ברכות יא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גמ' בשלמא ב"ה קא מפרשי טעמייהו וטעמא דב"ש אלא ב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה אמרי לך ב"ש א"כ נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת שכיבה שכיבה ממש ובשעת קימה קימה ממש וב"ש האי ובלכתך בדרך מאי עביד להו ההוא מבעי להו לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו אהכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע אמר רב פפא כי דרך מה דרך רשות אף כל רשות מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא לקרי אם כן לכתוב רחמנא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי האי טריד והאי לא טריד אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי וכי תימא ה"נ אלמה א"ר אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה בחוץ מן התפילין שהרי נאמר בהם פאר שנאמר (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך התם טריד טרדא דמצוה הכא טריד טרדא דרשות וב"ש ההוא מבעי להו פרט לשלוחי מצוה וב"ה אמרי ממילא ש"מ דאפילו בדרך נמי קרי:
ת"ר בה"א עומדין וקורין יושבין וקורין ומטין וקורין הולכין בדרך וקורין עושין במלאכתן וקורין ומעשה ברבי ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד והיה ר' ישמעאל מוטה ור' אלעזר בן עזריה זקוף כיון שהגיע זמן קריאת שמע הטה רבי אלעזר וזקף ר' ישמעאל אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל ישמעאל אחי אמשול לך משל למה הדבר דומה משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתים אף כך אתה כל זמן שאני זקוף אתה מוטה עכשיו כשאני הטתי אתה זקפת אמר לו אני עשיתי כדברי ב"ה ואתה עשית כדברי ב"ש ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות מאי ולא עוד וכי תימא בית הלל נמי אית להו מטין ה"מ דמטה ואתא מעיקרא אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף והשתא מוטה אמרי ש"מ כב"ש סבירא להו שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. תני רב יחזקאל עשה כדברי ב"ש עשה כדברי ב"ה עשה רב יוסף אמר געשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אמרו להם ב"ה לב"ש מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקר את ר' יוחנן בן החורנית מצאוהו שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ולא אמרו לו כלום אמרו להם משם ראיה אף הם אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך רב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה דתנן אמר ר"ט אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה:
מתני' דבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום.
גמ' מאי מברך אמר ר' יעקב א"ר אושעיא
רש"י
[עריכה]
גמ' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה - לקמיה מפרש מאי משמע:
ובלכתך בדרך פרט לחתן - ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא יתירה לא אתמעוט:
הכונס את הבתולה פטור - שטרוד במחשבת בעילת מצוה:
מאי משמע - פרט לעוסק במצוה:
כי דרך - בשבתך ובלכתך הוקשו לדרך:
מי לא עסקינן כו' - כלומר מנלן דבדרך רשות לחודא איירי קרא הא קרא דרך סתמא כתיב וממילא משתמע נמי מיניה דרך מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי:
אי משום טרדא - דמחשבה פטרת ליה אפילו טבעה ספינתו נמי:
אלמה אמר רבי אבא - כמו למה אמר אע"פ שטרוד בצערו חייב בכל המצות חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר ליחזקאל פארך חבוש עליך וגו' וכיון דבעו פאר ואבל מתגולל בצערו בעפר אין זה פאר:
טריד טרדא דמצוה - וכיון דאנן מיעוט בעלמא דרשינן פרט לחתן מסתייך אם ממעטת מיניה טרדא דמצוה:
וב"ה אמרי לך - נהי נמי דקרא למדרש מיניה פרט לחתן אתא ממילא ש"מ בלכת דידך הוא דמחייבת אלמא בדרך נמי קרי:
עוסקין במלאכתן וקורין - לקמן מוקמינן לה בפרק שני (ד' טז.):
הטה רבי אלעזר בן עזריה - כב"ש:
לאחד שאמרו לו זקנך מגודל אמר להם יהיה זה כנגד המשחיתים - משל שלך דומה לאחד שאומרים לו זקנך נאה ומגודל והוא אומר להם הואיל וקלסתם אותו אף הוא יהיה כנגד המשחיתים הגדול הזה יהיה נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו:
עכשיו שאני הטתי - הרי אני כמקלס את מעשיך שהיית מוטה ואתה נזקפת:
ב"ה נמי אית להו מטין - דבמטין נמי שרו כדאמרינן לעיל מטין וקורין:
אבל - עכשיו כיון דעד השתא היית זקוף ועכשיו הטית אם לא נזקפתי אני יראו התלמידים ויקבעו הלכה:
לא קיימת כו' - וכי היכי דעשה כדברי ב"ה לא עשה ולא כלום לדברי ב"ש אף העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום לדברי ב"ה:
מתני' בשחר מברך שתים וכו' - כדאמר בברכות ירושלמי שבע ברכות הללו על שם (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך:
אחת ארוכה ואחת קצרה - אשתים לאחריה דערבית קאי (נ"א ארוכה אמת ואמונה קצרה השכיבנו):
לחתום - בברוך:
שלא לחתום - כגון ברכת הפירות ומצות:
גמ' מאי מברך - שתים לפניה דשחר מאי ניהו:
תוספות
[עריכה]
שנאמר בהם פאר. פרש"י ואבל מעולל בעפר קרנו ואין נאה לתת פאר תחת אפר. וא"ת ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה מדאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכולי עלמא אסור. ותירץ השר מקוצי דצריך טעמא של רש"י כי היכי דלא נילף שאר מצות מתפילין מקל וחומר. א"נ צריך טעמא דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון דוקא:
תני רב יחזקאל עשה כבית שמאי עשה ורב יוסף אמר עשה כב"ש לא עשה ולא כלום. וא"ת פשיטא דאין הלכה כמותן. וי"ל הואיל וב"ש מחמירים על האדם טפי מב"ה לא שייך לומר פשיטא. דהא דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום היינו היכא דב"ש מקילין וב"ה מחמירין אבל הכא בק"ש לא פסלי ב"ה דברי ב"ש. אבל תימא א"כ מה מייתי מסוכה כו' לא קיימת מצות סוכה כו' ופירש"י דכי היכי דמי שעשה כב"ה לא עשה ולא כלום לב"ש אף העושה כב"ש לא עשה ולא כלום לב"ה ומאי קא מדמה התם פסלי ב"ש לגמרי מה דמכשרי ב"ה. אבל הכא קרא קרית שמע כב"ש אליבא דב"ה יצא. ע"כ פירש הר"ר שמעיה דקא מדמה הכי מדקאמר לא קיימת אע"ג דמן הדין יצא שהרי בראשו ורובו בסוכה אינו אסור אלא גזירה שמא ימשך אחר שלחנו. כה"ג גבי ק"ש אע"ג דמן הדין יצא בדיעבד כיון דלב"ה אין נכון כדאיתא במתניתין כדאי היית לחוב בעצמך. אם עשה כב"ש לב"ה לא עשה ולא כלום [וע' תוספות סוכה ג. ד"ה דאמר]:
אחת ארוכה ואחת קצרה. פירש רש"י ארוכה אמת ואמונה. קצרה השכיבנו. ותימה דהשכיבנו נמי ארוכה הרבה ותדע מדלא קא חשיב לה בתוספתא בהדי הקצרות. ועוד פעמים שמאריכין הרבה בתוספת כמו אור יום הנף. ועוד אמת ואמונה פעמים שמקצרין בה מאד כדאמרינן לקמן למ"ד אין אומרים פרשת ציצית בלילה הוא קא מסיים מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' בפרק היה קורא (לקמן ד' יד ע"ב) ונראה לר"ת דהכל קאי באמת ואמונה אחת ארוכה ואחת קצרה כלומר בין יאריך בה בין יקצר בה כדלקמן. וכן אשכחנא התם (יבמות דף מא.) אחת ארוסות ואחת נשואות אחת בתולות ואחת בעולות:
מקום שאמרו לקצר. כגון בברכת פירות ובברכת המצות אין לו להאריך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק א (עריכה)
נ א מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה א', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע' סעיף ג':
נא ב מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה י"ג, ומיי' פ"ד מהל' אבילות הלכה ט', סמג עשין [דרבנן] ב, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ח סעיף ה', וטור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ח סעיף א':
נב ג (מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה ב'), טור ושו"ע או"ח סי' ס"ג סעיף ב':
נג ד מיי' פ"א מהל' ק"ש הלכה ה', סמ"ג עשין י"ט, טור ושו"ע או"ח סי' נ"ט, וטור ושו"ע או"ח סי' רל"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
והא אמר רב אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל מצו' האמורו' בתורה חוץ מן התפילין מפני שנאמר בהן פאר בפ' ואלו מגלחין במועד (דט"ו) גרסי' אבל אסור להניח תפילין מדקאמר ליה רחמ' ליחזקאל (יחזקאל כד יז) פארך חבוש עליך מכלל דכולי עלמא אסירי ובסוף פרק חזקת (ב"ב דף ס) כך דרשינן על ראש שמחתי אמר ר' יצחק זה אפר מקלה שבראש חתנים בעא מיניה רב פפא היכא מנח ליה אמר ליה במקום תפילין שנאמר (ישעיהו סא ג) לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר מיכן למדנו שהתפילין נאמר בהן פאר:
אם כן לימא בבקר ובערב: נראה לי דלאו דוקא "בבקר ובערב", ד"בערב" משמע אפילו מבעוד יום, מן המנחה ולמעלה כדכתיב "תזבח את הפסח בערב", וכן בין הערבים. אלא הכי קאמר "בבקר ובערב אי נמי ביום ובלילה".
בלכתך בדרך פרט לחתן כדתני וכו' מאי משמע אמר רב פפא בדרך וכו' לאפוקי האי "דבמצוה קא עסיק": נראה לי "דבטרדא דמצוה קא עסיק" קאמר, וכמסקנא, ולא בלכת דמצוה ממש קאמר, בלכתך יתירא קא דרשינן [?]. דאי לא תימא הכי למסקנא דאמר "הכא טריד הכא לא טריד" דהוה לן למימר אלא משום דטריד. והא דקא פריך "ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי" - הכי קאמר, אמאי קא מיתרה ליה להאי "בלכתך" ולמעוטי חתן, דילמא לגופיה איצטריך ולרבויי היכא דלא עסיק במצוה ממש אלא דאזל לדבר מצוה, ומדקא פטר עוסק בדבר מצוה מ"בשבתך בביתך", איצטריך הכא לחיוביה מאן דלא עסיק במצוה ממש אלא דקא אזיל לה. ופריק: אם כן לימא קרא "בלכת", השתא דכתיב "בלכתך" לא משמע אלא בלכת דידך, דהיינו שלא לדבר מצוה, ולאפוקי מאי? אי לאפוקי דבר מצוה מצוה ממש - הא אפיקתיה מ"בשבתך"; הא לא אצטריך אלא למעוטי חתן. והשתא הוה סלקא דעתך דלמעוטי דקא אזיל לישא את הבתולה קאמר, ומשום דאיצטריך למעוטי דקא "אזיל לדבר מצוה" אף על גב דלא "עסיק בדבר מצוה ממש", ומשום הכי אפילו כונס את האלמנה נמי! דבכניסת אלמנה נמי מצוה איכא! ומאי שנא אזיל למכנס את הבתולה? ופריק דלאו "דאזיל לכנוס" קאמר, דההוא מ"בשבתך" נפקא, דכל דאזיל לדבר מצוה היינו עוסק במצוה, אלא משום טרדא הוא דפטרי ליה והא הוא דקאמרינן מעיקרא "פרט לחתן שעוסק במצוה" כלומר, בטרדא דמצוה.
אבל ראיתי בפירושי רב האיי גאון ז"ל שכתב לקמן (טז.) גבי ההיא דחתן פטור וכו' "וכלל למדונו היכן דטריד טירדה דמצוה פטור כגון כונס את הבתולה וכיוצא בו אבל העוסק במצוה ולא טריד (כגון כונס אלמנה) או דטריד לא במצוה (כגון מי שטבעה ספינתו בים וכגון אבל) חייב". ונראה מדבריו גם כן שאין הפרש בין הולך לדבר מצוה, ובין עוסק במצוה ולא טריד (כגון כונס אלמנה); אלא שהוא מפרש כונס את האלמנה כפשטו, כלומר אפילו בעודו מתעסק בנישואיהן, דאיכא מצוה, ואפילו כן- בכונס את האלמנה כיון דמצוה דלית ביה טרדא היא, חייב בק"ש.
אומרים לאחד זקנך מגודל, אומר להם יהא כנגד המשחיתים: כלומר אומר לאחד מפני מה אתה מגדל זקנך? אמר להם כנגד אותם שהם משחיתים זקנם בתער ולהוציא מלבם, וכן היא שנויה בתוספתא. ובירושלמי: "אמריין לאחד מפני מה זקנך מגודל? אמר להם כנגד משחיתים". ורש"י ז"ל לא פירש כן.
אמר רב יחזקאל עשה כדברי ב"ש עשה: ואף על גב דנפק בת קלא ואמר "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה", קסבר רב יחזקאל הני מילי בדבר שהוא כנגד בית הלל כגון צרות ודכותייהו, אבל הכא דבית הלל נמי הא שרי כדברי ב"ש, כלומר בין יושב בין עומד, אם כן אפילו לכתחלה יטה כדברי בית שמאי ואין בכך כלום. ואפילו הכי לא קיימא לן כוותיה אלא כרב יוסף דאמר "עשה כדברי בית שמאי ואפילו הכי לא עשה ולא כלום". ואני תמה, היכי סלקא דעתיה דרב יחזקאל למימר הכין, והא תנן "א"ר טרפון פעם אחת הייתי בא בדרך והטיתי כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי. ואמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה" ?.
אחת ארוכה ואחת קצרה: פירש רש"י ז"ל דאשתים לאחריה של ערבית קאי ואחת ארוכה היינו אמת ואמונה ואחת קצרה היינו השכיבנו. והקשה עליו רבינו תם ז"ל מה אורך וקוצר יש באלו? ועוד שלא הזכירו אותם בתוספתא עם אותן שהזכיר שם כְשְמונֶה הארוכות והקצרות; דתניא בתוספתא דמכלתין (פרק א מ"ח) "אלו ברכות שמקצרין בהן: המברך על הפירות ועל המצות וברכת הזימון (פירוש: ברוך שאכלנו) וברכה אחרונה שבברכת המזון. ואלו ברכות שמאריכין בהן: ברכות תענית, וברכת ראש השנה וברכות יו"ה". ועוד, שהרי נהגו להוסיף החזנים פיוטין בהשכיבנו בפסח. ועוד, דהא אמרינן לקמן (יד:) בפרק היה קורא "לא אמר "אני ה' אלקיכם" אינו אומר אמת. והא בעי לאדכורי יציאת מצרים? דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלקינו וכולי.." הרי שזו קצרה יותר מאמת ואמונה וחזרה אמת ואמונה קצרה והשכיבנו ארוכה.
ועל כן פירש ר"ת ז"ל דלא קאי אדלעיל אלא מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר: בין ארוכה בין קצרה- מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. ו"אחת" כמו "בין", וכדאמרינן בעלמא "אחת זו ואחת זו, אחת בתולות ואחת בעולות". ו"קצרות"- היינו ברכת הפירות והמצות וברכת הזימון וברכה אחרונה שבברכת המזון כמו שמנו אותן בתוספתא, שבאלו בלבד אמרו לקצר בהן.
ואינו מחוור בעיני כלל שאילו כן גם שם בתוספתא מנו אותן שמאריכין בהן ולא מנו אלא ברכות של תעניות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים. ואם באלו דוקא מאריכין אכתי תקשי לן מה שנהגו להאריך בפיוטין של השכיבנו ובאמת ואמונה. וכל שכן בשל שחר, וכן אפילו בי"ח שבתפילה. ועוד, דתקשי לן כללא דרישא דתוספתא אדסיפא. ועוד דאיכא למימר דמשום הכי לא מני השכיבנו- משום דברייתא פירוש' דמתני' היא, ועלה קאי. ותדע לך, מדקתני בההיא ברייתא "למה אמרו אחת קצרה משום שאמרו להאריך וכולי" - דאלמא עלה קאי. ואדרבה מהתם משמע לכאורה כדברי רש"י. ועוד דאינה קושיא כשלא מנה השכיבנו בקצרות שהרי גם כדברי ר"ת ז"ל צריכין אנו לומר שאינו כלל אלא "תנא ושייר". וגדולה מזו אמרו בירושלמי: "המברך על המצות ועל הפירות וברכת המזון וברכה אחרונה שלאחר המזון- הא שאר כל הברכות אדם מאריך", ואפילו הכי אמרו שם שאין זה כלל, דגרסינן התם "א"ר חזקיה מן דתני המאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח הדא אמרה שאין זה כלל". ומה שהקשה מההוא דהיה קורא שאמרו "לא אמר אני ה' אינו אומר אמת ואמונה" דאומרים "מודים אנחנו לך" דהויא אז קצרה - לא קשיא; דרש"י ז"ל כבר פירש שם שאומר כל נוסח הברכה אלא שאינו מתחיל "אמת ואמונה" אלא "מודים אנחנו לך" כמו שכתב שם בחידושיו. אלא דמכל מקום לדברי כולם קשה מה שאנו מאריכין בברכות ק"ש ומקצרין בהן, וכן בשל י"ח.
ועוד פירש ר"ת ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה קאי- כלומר, פעמים שמקצרה פעמים שמאריכנה והיינו כשאומר פרשת ציצית הויא ארוכה, שאומר אמת ואמונה; וכשאינו אומר פרשת ציצית הויא קצרה, שאינו אומר אלא "מודים אנחנו לך". ובכולן מאריכין חוץ מאותן השנויין בתוספתא. וגם זה אינו מחוור בעיני דכיון דתנן אחת קצרה ועלה קאתינן במתני' "מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך" משמע ודאי דעלה קאי, ואם כן עדיין פירוש זה אין מוציאנו מידי קושיא.
ונראה לי דמאי דקתני "מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר" לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר, לרבות ולמעט במלתיה, דאם כן היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות (???) ובענינים ידועים, ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתיה, וזה לא מצינו בשום מקום; ולא אמרו אלא המלות שיש הקפדה בהן לבד כמחלקותן בהזכרת גשמים וטל ורוחות, וכן בברכת המזון שאמרו לקמן (מט.) "כל שלא אמר ברית בארץ או שלא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים מחזירין אותו", ואם לא הזכיר תורה בארץ, וכן בכיוצא בזה בקצת מלות באמת ויציב, כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת יום סוף ומכת בכורים. אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמר כך-וכך מלות, לא פחות ולא יותר. ולא אמרו כמה מלות יאמר בזו ותקרא ארוכה או קצרה. ולא עוד אלא שבפירוש אמרו בי"ח של תפלה שאילו רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מעין הברכה- מוסיף, ואפילו יהיו מלות התוספות יתרין על העיקר, אף על פי שאותן הברכות הויין קצרות. ובברכת הפירות אמרו לקמן (יב.) נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא, פתח בדשכרה וסיים בדחמרא- יצא; כלומר, אפילו אמר בהדיא "שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן" כדעת הגאונים ז"ל, אף על פי שברכת הפירות היא קצרה ועכשיו האריכה. וברכת הזן ארוכה קרינא לה בתוספתא ובירושלמי ואפילו הכי אסיקנא לקמן (דף מ"ב) גבי מנימין רעיא דאפילו אמר "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא", יצא. ומשמע התם בגמ' דאפילו לכתחלה, מדמייתי' עלה "אלו נאמרין בכל לשון" וההיא אפילו לכתחלה, וכדמשמע עלה נמי בירושלמי. וכן ההיא דאמרינן לקמן (מו.) "לא אמר "אני ה' אלקיכם" אינו אומר אמת ואומר "מודים אנחנו לך" ואף על פי שאותו נוסח קצר מאד מן הנוסח המתוקן למי שאומר "אני ה' אלקיכם" וכמו שאמרנו למעלה.
אלא ודאי נראה שאין ההקפדה בריבוי הנוסח ומיעוטו אלא במטבע שטבעו חכמים. והוא, שיש ברכות שפותחות ב"ברוך" וחותמות ב"ברוך" והיא שנקראת בכל מקום "ארוכה". וגרסינן בירושלמי "א"ר יודן מטבע קצור פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך". ויש שפותחות ואינן חותמות- כברכת הפירות והמצות וברכת הזימון (דהיינו ברוך שאכלנו) וברכה אחרונה שבברכת המזון; ויש שחותמות בברוך ואינן פותחות- כברכת "הערב נא" למאן דאית ליה שהיא ברכה בפני עצמה, ותפלה קצרה, וברכת גשמים ותפלת הדרך. וכן ברכה סמוכה; ואלו, הן סמוכות לברכות שיש להן סדר כגון ברכות של שמנה עשרה, הרי אלו כמטבע ארוך, שכל אחת, כיון שהיא סמוכה לחברתה והראשונה פותחת בברוך- הרי אלו כולן כאילו פותחות בברוך. וכן ברכות אמצעיות שבברכת המזון. אבל אם הן סמוכות ואין להן סדר, כברכות שניות שלפני קריאת שמע דשחרית ודערבית, שאילו רצה להקדים ברכה לחברתה מקדים ואין בכך כלום כדאיתא בסמוך- הרי אלו כאילו מעיקרן נתנקנו לחתום ושלא לפתוח ואף היא נקראת "קצרה", וכל שכן אמת ויציב שהיא אינה סמוכה וכדעת הגאונים ז"ל, וכדמשמע בתוספתא ואינה פותחת בברוך והוא הדין לשתים אחרונות של ערבית. ואחת ארוכה דקתני במתניתין, היינו ברכה ראשונה של ק"ש בין דשחרית בין דערבית; "ואחד קצרה"- היינו ברכה שניה שבזו ושבזו לפי שאין לה דין ארוכה אף על פי שהיא סמוכה לארוכה. והוא הדין לשתים אחרונות שבערבית והאחרונה שבשחרית וכדתני לקמן (מז.) בפרק שלשה שאכלו "כל הברכות כולם פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה וברכה אחרונה שבק"ש- יש מהן פותח בברוך ויש מהן חותם בברוך" - דאלמא ברכה סמוכה חדא וברכה אחרונה שבק"ש חדא, ולא מדין סמוכה היא. ואף על פי שנראה שלא פי' שם כן רש"י ז"ל.
והא דלא קחשיב התם תפלה קצרה ותפלת הדרך וברכת גשמים - איכא למימר דלאו כללא הוא לכלהו ואין למדין ממנה. ואף על גב דקא מייתי מינה סייעתא התם בגמ', היינו משום דקתני בה בהדיא דברכה הסמוכה אינה פותחת בברוך וכל מאי דמני בגוה קושטא הכין אלא דמאי דקא כאיל ואמר דהני דוקא ולא אחריני, ליתא. ולא גמרינן מינה. ולכולי עלמא אין לן למימר הכין דאף לכשתמצא לומר דמאי דקתני ברכה אחרונה שבק"ש אף על פי שאף היא סמוכה לחברתה משום חדושא ולאשמועינן שאף על פי שק"ש מפסיק בינתים(?), אפילו הכי סמוכה היא, מכל מקום היכי קא כאיל ותני דכל שארא פותחין בברוך, הא איכא ברכה אחרונה דפסוקי דזמרה וברכת השיר דאצטריך לאשמועינן כיון דבעלמא לא חשבינן דכותיה סמוכה, כברכה אחרונה של תורה וברכה אחרונה של קריאת מגילה.
ו"מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר" דקתני, היינו שאם היה מטבע ארוך, שפותחות וחותמת בברוך- אינו רשאי לקצר ולפתוח ולא לחתום, או לחתום ולא לפתוח, שהן מטבע קצר. ו"מקום שאמר לקצר" היינו אם פותחת או חותמת לבד- אינו רשאי לפתוח ולחתום כדי שלא ישנה את המטבע ויחזיר מטבע קצר לעשותו ארוך. והא דקתני "מקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום- בקצרות קא מיירי, ולאשמועינן דלא תימא: "שאין ההקפדה אלא בין ארוכה וקצרה שלא לשנות את המטבע; אבל בקצרות עצמן אין הקפדה וכיון שברכה שפותחת בברוך ואינה חותמת, וברכה שחותמת ואינה פותחת - שתיהן קצרות נינהו, הילכך אילו רצה לפתוח מקום-שאמרו-שלא-לפתוח או לחתום מקום-שאמרו-שלא-לחתום, עושה ואין בכך כלום" - קמ"ל דלא, דאין לו לשנות מן המטבע שטבעו כלל. והיינו דלא תני במתנית' אלא להאריך ולקצר ולחתום ושלא לחתום, שהכל נכנס בכלל זה.
ומיהו בתוספתא תלת- להאריך ולקצר, לחתום ושלא לחתום, לפתוח ושלא לפתוח. ולפי פשטן של דברים יראה מן התוספתא דלהאריך ולקצר היינו בנוסח מלות הברכה, בין בקצרה בין בארוכה; ולחתום ושלא לחתום היינו פותחת וחותמת; ולפתוח ושלא לפתוח היינו שלא לשנות מפתיחה לחתימה ומחתימה לפתיחה. ואפילו הכי נראה לי שאינו כן, דלישנא דמתני' דוקא. אבל בתוספ' האריכו בה יותר לפי שהוא כפירושא למתני'. והני תרי בבי ב"לחתום ושלא לחתום, לפתוח ושלא לפתוח", תרוייהו בקצרות קא מיירי וארווחי הוא דארווחי בלישנא. ושלא לחתום היינו לפתוח ושלא לפתוח היינו לחתום, ולא הוה להו למתני אלא "לחתום אינו רשאי שלא לחתום, לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח", אי נמי "לחתום אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום אינו רשאי לחתום" כלישנא דמתני' שכולם בכלל זה. והיינו דבסיפא דתוספתא דהדר ומפרש להו לא קתני אלא "אלו ברכות שאין חותמין בהן ואלו ברכות שפותחין בברוך", "ואלו ברכות שחותמין ואלו ברכות שאין פותחין" לא קתני שכולן בכלל השתים הן.
ולעולם אין ההקפדה ברבוי לשון הברכות ומיעוטן. ועל כן נהגו בבתי כנסיות להאריך בתשבחות באמצע ברכות וכן באמצע ראשונות ואחרונות בראש השנה ויום הכפורים - "זכרנו" ו"מי כמוך". וכענין שכתבתי נראה לי גם מדברי הראב"ד ז"ל בפ' היה קורא אלא שעדיין קשה לי קצת מה שאמרו בירושלמי; דגרסינן התם בירושלמי בפרקין: "תני צריך להאריך בגואל ישראל בתעניות. הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך בתמיה. אמר רבי יוסה שלאתאמר הואיל והיא מעין י"ח לא יאריך בה, לפום כן צריך למימר להאריך בגואל ישראל בתענית" - דאלמא משמע מיהא לכאורה למאריך היינו בנוסח הברכה ולאו דוקא בשינוי המטבע.
ולענין ברכות הפותחות ב"ברוך" ושאינן פותחות ב"ברוך" תניא בתוס' "כל הברכות כולן פותחות בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לשמע וברכה שסמוכה לברכה אחרת שאין פותחין בהן בברוך", עד כאן בתוספתא. ומייתו לה בגמר' לקמן (מו.) ומשמע מיהא דאמת ויציב ואמת ואמונה אינן סמוכות לברכות שלפני ק"ש אלא כך נתקנו מעיקרא שלא לפתוח בברוך, וכדכתבינן לעיל. והדין נותן, שאילו מחמת סמיכותו לברכות של קודם קריאה, הרי הפסיק הקריאה בינה ובין הברכה שלפניה, וכל שמעשה מפסיק בין הברכה שלאחר המעשה לברכה של קודם המעשה דין הוא שתהא פותחת בברוך ולא תקרא "סמוכה" לברכה הראשונים שלפני המעשה, דהא ברכת התורה שלאחריה פותחת היא בברוך ואף על פי שכבר בירך לפניה. וכן ברכת המזון פותחת היא בברוך אף על פי שקדמה לה ברכת הלחם. וכן ברכת כיסוי וכן ברכת המגילה וכן כולן - אלא שהיא ודאי אינו סמוכה ואפילו כן לא ראו לפתוח בה בברוך. וכן נראה מדברי הגאונים, כמר רב יוסף ורב צמח ורב האיי ורב יצחק בן גיאת זצ"ל שאמר שהברכות הראשונות של שמע אינן "ברכות שמע", וברכה שלאחריה היא "ברכה שמע". ואף על פי שאמרו במסכ' נדה (נא:) כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו - אינו כלל, ש"אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן "חוץ". ואם כן על כחרין דין הוא שתהא ק"ש מפסקת כיון שהברכות שלפניה אינן ברכות ק"ש, וכן ודאי נ"ל כדבריהן מן התוספתא שכתבתי.
אלא דקשיא לי ברכות של פסוקי דזמרה מכל אותן פסוקים מפסיקים ואפילו הכי "ישתבח" שהיא האחרונה, אינה פותחת בברוך אלא כברכה הסמוכה לשלפני פסוקי דזמרה היא; וכן ברכה אחרונה של קריאת ההלל. ונראה לי דשאנו הנך לפי שהברכות והקריאה כולן ענין אחד כלומר, שברכות פסוקי דזמרה ופסוקי דזמרה הכל ענין שבח וזמרה, וכן ברכת הלל ויהללוך, הכל שבח וזמר, וכענין אחד ממש הן. ולפיכך אין הקריאה מפסקת, מה שאין כן בשאר ברכות המצוה כברכת המגילה וקריאתה שהקריאה ספור המאורע והברכה לשבח והודאה על המאורע, וכן כולן, ולפיכך מפסיקים וה"ה(?) והוא הטעם לק"ש וברכותיה.
והא דגרסינן בירושלמי: "כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה הרכה סמוכה לברכה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בה בברוך" - מברכה אחרונה שלפני ק"ש קאמר - שהיא סמוכה לברכה שלפניה, בין בשל ערב בין בשל שחר. ומכל מקום אף היא לאו בדוקא נקט לה שהרי לא מעיקר דין סמיכותיה אינה פותחת בברוך אלא דמעיקרא תקנוה במטבע קצר ו"קצרה" מקרי, וכדאמרן לעיל, ומההוא טעמא דאמרן לפי שהוא רשאי להקדים ברכה לחברתה דאין לה סדר אלא היכר למימר דבגררא דתפלה נקט לה; ואי נמי איכא למימר דכיון שברֹב היא סמוכה לחברתה, לא תקנו אותה אלא מטבע קצר וכעין סמוכה. ומכל מקום לאו מעיקר סמיכותה אלא משום דעשאוה כמטבע קצר כיון שרֹב פעמים היא סמוכה, שאילו היתה מן הדין פותחת אילו לא היתה סמוכה היה בדין שתהא עכשיו פותחת בברוך כיון שהוא יכול להקדים ברכה לחברתה ולפעמים שהוא צריך לעשות כן כגון שהיו קורין אנשי משמר שהיו קורין "אהבת עולם" ולא היו קורין "יוצר אור" משום דאכתי לא מטא זימניה, כדאיתא בסמוך; שהרי בכל מקום שפעמים אומרים אותה ברכה בפני עצמה, אף על פי שרוב פעמים הוי סמוכה, אפילו הכי נהגו בהן לפתוח בברוך כמטבע ארוך משום שאינן לפעמים סמוכות כגון ברכת "אשר ברא ששון ושמחה" - שאף על פי שהיא סמוכה לחמש שלמעלה ממנה, כיון דאיכא דוכתא דמברך לה לחודה, וכגון דליכא פנים חדשות, תקנוה כעין שאינה סמוכה. ודכותה ברכת קידוש היום - אף על פי שסמוכה לברכת היין וטעמא משום דאילו היה אוכל ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקידוש היום ואז לא הויא סמוכה. וכן נמי בברכה ראשונה של המזון, שאף על פי שהיא סמוכה לברוך שאכלנו", אפילו הכי פותחת בברוך משום שאילו היה אוכל יחידי אינה סמוכה לברוך.
ויש אחרות מלבד אלו כדאיתא בירושלמי, דגרסינן התם: "כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לברכה אין פותחין בה בברוך. מיתיב רבי ירמיה הרי גאולה! שנייה היא, דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא. היתיב רבי אלעזר והא סופא! אמר ליה שתים הן, אחת לבא ואחת לשעבר. התיבון הרי הבדלה! שנייה היא דמדרבי בא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. רבי חייא רבא הוה מכנסן. התיבון הרי נברך! שנייה היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין שאינו אומרים נברך. הרי הזן את הכל קשיא. הרי הטוב והמטיב. שנייה דמררב רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב - הטוב שלא סרחו, המטיב שניתנו לקבורה. הא קדושה! שנייה היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקידש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן. והא סופא! אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא א"ר יוחנן מטבע קצור פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך", עד כאן בירושלמי.
וממנו אנו למדין מה שכתבתי ואי נמי(?) בדוקא קאמר ביורשלמי דסמוכה היא, י"ל דבירושלמי סברוה כמאן דאמר "מאי ברכה אחת? יוצר אור", ואית להו דריש לקיש דאמר "זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו", ואין מעכבות כלל קאמר, והלכך לא משכחת שנאמרת לעולם בפני עצמה[?]. ומפני שיש ללמוד ממנה לברכת הלל שבלילי פסחים שהיא מחלוקת ישנה בידן של ראשונים ז"ל, אני כותב מה שנראה לי בפירוש ירושלמי זה, והוא, שהן כללו כאן ב' ענינים: האחד, שהברכות שאינן סמוכות לברכה אחרת פותחת בברוך; והשני, שהברכה הסמוכה לברכה אחרת לעולם אינה פותחת בברוך. והקשו על זה. יש מי שהקשה על הכלל הראשון ויש מי שהקשה על הכלל השני.
- ותחלה השיב רבי ירמיה על הכלל הראשון והקשה מ"אשר גאלנו וגאל את אבותינו" שאנו אומרים לאחר ההלל בערבי פסחים, ומשמע מכאן שכבר בירך על קריאת ההלל "לגמור את ההלל", וכמו שאמרו גם כן במסכת סופרים (יד:) "היחיד גומר את הלל בשמנה עשר יום ובגולה עשרים ואחד יום. וב' לילות ומצוה לקרות את ההלל בשתי לילות ולברך עליהם בנעימה לקיים מה שנאמר "ונרוממה שמו יחדיו" כשהוא קורא בבית הכנסת אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים". ומשום כך הקשה בכאן רבי ירמיה "אשר גאלנו" שהיא סמוכה לברכת ההלל, ואפילו הכי פותח בברוך. ומשני, "שנייה היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא" כלומר, יצא מידי קריאת ההלל ואין צריך לברך עליו בבית דהשתא לא הויא "אשר גאלנו" סמוכה ולפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם.
- ורבי יוסי התיב מסופא דברכת "אשר גאלנו", למה חותמת בברוך? שהיה סבור שהפותחת בברוך אינה חותמת והחותמת אינה פותחת. והיה יכול לתרץ שטופס ברכות כך הוא -שמטבע ארוך פותחת וחותמת--- וכמו שתירץ לבסוף, אלא שתירץ לו תירוץ אחר לפי סברת המקשה ואמר שברכת גאולה אינה ברכה אחת אלא "שתים הן מעורבות זו בזו", אחת לברך על שעבר ואחת לבקשת רחמים לברך על העתיד, ושודאי יש בנוסח אותה ברכה הזכרת שעבר והכא ד"אשר גאלנו" הוא לשעבר ו"כן ה' אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאכל שם מן הפסחים" הוא הבא, ונמצאת הראשונה פותחת ואינה חותמת והשניה חותמת ואינה פותחת. ובודאי שהיה יכול להקשות על זה שאם כן היה לו לחתום בה "גואל ישראל" ולא לחתום "גאל ישראל" - ולא דק; אי נמי כיון דעיקר ברכות אלו משום גאולה ראשונה ואגב גאולה ראשונה הוא דמברכין מבקשין על העתיד- חותם "גאל" שהיא היא העיקר כאן.
- ואחרים הקשו עוד על הכלל הראשון- "והרי הבדלה", כלומר שהיא פותחת בברוך ואף על פי שהיא סמוכה לברה שלמעלה ממנה. ותירץ לפי שאינן סמוכות מדינן אלא יכול הוא לפזרן ולאומרן כל אחת בפני עצמה כדרב שהיה מפזרן.
- "התיבון עוד הרי נברך" - כלומר הזן, שפותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה ל"נברך שאכלנו", ובדין היה שיאמר "הרי הזן אי נמי הרי ברוך שאכלנו"!", שהיא עיקר הקושיא שהיא נסמכה לה אלא מפני שאין אומרי "ברוך שאכלנו" לעולם אלא אם כן קדמה לה "נברך" נקיט ליה "נברך" שהיא התחלת הענין כולו ושהכל(?) נגרר אחריה. וכן נמי לא ניחא ליה לאקשויי "והרי הזן!" לפי שאין בהזן קושיא, שהדין נותן שתהא פותחת בברוך כל זמן שאינה סמוכה לנברך, לפום כן לא אקשי "והרי הזן!" דהוה אמינא -ומאי קושיא מהזן?- והוה צריך למהדר ולגלויי משום דסמוכה לנברך בשהיו שם מסובין שלשה או יותר, הלכך אקשי "הרי נברך!" שהוא העיקר וביאור הקושיא בקוצר. ותירץ "שנייה היא" - שאילו היו שנים לבד אין אומרים נברך ואז לא הויא ברכת הזן סמוכה ופותחת מן הדין בברוך. וכיון שלפעמים פותחת בברוך תקנו אותה בפתיחה לעולם.
- הדר ואקשי מסופא דהזן, דהיינו "ברוך אתה ה' הזן את הכל". ואמרי חותמת בברוך שגם המקשה הזה היה סבור דלעולם לא תהא פותחת וחותמת, אבל ההוא דאקשי מהבדלה הוה ידע דטופס ברכות ארוכות כך הוא, שפותחת וחותמת בברוך והלכך לא אקשי ליה אלא מפתיחתה כיון שהיא סמוכה, אבל מכיון שתירץ לו שאינה סמוכה הואיל ויכול לפזרן, שוב לא הקשה לו מסופא דחותמת בברוך. אבל מקשה זה היה מקשה אחר, ולא היה יודע כן, ואף המתרץ לא ידע כן, ועמדה להם בקושיא.
- והקשו עוד "הרי הטוב והמטיב" שהיא סמוכה ופותחת בברוך. ופריק- שהיא ברכה שנתחדשה על מעשה שהיה ונתוספה על הברכות ולהיכר בעלמא עשאוה כאן, כאילו לא נסמכה.
- הקשו עוד "הרי קדושא" - קידוש היום- שעל הכוס שבשבתות וימים טובים שפותח בברוך אף על פי שברכת היין קודמת לו. ופריק לפי שאף היא לפעמים אינה סמוכה וכגון שהיה אוכל ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו חוזר ומברך על היין.
- "והא סופא!" - כלומר קידוש היום בעצמו שהיא חותמת בברוך. וכאן גילה רבי מונא "דטופס ברכות כך הוא"- שמטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. ומעתה לא קשיא סופא דהזן וכן אין אנו צריכין לדחוק ולומר בברכה גאולה שאינה שתים אלא ברכה אחת וטופס ברכה כך הוא, והיינו דחותם "גאל ישראל".
זהו שנראה לי בפירוש הירושלמי.
ומכל מקום למדנו להלל שבלילי פסחים שמברכין עליו. וכן נהגו קצת מן הרבנים האחרונים. אבל הגאונים כרב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאת זצ"ל הסכימו שאין מברכין עליו עכשיו בהלל שקורין בבית מפני שקורין אותו באמצע. וכתב רב עמרם משמיה דרב צמח: ומה שאמר רביעי גומר עליו את ההלל לומר שאינו מדלג כראש חדש. והא דתנן בנדה (נא:) כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, הא אמר רבי יוחנן שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן "חוץ". ויש לנו כיוצא בה ברכה אחרונה של ק"ש.
וכן השיב רב האיי ז"ל בתשובה שהדברים כמו שאמר רב צמח, שאין מברכין עליו בלילי פסחים "לגמור" ואין אנו קורין אותו בתורת קוראים אלא בתורת אומרים שירה שכך שנינו "רבן אומר וכולי" ובסופה: "לפיכך אנו חייבים להודות להלל לאלהינו ולומר לפניו הללויה" - כך היא שנויה משנתנו וכן מנהג כל ישראל. ולפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו. ויפה(?) אומר שיש טעון ברכה לאחריו כזה ואין טעון לפניו קרית שמע שאין מברכין "אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע", ואף על פי כן היו מברכין לאחריה "אמת ויציב", וזו ודאי ברכה שלאחריה שהרי כל(?) פרק ופרק אומרים "אמת" ועל חותמה שהיא פרשת ציצית אומרים "אמת ויציב..ממצרים גאלתנו". ויפה אמר נמי שאין למדין מן הכללות. וכיון דכולי עלמא כך הוא דבר וכך ירשו ישראל מאבותיהן, הין למדין מן הכלל הזה לדחות מעשיהן(?), עד כאן לשון התשובה. ולמדנו ממנה שכך הוא הסכמתן בדבר זה.
וכן רבותינו בעלי התוספות מסכימין לסברא זו "מפני שחולקין אותו באמצע", דהיאך אפשר שמפסיקין בו באכילה ושתיה ומברכים עליו בתחלתו "לגמור", שהרי אפילו בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אין מפסיקין בו אלא מפני הכבוד. ורבינו תם ז"ל לא היה מברך עליו. וכן המנהג. ואמרינן בירושלמי "אם הלכה רופפת היא בידך ראה היאך הציבור נוהג ונהוג כן". ובודאי אילו רצה לקרות כולו בבת אחת בבית הכנסת או בביתו אז חייב לברך עליו כההיא דמסכת סופרים ודירושלמי; תניא בתוספתא בערבי פסחים "בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון, הולכין אוכלין ושותין, חוזרין וגומרין את כולו. אם אין אפשר להם כן גומרין את כולו.
ולפי הסכמה זו של גאוני עולם ז"ל נראה פירוש הירושלמי שכתבתי למעלה דהכי קמאר- שנייה היא, שאם שמעה בבית הכנסת יצא, והלכך עיקר תקנת יציאתו בבית הכנסת היה ולא בבית, ובקריאת בית הכנסת תקנו לברך שהיא עיקר התקנה ומצות הקריאה אבל בבית לא. ובדין הוא שאילו שמעה בבית הכנסת יצא ואינו מברך על שלחנו, ומי שלא שמעה בבית הכנסת גומר על שולחנו ומברך - יאמרו "שנים בבית אחד, זה קורא ומברך וזה קורא ואינו מברך?!" הלכך ברכת "גאלנו" לאו סמוכה ולפיכך פותח בה בברוך.
בשלמא ב"ה קא מפרשי טעמייהו דידהו: כדאמר במתניתין משום שנאמר ובלכתך בדרך וטעמייהו דב"ש כלומר אותו הפסוק שמביאין ב"ש ראיה לדבריהם הם דורשים אותו לפנים אחרים אלא ב"ש מאי טעמייהו כלומר מפני מה אין דורשין בשכבך ובקומך כדרשא דב"ה דפשטו הכי משמע, אמר לך ב"ש א"כ דפירוש הפסוק כב"ה לימא קרא בבקר ובערב:
לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן: ואע"פ דהא ממעטין עוסק במצוה מבשבתך בביתך וחתן נמי עוסק במצוה היא, יש לומר דהא מיעוטא בעלמא הוא ולא כתוב בקרא בהדיא שיהא פטור ומסתיין למעוטי עוסק במצוה ממש אבל חתן דמחשבה בעלמא הוא אימא לך לחייב קמ"ל, והאי דאמרינן ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי ה"ק אמאי קא מיתרת האי בלכתך למעוטי חתן דילמא לגופיה איצטריך ולרבויי היכא דלא עסיק במצוה ממש אלא דאזיל לדבר מצוה ואיידי דקא פטר עוסק במצוה מבשבתך בביתך איצטריך הכא לחיובי מאן דלא עסיק במצוה ממש אלא דקא אזיל לדבר מצוה. א"כ לימא קרא בלכת השתא דכתיב בלכתך משמע בלכת דידך דהיינו שלא לדבר מצוה ולאפוקי מאי אי לאפוקי עוסק במצוה ממש הא אפיקתיה מבשבתך אלא כי איצטריך קרא למעוטי חתן והשתא הוה ס"ד דלמעוטי דקא אזיל לישא את הבתולה ופטור משום דקא אזיל לדבר מצוה אע"ג דלא עסיק ממש בדבר מצוה ומשום הכי פריך אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי דבכניסת אלמנה נמי מצוה איכא ומאי שנא אזיל ליכנס את הבתולה ופרקינן דלאו דאזיל לכנוס קאמר דכל דאזיל לדבר מצוה היינו עוסק במצוה וההיא מבשבתך נפקא דפטור אלא הכא משום טרדה הוא דפטריה ליה ובאלמנה ליכא טרדה וקס"ד דמשום טרדה בלחוד הוא דקאמר ואפילו טרדה דרשות וטעמא משום שאינו יכול לכוין ומשום הכי פריך אי הכי מאי איריא חתן אפילו טבעה ספינתו בים דהוא טרוד ליפטר והשיב לאו כדקס"ד דטרדה דרשות קאמינא אלא בטרדה דמצוה קא אמינא:
וב"ה לאו ממילא שמעת מינה: פירוש דבדרך נמי קרי אע"ג דלאו מצוה:
רב יוסף אמר עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום: פירוש בשהיה זקוף והטה או היה מוטה וזקף שכל שעושה הוכחה לעשות כדבריהם קנסוהו שלא לצאת כיון שעושה הוכחה כדבריהם והיינו דמייתי ראיה מהא דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה וכו' וקיימא לן התם במסכת סוכה דבתרתי פליגי פליגי בסוכה גדולה ופליגי בסוכה קטנה ומסוכה גדולה מייתי ראיה דמדינא נפיק אלא דאיכא חששא בעלמא משום שמא ימשך אחר שולחנו ואפילו הכי אמרינן דאמרו לו ב"ש לרבי יוחנן החורני א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך משום חששא ומנייהו נשמע לב"ה לענין מי שעושה כדברי ב"ש לא עשה כלום שמא יקבעו אחרים הלכה כב"ש ואפשר דאתי אינש לידי ביטול ק"ש דאי לא מצי מוטה לא קרי ק"ש:
ור"נ בר יצחק אמר עשה כדברי ב"ש חייב מיתה: בשהיה יושב והטה לכתחלה כיון שמתכוין לסתור דברי ב"ה ומתכוין לעשות כב"ש:
מתני' בשחר מברך שתים לפניה וכו' אחת ארוכה ואחת קצרה: פירש"י אשתים דלאחריה של ערבית קאי וארוכה היא אמת ואמונה, קצרה היינו השכיבנו שאין בה מלות כל כך, ומפרש דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר קאי למאי דאמר ברישא אחת ארוכה ורוצה לומר שאמת ואמונה שהיא ארוכה לא יקצר ממנה והשכיבנו שהיא קצרה לא יוסיף בה. והקשה עליו רבינו יעקב ז"ל היאך אומר דהשכיבנו היא קצרה, שהרי אנו רואים שיותר מטבע יש בה מקדוש והבדלה שהן ארוכות, ועוד שבתוספתא מונה הברכות הקצרות ואינו מונה בהם השכיבנו, ועוד שאם כדבריו דמקום שאמרו להאריך קאי ארישא, לא היה לו לומר זה הלשון, אלא ארוכה לא יעשנה קצרה, קצרה לא יעשנה ארוכה, ועוד היאך אומר שלא יכול לקצר באמת ואמונה והא אמרינן לקמן בפ' היה קורא אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת ואקשינן והא בעי לאדכורי יציאת מצרים ופריק דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' כדאיתא לקמן הרי שחזרה השכיבנו ארוכה יותר מאמת ואמונה, והיאך אומר שאין לו לקצר באמת ואמונה, ועוד שלפי דבריו שאומר שאין לו להוסיף בהשכיבנו, קשה מה שנהגו בכמה מקומות לומר פיוטים בהשכיבנו, ועל כן פירש הוא ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה ר"ל שאם ירצה יאריך בהם ואם ירצה יקצר בהם, ואחת ארוכה כלומר בין ארוכה בין קצרה, ודומה לזה מאי דאמרינן אחת בתולות ואחת בעולות, כלומר בין בתולות בין בעולות, ומה שאמרו מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, אינו חוזר לראש אלא מילתא באפי נפשה היא שהברכות שהן ארוכות כגון קדוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהם כלום, ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת ב"פ הגפן וברכת הפירות והמצות אין לו להאריך בהם, ומה שאמרו אחרי כן לחתום אינו רשאי שלא לחתום, הוא פירוש מה שאמרו תחלה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, כלומר ברכה שהיא ארוכה וצריכה חתימה אינו רשאי לקצר כלל מהמטבע שלה מפני שאם יקצר לא יצטרך לחתום בה, ואינו רשאי שיעשה בענין שלא יחתום וברכה שהיא קצרה ואין לו לחתום בה אינו רשאי להאריך במטבע ולהוסיף בה, שאם כן יצטרך לחתום, ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום.
ועוד פירש רבינו תם ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה לבד קאי, כלומר פעמים שמקצרה פעמים שמאריכה, והיינו כשאומרים פרשת ציצית הויא ארוכה שאומר אמת ואמונה, וכשאינו אומר פ' ציצית הויא קצרה, שאינו אומר אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך, אבל בהדיא מוכח בתוספתא דאחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל קאי, דתניא התם שתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה, ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו להאריך וכו', והא ודאי יש לשאול למה אנו נוהגין לומר פיוטין בברכות של ק"ש. וי"ל שלא אמרו אינו רשאי להאריך אלא דוקא בתורת קבע, שאסור לקבוע בהן אריכות או קיצור לשנות ממטבע חכמים, והוא כשהאריכות או הקיצור הוא קבוע, אבל שלא בקבע לא אסרו, וראיה לדבר דאפילו בברכות של תפלה דקיימא לן דאסור לו לאדם לשאול בהם צרכיו, מעין כל ברכה וברכה הוא מוסיף. ואפילו יהיו מלות התוספות יתירין על העיקר, ואין ספק שאסור לעשותו קבע בברכה, ואפילו בשלש ראשונות שאסור לשאול בהן כלל אפי' מעין ברכה, אמרו במס' סופרים שאומרים בהם זכרנו ומי כמוך, ומאריך באתה קדוש מפני שהם רחמים לרבים, וכן נהגו בכל מקום כל שאינו קובע בהן לעולם מותר, ועל כן נהגו לומר שירות ותשבחות אפילו בשלש ראשונות. ועד כדון אלא אינו רשאי, אבל ודאי אם עבר ועשה, ואפילו שינה מטבע ארוך במטבע קצר או ששינה המטבעות יצא והכי מוכח לקמן בפ' כיצד מברכין:
אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי. פירוש, כיון דאסיקנא דאפילו הולך לדבר מצוה פטור, א"כ אפילו כונס את האלמנה נמי, דלא גרע מהולך לדבר מצוה.
אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי. תמיהא לי במאי טעה לפטור אפילו בטירדא דרשות, היאך מצי למדרשיה מבלכתך.
חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. פירש רש"י, ואבל מעולל ב[ע]פר[1] קרנו, ובפרק בתרא דמועד קטן {טו.} דריש ליה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך, מכלל דלכ"ע אסיר. ואם תאמר, מאי שנא דלגבי תלמוד תורה ילפינן מיחזקאל דקאמר התם אבל אסור בדברי תורה, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. ואמאי לא אמרינן מדאסר ליה רחמנא ליחזקאל, מכלל דלכולי עלמא שרי. ויש לומר, דאבילות דיחזקאל רחמנא לא אחמיר עליה יותר משאר אבלים, אלא הקל עליו, הילכך מדאסר עליו, כל שכן לשאר אבלים. אבל מאי דשרי ליה ודאי לשאר אבלים אסור, דאי לאו הכי לא היה צריך למשרי ליה. [2][ו]יש מפרשים דהכי קאמר, האנק דום אבל מתים, לא תעשה (לך)[3]. כלומר, בדברי תורה לא תדום, [4][ו]לא תעשה אבלות של מתים בזה, כי אתה מותר בדברי תורה. [5][ו]השתא הוי דומיא דתפילין.
[אמרו לו][6] זקנך מגודל, אמר להם יהיה כנגד המשחיתים. כלומר לקנתר הגוים והמינים המשחיתים את זקנם.
עשה כדברי ב"ש עשה, עשה כדברי ב"ה עשה. תימא, היכי מיירי. אי בתר בת קול, אמאי קאמר עשה כדברי ב"ש עשה. ואי קודם בת קול, אמאי קאמר רב יוסף לא עשה ולא כלום. ועוד, אמאי לא מוכח מהך בריתא דעשו ב"ש כדבריהם. ועוד, ממתניתין מעובדא דר' טרפון דעבד כב"ש הוה מצי לאוכוחי. ועוד, מאי שייכא הך פלוגתא הכא טפי מבכולי תלמודא. ותירץ ה"ר יהודה, דוקא הכא שייכא הך פלוגתא (טפי מבכולי תלמודא)[7] ואפי' לאחר בת קול, משום דב"ה נמי מודו שיכולים לקרותה מוטין ועומדין ואינו נראה כחולק. ורב יוסף אמר דאפילו הכי לא עשה ולא כלום ולא יצא ידי קריאה, כדאשכחן גבי ר' יוחנן בן החורנית שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה וקיים מצות סוכה מן התורה, ואפילו הכי אמרו לו ב"ש לא קיימת מצות סוכה מימיך משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו, הכא נמי איכא למיחש לפעמים שלא יוכל להטות וימנע מלקרות. להכי לא מייתי ראיה דעשו ב"ש כדבריהם, דהרואה אותו מוטה אינו אומר שעשה כן לעבור על דברי ב"ה. וכי האי גוונא משנינן התם בפ"ק דיבמות {יג:} הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, הרואה אומר לאפושי אוירא הוא דעבד.
ב"ש פוסלין וב"ה וכו'. בפ"ק דסוכה מפרש דבתרתי פליגי, בסוכה גדולה שיושב סמוך לפתח, ובסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו, מדנקט לשון פוסלין [ומכשירין][8] ולא נקט לשון אוסרין ומתירין.
אחת ארוכה ואחת קצרה. פירש רש"י, אמת ואמונה ארוכה והשכיבנו קצרה. וקשה לר"ת דמה אורך וקוצר יש בכאן בזו יותר מבזו. ועוד, גם בשחרית נמי הראשונה ארוכה מן השניה. ועוד, הכי הוי ליה למימר, ושתים לאחריה הארוכה לא יעשה קצרה והקצרה לא יעשה ארוכה. ועוד, דבתוספתא לא מדכר השכיבנו בהדי קצרות. ופר"ת דלא קאי אדלעיל, אלא תחלת דבר הוא. כלומר, בין ארוכה בין קצרה כמו אחת בתולות ואחת בעולות. מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, כגון ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזימון, דקרי להו ברכות קצרות בתוספתא דברכות. ולא נהירא לי הך פירושא, דלמה הפסיק באמצע הלכות ק"ש לדבר בענין ברכות קצרות השנויות בתוספתא, ואין עניינם לכאן. ועוד, הקשה ר"ת על פירוש רש"י שפירש דארוכה היינו אמת ואמונה, ואינו רשאי לקצר בה מהא דאמרינן לקמן בפ"ב {יד:} אמר אני יי אלהיכם צריך לומר אמת, לא אמר אני יי אלהיכם אין צריך לומר אמת. והא בעי לאדכורי יציאת מצרים. דקאמר הכי, מודים אנחנו לך יי אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך. ואק"ש של ערבית קאי, הרי מצינו שמקצר באמת ואמונה. ופירש ר"ת פירוש אחר, אחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה קאי. כלומר, בין שהיא ארוכה בין שהיא קצרה, כי בשתי מטבעות נתקנה. כשאומר פרשת ציצית הויא ארוכה, וכשאינו אומר פרשת ציצית הויא קצרה. ואגב דתנא אחת ארוכה ואחת קצרה, תנא נמי מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו', לחתום אינו רשאי שלא לחתום, וקאי אברכות קצרות השנויות בתוספתא, כגון ברכת המצות וברכת הפירות, דאינו רשאי להאריך בה יותר. וברכה ארוכה אינו רשאי לעשותה קצרה כאחת מן הברכות הקצרות, אבל הרשות בידו לקצר הארוכה מכמו שהיא, ובלבד שלא יעשנה כאחת מן הקצרות. וכן הרשות בידו להאריך יותר מכמו שהיא, ובלבד שלא תהא מהברכות הקצרות. כגון, ברכת הפירות וברכת המצות.
- ^ כך נראה נכון יותר לגרוס, דכך היא גרסת לשון רש"י בכל בעלי התוס', וראשונים אחרים.
- ^ ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים אינו.
- ^ נראה מיותר, וכן אינו בלשון תוס' ר"י שירליאון.
- ^ ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים אינו.
- ^ כך נראה נכון לענ"ד מבחינה לשונית.
- ^ ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים אינו.
- ^ כך הוא בברכת משולשת. אך אינו בכת"י שלפנינו, וניכר שהוא מיותר.
- ^ ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים אינו.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק א (עריכה)
אבל חייב בכל מצות ומכל מקום יש מצות שהוא פטור מהם, ולא עוד אלא שאין ראוי לו לעשות מהם בכל שבעה, ומהם בקצת הימים, וכבר זה כלו מתבאר במסכת מועד קטן (דף טו.):
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית לא יצא ידי חובתו, ולא סוף דבר בסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו אלא אף בגדולה שהיא כשרה מצד שיעורה, מכל מקום הואיל ושולחנו בתוך הבית לא יצא, גזרה שמא ימשך אחר שולחנו, ויש חולקים בזו בקצת דברים אלא שאע"פ שבאה בפרק זה אגב גררא עיקר מקומה במסכת סוכה ושם יתבאר ענינה בע"ה:
חתן הכונס את הבתולה הוא פטור מק"ש אף בזמן שאינו עוסק בנישואים, כגון שכבר כנס אע"פ שבשאר עוסק במצוה אינו כן, וכונס את האלמנה שהוא חייב אחר שכבר כנס יתבאר בפרק ד', ועוסק במצוה שהוא פטור מק"ש, דוקא בעוד שהוא עוסק את המצוה ושהיא מצוה שאי אפשר לקיימה אם יקרא את שמע, וכמו שאמרו בתלמוד המערב סבור הייתי שנתייאשו מלקרות מצד שהיו עוסקים במצות או בצרכי צבור כמו שכתבנו למעלה, וכן כל מקום שאמרו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה דוקא בעוד שהוא עושה את המצוה שאין האחרת נעשית אלא בדחייתה של זאת, אבל בעוד שאינו עושה אותה מצוה או שאין זו נדחית בכך ואפשר לקיים את האחרת בקיומה של זאת לא נפטר בכך כמו שאמרו (בבא קמא נו, ב) בשומר אבידה שנפטר מנתינת פת לעני מתוך שאם ילך לביתו תעלם האבדה ותחזר ותאבד, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם היא אבדה שאפשר לגנזה וכבר גנזה חייב.
וכן אם מניח תפלין ומביא ציצית הואיל ובקיומן אפשר לקיים שאר מצות חייב בכל המצות, וראיה לדבר מה שאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא אמר המקיים את המצוה, ותלמוד תורה מיהא מפסיקים ממנה לכל המצות כמו שביארנו למעלה וכן כתבנוה במועד קטן, ומכל מקום הליכה לדבר מצוה הרי הוא כעשיית מצוה וטרדות של רשות מיהא אינן פוטרות כלל אפילו טבעה ספינתו בים וכיוצא בה שהיא טרדה יתירה אינה פוטרת, וביאור הסוגייא יתבאר בסוף פרק שני:
המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר בשחר מברך שתים וכו', מתוך שביארנו ענין ק"ש ותכונת קריאתה באה משנה זו לבאר על ברכות של ק"ש כמה הן, הן של ערבית הן של שחרית ועל ידי גלגול דבר זה יתבאר בתוכה ענין אחר כמו שיתבאר, ואמר שבק"ש של שחרית מברך שתים לפניה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק א (עריכה)
בשלמא בית הלל קא מפרשי טעמייהו דידהו - כדאמר במתניתין משום שנאמר ובלכתך בדרך. וטעמייהו דבית שמאי כלומר אותו הפסוק שמביאין בית שמאי ראיה לדבריהם הם דורשים אותו לפנים אחרים. אלא בית שמאי מאי טעמייהו. כלומר מפני מה אין דורשין בשכבך ובקומך כדרשא דבית הלל דפשטו הכי משמע. אמרי לך בית שמאי אם כן דפירוש הפסוק כבית הלל לימא קרא בבקר ובערב:
לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן - ואף על פי דהא ממעטין עוסק במצוה מבשבתך בביתך וחתן נמי עוסק במצוה היא. יש לומר דהא מיעוטא בעלמא הוא ולא כתוב בקרא בהדיא שיהא פטור ומסתיין למעוטי עוסק במצוה ממש אבל חתן דמחשבה בעלמא הוא אימא לך לחייב קא משמע לן. והאי דאמרינן ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי. הכי קאמר אמאי קא מיתרת האי בלכתך למעוטי חתן דילמא לגופיה איצטריך ולרבויי היכא דלא עסיק במצוה ממש אלא דאזיל לדבר מצוה. ואיידי דקא פטר עוסק במצוה מבשבתך בביתך איצטריך הכא לחיובי מאן דלא עסיק במצוה ממש אלא דקא אזיל לדבר מצוה. אם כן לימא קרא בלכת. השתא דכתיב בלכתך משמע בלכת דידך דהיינו שלא לדבר מצוה. ולאפוקי מאי אי לאפוקי עוסק במצוה ממש הא אפיקתיה מבשבתך אלא כי איצטריך קרא למעוטי חתן. והשתא הוה סלקא דעתין דלמעוטי דקא אזיל לישא את הבתולה ופטור משום דקא אזיל לדבר מצוה אף על גב דלא עסיק ממש בדבר מצוה. ומשום הכי פריך אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי דבכניסת אלמנה נמי מצוה איכא ומאי שנא אזיל לכנוס את הבתולה. ופרקינן דלאו דאזיל לכנוס קאמר דכל דאזיל לדבר מצוה היינו עוסק במצוה וההיא מבשבתך נפקא דפטור. אלא הכא משום טרדה הוא דפטריה ליה ובאלמנה ליכא טרדה. וקא סלקא דעתין דמשום טרדה בלחוד הוא דקאמר ואפילו טרדה דרשות וטעמא משום שאינו יכול לכוין. ומשום הכי פריך אי הכי מאי איריא חתן אפילו טבעה ספינתו בים דהוא טרוד ליפטר. והשיב לאו כדקא סלקא דעתך דטרדה דרשות קאמינא אלא בטרדה דמצוה קא אמינא:
ובית הלל לאו ממילא שמעת מינה - פירוש דבדרך נמי קרי אף על גב דלאו מצוה:
רב יוסף אמר עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום - פירוש בשהיה זקוף והטה או היה מוטה וזקף שכל שעושה הוכחה לעשות כדבריהם קנסוהו שלא לצאת כיון שעושה הוכחה כדבריהם. והיינו דמייתי ראיה מהא דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה וכו' וקיימא לן התם במסכת סוכה דבתרתי פליגי פליגי בסוכה גדולה ופליגי בסוכה קטנה. ומסוכה גדולה מייתי ראיה דמדינא נפיק אלא דאיכא חששא בעלמא משום שמא ימשך אחר שולחנו ואפילו הכי אמרינן דאמרו לו בית שמאי לרבי יוחנן החורני אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך משום חששא. ומינייהו נשמע לבית הלל לענין מי שעושה כדברי בית שמאי [ד]לא עשה כלום שמא יקבעו אחרים הלכה כבית שמאי ואפשר דאתי אינש לידי ביטול קריאת שמע דאי לא מצי מטה לא קרי קריאת שמע:
ורב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה - בשהיה יושב והטה לכתחלה כיון שמתכוין לסתור דברי בית הלל ומתכוין לעשות כבית שמאי:
מתני'.בשחר מברך שתים לפניה וכו' אחת ארוכה ואחת קצרה - פירש רש"י אשתים דלאחריה של ערבית קאי וארוכה היא אמת ואמונה קצרה היינו השכיבנו שאין בה מלות כל כך. ומפרש דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר קאי למאי דאמר ברישא אחת ארוכה ורוצה לומר שאמת ואמונה שהיא ארוכה לא יקצר ממנה והשכיבנו שהיא קצרה לא יוסיף בה. והקשה עליו רבינו יעקב ז"ל היאך אומר דהשכיבנו היא קצרה שהרי אנו רואים שיותר מטבע יש בה מקדוש והבדלה שהן ארוכות. ועוד שבתוספתא מונה הברכות הקצרות ואינו מונה בהם השכיבנו. ועוד שאם כדבריו דמקום שאמרו להאריך קאי ארישא לא היה לו לומר זה הלשון אלא ארוכה לא יעשנה קצרה קצרה לא יעשנה ארוכה. ועוד היאך אומר שלא יכול לקצר באמת ואמונה והא אמרינן לקמן בפרק היה קורא אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת ואקשינן והא בעי לאדכורי יציאת מצרים ופריק דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' כדאיתא לקמן הרי שחזרה השכיבנו ארוכה יותר מאמת ואמונה והיאך אומר שאין לו לקצר באמת ואמונה. ועוד שלפי דבריו שאומר שאין לו להוסיף בהשכיבנו קשה מה שנהגו בכמה מקומות לומר פיוטים בהשכיבנו. ועל כן פירש הוא ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה רוצה לומר שאם ירצה יאריך בהם ואם ירצה יקצר בהם ואחת ארוכה כלומר בין ארוכה בין קצרה ודומה לזה מאי דאמרינן אחת בתולות ואחת בעולות כלומר בין בתולות בין בעולות. ומה שאמרו מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש אלא מילתא באפי נפשה היא שהברכות שהן ארוכות כגון קדוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהם כלום. ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת בורא פרי הגפן וברכת הפירות והמצות אין לו להאריך בהם. ומה שאמרו אחרי כן לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא פירוש מה שאמרו תחלה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. כלומר ברכה שהיא ארוכה וצריכה חתימה אינו רשאי לקצר כלל מהמטבע שלה מפני שאם יקצר לא יצטרך לחתום בה ואינו רשאי שיעשה בענין שלא יחתום. וברכה שהיא קצרה ואין לו לחתום בה אינו רשאי להאריך במטבע ולהוסיף בה שאם כן יצטרך לחתום ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום. ועוד פירש רבינו תם ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה לבד קאי כלומר פעמים שמקצרה פעמים שמאריכה. והיינו כשאומרים פרשת ציצית הויא ארוכה שאומר אמת ואמונה וכשאינו אומר פרשת ציצית הויא קצרה שאינו אומר אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך. אבל בהדיא מוכח בתוספתא דאחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל קאי דתניא התם שתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך וכו'. והא ודאי יש לשאול למה אנו נוהגין לומר פיוטין בברכות של קריאת שמע. וי"ל שלא אמרו אינו רשאי להאריך אלא דוקא בתורת קבע שאסור לקבוע בהן אריכות או קיצור לשנות ממטבע חכמים והוא כשהאריכות או הקיצור הוא קבוע אבל שלא בקבע לא אסרו. וראיה לדבר דאפילו בברכות של תפלה דקיימא לן דאסור לו לאדם לשאול בהם צרכיו מעין כל ברכה וברכה הוא מוסיף ואפילו יהיו מלות התוספות יתירין על העיקר ואין ספק שאסור לעשותו קבע בברכה. ואפילו בשלש ראשונות שאסור לשאול בהן כלל אפילו מעין ברכה אמרו במסכת סופרים שאומרים בהם זכרנו ומי כמוך ומאריך באתה קדוש מפני שהם רחמים לרבים. וכן נהגו בכל מקום [ד]כל שאינו קובע בהן לעולם מותר. ועל כן נהגו לומר שירות ותשבחות אפילו בשלש ראשונות. ועד כדון אלא אינו רשאי אבל ודאי אם עבר ועשה ואפילו שינה מטבע ארוך במטבע קצר או ששינה המטבעות יצא והכי מוכח לקמן בפרק כיצד מברכין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה