תפארת ישראל על פרה יא

משנה פרה, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פרה · יא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

צלוחית:    סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה:

פסולה:    להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת:

ובא ומצאה מגולה:    דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות:

אם יכולה החולדה לשתות הימנה:    וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]:

או נחש:    והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]:

או שירד בה:    ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים:

טל:    דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי':

החטאת:    כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת:

אינה נצולה בצמיד פתיל:    כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור:

ומים שאינן מקודשין:    שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]:

משנה ב

כל הספק טהור:    ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן:

כל התלוי לתרומה:    ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]:

אם עשו על גביו טהרות:    ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן:

הרפפות:    הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת:

רבי אליעזר אומר הרעדות:    אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת:

משנה ג

דבלה:    הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול:

אם יש בה כביצה:    דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]:

בין טמאה בין טהורה:    בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה:

המים טמאין:    דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']:

והאוכלה חייב מיתה:    דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה:

אין בה כביצה:    דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים:

המים טהורין והאוכלה חייב מיתה:    דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף:

נטמא:    לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]:

משנה ד

כל הטעון ביאת מים מדברי תורה:    כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים:

מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין:    דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]:

ואת המעשר:    ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל:

ואסור על ביאת המקדש:    שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]:

לאחר ביאתו:    ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה:

ופוסל את התרומה:    דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש:

וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה:    דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]:

ומותר בחולין ובמעשר:    היינו לכ"ע:

ואם בא אל המקדש:    ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור:

חייב:    חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה:

משנה ה

כל הטעון ביאת מים מד"ס:    כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]:

לאחר ביאתו מותר בכולן:    דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש:

משנה ו

כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים:    אפילו א"צ טבילה רק לחטאת:

מטמא את מי חטאת:    המקודשין:

ואת אפר חטאת:    כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]:

ואת המזה מי חטאת:    וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]:

במגע ובמשא:    ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת:

האזוב המוכשר:    במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]:

והמים שאינן מקודשים:    שלא הוקדשו עדיין באפר:

במגע ובמשא:    אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו:

משנה ז

כל אזוב שיש לו שם לווי:    ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]:

אזוב זה:    ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה:

אזוב מדברי:    נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים:

ושל תרומה טמאה:    אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת:

פסול:    מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא:

ושל טהורה:    דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]:

לא יזה:    מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]:

אין מזין לא ביונקות:    ענפים רכים:

ולא בתמרות:    שיש בו תמרות:

אין חייבין על היונקות:    ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל:

אלו הן היונקות:    דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור:

גבעולין שלא גמלו:    ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]:

משנה ח

כשר לטהר בו את המצורע:    קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת:

לקטו לעצים ונפלו עליו משקין:    שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה:

מנגבו:    שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]:

לקטו לאוכלין:    אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים:

ונפלו עליו משקין:    שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת:

אע"פ שנגבו פסול:    דהוכשר ונטמא כאחת:

לקטו לחטאת:    להזות בו מי חטאת:

דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר:

משנה ט

מצות אזוב שלשה קלחים:    ר"ל ג' שרשים:

ובהם שלשה גבעולין:    שבכל שורש יהי' גבעול א':

ר' יהודה אומר של שלשה שלשה:    שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין:

אזוב שיש בו שלשה קלחים:    ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין:

מפסגו:    ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה:

פסגו ולא אגדו:    וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא:

אגדו ולא פסגו:    וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל:

כשר:    קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא:

ובהם שלשה גבעולים:    ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה:

ושיריו:    דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן:

וגרדומיו:    דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות: