באר היטב על אורח חיים ריב
סעיף א[עריכה]
(א) שהוא עיקר: וכל שהוא הרוב הוא העיקר וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו ובלבד שיהא בהם ממש אבל אם עירבו במים עד שהוא רך מברך שהכל עיין סי' ר"ח ס"ו ועי' סוף סי' ר"ד. מ"א.
(ב) שלא יזיקנו: אבל האוכל הערינג עם פת הפת עיקר והערינג בא ללפת הפת ט"ז ע"ש. מי שאוכל פת למתק השתיה מברך על המשקה ופוטר את הפת אם היה דעתו עליו בבירור או שדרכו בכך ברוב הפעמים לאכול פת באמצע השתיה והוי כאלו דעתו עליו ובלא"ה צריך לברך מ"א של"ה וכ"כ הט"ז סק"א. ויש למנוע מלאכול פת בשעת השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלו משום מילוי כרסו דאז צריך לברך המוציא או שאוכלו למיתוק השתיה. וכשאוכלו למיתוק השתיה יטול ידיו בלא ברכה של"ה והמ"א כתב בשם תשובת רמ"א ובשם מט"מ משם רש"ל שא"צ נטילה.
(ג) טפל לד"א: נ"ל דוקא בזה שהוא טפל לשתית שאר משקין והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה מברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר אין מברך עליו שהכל. ובת"ה הבין אפי' רוצה לשתות יין מברך על הגרעין שהכל הואיל והן טפלים הפסידו ברכתן העצמית ומברך שהכל ואח"כ מברך על היין בפה"ג וצ"ע מנ"ל הא לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו מ"א. ועיין ט"ז.
סעיף ב[עריכה]
(ד) רקיקין: לעיל סי' קס"ח ס"ח כתבתי דדוקא אם אוכל הרקיקים עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמו צריכין ברכה הראויה להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר.
(ה) לחם: רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש. וכתב המ"א אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כוונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם.