ברטנורא על אהלות ב

משנה אהלות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אלו מטמאין באוהל, המת וכזית מן המת - ואי קשיא, כזית מן המת מטמא מת עצמו לא כל שכן, הא מלתא מתרצה בגמרא בנזיר [דף נ"ט]. לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאין בו כזית בשר:

נצל - בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה:

מלוא תרוד - כף. ושיעורו מלא חפניים:

רקב - גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר. ואין מלוא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכיסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:

השדרה והגולגולת - אע"פ שאין בהם בשר מטמאים באוהל, לפי שצורת אדם ניכרת בהם, דכתיב בעצם אדם, עצם שניכר בו שהוא של אדם:

אבר מן המת ואבר מן החי - דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת:

ורובע עצמות - רובע הקב של עצמות:

מרוב המנין או מרוב הבנין - רבותי פירשו, שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין, דאע"פ שאין בהן לא רוב המנין ולא רוב הבנין מטמאין:

ורוב בנינו ורוב מנינו - רוב בנין הגוף, או רוב מנין העצמות אע"פ שאינו רוב בנין הגוף, מטמאין, ואע"פ שאין בהן רובע. ורוב בנינו, כגון השוקים והירכים והצלעות [והשדרה] . ורוב מנינו, כגון ראשי אצבעות הידים והרגלים וכיוצא בהן, ובלבד שיהיו קכ"ה אברים, מטמאים:

(ב)

רביעית דם - שיצא כולו לאחר מיתה:

ורביעית דם תבוסה - שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה. ולקמן בפ"ג [משנה ה'] מפרש לה:

תבומה - לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה, דאורייתא, דכתיב במת בנפש . אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן. ותני דאורייתא ותני דרבנן:

ממת אחד - ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא), נפשת כתיב חסר:

ר' עקיבא אומר משני מתים - חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר' עקיבא:

ר' עקיבא אומר כל שהוא - כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע"פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע"פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם:

וחכמים אומרים רביעית - אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתיירה ממנה טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים:

כזית רמה - שנולדה בבשר המת:

מטמא כבשרו - דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כח) אף כי אנוש רמה:

וחכמים מטהרים - והלכה כחכמים:

אפר שרופים - אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים: שעורו ברובע קב אפר, מטמא:

וחכמים מטהרים - והלכה כחכמים:

עפר קברות - עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב דאמר לעיל שהוא טמא. והכי נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש שאין עפר אחר מעורב בו :

ר' שמעון מטהר - ואין הלכה כר' שמעון:

אינו חיבור לטומאה - ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע :

(ג)

עצם כשעורה - מטמא במגע ובמשא. דכתיב (במדבר יט) ועל הנוגע וגו', ושם לא נאמר בעצם אדם. ללמד על עצם כשעורה שמטמא במגע אע"פ שאינו ניכר שהוא של אדם. אבל באוהל, אדם כי ימות באוהל כתיב. ובעצם לענין טומאת אוהל, בעינן שיהא ניכר שהוא של אדם , שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם:

וארץ העמים - כל חוץ לארץ קרי ארץ העמים. והכא מיירי בגוש עפר שבא מחוץ לארץ שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. אבל הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע ולא נשא כגון שהיה רוכב על סוס, טמא, דעל אוירה של ארץ העמים נמי גזרו :

בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר ונשברו עצמות המת ונדושו בעפר אותו שדה. ופרס מלשון פרוסה. הלוא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נח):

כמה חסרון בשדרה - ולא יטמא באוהל, אלא במגע ובמשא:

כמלוא מקדח - מלוא רוחב הנקב שנוקבין במרצע:

כדי שינטל מן החי וימות - ושיערו חכמים בחסרון כסלע :

בקטן של רופאים - במרצע קטן שהרופאים פותחים בו הנגעים:

בגדול של לשכה - ושיערו חכמים שהוא נקב כפונדיון:

(ד)

הגולל - אבן גדולה ורחבה שסותמים בה פי הקבר מלמעלה. מלשון וגללו את האבן (בראשית כט):

והדופק - שתי אבנים גדולות אחת מצד זה ואחת מצד זה שהגולל נשען עליהן :

מטמאין במגע ובאהל - דכתיב (במדבר יט) ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר, מה מת מטמא במגע ובאוהל אף קבר מטמא במגע ובאוהל:

ואינן מטמאין, במשא - דדרשינן וכל אשר יגע על פני השדה (שם), לרבות גולל ודופק, וכתיב וכל אשר יגע, משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא :

אם יש תחתיהן עפר קברות - מטמא כשמסיטן, משום עפר הניסט עמהן דמטמא במשא משום תפוסה של מת. והלכה כר' יהושע:

דופק דופקין - אצל אבן הדופק מניחין לפעמים אבן אחרת להחזיקה ואין הגולל נשען עליה, והיא נקראת דופק דופקין:

(ה)

ואלו אם חסרו טהורים - דלית בהן כשיעור:

כזית מן המת - שכן הוא תחלת יצירתו של אדם בכזית :

ורביעית דם - הואיל ובתחלת ברייתו של קטן אין בו פחות מרביעית דם:

ואבר מן החי שחסר עצמו - אפילו קולית גדולה שחסר ממנה עצם כל שהוא לא מטמא משום אבר מן החי. אבל אם חסר מבשרו, לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה. ואבר מן המת, כזית בשר הפורש ממנו, טמא. ועצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:

(ו)

השדרה והגולגולת משני מתים - חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת אחר. וכן הגולגולת:

ואבר מן החי משני אנשים - חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר, ונראין כאבר אחד:

וחכמים מטהרין - מטומאת אוהל. אבל מטמאין במגע ובמשא משום עצם כשעורה . והלכה כחכמים:

(ז)

שנדקדקו - שנשחקו. לשון ושחקת ממנה הדק (שמות ל):

ר' שמעון מטהר - מכל טומאה. ואינם מטמאין לא במגע ולא במשא ולא באוהל:

וחכמים מטמאין - בשלשתן, דהא איכא רובע:

אבר מן החי שנחלק לשנים טהור - ואפילו חזר וחבירו. דאין חיבורי אדם חיבור:

ניטל חצאים - שניטל מן החי לחצאים ולא ניטל ממנו אבר שלם כאחד, דלא הוה ביה שיעורא מעולם. ואין הלכה כרבי יוסי: