא זה ללמד עליהם היה בכלל אסור וע"כ להתיר בא דברי הרב ז"ל סתומים וזהו כוונתו שלא נאמר ללמד על הכלל כולו יצא אלא היכא שלא הייתי יכול ללמוד הדבר ממקום אחר אלא ממנו אבל שכבר הייתי למד איסור בשר בשדה טרפה ולא היה צריך חטאת ללמד ע"כ לא בא אלא להתיר שהוציא השאר מן הכלל כדאמרינן גבי חטאת הוא.
ואיתותב ר' יוחנן משום דכתיב טרפה מה טרפה אין לה היתר אף בשר יוצא חוץ למחיצתו. וא"ת לדידן נמי קשיא הא דאר"י למה פרט הכתוב חטאת יש להשיב לפי שמצינו במעשר ב' ובכורים שאעפ"י שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים יכול כל הקדשים כן שמוטב ילמדו קדשים מקדשי' ולא יהיו בכלל ובשר בשדה טרפה שהוא מדבר בענין חולין לכך הוצרך הכתוב לפרט חטאת.
ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש"י ז"ל לומר שאבר עצמו מותר כלישנא קמא ומאי בינייהו היינו בין לישנא קמא ללישנא דמערבא איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואליבא דרב.
וק' להאי פירושא היכי מיבעיא לן הוציא עובר את ידו והחזיר' וחזר והוציא עד שהשלימו לרובו מהו פשיטא דאמר כיון דהדר הדר שהרי בחזרתו הותר האבר עצמו והאיך יצטרף ואפשר שכיון שיצא רובו חזר איסורו וניעור ואינו מחוור ועוד מאחר דאיתותב ר' יוחנן בהא למה חזרו ושאלו בגמ' לדעתו ועוד דה"ל למימר מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא.
וי"מ למיסר מיעוט אבר שבפנים בשלא החזירו קאמר דלהאי לישנא לרב כולו אסור ולר' יוחנן כולו מותר ובתרתי פליגי וללישנא קמא אינו אסור אלא מקום חתך וגם זה אינו נכון מן הקושיות שכתבנו ועוד כיון שהחזירו מוחזר להתיר מיעוטו ובחוץ אסור א"כ אין לידה לאיברים ועוד דהא איכא למימר איכא בינייהו שהרי לא נתפרש בלישנא קמא דין מיעוט אבר שבפנים בשלא החזירו כלל דמקום חתך לאו כשיצא רוב אבר הוא.
והפי' הנכון כדברי ר"ח ורבי' ז"ל דאין לידה לאיברים לא התיר היוצא א"ר יוחנן כן אלא להתיר מיעוט שבפנים ומאי בינייהו בין רב לרבי יוחנן והלכתא כר' יוחנן בהא.
או דילמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן. פי' ותבעי למ"ד זה וזה גורם אסור דאלו למ"ד מותר בכל איסורי' שבתורה בלאו כל מכח נמי מותר, כך מפורש בתוס'.
א"ה אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי. אא"ב מבהמה נפקא בהמה בבהמה בעי' דהכי כתב קרא אא"א מוכל בהמה תאכלו אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי.
הא דאמרינן הא מני ר"ש היא דמקיש תמורה למעשר. פירש"י ז"ל דבעלמא שמעי' ליה דמקיש דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בהמה בכלל כל הקדשים היה למה יצא להקיש אליו ולומר לך מה מעשר קרבן יחיד אף כל קרבן יחיד יצאו קדשי צבור.
וק"ל, הא הקיש' דקדשים למעשר הוא ולא תמורה למעשר. וי"ל דהכי קאמרי' ר"ש הוא דמקיש כל תמורות אפי' דשאר קדשי' למעשר בהמה דתמורות כולהו בהדיא איתקוש לקדשים דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דבין במעשר בין בשאר קדשים הכי כתוב אלא ר"ש מקיש כולהו לתמורה דמעשר ותמורה דמעשר כמעשר הוא ממשמעותיה דקרא והיה הוא ותמורתו, וכך פי' הראב"ד ז"ל.
ולי נראה דה"פ: הא מני ר"ש היא, דלדידיה לא ממעטי אברים מבהמה אלא מהקישא דמקיש ומפרש לה ואזיל. מנא תימרא דר"ש היא ומקיש מדא"ר יוסי והלא במוקדשים קס"ד דלר"ש קאמר דאית ליה האי סברא ואפ"ה פליג בתמורה ואמאי כיון דאי תפסה תמורה בכולהו תפסה לאו מבהמה מימעיט דהא בהמה שלימה היא אלא ע"כ אתה למד דר"ש מקיש ומהקישא מימעיט אברים וה"ה לעוברין ופריק לאו ר"ש היא וכו' ולעולם איברים ועוברים מבהמה ממעי' לה ומה שמוכיח זה הפי' מדמדכרינן בכולה שמעתא איברים ומנא עוברין אלמא מאברים גמרינן עוברי'.
מתני' מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר. איכא למידק והרי בכור מותר בהנא' כדאמרי' בבכורות דמזמן עליו כותי כיון שהוא בעל מום.
י"ל דכי שרי באכילה שרי בהנאה אבל נאסר באכי' נאסר בהנאה תדע דהא אמרי' בכור שנמצא טרפה יהנו הכהנים בעורו והבשר יקבר ואמאי יזמן לכותי עליו או ישליכנו לכלבים אלא ש"מ שכנאס' באכילה אסור ליתנו משום בזיון קדשים ולי נראה לכלבים אסור הוא לעולם ואם ראוי לכותי ה"נ דמותר.
יצא רובו ה"ז יקבר. פירש"י ז"ל וחתכו וא"ת היאך מטיל מום בקדשים בשיצא מת קאמרינן או שיצא ומת א"נ במחתך ומניח למ"ד הכי בגמרא.
אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פי' ותבעי למ"ד יש לידה ותבעי למ"ד אין לידה תבעי למ"ד דאמר יש לידה התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי שאחר הרוב מיעוט הולך אבל הכא לא שהרי לא יצא אלא מיעוט ואחר רוב אבר שבפנים אין להטילו שאין מיעוט שבחוץ עשוי להחזיר לפנים כדי שנטיל אותו אחר הרוב שאפי' אותו רוב עצמו שבפנים למיפק קאי או דילמא אפי' למ"ד אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובר שדינן ליה.
ומהדרי' פשיטא דלכו"ע לא שבקי' רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר לדון בעומד בפנים מה שיצא לחוץ שכיון שיצא רוב עובר ודאי הוא כילוד כגון שיצא חציו ברוב אבר פי' (ל"מ) ותבעי למ"ד אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו מבחוץ או דילמא אפי' למ"ד יש לידה לא אמרי' אלא שאין אני קורא בו בבהמה וקורא אני בו בשר בשדה אבל מ"מ לא מקרי ילוד לענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלה רחמנא והרי לא קדשוהו לא כותלי רחם ולא אוירו, כנ"ל.
וי"א בעיין למ"ד אין לידה למיסר מיעוט אבר שבפנים דהלכתא כוותיה כדעת הגאונים ז"ל.
גי' רש"י ז"ל: כרכתו אחזתו מהו. ופי' שכרכתו אשת רועה בידיה והוציאתו והיכי דמי אכל הנך בעי' קאי אבל אינו מחוור שהי"ל לומר (כורכתו) [כרכו] והוציא בלשון זכר כדאמרינן (כרכתו) [כרכו] בסיב ותנן הושיט הרועה את ידו דלא תנן אשה מילדת בבהמה בכולהו תנויי ועוד שלא הי"ל לומר אחזתו אלא כורכתו בידו והוציאו מהו ומה זו השאלה אי דנפק דרך רישיה פטרתיה רישיה דילמא כשהוציאו ידים לפנים וכורכתו בסיב או בידה וכענין ששנינו הושי' הרועה את ידו ונגע בו.
אבל גר"ח ז"ל כורכתו אחותו מהו היכי דמי דיצאה דרך ראשה לא צריכה שיצאה דרך מרגלותיה ולא גריס כמו שנמצא בנוסחאות שלנו אי דנפק דרך רישיה פטרתיה רישיה אלא דנפק דרך מרגלותיו ובדין הוא דליבעי בשילדה ב' זכרים וכורכו אחד לחבירו איזה מהם קדוש אלא מילתא דרויחא ליה נקט.
מ"ט דת"ק. פי' לפי שר' יוסי מטמא בטמאה ואי אפשר שלא ליתן טעם לדברי שניהם שואל על ראשון ראשון אבל טעמי' דת"ק אפשר היה לומר משום דטומאת בית הסתרים הוא ולא מטמא ואע"ג דגבי אשה מטמא לחיה התם משום גזרה משום שמא יוציא ראשו כדלקמן ואי איכא למגזר בבהמה אין ק"ו מועיל שלא לגזור עליו משום שמא יוציא את ראשו אלא לאפוקי מדר' יוסי דמטמא בטמאה הוצרך ק"ו לטהרו בטהורה והוקשו טמאה וטהורה זה לזה.
ורש"י ז"ל פיר' דלר"מ דאמר טומאת בית הסתרים איצטריך לרב חסדא וי"א רב חסדא סבר טומאה בלועה בכגון ב' טבעות מטמאה ולית ליה כרבא דאמר לקמן אינה מטמאה ולפי' הוצרך לק"ו.
הולך וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. איכא דק"ל, אימא נמי בכל חיה לרבות קלוט במעי פרה אעפ"י שאינו הולך על כפיו ומצאתי בספרא דתניא בכל החיה לרבות את הפלפ"י אעפ"י שאינו הולך עד שמסרגין ומוליכין אותו מהלכי ארבע כך פירש הראב"ד ז"ל.
וא"ת איפוך אנא ונדרוש הכי מוכל הולך על כפיו מסתברא קאי בטמאים ומרבה טמאים דכתיב טמאים הם ולא מרבינן טהורים כגון קלוט במעי פרה שהוא טהור.
ואקשי' קלוט במעי פרה קלוטה ליטמא דמהלכי ארבע במהלכי ארבע הוא ואעפ"י שהוא טהור וקרא בטמאים כתיב מיהו לענין טומאה ריבה הכתוב כל מהלכי ד' במהלכי ד' וכן מיעט כל שאינן כן ואפילו טמאים כדאקשי' חזיר במעי חזירה לא ניטמי ואסו' מדרנב"י ואי לאו דר"ן הו"א כוליה לכדר' הוא דאתא ואע"ג דר' מבהמה טמאה וחיה בלחוד נפקא ודרנב"י תיפוק לי' מטמאה שאמר הכתוב גבי חיה הא קי"ל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא מפני דבר שנתחדש בה כלומר מפני חידוש אחר נשנית ואע"ג דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' הכא ליכא למדרש שהרי הקיש הכתוב טמאה לטהורה אבל השתא דכתיב וכל הולך על כפיו מפקי' מהקישה דלא נקשינהו ודרשינן נבלת חיה טמאה לאתויי עובר ובמ' שבועות נמי אמרי' שרץ טמא דכתב רחמנא ל"ל ומפרקי' כדר' ישמעאל שלא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. זהו תורף פירש"י ז"ל בכאן.
נמתי לו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה. ק"ל ל"ל קרא הא בהמה טמאה בהדיא כתיבה וכולן למדנו חוץ מנבלת חיה טהורה וכ"ת לעובר שבבהמה טמאה שטמא הרי אמר לו לא נאמר אלא בכל החיה במהלכי שתים הוא דאתא ועוד מה הוצרך לדרשה זו לפי שאלתו כלל לימא ליה למדנו בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה.
ונ"ל דה"פ של שמועה לפי שמצי' שפרט הכתוב בהמה טמאה וטהורה וחיה טמאה ולא פרט הטהורה יש במשמע שלא תטמא שאם היתה חיה בכלל בהמה לנבלה למה פרט הכתוב חיה טמאה לפי' א"ר ישמעאל מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה ולמדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה ואף כאן כשכתב הכתוב בהמה טמאה חיה טמאה בכללה שמצינו לה טומאה במקום אחר והוקשה הטהורה לטמאה לומר שבכלל זה אף חיה טהורה וכל שהוא לכם לאכלה במשמ' בין בחי' בין בבהמה שבהמה שכתובה כאן לאו דוקא אלא חיה בכללה שבבהמה טמאה הכתוב מדבר וחיה טמאה הרי יש לה טומאה וא"ת למה פרט הכתוב חיה טמאה ההיא לכדר' הוא דאתא.
חיה טהורה בכלל בהמה טהורה וכו'. פי' ומאחר שלמדנו שאף לענין טומאה חיה בכלל בהמה מעתה למדנו שזו בכלל זו בכל מקום שעד עכשיו הייתי סבור שאעפ"י שמצינו בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה לסי' מאחר שהפרישן הכתוב לענין טומאה אין זו בכלל זו אלא לסי' שהרי חלקן הכתוב ועכשיו שלמדנו לטומאה למדנו לכל מקום.
ל"ג בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה שלא מצינו טרפה מפורשת בחיה יותר מבהמה ואע"פ שכתוב זאת החיה אשר תאכלו ודרשינן חיה אכול שאינה חיה לא תיכול והיינו טרפה (סתם) [התם חיה] ובהמה במשמע.
וי"א דמ"מ קרא מפשטי' לא נפיק, וחיה כתי' ומונה והולך הוא למקומות שזו במשמע זו אע"פ שלא הוצרכ' ללמוד ממנה ונכון הוא לקיים גי' הספרים.
הניחא למ"ד אחת זו ואחת זו עד לכלב. פירש"י ז"ל וקרא דכתיב דכתיב לגר למעוטי הסריחה מחיים הוא דאתא אבל נראית לגר בשעת מיתה וחלה עליה שם נבלה לא פקע שם נבלה מינה עד לכלב. והכי איתא בגמרא בפ' הלוקח בהמה ור' יוחנן ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא.
ואיכא דק"ל דגרסינן בפ"ב דע"ג א"ר כהנא ש"מ מדר' יוחנן נותן טעם לפגם מותר והוינן בה ומי איכא למ"ד אסור אין ר"מ דתניא אחד נותן טעם לפגם וא' נותן טעם לשבח אסור דברי ר"מ ר"ש אומר טעם לפגם מותר מ"ט דר"ש דכתיב לגר אשר בשערך נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה ור"מ ההוא למעוטי סרוחה דמעיקרא ור"ש סרוחה דמעיקרה לא צריכה דהא עפרא בעלמא הוא והא ר' יוחנן כיון דס"ל [נו"ט לפגם מותר ע"כ דס"ל] כר"ש דדריש נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה וי"ל דגמרא הוא דפריש בבכורות כדמצריך ליה לההיא אבל למ"ד משמיה דר' יוחנן נ"ט לפגם מותר מתרץ לה הכי דסבר ר' יוחנן שלא נתמעטה נבלה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור דגבי איסור כתי' גר אבל מטומאת נבלות לא נתמעטה עד שתצא מתורת אוכל לגמרי.
טומאה חמורה. פירש"י ז"ל נבלה לטמא אדם קלה לטמא אוכלין ומשקין ואינה מטמא אדם. ולא דייק משום דגרסינן בפ' הלוקח בהמה גבי בהמה שהפילה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והוינן בה נהי דבמגע לא מטמאה במשא מיהא ליטמא ומשני משום דהויא לה טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא וכו' ואם כפירש"י ז"ל היכי ניחא ליה דהא מדקתני אינה מטמאה טשמע דאפי' אוכלין ומשקין נמי לא מטמא.
ושם פי' רש"י ז"ל, טומאה חמורה משא שהוא מטמא בגדים טומאה קלה מגע ומיהו הא נמי (ל"ג) [ל"נ] דבר"פ דם חטאת בכריתות משמע דטומאה חמורה אדם וטומאה קלה אוכלים ומשקין דאמרינן התם אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה וכולה שמעתא דהתם קושיא לב' לשונות של רש"י ז"ל ומשם פי' אחרים דטומאה חמורה היינו נבלה שמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמא' כלל וטומאה קלה היינו אוכלין שמשנפסלה שוב אין מקבלין טומאה כלל אבל אינם נפסלין עד שיפסלו מאוכל הכלב כדתניא בפסחים (דף מ"ה ע"א) הפת שעפשה ונפסל מלאכול אדם ועדיין הכלב יכול לאוכלו מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ולא סבירא לן כר' נתן, וכן פר"ח ז"ל.
וכן עיקר דמש"ה פליג בהו בר פדא ואמר נבלה לגר ואוכלין עד לכלב אבל להני תרי קמאי לא מחוור טעמי' מאי שנא מגע ממשא ומ"ש אדם מאוכלין אם נתמעטה נבלה זו מלטמא ודאי מכל טומאה שלה נתמעטה.
כך מצאתי שמועה זו בתוס' רבותי' הצרפתים ז"ל ויפה כיוונו בפלפולן חוץ ממה שהקשו מבכורות שאין קושיא משם ללשון של רש"י ז"ל משום שחררת דם כיון דלא מטמא במגע כלל דין הוא שלא תטמא במשא כלום דאדם לא מטמא במשא כיון דלא חזיא לגר וטומאה קלה לטמא אוכלין אין מטמא לפי שאין משא לאוכלין וכך מפורש במשנה במ' זבים וכך נמי שנויה בת"כ שאין כלים ואוכלין מטמאין במשא שאין נושאין את הנבלה ואין משא אלא לאדם ולפי' כתבתי זה להתלמד בה.
הא דאמרינן שלא בפניו מחזא חזיא. פירש"י ז"ל בחתיכה קטנה שאינו ניכר בה ודאמרי' במ' כתובות ה) לא צריכה דאפשר לאהדורי ע"י הדחק דקים ליה בדרבה מניה משום דא"נ אהדריה מימאסה ולא חזי' לבעלים וכדפירש"י ז"ל התם בחתיכה גדולה (שנאסרת אליו) [שנמאסת אפי'] שלא בפניו דהא תלמוד שאינו יכול להחזירה אלא ע"י הדחק. ולי נר' התם לפוטרו בכדי שיעור פחת דמיה אבל לגמרי אי אפשר שהרי היתה ראויה לכלב.
אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן. ואי קשיא לימא מה לכלי חרס שכן אינו נעשה אב הטומאה תאמר באדם שהוא נעשה אב הטומאה א"ל אטו אנן לעשותו אב הטומאה בלחוד קאמרינן לענין הצלת טומאה קאמרינן וכיון שבכל מקום מצינו אדם מציל בטומאה יותר מכלי חרס אין אבות הטומאה ראיה לדין וי"א אף זו טהרה לאדם שכל שאינו מטמא אדם וכלים אינו נעשה אב הטומאה. ואינו מחוור.
טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא. ק"ל, טומאה בלועה מתני' היא דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד וא"ל אה"נ. וניחא ליה לאתויי הך מתני' משום דתרוייהו איתנהו בה.
כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות. פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה הו"א טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע דטומאת בית הסתרים לאו מגע היא כדאמרינן במ' נדה וידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו אבל טומאת מת אעפ"י שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבע' טהורה נמי דתנן דלא מטמאה מחמת אדם נמי טעמא משום טומאת בית הסתרים דאדם לא מטמא.
ואי קשי', והא ע"כ משום טהרה בלועה היא דטבעת טהורה כמו שהיתה שאע"פ שאין בית הסתרים של אדם מטמא תטמא מחמת אהל שנכנסה לשם אלא ש"מ טהרה בלועה לא מטמאה ואדם מציל על מה שבתוכו וי"ל אה"נ שהוא ככלי מוקף צמיד פתיל שאינו עומד באהל אבל במגע ומשא אימא ליטמי קמ"ל רבה.
ולהאי פירו', הוה לן למימר בגמ' אמר לך רבה התם משום דמגע בית הסתרים הוא אלא כיון דלא משכחת טהרת בלועה אינה מטמאה בלא טעמ' דבית הסתרים אלא כגון בב' טבעות דהיינו בגמרא לפרושי לרבה וממילא מידחא מתני' מטעמי'.
וק"ל, דהא מתני' היא דתנן האשה טהורה והיינו משום טומאה בלועה אלא משום שמיעטו הכתוב לולד במעי אמו משום דכתיב על פני השדה כדר' ישמעאל. וי"א עובר ירך אמו הוא ולא משא איכא ולא מגע איכא ואפי' לרע"ק עובר לא מטמא אמו לעולם אלא לחיה בלבד בנגיעה וזה פי' הראב"ד ז"ל.
ותו ק"ל מאי דקאמר שאין טבעת טמא מת מטמ' במשא שהרי חרב הרי הוא כחלל והיינו לכל דבר בין למגע בין למשא וי"א אפי' לאהל ושמא בחרב שנגע לטמא מת שהוא אב הטומאה עסיקינן ואין טמא מת מטמא במשא וה"ה לטבעת.
אבל לא נתפרש זו מנין לו לרש"י ז"ל שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו שהרי מדרס הזב מטמא במשא וכדאיתא בריש כלים ובת"כ ומקר' מלא דבר הכתוב והנושא אותם וגו'.
והר"מ הספרדי ז"ל אמר שאין חרב כחלל למשא ולא לאהל שאפי' במת עצמו אין משא מטמ' בו אלא מדין ק"ו וכ"כ בפי'.
ומ"מ אין פירוש רש"י ז"ל עולה יפה דודאי רבא מעיקרא טומאה בלועה אינה מטמאה דקאמר רבה מידע הוה ידע רבא ללמד שהיא במעוברת ואינה מטמאה במשא ועלה קאמר תנינא ולא מייתי ליה ממגע בית הסתרי' תנינא.
וי"מ דטומאה בלועה תנינא הכא והתם וטהרה בלועה תנינא התם דבמשא לא מטמו אלא הו"א ה"מ לבלוע דלגבי דידיה חשיב עיכול אבל ב' טבעות אחת טמאה ואחת טהור' כיון ששניהם במקום א' אימא כמאן דמנחן בקופסא דמו קמ"ל רבה והכי דייק לישנא דגמרא.
וק"ל מיהא, מאי האי דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה דאלמא פשיטא ליה האי טפי מהאי הרי אפילו כשת"ל טהרה בלועה מטמאה כיון שטומאה בלועה אינה מטמאה אי אפשר לב' טבעות שיטמאו ולזו לא הוצרך רבה לק"ו האמור למעלה וי"ל דה"ק כשם שטומאה בלועה אינה מטמא לבולעה כלל ואפי' במשא כך אם היתה עם טהרה בלועה אינה מטמא' אותה אבל ק"ו שאמרנו אינו יכול לקשרו בענין אלא שהגמרא הוא שפי' למאי דקס"ד מנא לן שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה וטהרה בלועה אינה מטמאה ורבה מאי דקמ"ל בב' טבעות לאו מתורת (טבעות) ק"ו אמרה אלא סבר' דנפשיה הוא שאין לחלוק בין זו לזו.
הא דאקשי' והא עוברה וחיה דכמין ב' טבעות נינהו. ק"ל עלה אי עובר במעי אמו טומאה בלועה הוא ל"ל הא דדריש ר' ישמעל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו תיפוק לי' משום דטומאה בלועה אינה מטמאה וי"ל כתב רחמנ' בנבלה וכתב רחמנ' במת וצריכי א"נ אי לאו קר' הו"א עובר במעי אמו לאו טומאה בלועה הוא והיינו רביתיה וכדמנח באינדרונא דמי מה שאין כן בשאר הטומאות שכיון שהבליעה עושה עיכול טהורות.
ואי קשיא אי הכי [מאי] אקשינן, והא עובר דכמין ב' טבעות הוא והא לאו טומאה בלועה היא ל"ק כיון שטהרו הכתוב לעובר במעי אמו ש"מ דטומאה בלועה חשוב ליה ואעפ"כ מטמא לחיה ש"מ טומאה בלועה בב' טבעות מטמאה כנ"ל ועיקר הוא שהרי רע"ק מטמא עובר במעי אמו ולא מצינו לו שאמר טומאה בלועה מטמ' והיינו דקאמרי' ורע"ק עובר שבמעי אמו דמטמא מדאורייתא מנ"ל לומר דהו"ל למדרשיה למיעוטא מהאי קרא משום דאשכחן בשאר דוכתי טומאה בלועה אינה מטמאה. אבל רש"י ז"ל כתב דקושיין אמאי לא ממעיט ליה ממשמעותא דעל פני השדה אע"ג דלא מיותר, ואינו נכון.
דלא תימא אליבא דרע"ק דאמ' עובר במעי אמו מדאורייתא. פיר' שלא תעלה על דעתך שכשטימא רע"ק לא טימא אלא לחיה משום דכשתי טבעות נינהו ואית להו טומאה אבל לאשה לא טימא ומתני' רע"ק היא אלא מתני' לאו רע"ק היא דלדידיה אפי' אשה טמאה אלא לרי"ש היא ומודה אפי' רי"ש בטומאת חיה דטומאה זו מד"ס היא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור.
פירוש אחר: לרע"ק נמי אשה טהורה ירך אמו היא וחיה טמא הכתוב ממת בנפש ומתני' דברי הכל לרע"ק דאורייתא אי רי"ש מדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו וכו'.
ופי' שמא יוציא ראשו וכו' שמא יטמאנ' במגע דחוץ בראשו וה"ה לא' מאיבריו אלא משום דאורחא דלידה בראש נקט ראשו כדנקיט ליה בעלמא היכא דבעי לשויי' כילוד ואע"פ ששנינו הושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה ובין בטהורה טהור שאני בהמה שאין לה פרוזדור וכי מפיק רישיה חזי ליה את זו פירש"י ז"ל.
גולל ודופק שהזכירו בפ' זה ובכמה מקומות, פירש"י ז"ל גולל כיסוי הארון של מת דופק דף שנותנים לצדו.
ור"ת ז"ל השיב עליו מדאמרי' בברכות פ' מי שמתו מדלגים היינו ע"ג ארונות לקרא' מלכי ישראל ואי גולל היינו כיסוי הארון היאך כהנים מדלגים עליהם שהרי גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בפ' העור והרוטב הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ר"א אומר אף במשא ועוד מהא דאמרי' במסכת סוכה ובעירובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא גולל לקבר והו"ל למימר ולא גולל לארון ועוד מדאמרינן הכא בפרקי' וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואי בארון הרי ארונות טמונות הן בכוכין ואינן על פני השדה דהיינו מגולה וכדאמרי' נמי בב"ק שדה להוציא את הטמון וכדדריש ביה רי"ש הכא להוציא עובר מפני שהוא טמון ועוד שאין לשון גולל נופל על פי' זה.
לפיכך פיר"ת ז"ל שהוא מצבה על הקבר מלשון וגללו את האבן והדופק הוא ב' אבנים שמשימין אחת לראשו ואחת לרגליו והגולל נשען עליהם וזו היא ששנינו במסכת אהלות דופק דפקים טהור שלמעלה מן המצבה שנקר' גולל עושין בנין א' ומשימין אבן א' לראשו וא' לרגליו ואבן גדולה עליהם מלמעלה.
וכן פי' הרב מ' נתן בעל הערוך ז"ל כיוצא בזה שעושים שורות של אבנים בדפנו' ובראש וברגל ואח"כ מכסים אותו והדפנו' קרוי דופק והכסוי גולל ועושין דופן מועט לסמוך הדופק הגדול והוא הנק' דפק דפקים ומה שאמרו לענין אבל ר' יהושע אומר משיסתם הגולל משיסתמו הקבר באבן הגדולה שמגלגלין על פיו ומנהג היה לשום שם אבן מיד כשקברוהו ואף עכשיו עושין כן ובא למעט ואמר שפעמים שאין קוברין אותו אלא לשעה ואין סותמים אותו שאין מונין לו אבל.
אבל י"מ לפ"ז מה ששנינו בתוספתא דאהלות פ"ק מעשה בבית סגן ביהודה באחד שמת בע"פ והלכו לקוברו נכנסו האנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשי' מבחוץ נכנסו נשים וקברוהו והלכו האנשים ועשו פסחיהם בטהרה משמע שמשכו הארון בחבל והביאו המת שהיה בתוכו למערה אבל לפר"ת ז"ל קשיא שאין המת בתוך הגולל שיקבר במשיכתו.
ולפי' דחו ראיותיו של ר"ת ז"ל ואמרו שמתוך כך היו מדלגין ע"ג ארונות של מתים שכיון שאין כהן מוזהר על גולל ודופק דתניא במ' שמחו' ואיתא בתוספתא דמסכת מכות כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזהר עליו וגולל ודופק אמרינן בהדיא במס' נזיר שאין נזיר מגלח עליו כדאיתא בפ' כ"ג (נד, א).
ומה שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מפני שדרכן היה לקבור הארון ולהניח מקצתו מגולה על פני השדה וא"כ י"ל שלא היו סותמין הארון בכסויו אלא בבית הקברות א) או שפירו' סתומת הגולל כשסותמין אותו לגמרי שעד בית הקברות הולך הארון פתוח [מכוסה בכיסוי] ושם קובעים בו מסמר בכסוי ובדופן שלא יפתח לעולם ובאותה שעה חל אבלות עליו שאין אבלות כל זמן שהמת בבית כדאמרינן ומעשה שמת ר"ג הזקן כיון שיצא מפתח הבית א"ל ר' אליעזר כפו מטותיכם כיון שנסתם הגולל א"ל ר' יהושע כפו מטותיכם א"ל כבר כפינו ע"פ זקן וגרסי' בירושל' היו מוליכין אותו ממקום למקום כגון אילין דקיסרין דקוברין בבית' שרי איתנויי תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל אלמא אין סתימת הגולל אלא במקום שנקבר שם ולא בבית.
וי"א שהיה אותו הנסר שקובעי' עליו בתוך הקבראבל אינו נכון ויתברר ממה שכתבנו למעלה.
לימא ר"מ לטמיה. דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה. ומאן חכמים דאמרי מגע טרפה שחוטה לאו היינו רבנן דפליגי עליה בטומאת בית הסתרים בעלמא דאי הכי קשי' דרבנן אדרבנן ב) ומשום הכי דחקינן לאוקומא אפי' למ"ד טומאת בית הסתרי' לא מטמאה.
אבל טמא מגע מדרס. יש גורסין וחכמים מטהרין והם אומרים שחכמים מטהרין אפי' נגע בו הזב משום דאמרי' שבע ליה טומאה ור' יוסי מטמא בשנגע בו הזב דלא אמרי' שבע ליה טומאה אבל מטהר כשלא נגע בו משום דטומאת בית הסתרים לא מטמא'.
ואין זה נכון, לפי שאין בכל הנוסחאו' וחכמי' מטהריןובמקומה במ' טהרות לא משכחת לה. ועוד ק"ל דהא מבעיא בעי לה רבא בפ' הקומץ רבה אי אמרינן שבע לה טומאה והוינן עלה מדר' יוסי למפשט דלא אמרינן שבע לה טומאה ודחינן לה ולא אמרינן דתנאי היא ולא מייתי עלה הא.
אלא ודאי מאן תנא פליג עליה דר"מ ר' יוסי היא משום טומאת בית הסתרים דלא מטמאה ופי' שאם נגע בו הזב פי' שנגע בו ברגלו יחפה דאיכא מדרס ומגע באין כא' או אם נגע בו קודם המדרס דהויא ליה טומאה חמורה על טומאה קלה אבל נגע בו לבסוף לא דאמרי' שבע לה טומאה וכן מפו' שם בפ' הקומץ שלא כדברי רש"י ז"ל שאמר או לאחר שדרס עליו אלא שאין קושי' עליו בזה דבעיא ולא איפשיט' היא אי אמרינן שבע לה טומא' או לא.
הא דלא אקשי' לריש לקיש דאמר שחי' עושה נפול לר"מ ממתני' דנשחטה הוכשרו בדמיה משום דאיכא לדחויי כדדחינן.
והא דאקשי' אי מתה תנינא אי שחי' תנינא. אע"ג דפליגי עליה לישנא קמא דר' יוחנן ור"ל ושלחו מהתם דבשלהי פרקין אורחא דתלמודא בהכי כההי' דפ' השוחט גבי פרכוס מאי קמ"ל תנינא ואע"ג דרב פליג עליה ולית ליה כל שעושה דברים שאין המתה עושה דרב אוזוזי אוני אצטריך ליה או פשטה והחזירה ובשבת בפ' כירה ורב ששת מאי קמ"ל תנינא גבי משהה ע"ג קדרה ואע"ג דפליגי עלה כמה אשלי רברבי ולית הלכתא נמי כרב ששת.
הא דאמרינן סד"א הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו. איכא דק"ל ולימא בשר הפורש מן האבר ולא בעינן בשר הפורש מן הבהמה ופריק משום דהו"א דלא ליתכשר והא בורכא שאעפ"י שאינו מטמא טומאה חמורה מ"מ נעשה יד (לאבר) [לבשר].
ולאו קו' היא דאי תני סתם הוכשר הו"א אשר הפורש מן הבהמה ולאו אורחיה דתנא למיתני בשר הפורש מן האבר בפי' ושנה לנו שניהם דרך קצרה.
הא דאמרינן קמ"ל דבעי הכשר. פירש"י ז"ל משום דסופו לטמא טומאה חמורה אמרינן תחלתו לא אמרינן ואינו אלא משום שכששימש מעשה עץ בעלמא שימש וה"ה לסופו לטמא טומאה חמורה כגון בצק שבסדקי עריבה כדאיתא לקמן בפרק העור והרוטב.
הא דאמרינן ולהאי תנא דפריך טרפה דשחי' מטהר' מנ"ל. תמוה הוא, שהרי סיפא של ברייתא דפרכה קתני הכי בהדיא ת"ל מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה, ואיתא בספרא (שמיני י').
ומכאן יש ללמוד שאין בעלי הגמ' שונין ספרא ושמע השומע מקצתה של ברייתא ולא שמע סופה כמ"ש ביבמות היכא תני לה בת"כ וכו' אלמא ר' יוחנן לא הוה ידע ליה עד דגמריה מר"ל והיינו דאמרינן ואמרי לה במתניתין שיש מן התלמידים ששנאה והזכירה בבית המדרש או שמא במקום אחר היא שנויה דלא מסיים בה מן הבהמה מקצת בהמה אינה מטמאה וכו' והך דספר' לא שמיע ליה.
הא דתנן בן ט' חי טעון שחיטה לר"מ. פירש"י ז"ל דטעמיה דר"מ משום דקסבר חדשים קא גרמי לשווייה בהמה באפי נפשה ולרבנן חדשים ולידה גרמי דמרבי להו להתירא מכל הבהמה תאכלו ולדבריו תמוה הוא לר"מ מצא בה בן ט' מת דרישא אמאי שרי והא כלו לו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמי ליה לשוייה בהמה באפי נפשה ולאו קו' היא דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר"מ דמתרבה מכל הבהמה תאכלו אבל בן ט' חי דאיכא שחיטה בדידיה לא מרבה ליה ר"מ.
ובתוס' מפרשים דלא אמרי' חדשים גרמי אלא כשיצא לאויר העולם קודם מיתה ואפי' מת לאחר שחיט' אמו מותר לר"מ, ואינו נכון.
ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. פי' וחייבין עליו כרת דלית ליה לרבי יוחנן אליבא דר' יהודה כל היכא דלא מחייב אדם אנפש לא מחייב אכל דם וכדם התמצית דמו אבל לדידן לא קי"ל כרבי יוחנן בהא משום דלית' לדרבי יהודה אלא דמו אסור ואין חייבין עליו כרת אלא כדם האיברים א"נ כדם התמצית והכי נמי תניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבים עליו ומני רבנן היא ד) ומה שכתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמ' אבל ראה לאסור דמו ע"פ הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה או שמא מאי אוסר בדמו דקא"ר יוחנן באזהרה ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי.
מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח. פירש"י ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן דקי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן.
ובתוס' השיבו דאי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמרן שה מעליא הוא אלא מפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאיתא בבכורות ותמהני שהרי ע"כ יוצא דופן הוא ולא קרינן כי יולד ויפסל אפי' לר"מ.
לפיכך נ"ל כדברי רש"י ז"ל, ומעיקרא מקמי דתיסק אדעתין ג"ש דשה שה מפס' הו"א דלר"מ שה מעליא הוא דהא לאו בשרא בדיקולא הוא אבל השתא דקאמרינן ג"ש אפי' לר"מ (עלה) אין פודין בו כלל ורב אשי ה"ק ליה למר זוטרא מאי דעתיך דודאי שה הוא דמסתברא דלאו בשרא בדיקולא הוא כיון דרהיט ואזיל אלא מטעם ג"ש ילפת לה ואפי' לר"מ נמי א"כ אימא זכר תמים לגמרי ובן שנה ופריק תפדה תפדה ריבה.
הא דאקשי' א"ה אפי' כל מילי. ופריק א"כ שה שה מאי אהני לך ואי קשיא אימא איפוך אנא מסתברא בן פקועה הו"ל למעוטי שאינו קרוי שה דכבשרא בדיקולא דמי כך פירש"י ז"ל והיינו לרבנן וי"ל אפילו לר"מ נמי דמה מצינו בשאר כל הקדשים שבן פקועה אינו נוהג בו אף כאן אין בן פקועה נוהג בו.
מהו למנות בו א' וב'. פי' ככל עובר שניתר בשחיט' אמו כגון בן ח' בין חי בין מת שניתר בשחי' אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן.
ואיכא דרמו אשמעתי', כיון דאמרי רבנן מגע טרפה שחוטה שאינו נוהג אלא במוקדשים מאי הכשר בעי הא חיבת הקדש מכשרתן ולאו מילתא היא דמדר"מ מיהת קשיא ועוד שכל שאינו ראי' ליקרב ע"ג המזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשרתו.
אלא איכא למידק היכי אוקימנא דאתכשר בשחי' וכדר"ש הא ר"מ לית ליה דר"ש דתנן הוכשרו בדמיה. וי"ל ר"מ סבר שחי' מכשרת ודם מכשיר ור"ש סבר שחי' מכשרת ולא דם.
והא דתנן (לג,א) ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבו' לפי שלא הוכשרו בדם מני רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה וג' מחלוקות בדבר.
גי' הספרים כך הוא: א"ר חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה וכו'. וכן בדתני ר' חייא וכך פירושה דקס"ד דבבהמה כשרה קאמר והיינו דאקשי' טעון שחי' כמאן כר"מ ואם מת טהור מלטמא כמאן כרבנן ואע"ג דלרבנן מותר הוא באכילה הב"ע כגון שהפריס ע"ג קרקע וקמ"ל דאע"ג דאמרי רבנן בשהפריס צריך שחי' ה"מ להתירו באכילה משום מראית עין אבל אינו מטמא בנבלה ומיהו רישא דקתני טעון שחי' ליכא לאוקמה בשהפריס דהא שוחט ומצא בה קתני ועוד דלא הו"ל למתני טעון אבל סיפא ה"ק ואם מת לאחר מכאן טהור מלטמא במשא.
ולטעמיך הא דתני ר' חייא וכו' הא ל"ק ר' חייא וכו' אם כבר מצאו מת קאמר פירו' ובטרפה מיירי ומשו"ה טהור מלטמ' במשא אבל אינו מותר באכי' וה"ק השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' בכשרה טעון שחיטה ואם מצאו מת אפי' בטרפ' טהור מלטמא במשא.
אבל לדידך קשי' דליכא למימר ואם כבר מצאו מת קאמרת דא"כ גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימ' הלכה כר"מ אבל בריית' דר' חייא ר"מ קתני לה ועוד דקמ"ל שחייב במתנו'.
ופריק לדידי נמי ל"ק דבטרפה נמי קאמינ' וכרבנן וס"ל ד' סי' אכשר ביה רחמנא והא דקאמר [טעון] שחי' משום דלא ללמד שניתר בשחי' עצמו בלחוד אתי אלא ללמד נמי שהוא צריך שחי' שלא תעלה על דעתך כיון דסביר' לן שחי' שאינה ראויה שמה שחי' תהני ליה שחי' אמו ולא ליבעי שחי' כלל וכדאית' התם בפ' כיסוי הדם א"נ ה"ק כיון שאין שחי' אמו שחי' שלמה אף היא טעון שחיטה שאינו שחוט וחדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
ואי [קשיא], רבא כיון דס"ל ד' סי' אכשר ביה רחמנ' אמאי לא מוקי לה הכי דהא ר' חייא קתני נמי בהמה ומוקי לה בטרפה (אי) [איכא] למימר דר' חייא ל"ק דר' חייא אכל בהמה קתני בין כשרה בין טהורה וכדפי' א"נ לאפוקי מלת' מפומיה נתכוון כנ"ל ה).
וכן י"ל עוד דמעיקר' כי מקשה אסיפ'כמאן כרבנן הו"ל למידק לרבנן נמי אמאי טהור מלטמא במשא בלחוד באכי' נמי לשתרי אלא כיון דאיהי גופה קשי' ליה לא דייקי' אפי' באכילה דמסתייה בקר קמיית' ולא מיתוקמ' ליה אליב' דחד תנא בקושט' ולאו קושטא דייק עליה בפשיטו' אפילו באכי' נמי לא דק עליה ובמסקנ' איתרצא ליה כולה.
והאומר דרב חסדא בכשרה נמי אמר וכר"מ דאע"ג דס"ל לר"מ לענין אכילה טעון שחי' דבעי' סי' בגופה למשרייה אבל לטהורי מידי נבלה ד' סי' אכשר ביה רחמנא ושחי' אמו מטהרתו מידי נבלה אפי' לר"מ טועה הוא דלר"מ כל שיש לו חיות בפ"ע לא הוכשר בשל אמו דהא תני' לא אם טיהרתו שחי' טרפה אותו דבר שהוא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה ואם כדברי זה הרי עובר זה שאינו גופה ומטהרתו מידי נבלה ואינה מכשירתו באכי'.
ורש"י ז"ל מחק והגיה "טרפה" בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא ונכון הי' אלו היו הנוסחאות מודות אבל נעזר עזר מעט דבתוספ' דר' חייא תני בה טרפה.
לדברי האומר חוששי' לזרע האב בן פקוע וכו'. פירש"י ז"ל דלית ליה לרב משרשי' הא דאמרי' לעיל ד' סי' אכשר בה רחמנ' וא"כ אין הלכה כרב משרשיא ואע"ג דאקשי' מינה לעיל בריש פירקין משום דלאוקמה לדברי ר' ירמיה אליבא דברי הכל מהדרינן ומצינו הרבה בתלמוד שמק' ממימרא שאינה הלכה.
אבל בתוס' דקדקו עליו מההיא סוגיא דבריש פרקין דמשמע דבר פשוט דאבר היוצא אסור לעולם ואינו ניתר בשחיטת עצמו ואמאי נימא ד' סי' אכשר ביה רחמנ' דאמו לגופו ודעצמו לאותו אבר היוצא (וליכא) [איכא] למימר כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר כיון שיש שחיטה בגופו אלא ד' סי' אכשר רחמנ' בטרפה שאין שחיטתו מתרת באכילה הא בכשרה בשר' בדיקולא היא.
אבל גדולי המורים מהגאונים ז"ל אמרו שהלכה אין חוששין לזרע האב כלל ולדבריהם אין חוששין לרב משרשיא.
וההיא בן פקועה דנפל עליה דובא. משמע שטרפו, ולפי' הוצרך לבא לקמיה דרב אשי למהר לשוחטו וכן פירש"י ז"ל הזאב טרפו ולא היה יכול לחיות ואעפ"כ התירוהו בשחי' לפי שאינו טעון שחי' אלא מפני מראית העין ואין סי' טרפה אוסרין אותו כלל שאין לחוש בסימני טרפה מפני מראית העין שאין הרואה יודע בו שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו ועוד דלא שכיח (אי לא) [ולא] גזור בה רבנן.
אבל בחלבו הורה רבינו הגדול ז"ל שהוא אסור שכיון שהפריס ע"ג קרקע משום דמיחלף בחלב אחר וכ"כ בה"ג הפריס ע"ג קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא ובקלוט בן פקועה שאינו טעון שחיטה חלבו מותר משום דמדכר דכירי לה אינשי אלא שרבינו הגדול ז"ל לא כתבה לדאביי ושמא הוא מן הדברים שהשמיט מפני שאינם נמצאים פעם אחת בשמיטה.
תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. פירש רש"י ז"ל הואיל ואין כאן תקנה הקלו לו לסמוך על עם הארץ ואוכלו על פיו והא דנקט אף בתול משום דקתני רישא הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן דמאי בשבת שואלו דמשום כבוד שבת התירו לו לסמוך עליו אם אמר עשרתיו ואוכלו על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ובירושלמ' אמרו שם כשם שאימת שבת עליו כך אימת דימוע עליו פי' לפי שרואה שהשבת קובעת למעשר והוא סבור [דאסור] לאכול טבל בשבת יותר מבחול ולא משקר ליה ורבי שמעון שזורי סבר אימת דימוע עליו אפילו בחול לפי שאסור לאכול ממנו אפילו עראי לפיכך מודיעו שנדמע ואוכל על פיו.
ויש שמקשים על פירש"י ז"ל, הא תנן המזמן חברו לאכול עמו והוא אינו מאמינו על המעשרות בשבת שואל ואוכל על פיו אלמא לאו משום כבוד שבת הוא ולאו מילתא הוא שאם היה צריך לזימונו שלא היה לו צרכי סעודה מאי איכא למימר ולא פלוג רבנן.
ובירוש' (דמאי ד,א) נמי איכא דאמרי מפני כבוד השבת כדברי רש"י ז"ל וה"ג התם חברייא אמר בשם ר' חנינא מפני כבוד השבת התירו ומקשי' שאם מפני כבוד השבת ל"ל שואלו ומתרץ ע"י עילה א"ר ביבי בשם ר' חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת תני שואלו בחול לא יאכל בשבת מ"ד אימת שבת עליו ניחא מ"ד מפני כבוד השבת אפי' שואלו בחול יאכל בשבת.
ארכובה הנמכרת עם הראש. פרטו של דבר כך הוא: ג' עצמות הן התחתון נק' רגל וארכובה שלו היא הנמכרת עם הראש ובראשו העצם הקטן הנקרא ער"ק ובלעז בורנקינ"ק והוא מחבר השוק והרגל והעצם הב' הוא הנק' שוק ובלע"ז אשקטי"ל וראשו העליון היא ארכובה שכנגדו בגמל ניכר והעצם הג' שלמעלה ממנו הוא התחוב באליה ונק' קולית וצומת הגידים הוא בראש העצם הב' שהוא השוק מעילוי ערקומה עד מקום שמתפשטי' כמו שמפו' בגמ' ורב יהודה אמר רב פירשו למטה מן הארכובה השנוי במשנתי' למטה מן העצם הב' והוא מן הערקום ולמטה מקום שאין בו צומת הגידים כלל ולמעלה מן העצם התחתון שהוא הרגל כלומר שאם נשבר העצם הב' שמן הערקום ולמעלה שבו בעצם צומת הגידים טרפה ולפי' הקשו לו מאי וכן שניטל צומת הגידים שהרי בכלל נחתכו רגליה מן הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה נחתכו צומת הגידים דלמעלה ממש בסמוך לארכובה משמע ליה. ופירשו עולא ור' הושעיא וכולהו אליבא דרב פפי. למעלה למעלה מן הארכובה השנייה כלומר אם נחתך העצם הג' הנק' קולית טרפה ואם נשבר ורוב בשר קיים כשר כפי מה שמפו' בגמ'. וכן אם נשמט ראשו התחתון מן השוק טרפה אע"פ שכל הבשר קיים שהיא שמוטת ירך ע"פ מה שפירשנו בפ' א"ט. למטה למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידים כלומר שאם נשבר העצם הראשון שהוא הרגל או אפי' הערקום עצמו באמצעיתו עד מקום שמחבר הערקום לשוק כשרה משם ולמעלה בודקין בצומת הגידים כמו שמפו' בגמ' ושמועה ברורה היא כפירש"י ז"ל.
ופסקו הגאונים ז"ל ארכובה עליונה כנגדו בגמל ניכר ורש"י ז"ל מחמיר כלישנא קמא דרב ואין להחמיר כ"כ ומשמע מסוגייא דפרכיה דעולא דהיכא דנחתך הרגל לגמרי עור ובשר וגידין ועצמות למטה מן הארכובה העליונה ממקום שהגידין מתפשטי' וכלין ולמעלה אפי' זרקו לאשפה כשרה ואע"פ שהגידין וצומת שלהן הלך ונחתך וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה.
וא"ת א"כ נחתכו צומת הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכשר אם כדבריך ניקב הטחול יעקור ע"י סם או אם נעקר הרי כשרה וזהו התימא בעצמו וכן לקותא (בסול) בכוליא וכן מים סרוחים גבר הלקות ונפלו הכוליא הוו להו ניטלו הכליות וכשרה אלא כך ה"ה ומכיון שנחתך צומת הגידים נטרפה ואין לה התר וכן בטחול שניקב וכן בכוליא שלקתה ועל שהוא מתמה הטרפות כך הוא ואע"פ שיש בדרכי הרופאי' כן איברים שהוכו וחותכין אותם ומעלה ארוכה וכשנשארין מתים בהן אין בדברי חכמים כן אלא כל שאנו יודעים בהן שנטרפה בשבירת אבר שהיא מתה בו אסור' לעולם וצריך תלמוד.
ולפי דעתי שהדין הזה כך הוא נותן דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידים ושחטה ודאי טרפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואעפ"י שהיא חיה הימנו אם בא לחותכו למעלה מ"מ אינה חי' באותה טרפו' שבה כאותו ענין שהוא עכשיו וטרפ' היא זו דאי מבדרי לה סי' נמי לא חיי אבל אם נחתכו למעלה מצומת הגידין וחיתה ואח"כ נשחטה לאו נטולת הגידין היא זו אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה היא זו וכשרה וא"ת שמא כבר התחיל' מכתה להמית בה חולי הוא זה ומסוכנת כשרה ובודאי מצינו טרפה ונכשרת ריאה שניקבה מתחילה לא סביך בבשרא טרפה הדר סביך בבשרא זו כשרה וכן לקמן והוא דקנה גרמא דידה אלא דהתם מתחלה פסול החוזר להכשירו מעצמו הוא אבל זו כל זמן שהיא נטולת הגידין טרפה ולוקין עלה. חתך הרגל למעלה לאו נטולת הגידין היא זו וכללו של דבר בזה לקיימה כל י"ב חדש ולהכשיר' בכך ומכאן נלמוד דחסר ברגל במקום צומת הגידי' בשרה עד שהוא חסרון למעלה מן הארכובה.
וענין צומת הגידין עמד עליו הראב"ד ז"ל, וכך כתב וז"ל אמר אברהם בר דוד ז"ל ראיתי מה שפי' הרב צרפתי ז"ל בענין צומת הגידין עמ"ש בגמר' אלו הן צומת הגידין רבא א"ר אשי דאגרמא לבר רבה בר רב הונא א"ר אשי דעילוי ערקומ' וכולה מלתא וכו' ואלו עמדתי בסודו או הוקשה לי דבר אחר בו הייתי כותבו אך אלהים יודע עמד לפני ולא אתבונן חלף ולא אכיר מראהו.
והסוד הנגלה עלי בו מאין קשר וקושי זהו ואומר תחלה מה שראו עיני ומששו ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידים ב' מקומות הם באותו העצם הנק' אשקטי"ל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש וב' המקומות האלו הם המקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה והמקום האחר כלפי חוץ וזנב הבהמה נופלת עליו והוא מקום שהטבחים נוקבי' בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה מפני שאותם הגידים הם גסים וקשים מאד עתה שאלו בעלי הגמ' איזהו מקום צומת הגידין אם הוא החיצון או הפנימי ומאיזה מקום הוא מתחיל ובסוף שאלו עד היכן היא תפיסתו.
והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונ' אמר כי הפנימי הוא צומ' הגידין וקי"ל כרבה בר רב הונא דשמואל קאי כוותיה וסוגיא דשמעתא לקמן כוותיה כדמפרשי' לקמן בע"ה ורבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונ' אלא להגיד מקום התחלתו מעילוי ערקומה הן מתחילים להטרף הבהמה בהם ופי' ערקומ' בודקינ"ק והוא המפריש בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקומא הנקרא אשקנקיל"ם ואותו בידקינ"ק נמכר עם העוקץ ואותו העצם העקום שמחוברין בו הגידים התחתונים אשר בהם תולין הבהמה ראשו אחד חופהו הבורקנין והראש האחר עולה עם הגידים ונפרד מן הערקום ומפריד הגידים המחוברין בו מן הערקום ובינו ובין הערקום הטבחים נוקבין ותולין.
וההוא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידי' דערקומה גופה הוא היה מחמיר יותר וא"ל ר' אבא לא תציתו ליה אלא התחלתן מעילוי ערקומא והוא מקום שהטבחים נוקבים הבהמה לתלותה כאשר פי' אחרי זאת (ואמרו דברי רי"ש) [ואמר רב יהודה אמר שמואל] שאמר צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתים בא ליתן לנו סי' אם הם החיצונים או הפנימים ואמר כי המקום שהגידי' מצומתים זה עם זה הוא צומת הגידים שאמרו והם הם הפנימיים שאמרתי למעלה שהם ג' מחוברין זה לזה אבל החיצו' אין שלשתן מחוברין זה עם זה פי' כי אם הב' שהם גסים יוצאים עם העצם העקום שהוא חופה הבורקנין והג' מחובר אל הערקום ובין הב' הגסים ובאותו הג' הבהמה נתלית בשעת הפשט ולא תמצא דאותם כולם צמותים זה עם זה כי אם בפנימיים שהב' הקטנים הם שוכבים על הג' שהוא גם משניהם וגם זה עוד סי' אחר שהם הפנימיים מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרתין קטיני איפסיק אלימא אזד' רוב בנין וכו' אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי מניינא אלא בפנימיים כי החיצוניים השנים היוצאים מן העצם העקום ששניהם שוים ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפי' בב' מהם ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אעפ"י כי מהצעת המשנה דומה כי לא בא אביי לפ' אלא עד כמה הן מתפשטים אומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהם כי גם סי' אחרים בא לפרש בהם ולהודיע מה הם צומת הגידין לפי שיש גם בפנימיי' חוטי' אחרים והם מוזריקי דדמא ואינן לבנים כאותם שנקראו צומת הגידים גם אינם קשים וחזקים כמותה.
עוד ראיתי והנה ב' גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסי' באותו הגיד שהוא אלים מן השנים זולתי מן השנים הקטנים שהם מחוברי' עמו ואותם הגידים הקטנים הלבנים אשר אמרתי ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות בנקבות ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידי' כי אותם אינם נחשבים מן החשבון ואין הבהמ' נטרפת בהם והסי' היוצא לנו מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטים הוא מאשוני ורכיכי מאלימי וקטיני ומחוורי ולא חוורי כי כל מה שהגידי' עולין למעלה הם מתרככין כעין הבשר ומתדקדקין ומתאדמי' מ"מ עם אלו הסי' מתמעטין שאר החוטי' אשר שם והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידים. ע"כ דברי הרב ז"ל.
הא דאמר שמואל צומת הגידים שאמרו אפי' לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל כשרה. ל"ש בבהמה ול"ש בעוף אמרה ומיהו אנן כלישנא בתרא דרב קי"ל דאמר ברוב כל א' וא' דקי"ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דספקא דאורייתא הוא ולחומרא וכן דעת רבינו הגדול ז"ל שכתבם סתם.
ולימא מר עור משלים לבשר. פירשו הגאונים ז"ל שאין בשר בלא עור מציל אלא כשבשר ועור על גביו חופין את רובו כעין בשר שלם ולא נהיר' דא"כ בר גוזלא דרכיך כ"ש שהיה צריך עור ע"ג בשר.
ור"ח ז"ל כתב משלים כגון שהבשר חופה חצי העצם והעור משלימו לרוב וא"ת מצטרף אפילו חצי בחצי וראינו לרבותי' זולתי זה הפי' ויש בו פרכא ולפי' לא כתבנוהו ע"כ, ורש"י ז"ל נמי כך פירשה.
מתני': המבכרת שהפילה שליא ישליכנ' לכלבים. איכא למידק והתנן בבכורות המבכרת שהפילה חררת דם ה"ז תקבר ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומי עדיפא משליא דישליכנה לכלבים משום דלא חיישינן למיעוט'.
וזו אינה קוש' שהרי אמרו שם בגמ' וכי מאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה אבל בשלי' כיון שהדבר מפורסם וידוע שאין שלי' בלא ולד הכל יודעים שפטורה מן הבכורה. המבכרת שהפילה שליא ישליכנ' לכלבים. איכא למידק והתנן בבכורות המבכרת שהפילה חררת דם ה"ז תקבר ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומי עדיפא משליא דישליכנה לכלבים משום דלא חיישינן למיעוט'.
וזו אינה קוש' שהרי אמרו שם בגמ' וכי מאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה אבל בשלי' כיון שהדבר מפורסם וידוע שאין שלי' בלא ולד הכל יודעים שפטורה מן הבכורה.
ובמוקדשים תקבר. אמרי' בגמרא מ"ט רוב בר מקדש הוא פירש"י ז"ל בין זכר בין נקבה קדוש חוץ מנדמה. וק' אפי' נדמה נמי כיון דולדות קדשי' הם ודאי קדישי וכדאמרי' בתמורה בפ' יש בקרבנות צבור אבל כלאים טומטום ואנדרוגי' אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים וכיון דכלאים בולדות קדשים קדוש אין צ"ל נדמה דכלאים ודאי גריעי מנדמה וכדאתמר בפ' מרובה השתא כלאים איתרבי נדמה מיבעי' דאלמ' כלאים גריעי טפי.
וי"ל למ"ד ולדות קדשים ממעי אמן קדושים כולהו ודאי קדישי אבל למ"ד בהוייתן קדושים נדמה לא קדיש וכ"ש כלאים וסוגיין נקט ליה רוב למימרא דלכ"ע נמי קדוש כך מפורש בתוס'.