ברכות לה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כאן לאחר ברכה א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנא' (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקב"ה שנא' (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנסת ישראל שנא' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך מאי חבר הוא לאיש משחית א"ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים:
ר' חנינא בר פפא רמי כתיב (הושע ב, יא) ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב (דברים יא, יד) ואספת דגנך וגו' ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ת"ר אואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא, יד) ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא:
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן ואמר רבה בר בר חנה אר"י משום ר"י בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן במן המעשר דא"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנא' (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת שנא' (דברים כו, יב) ואכלו בשעריך ושבעו:
חוץ מן היין וכו':
מאי שנא יין אילימא משום דאשתני לעלויא אשתני לברכה והרי שמן דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בפה"ע אמרי התם משום דלא אפשר היכי נבריך נבריך בורא פרי הזית פירא גופיה זית אקרי ונבריך עליה בורא פרי עץ זית אלא אמר מר זוטרא חמרא זיין משחא לא זיין ומשחא לא זיין והתנן גהנודר מן המזון מותר במים ובמלח והוינן בה מים ומלח הוא דלא אקרי מזון הא כל מילי אקרי מזון נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בה' המינין בלבד וא"ר הונא באומר כל הזן עלי אלמא משחא זיין אלא חמרא סעיד ומשחא לא סעיד וחמרא מי סעיד והא רבא דהוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי טובא גריר פורתא סעיד ומי סעיד כלל והכתיב (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו' נהמא הוא דסעיד חמרא לא סעיד אלא חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח אי הכי נבריך עליה שלש ברכות לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא אי קבע עלויה סעודתיה מאי א"ל לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם:
גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן השמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ היכי דמי אילימא ודקא שתי ליה (משתה) אוזוקי מזיק ליה דתניא זהשותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש חהסך שמן של תרומה משלם את הקרן ומשלם את החומש אלא דקא אכיל ליה על ידי פת אי הכי הויא ליה פת עיקר והוא טפל ותנן זה הכלל טכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון דאמר רבה בר שמואל אניגרון מיא דסלקא אנסיגרון מיא
רש"י
[עריכה]
גוזל להקב"ה - את ברכתו:
וכנסת ישראל - שכשחטאו הפירות לוקין:
אין פשע - ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית:
לירבעם בן נבט - שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא:
בזמן שעושין רצונו - הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו:
דברים ככתבן - שלא יעסוק בדרך ארץ:
הנהג בהם - עם דברי תורה:
מנהג דרך ארץ - שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה:
אפשר - בתמיה אפשר כדבריך:
ביומי ניסן - ימי הקציר:
ביומי תשרי - דריכת הגתות והבדים:
דרך טרקסמון - דרך שערי החצר והבית:
פני הבית - פתח כניסה ויציאה:
אין הטבל מתחייב במעשר - מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן:
זית אקרי - והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן:
חמרא זיין - להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו:
ואמר רב הונא - הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה' מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין:
סעיד - חשיב טפי ממזון:
והכתיב ויין ישמח לבב אנוש - וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח:
אי הכי - דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (דף לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת:
אוזוקי מזיק - לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב:
דתני' - דלאו בר אכילה היא:
השותה שמן של תרומה - בשוגג:
משלם את הקרן - כשאחד מזיק את חבירו בממונו:
ואין משלם חומש - דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כב) פרט למזיק:
ע"י הפת - משום לפתן:
ע"י אניגרון - מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות:
דאמר רבה בר שמואל - לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו:
מיא דסלקא - מים ששלקו בהן תרדין:
תוספות
[עריכה]
כאן לאחר ברכה. וכן בפ' כל כתבי (שבת דף קיט.) אמרי' כשהיו מניחים השולחן היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין השולחן היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם:
כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך. וא"ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמי' ליה. וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינם צדיקים גמורים ועוד י"ל דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושים ואין עושין והכא בעושים ואין עושים כי הדדי נינהו:
דרך טרקסמון. פירש"י היינו דאורייתא אבל מדרבנן גם חצר קובעת כדמשמע בפ' יוצא דופן (נדה ד' מז:) איזהו חצר שחייב במעשר וכו' וכן מוכח בפ' המביא (ביצה דף לה.):
טובא גריר. מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנח' ולמעלה ואם רוצה לשתו' צריך לשתות הרבה דטובא מגריר גריר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
ו א מיי' פ"ג מהל' ת"ת הלכה ז', טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף כ"א [בהגה] וטור ושו"ע או"ח סי' קנ"ו:
ז ב מיי' פ"ג מהל' מעשר הלכה ו' ופרק ד שם, סמ"ג עשה קלה, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף פ"ג:
ח ג טור ושו"ע יו"ד סי' רי"ז סעיף י"ט:
ט ד טור ושו"ע או"ח סי' תע"א סעיף א':
י ה ו מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ב', סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ב סעיף ד':
יא ז מיי' פ"י מהל' תרומה הלכה י"א:
יב ח מיי' פ"י מהל' תרומה הלכה א':
יג ט מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ה', סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ב סעיף ד', ובטור ושו"ע או"ח סי' ר"ד סעיף י"ב, ובטור ושו"ע או"ח סי' רי"ב סעיף א':
ראשונים נוספים
כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל:
- ירושלמי: כתיב "לה' הארץ ומלאה"- הנהנה כלום מן העולם מעל, עד שיתירו לו כל המצות[?]. ר' חזקיה ר' ירמיה ר' אבין בשם ריש לקיש "אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך" (תהלים טז, ב)- אם אכלת וברכת כביכול משלך אכלת.
מאי חבר הוא לאיש משחית: פי' דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר.
ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום: כלומר בשלימות. מלאכתן עושין ע"י עצמן דכתיב ואספת דגנך. ואע"ג דלעיל מהאי קרא כתיב והי' אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך ע"י אחרים:
דרך טרקסמון: פי' טרק שער סימון בית:
דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית: פי' מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפי' ר' ינאי מודה דחצר קובעת ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות ג"כ יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים, ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפי ענינו וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפי' באכילת קבע לפי שלא הוקבעו ובשבת אסור אפי' אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע יצא שבת חזרו להיתירן אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפי' באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:
נימא בורא פרי הזית: משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר:
חמרא סעיד: פירוש סועד את הלב ומחזקו, זיין(?) הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתי' וסעדו לבכם:
אי הכי נברך עליה ג' ברכות וכו': וא"ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה ס"ד למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר"ו:
היכי דמי אי דקא שתי ליה: פירוש בעיניה אזוקי קא מזיק ליה, פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש, פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא. ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון. פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא:
וכתיב ואספת דגנך. ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום. ותימ[ה] והא לקמן מוקי לה ר' שמעון בן יוחאי בזמן שאין עושין רצונו של מקום דקאמר דמלאכתן נעשית ע"י עצמן. וי"ל, דודאי בצדיקים איירי קרא דהא כתיב והיה אם שמוע אלא אינם צדיקים גמורים שיהיו ראוין שתעשה מלאכתן ע"י אחרים. א"נ ר' חנינא בר פפא דריש ליה לקרא כר' ישמעאל דמוקי קרא בצדיקים גמורים.
ואספת דגנך (נהוג) [הנהג] בהם מנהג דרך ארץ. ור"י היה אומר דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד [תורה], דתנן במס' אבות {פ"ב, מ"ב}, יפה ת"ת עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר. כדדייק ביבמות בפ' החולץ {דף לח:}, מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ש"מ יורשי [האב] עיקר. ואין נראה לה"ר אלחנן, דאמרינן הכא ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, ותנן (אבות פ"ו), במ"ח דברים התורה נקנית. במיעוט דרך ארץ. ותנן {שם פ"ב} כל תורה שאין עמה מלאכה, לסוף בטלה וגוררת עון. ויש לדקדק, מדקאמר עמה מכלל שהתורה עיקר. ובהחולץ לא דייק אלא מייתור משנה, דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ולא קתני יחלוקו סתמא, אלמא יורשי האב הוו עיקר.
ר' שמעון אומר אפשר אדם חורש וכו'. לאו משום דסבר ר' שמעון שהוא [חייב כל היום], דהא איהו אמר בפ' שתי הלחם {דף צט:} במנחות, דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימ[ו]ש ספר התורה הזה מפיך.
דרך טרקסמון. פי' דרך שער, וטרק לשון סגירה כמו {דף כח:} טרוקי גלי. ובערוך פי' טרקסמון, כלומר דרך ירק, שכן אין מקפידין להכניסו דרך הבית לפי שאינו חייב במעשר. ולא נהירא, דירק נמי חייב במעשר מדרבנן.
עד שיראה פני הבית. הקשה ר"ת מדתנן בפ' יוצא דופן (נדה מז:}, איזהו חצר שקובע למעשר, חצר צורית. ועוד תנן {תרומות פ"ח, מ"ג} ומייתי לה בפ' המביא יין {ביצה דף לה.}, היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר, [ר' אליעזר אומר יגמור, ר' יהושע אומר] לא יגמור. וכן יש משניות הרבה כיוצא באלו שמוכיחות שחצר קובעת. ותירץ ר"ת דכל הנהו משניות לר' ינאי מדרבנן קאמרי, אבל מדאורייתא לא מחייב עד שיראה פני הבית.
[והרי] שמן זית דאשתני לעלויא. תימ[ה], מאי אשתני לעלויא איכא כיון ששותהו נקרא מזיק ופטור מן החומש. וי"ל, כיון דאשתני לעלויא ע"י אניגרון, ומי שחש בגרונו נהנה ממנו לרפואה, אשתני לעלויא קרינן ביה.
דהאמר רב יהודה [וכו'] שמן זית מברכין עליו וכו'. וממתניתין דקתני חוץ מן היין לא בעי לאקשויי, משום דמצי למדחי אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ.
השותה שמן של תרומה משלם את הקרן. תימ[ה], דמשמע הכא דהמזיק את הקדש או את התרומה משלם את הקרן, וכן בבא מציעא פרק השואל {דף צט:}, גבי האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה וכו', מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא, דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק שאינו משלם חומש, אבל קרן מחייב. וקשה מהא דאמרינן במעילה פרק הנהנה {דף יח:}, אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור, שנאמר ואיש כי יאכל קדש, פרט למזיק, אלמא משמע דמזיק פטור לגמרי. וכן בפ"ק דב"ק {דף ט.}, ובפרק הנזיקין {דף מט.}, גבי לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש. וי"ל, דמן התורה פטור לגמרי, ומדרבנן חייבוהו.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע, ומכל מקום אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל אלא שיעשנה עראי ויעשה תורתו קבע והוא שנא' לא ימוש ספר התורה וכו' יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך אלא התנהג בהם מנהג דרך ארץ כלומר שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו הענינים, ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו כדי שלא יטרוד בהם כל השנה הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי לא תיתו לבי רב דלא תיטרדו כולה שתא, וכל שתורתו קבע ומלאכתו עראי יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו:
כבר אמרנו שאין הטבל נקבע למעשר אע"פ שנמרח עד שיכנס לבית דרך הפתח מכל מקום צריך שתדע שכמו שהבית קובע כך החצר קובעת שמשנכנס לחצר דרך השער והוא הנקרא דרך טרסקמון הוקבע למעשר אע"פ שלא נכנס לבית אלא שאין כל החצרות שוות בדבר זה כמו שיתבאר במקומו וכן צריך שתדע שאסור להערים ולהכניסו דרך גגות וקרפיפות כדי להפטר מן המעשר על הדרך שביארנו בהכנסה במוץ שלה, אלא שמכל מקום אם עשה כן לא נתחייב עדיין במעשר כמו שביארנו, ויש מפרשים שכל שנמרח הוקבע בלא ראיית פני הבית שהמרוח והוא גמר עשיית הכרי אחר זרייה שהוא בהחלקת הכרי ברחת קובע אף בלא הכנסה דרך הפתח והוא טבל הגמור והוא נקרא גרנו למעשר, ואם לא מירח ראיית פני הבית קובעת אלא אם כן מכניסה במוץ ואם מרחה אחר כן הוקבע, הא אם הכניסה דרך הפתח ונקרה מן המוץ שאי אפשר עוד במירוח פטורה לעולם וזו ודאי אף לשטתנו כך היא אלא שהראשונה ר"ל להיות המירוח קובע מן התורה בלא ראיית הבית לא שמענו אלא שאם הכניסה ומירח אחר כן הוקבע אבל אין מירוח לבדו קובע אלא למי שאין כונתו להכניסן בביתו אלא למכרן בגורן:
כבר ביארנו על היין שמתוך חשיבותו קבע לו ברכה בפני עצמו וחשיבותו הוא שהוא זן וסועד את הלב כפת עצמו, ומכל מקום אין מברכין לאחריו ג' ברכות הואיל ואין אדם קובע סעודתו עליו, וכן הדין בתמרים שאמרנו עליהם שהם זנים וסועדים הואיל ואין דרך לקבוע סעודה בהם, ואפילו רצה זה לקבוע סעודתו ביין או בתמרים בטלה דעתו אצל כל אדם, ומכל מקום בדיעבד יצא על היין ועל התמרים בג' ברכות אבל תאנים וענבים ושאר מינים אע"פ שזנין ר"ל שממעטים הרעב הואיל ואין סועדים את הלב שיהא שבע וחזק בכך אפילו בדיעבד לא יצא אלא בברכה אחת מעין ג' אבל לא בג' ברכות:
אע"פ שאמרנו ביין ותמרים שזנין וסועדין ושאר הדברים אינן סועדים מכל מקום כל הדברים זנין הם, ומי שאמר כל הזן קונם עלי אסור בכל הדברים חוץ מן המים ומן המלח אבל אם אמר הזן והסועד לא נאסר בפירות אלא ביין ותמרים אינם מזון ואינו אסור אלא במה שמברכין עליו בורא מיני מזונות כגון חמשת המינים ואורז ודוחן על דעת קצת כמו שיתבאר:
השותה שמן זית לבדו הן לרפואה כגון חושש בגרונו הן שלא לרפואה אינו מברך כלל שאין כאן שום הנאה ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגופו, ויש מפרשים אזוקי מזיק ליה האדם לשמן ר"ל שהוא מפסידו אחר שאינו נהנה ממנו וכן פרשוהו גדולי המפרשים, ואם הוא אוכלו בפת או בתבשיל אינו מברך עליו כלל שהרי הפת או התבשיל עיקר ועליו הוא מברך, ואם שותהו שלא ברפואה על ידי אנגרון והוא מיץ של סלקא שהיו משימין בו שמן הרבה, ויש מפרשים בו המים שנתבשלה הסלקא בהם אלא שלדעתנו אין מברכין בזה ב"פ האדמה כמו שנבאר, אלא שעיקר הפי' על מיץ הסלקא הרי אנגרון עיקר ומברך על מיץ הסלקא ב"פ האדמה ולא על השמן ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר אינו מברך כלל שאף האנגרון בטל אצלו, ויש חולקים לומר שאף זה אנגרון עיקר ומברך עליו ואם שותהו לרפואה על ידי אנגרון זה, ומפני הרפואה הוא מוסיף בו בשמן עד שהשמן עיקר ושיש בן הנאת טעם מעט מברך על השמן וברכה שלו ב"פ העץ, זו היא שיטתנו בשמועה זו ויש חולקין בה בקצת דברים, ואף גאוני הראשונים חלקו בשמן על ידי אנגרון הג"ה [כן הוא ברשב"א בשם רב האי גאון ז"ל ושם מבואר טעמו ונימוקו] בין חול לשבת שבשבת מברך עליו בורא פרי העץ ובחול אינו מברך עליו, ואין אלו דברים של טעם אלא שעיקר הדברים כשיטתנו, וכל מה שאמרנו שאינו מברך כלל דוקא ברכת השמן אבל שהכל מברך וכן כתבוה גדולי המחברים, ויש אומר שאף שהכל אינו מברך וכן כל מה שנעשה לרפואה אם יש בו הנאת טעם קצת כגון מרקחות העושים לחולה מברך על העיקר שבו, והרפואות המרות שאין שום הנאה באכילתן אינו מברך כלל, ובמים יש אומר הואיל ואין הנאתן מרובה כל שלרפואה אינו מברך, ולי נראה שכל שהחולה שותה לצמאו מברך עליו ואפילו במים:
זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם הן באכילה בדבר הראוי לאכילה בין בשתיה בדבר הראוי לשתיה בין בסיכה בדבר הראוי לסיכה:
שתה שמן של תרומה הואיל ושתיית השמן אינה מצויה ולא עוד אלא שהוא מזיק לו משלם את הקרן אבל לא את החומש ואף הקרן יש אומר שמן התורה פטור אפילו בא ליד כהן, אלא שחכמים חייבוהו בקרן אחר שבא ליד הכהן, הג"ה [ דבריו תמוהין מ"ט יפטור בתרומה שבא ליד כהן, כיון דתרומה נכסי כהן כמבואר בפ"ב דבכורים א"כ הוי כמזיק את ההדיוט וכן מבואר בתוס' ב"ק ד' ז' ד"ה שור ע"ש] וכן הדין בכל שהוא מזיק את ההקדש אבל פטור הוא מן החומש, הא אם סך אפילו ביין ושמן כאחד משלם קרן וחומש:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
מאי חבר הוא לאיש משחית - פירוש דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר:
ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - כלומר בשלימות:
מלאכתן עושין על ידי עצמן דכתיב ואספת דגנך - ואף על גב דלעיל מהאי קרא כתיב והיה אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך על ידי אחרים :
דרך טרקסמון - פירוש טרק שער.סימון בית:
דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית - פירוש מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפילו ר' ינאי מודה דחצר קובעת. ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים. משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות גם כן יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר. ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי. ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים. ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפני ענינו. וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפילו באכילת קבע לפי שלא הוקבעו. ובשבת אסור אפילו אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע. יצא שבת חזרו להיתירן. אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפילו באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב. וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:
נימא בורא פרי הזית - משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי. ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר:
חמרא סעיד - פירוש סועד את הלב ומחזקו. זיין הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב. ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתיב וסעדו לבכם:
אי הכי נברך עליה שלוש ברכות וכו' - וא"ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה סלקא דעתין למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר"ו:
היכי דמי אי דקא שתי ליה - פירוש בעיניה:
אזוקי קא מזיק ליה – פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל:
כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש - פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא:
ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון - פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה