תפארת ישראל על פרה י

משנה פרה, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פרה · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל הראוי ליטמא מדרס:    ר"ל כל כלי טהור שאפשר שיתטמא במדרס הזב. דהיינו שמיוחד למשכב. מושב. או מרכב. שאין אומרים להזב שמדריסו עמוד ונעשה מלאכתנו:

בין טמא בין טהור:    ר"ל אפילו אם הכלי טהור גמור אפילו לקודש. אפ"ה אם אדם הטהור לחטאת הסיט או נשא כלים הללו. וכ"ש כשנגען. נטמא לכל ענייני חטאת ומימיו מד"ס. כל שלא שמר הכלי בפירוש לשם חטאת דחיישינן שמא הדריס הזב כלים הללו ולאו אדעתי'. ומפני שטומאה זו מד"ס היא. להכי נקראת מדף. ר"ל טומאה קלה. לשון עלה נדף [כנדה דד"ב]:

ואדם כיוצא בו:    ר"ל וכן כל אדם. אפילו הוא טהור גמור. כל שלא נשמר בפירוש לשם חטאת. דינו כמשכב זב הנ"ל. לטמא במגע ובמשא והיסט לאדם הטהור לחטאת. כאילו נגע נשא הסיט הטהור לחטאת זב גמור. וה"ה בנגע נשא הסיט רוקו או מימי רגליו של הטהור. נטמא כאילו היו מזב גמור. וכן מפורש בתוספתא [פ"ט]:

כל הראוי ליטמא טמא מת:    ר"ל אבל שאר כלי שראוי רק לקבל טומאה ממת ולא ממדרס. והיינו מדאינו כלי המיוחד למדרס. ואומרים להזב שיושב או שוכב עליו עמוד ונעשה מלאכתנו:

בין טמא בין טהור:    אע"ג דרישא במיוחד למדרס. נמי איירי בין בטהור ובין בטמא. תני רק הכא כן. משום דרק הכא מחלקי רבנן בסיפא בין בשהי' טהור או טמא:

ר"א אומר אינו מדף:    דכל שלא נגעו. רק נשאו או הסיטו אדם הטהור לחטאת נשאר בטהרתו לחטאת:

רבי יהושע אומר מדף:    דגזר בי' אטו כלי הראוי למדרס. דמצד מעלת החטאת גזרינן בי' אפילו גזירה לגזירה. וחכמים ס"ל אם כבר נטמא הכלי בטומאת מת. דהו"ל הכלי אב הטומאה מחליף שפיר במדרס שהוא נמי אב הטומאה. להכי בענין חטאת מטמא במשא והיסט:

והטהור אינו מדף:    דכשהסיטו או נשאו אדם הטהור לחטאת נשאר בטהרתו. כל שלא נגע בהכלי אף שלא נשמר הכלי בטהרת חטאת רק לטהרת תרומה וקודש. מיהו אם נגע בידו בכלי זה הטהור. ואפילו טהור לקודש היה. נטמא לחטאת:

משנה ב

הטהור לחטאת שנגע במדף:    לעיל במשנה א' בבא א' נקט תנא דהטהור לחטאת שהסיט כלי טהור הראוי למדרס. לכ"ע נטמא לחטאת. וממילא דכ"ש בנגע בכלי כזה בין בידו ובין בגופו. הרי זה טמא לחטאת. ובבבא ב' שם נקט דהטהור לחטאת שהסיט כלי שאינו ראוי למדרס. אז לרבנן דוקא שכשבאמת נטמא הכלי ההוא במת. ונעשה אב הטומאה. אע"ג דלשאר דברים אין כלי טמא כזה מטמא בהיסט. אפ"ה בחטאת החמירו. שאדם שהסיטו נעשה מדף. ר"ל נעשה טמא מד"ס. אולם במשנתנו נקט גוונא אחריתא. דהיינו אם הטהור לחטאת נגע במדף. דהיינו שנגע בכלי שכבר הוא טמא מד"ס [דכל דבר הטמא מד"ס נקרא מדף כמ"ש לעיל סי' ב']. וכגון שנגע בכלי שנגע במשקין טמאים [וכלעיל פ"ח מ"ב]. או טהור לחטאת שנגע בעליונו של זב אף שלא נגע עליון זה בהזב ממש. אפילו הכי נטמא. דכמו שכשיש אלף מצעות זו ע"ג זו. והזב על העליונה. אפ"ה גם התחתונות שלא נגע בהן הזב כולן נעשין אהט"ו לטמא אדם וכלים. אף לאחר שפירש הזב מעליהן. כ"כ כשיש אלף כלים זה ע"ג זה. אף שאינן ראויין למשכבות. והזב תחת התחתון. גם אותן שלא נגע בהן הזב. נעשין ראשון מד"ס. לטמא עכ"פ אוכלין ומשקין [חוץ מאותו הכלי שעל הזב ממש שנגע בו. טמא בטומאה כזו מדאורייתא. עדיות פ"ו מ"ב]. ואע"ג דאדם וכלים אינן מקבלין טומאה רק מאב. אפ"ה בטהור לחטאת גזרו שיטמא בנגע כלי כזו. ואף שכלי זה אינו ראוי למשכב ומושב. וגם לא נטמא טומאה דאורייתא. וא"כ לא דמי לב' מיני מדף שנזכרו בבבא א' ובבבא ב' שבמשנה א'. דאמרינן בהו דמטמאין גם בהיסט [וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ"ט] בא' שהסיט מפתח של טמא מת ונטמא לחטאת]. אפ"ה עכ"פ לענין מגע כל מיני מדף שוין. דכשנגע בהן הטהור לחטאת בידו או בגופו נטמא לחטאת. וכ"ש כלי שהוא ראשון דאורייתא. אף דמדאינו אב אמ"ט להטהור לחטאת כשהסיטו. עכ"פ מטמאו כשנגעו. מיהו כשהיו אותן עליונות של זב ראויות למשכב. אע"ג דלכל מילי דינן כראשון. אפ"ה לא לבד בנגען הטהור לחטאת. אלא גם כשרק הסיטן נטמא. דהרי אפילו אילו היו טהורים לגמרי היה נטמא לחטאת [וכמשנה א' ודלא כדמשמע לכאורה מהר"ב דנקט כסאות]. אבל בכלי טהור שאינו ראוי למשכב. רק חזי לקבל טומאת מת דינו כנגע באוכלים טהורים בסיפא. דרק בנגע בהן בידו נטמא. ולא בנגען בגופו:

לגין של חטאת:    הוא כלי שטף שיחדוהו לחטאת [ונקט כלי שטף דוקא. היינו משום דבכלי חרס היה צריך לפרש שנגע בפנים. דאילו נגע בו בחוץ. הרי אפילו נגע שרץ מגבו. לא היה נטמא גם בחטאת. וכמשנה ג']:

שנגע במדף:    בכל מיני מדף שזכרנו במשנה א' וב':

טמא:    ואע"ג דכבר שמעינן כן מרישא דמשנתנו. דבכלל הטהור משמע גם כלי. נ"ל דאפ"ה אצטריך הך בבא. לגלויי ארישא. דלא תימא דטהור לחטאת דרישא היינו רק באדם שנגע במדף בידיו טמא. להכי נקט גם הך סיפא. דנגיעת מדף גם בכלי מטמא. א"כ באדם ברישא גם בנגע בגופו טמא. דמה לי כלי שנגע או גוף אדם שנגע. ותו קמ"ל לדיוקא דבין אדם או כלי דוקא במגע בטומאה נטמאו. הא לענין משא. כגון אם לגין נשא מדף. נשאר בטהרתו. דבכלי לא שייך שיתטמא בנשא טומאה. כמו כן אדם דתני לי' ברישא. לא תימא דמגע דנקט גבי' לאו דוקא. אלא ה"ה בנשא המדף טמא. אלא רק במגע מטמא ולא במשא. דרק הנך מדף דמשנה א' מטמאי גם בנשאן. מדמטמאים מדאוריי':

הטהור לחטאת שנגע באוכלים:    בין שהן אפי' קודש. או שהן באמת טמאים. דלגבי חטאת אפילו אוכלין קודש נידונין כטמאים. דמטמאין הידים. דהרי בחטאת כל שנטמא ידו נטמא גופו. ואפילו בנגע בהאוכלין רק בידו א' [כפי"ב מ"ז]. ודוקא בשהוכשרו האוכלין [כפי"א מ"ו ומ"ח] דאל"כ אפילו נגען בב' ידיו טהור. ונ"ל דכלי שטהור לחטאת שנגע אפילו באוכלין טמאים נשאר הכלי של חטאת עכ"פ לשאר מילי טהרתו. אבל כלי של חטאת שנגע במשקין. או אוכלין הטהורין לחטאת שנגעו באוכלין או במשקין. אז דוקא כשהאוכלין או המשקין המגיעין הן טהורין. רק שלא נשמרו בטהרה לחטאת. נשארו הכלים והאוכלין הנוגעין בטהרתן. אבל בנגעו כלים הטהורים לחטאת במשקין טמאים. הרי גם בחולין כלי שנטמא תוכו במשקין טמאים. כולו טמא. ובנגעו המשקין הטמאים מגבו. גם בחולין לכה"פ גבו טמא. ובקודש ובחטאת אפילו בנגעו מגבו המשקים הטמאים, כולו טמא. וכ"כ אוכלין טהורין של חולין שנגעו באוכלין טמאין. נהי דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו] עכ"פ מדרבנן מיהו מטמא להו עד שני. ובחטאת אפילו עד אלף [כפי"ב מ"ח]:

הסיטן בידו:    ודוקא בהסיטן בידו דגזרינן אטו אילו נגען בידו. אבל בהסיטן בגופו טהור. ולא דמי לכלי טהור שהסיטו בגופו. דמטמא ר' יהושע [וכמ"א]. התם מדראוי להיות אב הטומאה:

וחכמים מטהרים:    ומדלא מחלקי רבנן הכא בין שהן טמאים או טהורים. ש"מ דאפילו באוכלין ומשקין טמאים מטהרי רבנן כשהסיטן:

משנה ג

קלל:    היא כד של אבן או של חרס. שיש בתוכו אפר פרה או מים מקודשין כבר [רמב"ם פי"ד מפרה ה"ג]:

שנגע בשרץ:    ה"ה בנגע במת. אלא הראשון מאבות הטומאה דרפ"ק דכלים נקט:

טהור:    דכ"ח בחטאת אמקט"ו מגבו. וכ"ש כלי אבן גם מתוכו אמקט"ו כלל:

נתנו על גביו:    שהעמיד הכלי ע"ג השרץ:

וחכמים מטמאים:    ואפי' הכלי מוקף צמ"פ ועומד באהל המת. נמי מטמאי רבנן. ואף שבין כך וכך נשאר הכלי בטהרתו. אפ"ה האפר או המים המקודשין שבתוכו נטמאו. דכתיב והניחו במקום טהור. והכא מקומו טמא הוא [וכיון שנטמאו המים חזרו וטימאו הכלי]. ור"א ס"ל דעכ"פ מקום האפר והמים תוך הכלי טהור הוא. מיהו כ"ח המוכן לחטאת. ואפילו יש בתוכו מים ששאב לחטאת. רק שלא קדשן עדיין נשארו בטהרתן [שם ה"ד]:

נגע:    הקלל:

באוכלים:    בטמאין מיירי. דאפילו הן שנים מטמאין תרומה [כטהרות פ"ב מ"ו]. והיינו דומיא דכתבי קודש דנקט:

ובכתבי הקדש:    ואפילו בס"ת. דבכל הנך גזרו רבנן שיטמאו תרומה [כשבת ע"א]. מיהו כלי שטף הטהור לחטאת שנגע באוכלין שאינן טהורים לחטאת אז רק כשהכלי שטף ריק נשאר בטהרתו [וכלעיל סי' י"ב] אבל ביש בתוכו מי חטאת ונגע באוכלין שאינן טהורים לחטאת. וכ"ש מי חטאת גופייהו שנגעו באוכלין שאינן טהורין לחטאת, נטמאו [וכלקמן סי' ל"א]:

ר' יוסי מטהר:    אפילו לחכמים לעיל. דהתם מונח הכלי על אה"ט. אבל הכא אין על מקומן שם אה"ט:

וחכמים מטמאים:    אפילו אוכלין שניים. דס"ל דמקום הטהור לגמרי בעינן:

משנה ד

הטהור לחטאת שנגע בתנור:    מדנקט תנא סתם. משמע דבסתם תנור מיירי. שהוא טהור:

טהור:    כאוכלין הנ"ל במשנה ב'. וה"ה כל כלי טהור. רק נקט תנור לרבותא. דאע"ג שהוא ג"כ מחובר [עיין שבת קכה"א]. אפ"ה בנגע בו בידו נטמא:

היה עומד:    הטהור לחטאת:

והלגין בתוכו:    שבתוך ידו שפשט. הי' כלי שטף שמי חטאת בתוכה:

וכן האסל:    הוא מוט טראגע בל"א. והוא פשוטי כלי עץ. שקושרין ב' כדין בב' ראשין. ונותן האסל על כתפו. לשאת ב' הכדין ע"י המוט. א' לפניו וא' לאחריו:

שהוא נתון על גבי התנור ובו שני קללות:    ובכל קלל היה אפר או מים מקודשין. א' מכאן וא' מכאן בב' צדדי התנור. והרי בב' אופנים אלו. האדם שבידו הלגין. והאסל. זה וזה נסמכין על התנור. אבל הלגין והקלל הן תלויין חוץ להתנור:

ר"ע מטהר:    דהרי הכלי שבו האפר ומי חטאת הן באויר חוץ לתנור. ור"ע לטעמי' דס"ל קלוטה כהונחה דמי. והו"ל כמונח חוץ לתנור שמקומו טהור:

וחכמים מטמאין:    דמדנסמכין הכלים שבהם המים והאפר על התנור הטמא להן. הו"ל כמקומו טמא. דדוקא באוכלין אמרינן לעיל [סי' י"ח] דכשמונח החטאת על אוכלים טהורים. מיקרי מקומו טהור. משום דאוכלין קילא טומאתן. דהרי גם כשהן טמאין א"א שיטמאו אדם וכלים. להכי כשהן טהורים מקרי מקומו טהור. אבל כלים כיון כשהן טמאין מטמאין לאדם גם בהיסט. להכי גם בטהורים מקרי מקומו טמא. מדאפשר בהן טומאה חמורה:

משנה ה

היה עומד חוץ לתנור:    ובש"ס זבחים [צג"א] גרסינן ושרץ בתנור. ונ"ל עוד דתנור דנקט במשנה ד' וה' אורחא דמילתא נקט. דה"ה כלי אחר. רק בכלי אחר הי' צריך לפרש דמיירי שאינו טהור לחטאת. משא"כ תנור האיך אפשר שיהיה טהור לחטאת. הרי לא נצרך כלל לא להאפר ולא להמים. ואגב זה נקט נמי הכא תנור. אבל שרץ לרבותא דרבנן נקטי' דלא מבעי' בהושיטו למעלה מתנור. דאינו רק טומאת מדף מד"ס [וכמ"א]. אלא אפילו בהושיטו ממעל לשרץ דהו"ל טומאה דאורייתא אפ"ה מטהרי רבנן:

ר"ע מטמא:    דס"ל דמשום חומרא דחטאת חיישינן שמא בשעה שיעברנה יכניסה באויר התנור ויטמא [ועיין הר"ש]:

וחכמים מטהרין:    ונ"ל דנקט לגין לרבותא דרבנן. דאע"ג שהוא כלי שטף שמקבל טומאה בנגיעה מגבו. אפ"ה טהור. דאפילו כנוגע בתנור לא חשבינן לי'. מיהו לר"ע אפילו העביר הקלל של חרס ע"ג התנור. אע"ג דקלל חרס אמקט"ו מגבו. עכ"פ כיון דכמונח חשבינן לי'. הרי מקומו טמא [וכמשנה ג]:

אבל עומד הוא:    ר"ל מותר לעמוד:

ובמים שאין מקודשין:    דדוקא באפר חטאת או באפר שבתוך מים המקודשין קרינן בי' והניחו במקום טהור:

משנה ו

לגין של חטאת:    שיש בו מים המקודשין באפר:

שנגע בשל קדש:    בכלי הטהור רק לקודש או לתרומה. והן בתוכו:

של חטאת טמא:    אפילו לחולין נטמא לגין החטאת. דהרי מדנטמא זה הלגין לענין חטאת. מדנגע בלגין תרומה. חוזר לגין החטאת ומטמא המי חטאת שבתוכו. מדאין מונין ראשון ושני בחטאת. ומדנטמאו המי חטאת הו"ל אב הטומאה דרבנן. וחוזרין ומטמאין את הלגין שהן בתוכו. ונתהוה הלגין ראשון שמטמא חולין. דאע"ג דמדאורייתא כשנפסלו המי חטאת. וכ"ש כשנטמאו. פרח דין מי חטאת מינייהו. אפ"ה מדרבנן עדיין דינן כמי חטאת כשרים. שהן אב הטומאה [כרפ"א דכלים]. ושפיר עושין להלגין שלהן ראשון:

טהורין:    דאע"ג שנגע בהלגין של חטאת שנטמא. עכ"פ הלגין ההוא אינו רק ראשון לטומאה. וכלי אינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה:

שניהן טמאים:    ה"נ ב' הלגינין טמאים גמורים לכל דבר. דהרי האדם שנגע בהלגין שבו התרומה. נטמא ממנה לחטאת. ומדצריך טבילה עכ"פ מד"ס. מטמא למי חטאת שנשא אע"ג שלא נגע בהן [כפרי"א מ"ו]. וחוזר המי חטאת הטמאים ומטמאין להאדם שנושא אותן. והרי הנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. מטמא כלים שנוגע בשעת משאו [כרפ"ק דכלים]. והרי מי חטאת אלו שנטמאו. נושא אותן שלא לצורך הזאה ונטמא. וחוזר ומטמא באותה שעה להלגין של תרומה להיות ראשון. דהרי האדם שנוגעו באותה שעה. הוא אב הטומאה. כל זמן שלא פירש מהמי חטאת [כפ"ב דזבים]. אמנם הכא אפילו היה איפכא מדלעיל. שהיה המי חטאת בכ"ח שאמקט"ו מגבו. והתרומה היתה בכלי שטף. נמי שניהן טמאין. דהרי מדנטמא האדם לחטאת מהלגין של תרומה. צריך טבילה לחטאת מד"ס. ומטמא המי חטאת שנשאן. רק דהתנא לא מיירי בהכי. רק נקט תרווייהו בלגינין. וכמש"ל לב. אבל התרומה והקודש. ע"כ רק בהיו בלגין שהוא כלי שטף. כך הדין. אבל בהיו בקלל שהוא כ"ח. אף שנטמא האדם הנושא מי החטאת. מדנשאן שלא לצורך הזאה. עכ"פ אינו מטמא כלי התרומה והקודש רק בנגען. ולא בנשאן. והרי מצד מגע אין כלי חרס מקבל טומאה מגבו:

שניהם טהורים:    אפילו היו שניהן כלי שטף דמקט"ו מגבו. עכ"פ מדהנייר מפסיק לא נגע בהלגין תרומה. דאף בכלי נייר מקט"ו [ככלים פי"ז מט"ו]. עכ"פ מעט נייר אמקט"ו [ועמ"ש בזה בס"ד כלים פ"ב מ"ה ופ"י מ"ד] וא"כ מדמפסיק הנייר בין לגין התרומה ליד האוחזה. לא נטמא האדם הטהור שנשאו להתרומה. וגם אפילו היה נושא המי חטאת שלא לצורך הזאה. ונטמא האדם הנושא עי"ז. עכ"פ לא טמא להלגין תרומה. דהרי הנייר מפסיק. וגם ללגין חטאת אמ"ט. מדכל טומאתו מהחטאת:

של חטאת בנייר ושל תרומה בידו:    חדא מינייהו נקט. וה"ה בהי' לגין של קודש בידו:

שניהן טמאין:    ה"נ אפילו היו המי חטאת בכ"ח. כך הוא הדין. אלא דהתנא לא מיירי בכ"ח. וכמש"ל. אבל התרומה דוקא בהיתה בכלי שטף כך הוא הדין. ושניהן טמאין. דהאדם הטהור לחטאת נטמא מדנגע בלגין התרומה בלי דבר המפסיק. וחוזר האדם ומטמא למי חטאת. דאף דנייר מפסיק בין ידו לכלי החטאת. עכ"פ האדם שנגע בלגין התרומה. כי צריך טבילה לחטאת מד"ס. וכל כה"ג מטמא למי חטאת גם במשא בלי מגע [כפי"א דפרה מ"ו]. ומדנושא מי חטאת שנפסלו ואינן ראויין תו להזאה. הו"ל כנושא מי חטאת טהורים שלא לצורך. דקודם שפירש מהן מטמא להלגין תרומה להיות ראשון:

ר' יהושע אומר של חטאת טמא:    ר' יהושע ס"ל דבכולהו גוונא של חטאת טמא. ואפילו בשניהן בשני ניירות. דלטעמי' אזיל במשנה א' וב'. דמטמא להטהור לחטאת כשהסיט דבר הראוי לקט"ו. והכא נמי מדנטמא הנושא התרומה. חוזר ומטמא להמי חטאת שנשאן. אף שהיה הנייר מפסיק בין ידו ללגין החטאת. מיהו כשהיה נייר מפסיק בין כלי התרומה לידו. לגין התרומה טהור דהרי לא נגע בו. ופשוט דבכל מקום שהזכיר במשניות אלו שהיה נייר מפסיק בין הלגין ליד האוחז. ה"ה בהיה אותו הכלי כלי חרס שאינו מקבל טומאה מגבו. ואידי ואידי חד טעמא אית בי' בין לקולא בין לחומרא [ויש לדקדק קצת ע"כ ל"ל לתנא כלל למנקט נייר. הול"ל כלי חרס קלל תחת נייר. וי"ל]:

היו נתונין על גבי הארץ ונגע בהם:    שנגע ביד א' בלגין חטאת. וביד הב' בלגין תרומה בשעה א'. או שנגע שניהן כאחת ביד א':

טמא:    דמדנטמא האדם מנגיעת לגין התרומה חוזר ומטמא בנגיעתו ללגין המי חטאת דאין מונין ראשון ושני בחטאת. וחוזרין המי חטאת הטמאים ומטמאים הלגין שלהן להיות ראשון גמור לכל מילי, וכמש"ל. מיהו אפילו בנגע האדם בלגין התרומה. ולאחר שפירש ממנו נגע בלגין החטאת. נמי נטמא לגין החטאת. ואפ"ה נקט התנא שנגע בב' הכלים ביחד. לרבותא דסיפא. דאפ"ה של תרומה טהור. והכא מיירי שהמי חטאת הי' בלגין כלי שטף שמקט"ו מגבו. דאילו היה כלי חרס. אע"ג שנטמא האדם לחטאת מדנגע בכלי התרומה. אפ"ה לא גרע נגיעת כלי החטאת בו. טפי מאילו נגע כלי החטאת בשרץ. דג"כ טהור [וכמ"ג]:

של קדש ושל תרומה טהורים:    אפילו היה התרומה והקודש ג"כ בלגין שמקט"ו מגבו. עכ"פ הרי לא נשא מי חטאת טמאים. דנימא שנטמא התרומה שנגע באותה שעה. אלא נגע בלגין הטמא. שמי חטאת שבתוכו טמאוהו. והרי הלגין ההוא ראשון. ואדם אינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה. ואף דנטמא לחטאת מדנגע בכלי תרומה. אפ"ה נשאר טהור לתרומה ולקודש כמו שהי' [כך פירשתי משנה חמורה זאת על דרך הגאון רב"א זצוק"ל. עם תוספת מנחת עני בדעת. מה שחנן אלדים לעבדו גבר בעלמא עבידא דמזדבן בטלמא]:

הסיטן:    כגון שהיו ב' הכלים עומדין על הדף. והקיש אדם הטהור לחטאת על הדף. ועי"ז התנועעו ב' הכלים. והרי כל היסט דינו כנישא:

וחכמים מטהרין:    תרווייהו לטעמייהו במשנה אזלו. דלר' יהושע כיון שהסיט כלי הטהור לתרומה. נטמא לחטאת. ומטמא להחטאת שהסיטו. ולרבנן דוקא בשהסיט כלי שבאמת טמא. נטמא לחטאת שהסיטו אח"כ. אבל כלי הטהור לתרומה. דוקא בשנגע בו בידו. נטמא לחטאת. מה שאין כן כשרק הסיטו: