מגן אברהם על אורח חיים ריב
סעיף א[עריכה]
(א) העיקר מעורב: וכל שהוא הרוב הוא העיקר כמ"ש סי' ר"ח ס"ז וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו כמ"ש שם ס"ב, ובלבד שיהא בהם ממש אבל עם ערבו במים עד שהוא רך מברך שהכל ע"ש ס"ו ועמ"ש סוף סימן ר"ד:
(ב) כגון שאוכל: כלומר דקשה ממ"נ אם אינו רעב למה אוכל פת ואם הוא רעב ה"ל פת עיקר לז"א כגון וכו' כלו' שאינו רעב רק שאכל דבר מתוק ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו וכיון שאין עיקר אכילתו בשביל הפת אין מברך עליו (תר"י) וע' בהג"ה וא"ת ליברך על פירות המתוקים ולפטור המליח והפת וי"ל דבשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות א"נ מיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד (תוס') פי' דשינה מקומו דלא כנ"ץ וב"ח ועיין סי' קע"ח משמע מדבריהם דאלו היה יודע שיחלש לבו אף על פי שלא הי' לפניו המליח נפטר בברכת הפירות וכ"מ סי' ר"ו ס"ה וז"ל הב"ח ולתי' הראשון אוכל פירות ג"כ בשעה שאוכל המליח והפת אלא שכבר בירך על הפירות כשלא היה שם עדיין מליח ופת וכו', וע"ש קצת סתירה בדבריו מה שהקשה מסי' קע"ז ס"ד גם מ"ש לפ' תר"י ל"נ אלא מיירי שם שהפירות עצמו מפזר עליהם מלח הרבה ואוכל פת עמו לכן מברך על הפירות ע"ש, וכ' בשל"ה מי שאוכל פת למתק השתיה מברך על המשקה ופוטר הפת אם היה דעתו עליו בבירור או שדרכו כך ברוב הפעמים לאכול פת באמצע השתיה והוי כאלו דעתו עליו ובלא"ה צריך לברך עכ"ל, וז"ל בעל המאור גבי דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן וא"ת מאי קמ"ל מתני' היא כל שהוא עיקר וכו' וי"ל דקמ"ל אף על פי שלא היה דעתו עליו בשעה שבירך על הפת אימא לבעי ברוכי קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברוכי עכ"ל, צ"ל דוקא בפת דיש קבע לסעודה ודעתו על כל מה שיביאו לו כמ"ש סוף סימן קע"ז אבל בשאר עיקר וטפלה בעינן שיהא דעתו עליו וכמש"ל דאל"כ ה"ל לר"פ לומ' הדין אמתני' דכל שהוא עיקר וכו' ולאשמעינן אפי' אין דעתו עליו אלא על כרחך דוקא בפת אמרי' כן ואם לא הי' דעתו עליו מברך שהכל על הפת כמ"ש בהג"ה:
(ג) הטפל חביב: ז"ל הרב"י כ' האגור בשם א"ז דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אבל אם הצנון עיקר ולא חביב יברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כה"ג עכ"ל וצ"ע מ"ש ולא חביב משמע דאף כששניהם שוין מברך על הזית וצ"ע למה דהא הצנון עיקר וע"ק מ"ש ואפושי ברכו' עדיף וכו' אדרבא הא קי"ל דאסור להרבות כמ"ש ס"ס רט"ו וע"ק דאמרי' דף מ"א רי"א מברך על הזית כו' ול"ל לר"י כו' דלמא מ"מ ס"ל לר"י היכ' דאיכא מין ז' מברך על מין ז' כי היכי דס"ל לא"ז דמברך על החביב והא דתני' מברך על הצנון מיירי כשהצנון חביב לכן נ"ל דה"פ של הא"ז ה"מ כשהצנון עיקר וחביב כלומ' כמ"ש רש"י שבשבילו התחיל האכיל' ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל ע"כ כלומר שנחלש לבו וחפץ לאכול צנון שעיקר אכילתו צנון וכדאמר בגמ' באוכלי' פירות גינוסר שנו אבל אם הצנון עיקר ולא חביב וכו' כלומר שלא הי' נחלש לבו רק שאכל צנון עם זית אף על פי שלכאורה הזית טפל לצנון מ"מ אין הצנון עיקר דדלמא הזית עיקר שהרי אוכל שניהם זה עם זה ואין הצנון חביב עליו יותר מהזית וא"כ מברך על הזית בפה"ע ואח"כ מברך בפה"א על הצנון דמין ז' עדין י"ל דכה"ג דבפה"ע עדיף וא"ל שיברך בפה"א על הצנון ויפטור הזית דהא קי"ל בירך על פירות האילן בפה"א יצא דאפושי ברכות עדיף דאסור לעשות כן לכתחלה כמ"ש רסי' ר"ו ע' בגמרא ובפירש"י שדברי כנים וכ"מ באגור שהביא ל' הברייתא ע"ש וכ"מ בסי' קע"ז דקי"ל דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן הואיל והפת עיקר אף על פי שמסתמא הן חביבים מפת וכ"כ בחידושי רשב"א דף מ' בשם הירוש' דאע"פ דהטפל חביב מברך על העיקר, מי ששורה אחר אכילתו מעט פת ביין שרף ואוכלו לעכל המאכל נרא' לברך על היי"ש שאין כונתו לאכול לחם רק כונתו על היי"ש אלא מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת וה"ל כמו שמן שכתבתי בסי' ר"ב ס"ד דמברך על השמן מ"מ אם אוכל קודם אכילתו פת שרוי ביי"ש ודאי ג"כ כונתו לסעוד הלב וה"ל פת עיקר ומברך המוציא וע' בתו' דף מ"א ד"ה הלכתא וכו' וברא"ש שם, כתב בשל"ה דטוב למנוע מלאכול פת בשעת השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלו משום מילוי כרס דאז צריך לברך המוצי' או שאוכלו למיתוק השתיה וכתב דכשאוכלו למיתוק השתיה יטול ידיו בלא ברכה ובתשובת רמ"א כתב שא"צ נטילה וכ"כ מט"מ בשם רש"ל ועיין ריש סימן קנ"ח:
(ד) רק שהכל הואיל כו': נ"ל דהא"ז ס"ל דדוק' בזה שהוא טפל לשתיית שאר משקין והי' ראוי לברך על המשקה שהכל לפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה מברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר אבל כשברכת העיקר הוא דבר אח' אין מברך עליו שהכל אבל בת"ה הבין דהא"ז מיירי דאפילו רוצה לשתות יין מברך על הגרעין שהכל הואיל והן טפלים הפסידו ברכתן העצמי' ומברך שהכל ואח"כ מברך על היין בפה"ג וצ"ע מנ"ל הא וגם הרב"י חולק עליו לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו עמ"ש סימן קע"ד ס"ז:
סעיף ב[עריכה]
(ה) שאין מתכונין: אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנים ומברך עליהם:
(ו) לאכול לחם: רק שבאים לדבק המרקחת עליה' שלא יטנפו הידים בדבש: