ביאור:יהושע ט ה

יהושע ט ה: "וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם, וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם, וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ט ה.

וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּדוּ

בספר יהושע, אפילו בתנ"ך מתוקן לפי כתר ארם צובא, שמעריכים שנכתב במאה התשיעית לספירה, כתוב: "וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ", אולם לא בטוח שהפסוק הזה נמצא בכתר ארם צובא כי דפים רבים חסרים. בנוסף, אין מקום נוסף שמשתמשים במילה הזאת בתנ"ך, ואין למילה הזאת משמעות מלבד באינוס. סביר שזאת שגיאת כתיב והיה צריך להיות כתוב 'וַיִּצְטַיָּדוּ' - הד' המקורי הפך בטעות כתיב להיות ר'.
בנוסף, המילה 'צידה' מופיעה מספר רב של פעמים בפרק:

מהשימוש במילים "לֶחֶם צֵידָם", בהמשך הפסוק שלנו, ו"קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ" (ביאור:יהושע ט יא), ו"וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם" (ביאור:יהושע ט יד) מעידים שזאת היתה הכוונה.
וגם בהמשך הגבעונים אומרים: "זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ" (ביאור:יהושע ט יב).
אם היו רוצים לכתוב את המילה במשמעות: ציר, שליח, מלאך היו פשוט כותבים 'וַיֵּלְכוּ הצירים' כמו: "וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה" (ירמיהו מט יד) , ולא "וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּדוּ" עם ו' החיבור בין המילים כאילו שזאת פעולה ולא שם עצם - מי הלך?

ציוד

הגבעונים התחפשו לאנשים שהגיעו ממרחק גדול, והם לקחו איתם ציוד:

"וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם (ביאור:יהושע ט ד).
"וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים" (ביאור:יהושע ט ד).
"וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם".
"וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם".

צידה

כדי להשלים את ההתחפשות, הם הביאו צידה שהתקלקלה בדרך.

"וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים".

למעשה אנשים לקחו מצות ופיתות יבשות למסע כדי לא לסחוב את משקל המים, וגם הלחם נשאר יבש ואכיל לאחר הרטבה וחימום באש. הנקודה החשובה היא שהלחם נעשה "נִקֻּדִים", עם עובש, כלומר הלחם היה עם מים והתעפש.

תחפושת מרשימה

קשה להאמין שאדם בר דעת יאמין לתחפושת הזאת, הן אברהם בא מחרן לכנען ולמצרים, והוא לא נראה כך. גם יעקב הלך לחרן והגיע בצורה מכובדת כך שרבקה הרשתה לו לנשק אותה, עבד אברהם הלך לחרן ושב עם רבקה, ואחי יוסף הלכו למצרים, וגם הם היו לבושים יפה כדי להופיע לפני יוסף ולאכול איתו בביתו.

הגבעונים המתחפשים לא טענו שהם גמרו את כל הכסף שבידם. בהנחה שהם באו מארץ רחוקה (ביאור:יהושע ט ו), אין ספק שהם עברו בערים ובעמים רבים, ולא היתה צריכה להיות להם בעיה לקנות בגדים ואוכל לפני שהם מופיעים לפני שליט בני ישראל. אין הגיון להתאמץ ולסחוב אוכל מעופש שאינו ראוי לאכילה - אלא למטרת הצגה.
ואם הם באמת באו מארץ רחוקה, אז מה יש לעשות איתם ברית? יהושע לא עומד להלחם בהם, ולא עומד לצאת למסע כיבושים של כל הארץ שאלוהים הבטיח לו "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ, יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם" (ביאור:יהושע א ד).

בְּעָרְמָה

הגבעונים הכינו מלכודת כדי לכפות על יהושע ונכבדיו להסכים לכרות ברית שלום איתם בעזרת "לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים".
בני ישראל נולדו במדבר, וחיו את כל חייהם במדבר. הם לא היו חשופים לרטיבות במערות, או בבתים שהגשם דולף, או לעצים רקובים ביער, או לאבנים לחים בכל כנען. אנשים שלא חשופים לעובש וטחב רגישים יותר, מפחדים וחוששים ממחלות נשימה קטלניות.

הגבעונים היו בטוחים בהצלחת התוכנית, ואכן כאשר הם שלפו ולקחו את הלחם שהיה "יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים" (ביאור:יהושע ט יב) והראו לנכבדי ישראל, נכבדי ישראל הוכו בתדהמת מוות. זה היה כאילו שהגבעונים שלפו רימון יד ושלפו את הניצרה. סביר שהגבעונים היו רגילים לעובש וייתכן שהם לא חששו לחייהם, או אפילו היו מוכנים למות בזמן שהם מפזרים את נבגי העובש על כל נכבדי ישראל.

לבני ישראל אפילו לא היה זמן לקרוא לכוהנים, שתפקידם היה לבדוק ולאבחן מחלות, ככתוב: "וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא יג מג), ולכן נאמר על הגבעונים: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים [הגבעונים] מִצֵּידָם, וְאֶת פִּי [כוהני] יְהוָה [נכבדי ישראל] לֹא שָׁאָלוּ" (ביאור:יהושע ט יד), כלומר - כאשר הגבעונים לקחו את הלחם המכוסה נקודות של עובש, נכבדי ישראל מיד נכנעו והסכימו לעשות ברית, ואפילו וויתרו על כל דחיה כדי להזמין את הכהנים כדי לוודא אם זה מסוכן או לא.