משנה פרה יא ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יא · משנה ג | >>
דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת ונטלה ואכלה, אם יש בה כביצהו, בין טמאה בין טהורה, המים טמאין, והאוכלה חייב מיתהז ח.
[ אין בה כביצה, המים טהורין, והאוכלה חייב מיתה ].
רבי יוסי אומר, בטהורה, המים טהורים.
הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת, נטמא.
דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ, אִם יֶשׁ בָּהּ כַּבֵּיצָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, הַמַּיִם טְמֵאִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה. אֵין בָּהּ כַּבֵּיצָה, הַמַּיִם טְהוֹרִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בִּטְהוֹרָה, הַמַּיִם טְהוֹרִים. הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת, נִטְמָא.
דבלה של תרומה,
- שנפלה לתוך מי חטאת, ונטלה, ואכלה -
- אם יש בה כביצה,
- בין טמאה, בין טהורה -
- המים - טמאין,
- והאוכלה - חייב מיתה.
- אין בה כביצה -
- המים - טהורין,
- והאוכלה - חייב מיתה.
- רבי יוסי אומר: בטהורה - המים טהורין.
- שנפלה לתוך מי חטאת, ונטלה, ואכלה -
- הטהור לחטאת,
- שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת - נטמא.
כבר ביארנו, פעמים רבות שאוכלין טמאים לא יטמאו משקין או אוכלין אחרים אלא אם יהיו כביצה (לגבורות). וכבר ביארנו שכל האוכלין טמאין הן לגבי חטאת, ואפילו לקודש.
ולאלה השורשים אם נפל דבלה של תרומה כביצה לתוך מי חטאת נטמאו המים, ואפילו היתה תרומה טהורה. ומי שיאכלה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נדה, כפי מה שהתבאר בראשון מכלים, ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב כמו שביארנו בתשיעי בסנהדרין (דף פג.).
ועוד ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם. ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובין הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה. וידוע הוא שמי חטאת מים שאובין הן, ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובין, ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהן וישוב ראשון לטומאה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
בין טהורה המים טמאין: דטהרת תרומה טמאה היא אצל החטאת:
והאוכלה חייב מיתה: דנטמא במי חטאת ותרומה בטומאת הגוף במיתה ואף על גב דדבילה נמי טמאה ובפרק כל הבשר (דף קיג ב) אמר שמואל משום ר' אלעזר פרט לזו שמחוללת ועומדת מתניתין דלא כוותיה ואף על גב דתרומת פירות דרבנן האי חייב מיתה לאו דוקא אלא סימנא בעלמא כמו שפירשנו בריש מסכת מעשרות (פ"א מ"א) אי נמי בתרומת בכורים דשבעת המינים דאורייתא:
ר' יוסי אומר בטהורה המים טהורין: ובהדיא א"ר יוסי בתוספתא אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת:
שהכניס ראשו ורובו: מעלה בעלמא:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יא) "דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת נטלה ואכלה אף על פי שיש בה כביצה בין טמאה בין טהורה טהורין אם כן אין טהרה לחטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר המזה וטימא את המים נטמא האזוב וחזר האזוב וטימא את המים אמר ר"מ בד"א בזמן שתחבה בכוש או בקיסם אבל נטלה בידו נטמא וטמא את מי חטאת ר' יוסי ור"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת." פי' בין טמאה בין טהורה טהורין. ברייתא זו כתובה בטעות דמאי אף על פי ומאי א"כ אלא הכי גרסינן אף על פי שיש בה כביצה בטמאה טמאין ובטהורה טהורין א"נ גרסינן אם אין בה כביצה בין טמאה בין טהורה טהורין. א"כ כלומר שא"ת בכל ענין המים טהורין. שניטמא הנוטלה וחזר וטימאם אין טהרה למי חטאת:
אם יש בה כביצה - דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא:
בין טהורה בין טמאה המים טמאים - דטהרת תרומה, טמאה היא אצל חטאת:
והאוכלה חייב מיתה - דנטמא במי חטאת בשעה שאוכלה, ותרומה בטומאת הגוף במיתה:
ר' יוסי אומר בטהורה המים טהורים - דסבירא ליה לר' יוסי שאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת. ואין הלכה כר' יוסי:
שהכניס ראשו ורובו בתוך מי חטאת - רבנן גזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין, כמפורש פרק קמא דשבת, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומי חטאת מים שאובין נינהו, הלכך כשהכניס ראשו ורובו בהם נטמא, ומשנטמא ואינו טהור למי חטאת, חוזרים מי חטאת ומטמאים אותו ונעשה ראשון לטומאה, שאין מי חטאת מטמאים את הטהור להם, אבל כשאינו טהור להם מטמאים אותו:
[אם יש בה כביצה. גם בכאן צ"ע היאך תהיה הדבלה והיא התאנה היבשה כביצה. והיא הרבה קטנה הימנה כמו שרמזתי כבר על זה במי"א פי"ז דכלים. ומיהו י"ל דדבלה היינו כמו שפי' הערוך ערך גרוגרת וז"ל גרוגרת תאנים יבשות מפורדות. דבלה מחברת תאנים קרוין (כן) בין רטובין בין יבשין. ע"כ. וא"כ יהיו שתים ויותר. ועוד ע' בפי"ז דכלים מ"ז]:
והאוכלה חייב מיתה. מכאן הבאתי ראיה לדעת הרמב"ם בפ"ב מה' תרומה שסובר שכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה. דלא כדעת הסוברים דמדאורייתא דוקא דגן ותירוש ויצהר. ומיהו הר"ש פי' דהאי חייב מיתה לאו דוקא. אלא סימנא בעלמא. ונ"מ לתרומה דאורייתא. אי נמי בתרומת ביכורים דז' המינים דאורייתא ע"כ. והתו' פ"ק דר"ה דף י"ב (ד"ה תנא) כתבו עוד דא"נ מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים. וכתבו הר"ש בריש מס' מעשרות:
והאוכלה חייב מיתה. איכא למידק דהרי הדבלה נמי טמאה ובספ"ט דסנהדרין דייק הר"ב לכתוב טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. ומשמע הא טמאה אינו חייב מיתה. וכמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ש דמתני' דהכא לא סברה הכי.
אין בה כביצה כו' ה"ג בס"א. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל:
(ו) (על המשנה) כביצה. וקשה, הא תאנה יבשה קטנה מכביצה הרבה. ויש לומר, כפירוש הערוך, דבילה, מחברת תאנים קרויין בך, בין רטובין בין יבשין, ואם כן יהיו בשתים ויותר:
(ז) (על המשנה) חייב כו'. לאו דוקא, אלא סימנא בעלמא. ונפקא מינה לתרומה דאורייתא כגון תירוש ויצהר ודגן. אי נמי בביכורים. הר"ש. והתוס' כתבו, דיש לומר מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים. ולהר"מ דסבירא ליה כל אוכל אדם הנשמר וגדוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה, ניחא:
(ח) (על המשנה) חייב כו'. וקשה, הא הדבילה נמי טמאה. ובסוף פרק ח' דסנהדרין דייק הר"ב דטמאה אינה במיתה. והכ"מ כתב, דהכא לא נחית התנא אלא לאשמעינן שהוא נטמא בנגיעה זו כו', וחייב מיתה אטהורה קאי. ואם תאמר, ואפילו היתה טהורה יחזרו המים ויטמאוה. הא לא קשיא, דאין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה דאורייתא, כל שכן שאע"פ שנטמאו לחטאת לא יחזרו ויטמאו הדבלה:
והאוכלה חייב מיתה: ואע"ג דדבילה טמאה היא ואמרינן בפ' כל הבשר אמר שמואל משום ר' אליעזר פרט לזו שמחוללת ועומדת הך מתני' דלא כוותיה ומתני' לאו דוקא שיהא חייב מיתה על תרומת דבילה דמעשר פירות דרבנן אלא לסימנא בעלמא נקטיה שאם היתה תרומת דגן תירוש ויצהר חייב מיתה אי נמי בתרומת בכורים דשבעת המינים דאורייתא הר"ש ותוס' ז"ל שם ובר"פ מעשר בהמה כתבוהו ג"כ. ועוד כתבו שם האוכלה במיתה לאו דוקא אלא איסור חמיר דרבנן כעין איסור מיתה ונ"מ לאלקוייה טפי משאר מלקיות או לקברו בין רשעים גמורים א"נ לסימנא וכו' וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל רפ"ק דמעשרות. ועיין במ"ש שם בשם ה"ר שלמה שיריליו ז"ל. וי"ס שכתוב בהן עיד חלוקה אחרת במתני' וזו היא אין בה כביצה המים טהורים והאוכלה חייב מיתה ר' יוסי אומר וכו' וכתב הר"א אשכנזי ז"ל צ"ע למה לא פליג ר' יוסי לעיל פרק עשירי סי' י' ע"כ. ואפשר לומר דהה"נ דבמחלוקת שנויה. ור"ש קאי בשיטת ר' יוסי דהכי תנינן בתוספתא ר' יוסי ור"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ועיין במ"ש כסף משנה בשם הר"י קורקוס ז"ל שם בפי"ד:
שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא: משמע לי דהרא"ש ז"ל לא הוה גריס לתוך מי חטאת שכתב וקמ"ל דאם הכניס ראשו ורובו למים שאובין דעלמא נטמא וטימא את מי חטאת ע"כ:
יכין
דבלה: הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול:
אם יש בה כביצה: דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]:
בין טמאה בין טהורה: בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה:
המים טמאין: דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']:
והאוכלה חייב מיתה: דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה:
אין בה כביצה: דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים:
המים טהורין והאוכלה חייב מיתה: דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף:
נטמא: לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת