משנה פרה יא ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יא · משנה ה | >>
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, מטמא את הקדש, ופוסל את התרומה, ומותר בחולין ובמעשר, דברי רבי מאיר.
וחכמים אוסרים במעשר.
לאחר ביאתו, מתר בכולן.
ואם בא אל המקדש, בין לפני ביאתו ובין לאחר ביאתו, פטור.
משנה מנוקדת
כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּחֻלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר. לְאַחַר בִּיאָתוֹ, מֻתָּר בְּכֻלָּן. וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִיאָתוֹ וּבֵין לְאַחַר בִּיאָתוֹ, פָּטוּר.
נוסח הרמב"ם
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים -
- מטמא - את הקודש,
- ופוסל - את התרומה,
- ומותר - בחולין, ובמעשר,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים - אוסרין במעשר.
- לאחר ביאתו - מותר בכולן.
- אם בא אל המקדש -
- בין לפני ביאתו, ובין לאחר ביאתו - פטור.
פירוש הרמב"ם
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כמו אוכל אוכלין טמאים, ושותה משקין טמאים. ועוד יתבאר לך שהוא מטמא את הקודש ופוסל את התרומה.
וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהוא אינו טעון הערב שמש, ולזה לאחר ביאתו מותר בכולן, ורוצה לומר לאחר ביאתו במים. ואינו חייב על ביאת מקדש לפי שהיא טומאה קלה מדרבנן, והפסוק לא אסר ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה מדאורייתא, כמו שאמר בטומאת אדם "או בבהמה טמאה, או בכל שרץ טמא"(ויקרא ה, ב):
פירוש רבינו שמשון
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים: אי אפשר לומר כגון כלים הנגמרין בטהרה ואונן ומחוסר כפורים דהנהו לא פסלי תרומה כדתנן בפ' חומר בקדש (דף כא א) צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה אלא הכא איירי בהנך דאייתי בפ"ק דשבת (דף יג ב) גבי שמונה עשר דבר אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני והשותה משקים טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין והידי' והכלים שנטמאו במשקין דכל הני בעו ביאת מים מדרבנן ופסלי תרומה ומטמו קדש ולאחר ביאתו שרי בכולהו דלא בעי הערב שמש וכי תימא בא ראשו ורובו היינו טבול יום דאורייתא איכא לאוקומא כגון שלאחר שבא ראשו ורובו במים שאובין העריב שמשו ובפ"ק דשבת (דף יד א) מפרש בכל הני מאי טעמא גזור בהו רבנן:
ומותר בחולין ובמעשר: והא דתנן בפרק אין דורשין (דף יח ב) נוטלין ידים לחולין ולמעשר משני התם בגמרא כאן לאכילה כאן לנגיעה ופריך רב אשי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי ומסיק אלא אידי ואידי באכילה כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי:
לאחר ביאתו מותר בכולם: דלא בעי הערב שמש לא לקדש ולא לתרומה ומיתרצא בהכי ההיא דפרק שני דביצה (דף יז ב) גבי הא דתנן חל להיות אחר השבת שמטבילין את הכל מלפני השבת ותניא בגמרא כלי שנטמא [מערב י"ט] באב הטומאה אין מטבילין אותו בי"ט בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט ואי בעי הערב שמש היכי שרי לאטבולי הא לחולין לא בעי טבילה ולתרומה לא מהניא טבילה לבו ביום אבל השתא דלאחר טבילה הותר מיד ניחא וצריך טעם בדבר דמצינו טומאות דרבנן דבעי הערב שמש ויש מהן דלא בעי הערב שמש דאשכחן בפסחים בפ' האשה (דף צב א) כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי הזאה שלישי ושביעי כל שכן הערב שמש וביומא בפרק הוציאו לו (דף מז א) גבי ר' ישמעאל בן קמחית שנתזה צנורא דאדון על בגדיו וצנורא דערבי ונכנסו אחיו ושמשו תחתיו וההיא (שם דף מב א) דכהן השורף את הפרה שהיו כהני' סומכין ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ויש מהן לא בעי הערב שמש כי הך דהכא והא דתנן בפרק חומר בקדש (דף כ ב) כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש ודייקי' בגמ' טבילה אין הערב שמש לא והאונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש ואיכא למידק נמי הכי טבילה אין הערב שמש לא והא דאמרינן בפרק בכל מערבין (דף לב א) האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב הא דנקט לערב לאו משום דבעיא הערב שמש אלא משום דלא סמכינן אחזקה דאין ב"ד של כהנים זזים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר עד הערב דאף לאחר התמיד חטאת העוף קריבה שאין למזבח אלא דמה כדאמרינן בפרק תמיד נשחט (דף נט א) והא דאמרינן נמי התם בפ' תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב איידי דנקט גבי פסח לערב שאין נאכל אלא בלילה נקט נמי גבי קדשים לערב ובפ"ק דטהרות כולה מילתא מפורשת באר היטב:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כגון אכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין, והידים, והכלים שנטמאו במשקין, וכיוצא בהן:
וחכמים אוסרים במעשר - והלכה כחכמים:
לאחר ביאתו - לאחר שטבל, מיד הותר בכולם ואין צריך הערב שמש יא:
ואם בא אל המקדש פטור - דלא אסרה תורה ביאת המקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא, כדכתיב (ויקרא ה) בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא:
פירוש תוספות יום טוב
כל הטעון ביאת מים מד"ס. כתב הר"ב כגון אכל אוכלים טמאים וכו' ששנוין בסוף זבים. אבל כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לא. דתנן בהו בפ"ג דחגיגה משנה ב' וג' דצריכין טבילה לקדש. אבל לא לתרומה. הר"ש:
ומותר בחולין. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ג דחגיגה:
לאחר ביאתו מותר בכולן. כתב הר"ב ואין צריך הערב שמש. וצריך טעם בדבר. דמצינו טומאות דרבנן דבעו הערב שמש ויש מהן דלא בעו הערב שמש. דאשכחן בפסחים (סוף) פרק האשה דתנן כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי הזאה ג' וז'. כ"ש הערב שמש. וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו כהנים סומכים ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית (וזה לפירושו דבסמיכת ידים היו מטמאין אותו כמ"ש במשנה ז' פ"ג). ויש מהן דלא בעו הערב שמש. כי הך דהכא. והא דתנן בפרק חומר בקדש (ד' כ') כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש. ודייקינן בגמרא טבילה אין. הערב שמש לא. (וכתבו הר"ב במשנה ד' פרק ה' דמכילתין) והאונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש (כדתנן נמי בפ' חומר בקדש) ואיכא למידק נמי הכי טבילה אין. הערב שמש לא. הר"ש. ועוד האריך בדברים שבגמ' ומפני שלא נשנו במשנה לא רציתי להאריך בהם שכן דרכי בכל החבור. ובפ"ק דטהרות משנה ג' האריך עוד הר"ש. וכתב על משנה ג' פ"ח דשקלים דסכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד. דטעמא דודאי הטבילוהו מאתמול דבעי הערב שמש. והקשה דנחוש שמא נטמא בדבר שא"צ הערב שמש. ותירץ דכיון בטומאה דרבנן היא לא חשו לה חכמים. ועוד מסיק שם הר"ש דטומאות הנוהגות אף בחולין אע"פ שהן מדרבנן בעי הערב שמש. משא"כ במעלות בעלמא דלקדש ולתרומה ולא לכל דבר. וההיא דכהן השורף את הפרה. מעלות דפרה שאני משאר מעלות. ולפי זה בגדי ע"ה מדרס לפרושים בעו הערב שמש. אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש. לא בעו הערב שמש:
ואם בא אל המקדש כו' פטור. כתב הר"ב דלא אסרה תורה ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא. וכ"כ הרמב"ם. וכיוצא בזה במשנה ג' פ"ה דטהרות. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב כדכתיב בטומאת אדם או בבהמה וכו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בנא"י כתוב בטומאת אדם או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על הברטנורא) ויש הרבה מדברי סופרים שצריך הערב שמש, כגון הפורש מהערלה שצריך הזיה כל שכן הערב שמש. והכהן השורף הפרה דמטמאין אותו בסמיכות ידים כו'. ומסיק הר"ש, דטומאות הנוהגות אף בחולין בעו הערב שמש, מה שאין כן במעלות דלקודש ולתרומה. וההוא דכהן השורף, מעלות דפרה שאני. ולפי זה בגדי עם הארץ לפרושים, בעו הערב שמש, אבל בגדי פרושים לתרומה, ובגדי אוכלי תרומה לקודש, לא בעו הערב שמש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
וחכמים אוסרים במעשר: הרמב"ם ז"ל מפ' דהאי מעשר היינו מעשר ראשון ועיין בפירושו לפ' שני דטהרות בבא דהראשון והשני השלישי שבקדש כי נראה שהוא טעות ושמא צריך להיות שם מעשר שני במקום מעשר ראשון והוא במה שכתב שם אמנם מעשר ראשון כבר קדם מחלוקת בו בי"א מפרה ע"כ:
לאחר ביאתו מותר בכולן: דלא בעי הערב שמש. ואין למדין מכלל זה דאיכא מידי דטעון ביאת מים מד"ס ואינו פוסל את התרומה כגון כלים הנגמרים בטהרה ואונן ומחוסר כפורים דאיתא בפ' חומר בקדש דצריכין טבילה לקדש ולא לתרומה גם יש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש כההיא דפסחים ס"פ האשה הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי שלישי ושביעי וכ"ש דבעי הערב שמש וביומא פ' הוציאו לו גבי ישמעאל בן קמחית שספר עם ההגמון וניתז רוק מפיו על בגדיו ונכנס אחיו ושמש תחתיו וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו אחיו הכהנים סומכים את ידיהם עליו לעשות היכרא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ויש לחלק בטומאות דגזרו רבנן אף לחולין בעו הערב שמש אבל היכא דלא גזרו אלא לקדש או לתרומה לא בעו הערב שמש כך פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל במתני' וגם לקמן בפ"ק דמסכת טהרות:
תפארת ישראל
יכין
כל הטעון ביאת מים מד"ס: כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]:
לאחר ביאתו מותר בכולן: דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת