שולחן ערוך אורח חיים ריב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · ריב · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פירוש דבר בלתי נחשב) מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה לא מבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל.

הגה: ויש אומרים אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר (אגור בשם אור זרוע). הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל לשתיה ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר (תרומת הדשן סימן ל"ה):

מפרשים

מגן אברהם

(א) העיקר מעורב:    וכל שהוא הרוב הוא העיקר כמ"ש סי' ר"ח ס"ז וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו כמ"ש שם ס"ב, ובלבד שיהא בהם ממש אבל עם ערבו במים עד שהוא רך מברך שהכל ע"ש ס"ו ועמ"ש סוף סימן ר"ד:


(ב) כגון שאוכל:    כלומר דקשה ממ"נ אם אינו רעב למה אוכל פת ואם הוא רעב ה"ל פת עיקר לז"א כגון וכו' כלו' שאינו רעב רק שאכל דבר מתוק ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו וכיון שאין עיקר אכילתו בשביל הפת אין מברך עליו (תר"י) וע' בהג"ה וא"ת ליברך על פירות המתוקים ולפטור המליח והפת וי"ל דבשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות א"נ מיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד (תוס') פי' דשינה מקומו דלא כנ"ץ וב"ח ועיין סי' קע"ח משמע מדבריהם דאלו היה יודע שיחלש לבו אף על פי שלא הי' לפניו המליח נפטר בברכת הפירות וכ"מ סי' ר"ו ס"ה וז"ל הב"ח ולתי' הראשון אוכל פירות ג"כ בשעה שאוכל המליח והפת אלא שכבר בירך על הפירות כשלא היה שם עדיין מליח ופת וכו', וע"ש קצת סתירה בדבריו מה שהקשה מסי' קע"ז ס"ד גם מ"ש לפ' תר"י ל"נ אלא מיירי שם שהפירות עצמו מפזר עליהם מלח הרבה ואוכל פת עמו לכן מברך על הפירות ע"ש, וכ' בשל"ה מי שאוכל פת למתק השתיה מברך על המשקה ופוטר הפת אם היה דעתו עליו בבירור או שדרכו כך ברוב הפעמים לאכול פת באמצע השתיה והוי כאלו דעתו עליו ובלא"ה צריך לברך עכ"ל, וז"ל בעל המאור גבי דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן וא"ת מאי קמ"ל מתני' היא כל שהוא עיקר וכו' וי"ל דקמ"ל אף על פי שלא היה דעתו עליו בשעה שבירך על הפת אימא לבעי ברוכי קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברוכי עכ"ל, צ"ל דוקא בפת דיש קבע לסעודה ודעתו על כל מה שיביאו לו כמ"ש סוף סימן קע"ז אבל בשאר עיקר וטפלה בעינן שיהא דעתו עליו וכמש"ל דאל"כ ה"ל לר"פ לומ' הדין אמתני' דכל שהוא עיקר וכו' ולאשמעינן אפי' אין דעתו עליו אלא על כרחך דוקא בפת אמרי' כן ואם לא הי' דעתו עליו מברך שהכל על הפת כמ"ש בהג"ה:


(ג) הטפל חביב:    ז"ל הרב"י כ' האגור בשם א"ז דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אבל אם הצנון עיקר ולא חביב יברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כה"ג עכ"ל וצ"ע מ"ש ולא חביב משמע דאף כששניהם שוין מברך על הזית וצ"ע למה דהא הצנון עיקר וע"ק מ"ש ואפושי ברכו' עדיף וכו' אדרבא הא קי"ל דאסור להרבות כמ"ש ס"ס רט"ו וע"ק דאמרי' דף מ"א רי"א מברך על הזית כו' ול"ל לר"י כו' דלמא מ"מ ס"ל לר"י היכ' דאיכא מין ז' מברך על מין ז' כי היכי דס"ל לא"ז דמברך על החביב והא דתני' מברך על הצנון מיירי כשהצנון חביב לכן נ"ל דה"פ של הא"ז ה"מ כשהצנון עיקר וחביב כלומ' כמ"ש רש"י שבשבילו התחיל האכיל' ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל ע"כ כלומר שנחלש לבו וחפץ לאכול צנון שעיקר אכילתו צנון וכדאמר בגמ' באוכלי' פירות גינוסר שנו אבל אם הצנון עיקר ולא חביב וכו' כלומר שלא הי' נחלש לבו רק שאכל צנון עם זית אף על פי שלכאורה הזית טפל לצנון מ"מ אין הצנון עיקר דדלמא הזית עיקר שהרי אוכל שניהם זה עם זה ואין הצנון חביב עליו יותר מהזית וא"כ מברך על הזית בפה"ע ואח"כ מברך בפה"א על הצנון דמין ז' עדין י"ל דכה"ג דבפה"ע עדיף וא"ל שיברך בפה"א על הצנון ויפטור הזית דהא קי"ל בירך על פירות האילן בפה"א יצא דאפושי ברכות עדיף דאסור לעשות כן לכתחלה כמ"ש רסי' ר"ו ע' בגמרא ובפירש"י שדברי כנים וכ"מ באגור שהביא ל' הברייתא ע"ש וכ"מ בסי' קע"ז דקי"ל דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן הואיל והפת עיקר אף על פי שמסתמא הן חביבים מפת וכ"כ בחידושי רשב"א דף מ' בשם הירוש' דאע"פ דהטפל חביב מברך על העיקר, מי ששורה אחר אכילתו מעט פת ביין שרף ואוכלו לעכל המאכל נרא' לברך על היי"ש שאין כונתו לאכול לחם רק כונתו על היי"ש אלא מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת וה"ל כמו שמן שכתבתי בסי' ר"ב ס"ד דמברך על השמן מ"מ אם אוכל קודם אכילתו פת שרוי ביי"ש ודאי ג"כ כונתו לסעוד הלב וה"ל פת עיקר ומברך המוציא וע' בתו' דף מ"א ד"ה הלכתא וכו' וברא"ש שם, כתב בשל"ה דטוב למנוע מלאכול פת בשעת השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלו משום מילוי כרס דאז צריך לברך המוצי' או שאוכלו למיתוק השתיה וכתב דכשאוכלו למיתוק השתיה יטול ידיו בלא ברכה ובתשובת רמ"א כתב שא"צ נטילה וכ"כ מט"מ בשם רש"ל ועיין ריש סימן קנ"ח:


(ד) רק שהכל הואיל כו':    נ"ל דהא"ז ס"ל דדוק' בזה שהוא טפל לשתיית שאר משקין והי' ראוי לברך על המשקה שהכל לפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה מברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר אבל כשברכת העיקר הוא דבר אח' אין מברך עליו שהכל אבל בת"ה הבין דהא"ז מיירי דאפילו רוצה לשתות יין מברך על הגרעין שהכל הואיל והן טפלים הפסידו ברכתן העצמי' ומברך שהכל ואח"כ מברך על היין בפה"ג וצ"ע מנ"ל הא וגם הרב"י חולק עליו לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו עמ"ש סימן קע"ד ס"ז:

באר היטב

(א) שהוא עיקר:    וכל שהוא הרוב הוא העיקר וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו ובלבד שיהא בהם ממש אבל אם עירבו במים עד שהוא רך מברך שהכל עיין סי' ר"ח ס"ו ועי' סוף סי' ר"ד. מ"א.


(ב) שלא יזיקנו:    אבל האוכל הערינג עם פת הפת עיקר והערינג בא ללפת הפת ט"ז ע"ש. מי שאוכל פת למתק השתיה מברך על המשקה ופוטר את הפת אם היה דעתו עליו בבירור או שדרכו בכך ברוב הפעמים לאכול פת באמצע השתיה והוי כאלו דעתו עליו ובלא"ה צריך לברך מ"א של"ה וכ"כ הט"ז סק"א. ויש למנוע מלאכול פת בשעת השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלו משום מילוי כרסו דאז צריך לברך המוציא או שאוכלו למיתוק השתיה. וכשאוכלו למיתוק השתיה יטול ידיו בלא ברכה של"ה והמ"א כתב בשם תשובת רמ"א ובשם מט"מ משם רש"ל שא"צ נטילה.


(ג) טפל לד"א:    נ"ל דוקא בזה שהוא טפל לשתית שאר משקין והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה מברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר אין מברך עליו שהכל. ובת"ה הבין אפי' רוצה לשתות יין מברך על הגרעין שהכל הואיל והן טפלים הפסידו ברכתן העצמית ומברך שהכל ואח"כ מברך על היין בפה"ג וצ"ע מנ"ל הא לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו מ"א. ועיין ט"ז.


משנה ברורה

(א) אם העיקר מעורב:    כגון כל תערובות שני מינים שהאחד הוא העיקר והשני אינו בא אלא לתקנו ולהכשירו או אפילו שניהם עיקרים אלא שהאחד מרובה מחבירו הרוב הוא העיקר כמ"ש סימן ר"ח ס"ז ואפילו כל מין ומין עומד בפני עצמו וניכר נמי בתר רוב אזלינן וע"כ בפורים שמרקחין שומשמין בדבש ומערבין בהם פתיתי אגוז כל שרוב שומשמין בתר העיקר אזלינן ומברך פרי האדמה ומיהו כ"ז דוקא בששניהם הוא דבר חשוב הא אם אחד מהן אינו דבר חשוב אף שהוא הרוב בטל הוא לגבי מיעוט החשוב דהוא העיקר ועיין סימן ר"ד סי"ב ובמש"כ שם. ודע דבחמשת מיני דגן קי"ל לעיל בסי' ר"ח דאם מעורבין עם שאר מינים אפילו הם המיעוט כל שניתן בהתבשיל לטעם אזלינן בתרייהו ומברך עליהם במ"מ לבד ונפטר תערובות הרוב מפני שמיני דגן נחשבין לעיקר תמיד אך בלבד אם יש בהם ממש אבל אם עירב קמח במים הרבה כ"כ עד שהוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך שהכל:


(ב) כל אחד לבדו:    בין שאוכל העיקר והטפל בבת אחת בין שאוכל העיקר תחלה והטפל אח"כ וכדלקמיה:


(ג) שאוכל דג מליח:    כגון שאכל דבר מתוק מקודם ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו אבל אינו תאב כלל לאכול פת לכן הוי הפת טפל משא"כ אם הוא תאב לאכול פת ג"כ אע"פ שאוכלו עם המליח כהנהוג לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם פת אינה טפלה אליו אפילו אם תאב להמליח יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח [אחרונים]:


(ד) כיון שהוא טפל:    ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל [גם בעינן דוקא שיאכל הטפל באותו מקום לאפוקי כששינה מקומו בינתים] אבל אם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאכול הטפל צריך לברך גם על הטפל אך אז מברך על הטפל רק שהכל דעכ"פ טפל הוא ומפסיד ברכתו העיקרית ודומיא דפסק הרמ"א לקמן בהג"ה דאם אוכל הטפל קודם העיקר אף דצריך לברך עליו בפ"ע ואינו נפטר בברכת העיקר שיברך אח"כ מ"מ כיון שהוא טפל מפסיד ברכתו העיקרית. האנוס"י שאוכלין אחר הסעודה למתק שתית היין ששתה מקודם א"צ לברך עליהן דהן טפלין להיין וברכת היין פוטרתן וה"ה כששתה שאר משקין תוך הסעודה ואוכל אח"כ אנוס"י למתק השתיה א"צ ברכה משום דברכת הלחם פוטרתן דהמשקה טפל ללחם והאנוס"י למשקה:


(ה) ואח"כ מברך על העיקר:    עיין במ"א ובביאור הגר"א שהקשו כמה קושיות ע"ז ומסיק המ"א לדינא דאין חילוק בזה וגם בא"ר הביא בשם בה"ג וכלבו שכתבו בהדיא שאפילו אם הטפל חביב עליו מברך על העיקר לבד והטעם דאף שהטפל חביב עליו בעצם יותר מ"מ עתה איננו אוכלו רק בשביל העיקר שבשבילו הותחל האכילה ובלתו לא היה אוכל הטפל כלל. וע"ש עוד דכל זה אפילו בשאין ברכותיהן שוות וגם אין אוכלן ביחד ובפרט כשברכותיהן שוות או שאוכלן ביחד בודאי מברך על העיקר לבד. מי ששתה יין שרף ואוכל איזה דבר או מעט פת אחריו להפיג חריפות השתיה נעשה הפת טפל וא"צ לברך עליו אכן דוקא כשהיה דעתו עליו בשעת ברכה או שרגיל בכך ברוב הפעמים וכנ"ל בסק"ד עי"ש ולענין נטילת ידים עיין לעיל בסי' קנ"ח סק"י במ"ב וכ"ז כשאין כוונתו לאכול הטפל שאינו רעב כלל ואינו אוכל אותו רק להפיג המרירות אבל אם כוונתו בשביל הטפל ג"כ כגון ששותה יי"ש ואוכל ג"כ לעקא"ך עם מרקחת אע"ג שנראה שאחד עיקר והשני טפל כיון שכוונתו לאכילת שניהם א"כ אין זה טפל לזה וצריך לברך על הלעק"ך או על המרקחת תחלה שהם חשובין ואח"כ מברך על היי"ש אף שהיי"ש חביב עליו. וה"ה כשרוצה לאכול שאר דברים אינו מותר רק כשרוצה לאכול רק מעט כדי להפיג המרירות אז הוי טפל אבל כשרוצה לאכול יותר מזה אין שייך שם טפל כלל כיון שאוכל אותם מחמת עצמותם כדי לסעוד הלב וכתבו האחרונים בשם השל"ה דטוב למנוע מלאכול פת למיתוק שתיית הי"ש כי מי יוכל להבחין היטב אם הוא רק להפיג מרירותו או גם לסעוד הלב דאז צריך לברך המוציא ונט"י. ומי ששורה אחר גמר אכילתו מעט פת ביי"ש לעכל המאכל יש לברך על היי"ש דעיקר כוונתו אז על היי"ש כדי לעכל ואין שייך להסעודה ורק מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת להפיג קצת מרירותו והו"ל היי"ש עיקר [מ"א] ומא"ר משמע דטוב באופן זה שישתה תחלה מעט יי"ש קודם ששורה בו הפת ויברך עליו. ועיין לעיל בסי' קע"ד סקל"ט במ"ב דאם אחר שאכל מאכל שמן לקח מעט יי"ש להפיג השמנונית שבפיו אם רגיל בכך א"צ ברכה דהוא טפל לפת:


(ו) שאוכלן ביחד:    ואם אוכל פת כיסנין עם גבינה או שאר דבר ללפת בו אף שהם ג"כ חביבים עליו והוא תאב לאכול אותם מ"מ מברך רק על הכיסנין לבד דמסתברא שהוא העיקר אצלו וה"ה בכל דבר כשאוכל עם מין אחר ללפת בו דמה שאוכל ללפת נחשב רק כטפל:


(ז) העיקר תחלה:    ואח"כ הטפל כדי למתק את העיקר כגון אכל תחלה צנון ואח"כ זית להפיג חרפו של צנון וכה"ג שאר טפל וכנ"ל בס"א:


(ח) או שאוכל גרעיני וכו':    ר"ל ג"כ שאוכלן קודם שמתחיל לשתות כדי למתק השתיה ששותה אח"כ:


(ט) על האוכל תחלה וכו':    דבשלמא כשמברך על העיקר תחלה ממילא הטפל בכלל משא"כ כשאוכל הטפל מקודם לא יתכן שיפטרנו אח"כ העיקר מברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה:


(י) רק שהכל:    ר"ל דכיון דעכ"פ אכילתו הוא לטפל לד"א הפסיד ברכתו הראויה לו ומברך שהכל כדי שלא יהנה בלי ברכה והנה הרמ"א סתם בזה ולא הזכיר שום חילוק דמיירי בכל גווני אבל המ"א חילק בזה ודעתו דדוקא אם שותה משקין שברכתו שהכל והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה צריך לברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר וממילא נפטר גם העיקר בברכתו אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר כגון ששתה יין אין מברך על המאכל שמקודם שהכל רק ברכתו הראויה לו. ולכתחלה טוב למנוע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר:


(יא) הואיל והוא טפל לד"א:    ואם הטפל חביב עליו מברך עליו ברכה הראויה לו [ט"ז וא"ר]:

ביאור הלכה

(*) אם העיקר מעורב:    עיין במ"ב ובדה"ח אות י"ח [בדין דברים המטוגנים] כתב וז"ל אם אוכל שני מאכלים שהן מעורבין בקערה אחת אם עיקר כונתו על האחד מברך עליו ופוטר השני אפילו הוא המועט ובסתם מה שהוא הרוב הוא העיקר עי"ש אבל אם יש בתערובות אפילו מעט מה' מינים שעירב בתוכו כדי לאכול מברך במ"מ ופוטר השני עכ"ל אכן בח"א בכלל נ"א סי"ג ובכלל נ"ד ס"ט מצדד דהיכא דמינכר ומובדל כל מין בפני עצמו מברך על כל מין ומין ולא אזלינן בתר רובא ולא בתר ה' מיני דגן ולמעשה נראה דספק ברכות להקל ולא יברך אלא כברכת הרוב וכן בתבשיל שמעורב בו מה' מיני דגן יברך רק במ"מ [וגם על המחיה בסוף אם יש בו כזית דגן בכדי אכילת פרס] וכן משמע בפמ"ג בפתיחה בענין ברכת הנהנין אות י"א דאפילו היכא דמינכר כל אחד בפ"ע נמי בתר רובא אזלינן וכן בתר ה' מינין אפילו הם המיעוט ולא יברך אלא ברכה אחת וכן שמעתי מורים בשם גאון אחד. והרוצה לחוש לדעת הח"א ימעך הפרי אדמה ויהיה מעורב עם פתיתי העיסה או הגרויפין על ה' מיני דגן ויאכלם ביחד ויברך בורא מיני מזונות על שני המינים ביחד. וכן לענין שארי מינים שאינם מחמשה מיני דגן אם הרוב ממין אחד והמין השני שהוא המועט מובדל בפ"ע כגון שבישל ביחד תפוחים עם מעט תפוחי אדמה וכה"ג ימעך המיעוט ויברך כברכת הרוב:.


(*) ואינו מברך עליו רק שהכל:    עיין במגן אברהם במה שהסביר טעם הא"ז וכ' אבל בת"ה הבין דהא"ז מיירי וכו' והנה עצם טעם הדבר מבואר בד"מ וז"ל מאחר שהוא טפל לד"א ואין עיקר ההנאה מאותו דבר שיברך עליו כברכתו הראויה אלא שצריך לברך שלא יהנה מן העולם בלא ברכה וכשמברך עליו שהכל הרי בירך וכו' ולכאורה אפשר לומר דהרמ"א אזיל לשיטתיה בסימן ר"ד סי"א בהג"ה שכתב שם וז"ל וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה מברכין עליו שהכל והוא מדברי הרא"ה שמובא שם בב"י והטעם דכיון שהדבר מיוחד רק לרפואה ולא ליהנות ממנה לא שייך בה ברכה העצמית ורק שהכל מברך דאף שהוא אינו מכוין ליהנות הא עכ"פ נהנה וה"נ בעניננו אפשר לומר דכיון שאין כונתו ליהנות מהטפל רק לאגוני שלא יזיק לו העיקר לא שייך לברך עליו ברכה העצמית רק שהכל מיהו באמת יש לחלק דהתם אין הבריאים רגילין בו כלל ולכן הפסיד ברכתו משא"כ הכא דמאכל בריאים הוא אלא שהוא לקח אותו עכשיו לטפל עדיף טפי. ועכ"פ נלענ"ד דלפי מה שהסכימו שם רוב הפוסקים בדין זה דלא כהרא"ה וכמבואר בדברי האחרונים שם דאף שהוא עומד לרפואה ומתכוין לרפואה כיון שהוא עכ"פ נהנה מברך עליו ברכתו הראויה לו וכ"ש בעניננו דלא גרע מזה דאף שאין כונתו לאכילת הטפל בעצמו מברך עליו ברכתו הראויה לו ועיין בביאור הגר"א שמפקפק ג"כ על עיקר דין הא"ז וכתב שהוא תמוה:.





▲ חזור לראש