ברטנורא על פרה יא

משנה פרה, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

צלוחית - של מי חטאת:

ובא ומצאה מכוסה פסולה - שאני אומר אדם נכנס לשם וכסה אותה, ורוב בני אדם אין טהורין לחטאת:

אם יכולה חולדה לשתות ממנה - פסולה, אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו מטעם שמא אדם טמא נכנס וגילה אותה , דאין דרך בני אדם לגלות אלא לכסות מפני השרצים, אבל שרצים דרכן. לגלות ואין דרכן לכסות. ודוקא מכוסה ומצאה מגולה חיישינן לחולדה. אבל מגולה ומצאה מגולה כמו שהניחה, לא חיישינן, אע"פ שחשו לספק מים מגולין , דחמירא סכנתא מאיסורא:

או נחש לדברי רבן גמליאל - דאמר לעיל , אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא:

החטאת - אפר חטאת או מים המקודשים שהיו באוהל המת בתוך כלי שיש עליו צמיד פתיל:

אינן נצולין - ונפסלין. מדכתיב והניח במקום טהור והאי לאו מקום טהור הוא. אבל כלים העומדים להניח בהן מי חטאת או אפר חטאת, וכן אזוב המתוקן להזות בו , ניצולין בצמיד פתיל:

(ב)

כל הספק טהור לתרומה - כל ספק שאם נולד אותו ספק בתרומה התרומה טהורה, אם נולד כיוצא בו בחטאת טהור:

וכל התלוי לתרומה - וכל ספק שאם נולד בתרומה תולין לא אוכלין ולא שורפין, אם נולד כיוצא בו בחטאת, ישפך האפר או המים המקודשים. ובמסכת טהרות פרק הזורק טומאה, תנינן להו לספק הטהור ולספק שעל ידיו תולין בתרומה:

אם עשו על גביו טהרות - אם הזה באפר זה שנטמא בספק התלוי לתרומה, ועשה טהרות ע"י אותה הזאה, תולין אותם טהרות ולא אוכלין ולא שורפין:

הרפפות - כמין שבכות של עץ:

טהורות לקודש לתרומה ולחטאת - לפי שאינן כלים וגם אינן ראויין למדרס:

הרעדות - עצים שאינן מהודקים יפה זה בזה וכשאדם נשען עליהם רועדים ומתנענעים:

טמאות לחטאת - פעמים שאדם יושב עליהן וראויין ליטמא מושב. ואין הלכה כר' אליעזר:

(ג)

אם יש בה כביצה - דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא:

בין טהורה בין טמאה המים טמאים - דטהרת תרומה, טמאה היא אצל חטאת:

והאוכלה חייב מיתה - דנטמא במי חטאת בשעה שאוכלה, ותרומה בטומאת הגוף במיתה:

ר' יוסי אומר בטהורה המים טהורים - דסבירא ליה לר' יוסי שאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת. ואין הלכה כר' יוסי:

שהכניס ראשו ורובו בתוך מי חטאת - רבנן גזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין, כמפורש פרק קמא דשבת, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומי חטאת מים שאובין נינהו, הלכך כשהכניס ראשו ורובו בהם נטמא, ומשנטמא ואינו טהור למי חטאת, חוזרים מי חטאת ומטמאים אותו ונעשה ראשון לטומאה, שאין מי חטאת מטמאים את הטהור להם, אבל כשאינו טהור להם מטמאים אותו:

(ד)

כל הטעון ביאת מים מדברי תורה - כגון הנוגע בכל אבות הטומאות:

מטמא את הקודש ואת התרומה - לפי שהוא ראשון, עושה שני בחולין ובמעשר, ושלישי בתרומה, ורביעי בקודש:

לאחר ביאתו - שטבל ולא העריב שמשו, יש לו דין שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה, ורביעי בקודש:

וחכמים אומרים פוסל בקודש - כשם שטבול יום פוסל בתרומה, כן פוסל בקודש, ואינו מטמא בקודש, דכיון שטבל קלישא טומאתו, ופסול משוי, טמא לא משוי:

ואם בא אל המקדש - כל הטעון טבילה מן התורה שבא אל המקדש, דהיינו לעזרת ישראל, אפילו לאחר שטבל קודם שיעריב שמשו, חייב. ואף לעזרת נשים אסור טבול יום ליכנס, אבל אינו חייב אלא בעזרת ישראל:

(ה)

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כגון אכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין, והידים, והכלים שנטמאו במשקין, וכיוצא בהן:

וחכמים אוסרים במעשר - והלכה כחכמים:

לאחר ביאתו - לאחר שטבל, מיד הותר בכולם ואין צריך הערב שמש :

ואם בא אל המקדש פטור - דלא אסרה תורה ביאת המקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא, כדכתיב (ויקרא ה) בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא:

(ו)

מטמא את מי חטאת - ואפילו לאחר שטבל, אם לא טבל לשם חטאת כאילו לא טבל, דתנן בפרק אין דורשין (חגיגה יח, ב) טבל לקודש והוחזק לקודש אסור בחטאת. אבל משטבל לשם חטאת, אפילו טבול יום דאורייתא שפסול לתרומה ולקודש, כשר לחטאת, דטבול יום כשר בפרה:

ומזה מי חטאת במגע ובמשא - ובהא כולי עלמא לא פליגי. אבל באזוב המוכשר לקבל טומאה, ומשום דאוכל הוא צריך הכשר שיבוא עליו מים, וכן במים שאינן מקודשים ועומדים לקדש, וכלי ריקם הטהור ועומד כדי להניח בו אפר חטאת, בהא פליגי ר"מ וחכמים. והלכה כחכמים:

(ז)

כל אזוב שיש לו שם לווי - שרגילין ללוות עמו שם אחר, כגון הנך דמפרש לקמן:

אזוב זה - כלומר אזוב סתם שהרואה אותו אומר זה אזוב הוא בסתם:

ושל תרומה טמאה - שאזוב של גינה חייב בתרומה כשלקטו לאכילה. והא קא משמע לן דאע"ג שהוא פחות מכביצה שאינו מטמא מי חטאת, אפ"ה הזאתו פסולה, כיון שהאזוב עצמו טמא :

ושל טהורה לא יזה - מפני שמפסיד את התרומה:

תמרות - כמין גרגרין שיש בראשי האזוב:

אין חייבין על היונקות - טמא שהזו עליו ביונקות ובא בהזאה זו אל המקדש, אינו חייב:

רבי אליעזר אומר וכו' - ואין הלכה כר' אליעזר:

גבעולים שלא גמלו - כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח:

(ח)

מנגבו - כדי שלא יתערבו מים הכשרים בפסולים:

אע"פ שנגבו פסול - ואע"פ שלא נטמא , משהוכשר לקבל טומאה פסול:

לקטו לחטאת - להזות בו מי חטאת:

כמלקט לעצים - ומנגבו והוא כשר. וכן הלכה:

(ט)

שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין - גבעול אחד בקלח אחד. ושלשה קלחים דבעינן, ילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב מפסח מצרים, מה להלן שלשה, דבהכי מקרי אגודה, אף כאן שלשה:

מפסגו - מפרידו ומחלקו שיהיו השלשה קלחים מפורדים זה מזה:

ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה - רבי יוסי מחמיר טפי מת"ק, דלרבי יוסי תחילתו שנים פסול, ולת"ק תחילתו שנים כשר, ואינו פסול עד שיהא תחילתו כשייריו אחד. ודקאמר ת"ק מצות אזוב שלשה קלחים, למצוה בעלמא ולא לעכב. והלכה כרבי יוסי:

וגרדומיו כל שהוא - גרדומי הגבעול כל שהוא. ושייריו וגרדומיו תרי מילי נינהו, דשייריו הוו שיירי השלשה קלחין, דהיינו שני קלחין, וגרדומיו הוא הגבעול עצמו דאגרדום ונשבר ונשתייר ממנו כל שהוא: