בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ג יד.

קללת הנחש

(בראשית ג יד): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: 'כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ'"

כי עשית זאת

בפסוקים הקודמים, ה' שאל את האדם ואת האישה למה חטאו. בפסוק שלנו ה' לא שואל את הנחש שום דבר אלא נוקב בעונשו באופן מיידי. מדוע?

1. במשפט התורה (כמו גם במשפט האזרחי), לבהמות אין זכות טענה - בהמה הגורמת תקלה לאדם נענשת מייד גם אם לא היתה לה כוונה רעה, כמו ב (ויקרא כ טו): "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ". הנחש הטעה את האישה במעשיו, בכך שעלה על העץ ואכל ממנו, ולכן נענש (ראו בפירוש אברבנאל) .

2. אמנם, בפרשת גן עדן מתואר הנחש לא כבהמה רגילה אלא כדמות אנושית - הוא פועל מתוך כוונה ותיכנון, הוא מדבר בלשון בני-אדם ומתווכח איתם. לפי זה לכאורה היה ראוי גם לשפוט אותו כדמות אנושית ולשמוע את טענותיו. ואכן היתה לו טענה טובה: "שאילו שאלו 'למה עשית זאת?' היה לו להשיב 'דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?'" ( רש"י ע"פ בבלי סנהדרין כט) . הוא יכל להגיד: "אני רק דיברתי - הם לא היו צריכים להקשיב לי!" (וראו גם במדבר רבה יט יא ) . למרות זאת ה' לא נתן לו לדבר ולהשמיע את טענותיו, ומכאן אנחנו למדים כלל משפטי: "מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית" ( רש"י שם) . כל מסית, לא משנה אם הוא בהמה או אדם, השתמש לרעה בכוח הטענה והשיכנוע שלו, ולכן לא מאפשרים לו להשמיע את טענותיו במשפט.

עונשו של הנחש כולל כמה קללות:

ארור אתה מכל חיית השדה - אבדן היתרון על אחרים

לשון הקללה מזכירה את (בראשית ג א): "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים"( פירוט ). הנחש נברא " ערום מכל חית השדה ", ולאחר הקללה הוא נעשה " ארור מכל הבהמה ומכל חיית השדה ": "לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו: ערום מכל - ארור מכל" (רש"י בשם בראשית רבה) . הוא ניצל את היתרון שהיה לו על שאר בעלי החיים כדי להכשיל את האשה, ולפיכך התקלל בכך שיהיה פחות מכל שאר בעלי החיים. על כך נאמר ב (משלי טז יח): "לִפְנֵי שֶׁבֶר - גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן - גֹּבַהּ רוּחַ"( פירוט ). מכאן נלמד עד כמה חשוב שלא להשתמש לרעה ביתרונות שה' נתן לנו על אחרים.

על גחונך תלך - השפלת הגאווה

הקללה על גחונך תלך היא ההשפלה המנוגדת לגאוה - לפני החטא היו לנחש רגליים, ובעקבות החטא רגליו נקצצו והוא נאלץ לזחול על הקרקע ( רש"י ) .

ועפר תאכל כל ימי חייך - השפלת התאווה

הקללה ועפר תאכל כל ימי חייך רומזת, לפי הפשט, למידת התאוה: הנחש עורר באשה את התאוה לעץ האסור, ולפיכך התקלל שיאכל עפר, ניתן לפרש את הקללה בשתי דרכים:

1. לפי הפשט, כיוון שהנחש זוחל על הארץ, תמיד נכנס עפר לפיו.

2. חכמי התלמוד פירשו שהנחש התקלל באובדן או שיבוש חוש הטעם, "אפילו אוכל כל מעדני עולם - טועם בהם טעם עפר", "אפילו אוכל כל מעדני עולם - אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר" (רבי אמי ורבי אסי, תלמוד בבלי יומא עה.) .

3. על-דרך הדרש, פירשו שהנחש אכן ניזון מעפר. ושאלו מדוע זו קללה, והרי העפר מצוי וקל להשיגו בכל מקום?! אלא שזו בדיוק הקללה - כיוון שמזונו מצוי בכל מקום, אינו צריך להתפלל לה' על מזונותיו: "משל למה הדבר דומה: למלך אחד שהיה לו בן. והיה אביו מספק לו כל צרכיו ומבוקשיו, ולא חסך ממנו דבר. לימים, חטא הבן כנגד אביו. כעס עליו אביו והוכיחו בדברים. אך, ללא הועיל. קרא המלך לאחד משריו הקרובים, וביקש ממנו, כי הוא ייתן לבנו את כל מחסורו. תמה השר ושאל את המלך, מדוע נותן הוא לבנו כל מחסורו, אם חטא לו?! הסביר המלך את פשר כוונתו ואמר, שכל עוד בנו חביבו הלך בדרך הטובה, רצה תמיד לפוגשו ולראותו, ולכן, בכל פעם שהיה צריך לדבר מה, היה בא אליו ומבקש, והייתי אני, המלך, נותן לו כל מבוקשו. אך, עתה שחטא לי, אין אני חפץ לראותו כלל, ולכן, מבקש אני ממך, שתיתן לו כל צרכיו, שלא יבוא כלל לבקרני בארמוני..." (מתוך ה אתר "וידעת היום") . דווקא השפע הזה, הגורם לאדם לשכוח להתפלל אל ה', הוא הקללה הגדולה ביותר (על-פי רבי שמחה בונים מפשיסחה) . "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג', י"ד) - וכי זו קללה? הלא ברכה היא: אין צורך בחיפוש מזונות! אלא קללתו הייתה שה' אמר לו: אכול וזלול, ובל אשמע קולך!" ( הרב מנחם מנדל מקוצק; מאתר ויקיציטוט ) .

אמנם, לפי הפשט, הנחש אינו ניזון מעפר אלא מבעלי-חיים קטנים טורף. אולם הם מעכלים את מזונם לאט, ולכן אוכלים רק לעתים רחוקות. לדוגמה, האנקונדה החיה בדרום אמריקה אוכלת בממוצע אחת לשישה חודשים (ויקיפדיה, ערך "נחשים") .

הקבלות

1. הליכה על גחון נזכרת גם כסימן לשרץ טמא ב (ויקרא יא מב): "כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כֹּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ - לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם". ראו פרשת שמיני - הנחש באמצע התורה.

2. הנחש האוכל עפר נזכר גם בנבואת השלום של ישעיהו לאחרית הימים, (ישעיהו סה כה): "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ ; לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, אָמַר ה'". הקללה של הנחש ועפר תאכל הופכת כאן לברכה - הנחש יאכל עפר במקום לטרוף ולנשוך. הקללה בפסוק הבא ואתה תשופנו עקב מתבטלת - הנחש לא ירע ולא ישחית. וכן גם ב (ישעיהו יא ח): "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה". וראו עוד כאן: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1065_3.html .

מקורות ופירושים נוספים

עונשו של הנחש במדרש ובתלמוד

ראו מדרש בראשית רבה כ , מדרש תנחומא / פרשת תזריע , מדרש תנחומא / פרשת מצורע ; אבות דרבי נתן א .

""ויאמר ה' [לו] עוד הבא [נא] ידך בחיקך" - אמר לו: מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת, שנאמר ארור אתה מכל הבהמה - כמה דאת אמר ( ויקרא יג נא ) "צרעת ממארת". אמר רבי אלעזר: הלין סלעין דביה צרעין אינון, אף אתה ראוי ללקות בצרעת.... וכן הוא אומר ( תהלים קא ה ) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", אין אצמית אלא לשון צרעת, כמה דתימא ( ויקרא כה כג ) "לצמיתות", ומתרגמינן לחלוטין... "ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג" - לקח את שלו על שהלשין" ( שמות רבה ג יג ) .

"תנו רבנן: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה; מה שביקשה לא ניתן לה, ומה שבידה נטלוהו ממנה; שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו - מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו; וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו; מה שביקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלוהו ממנו; אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו 'ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה'; אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונו ילך; אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר יאכל; הוא אמר: אהרוג את אדם ואשא את חוה, עכשיו 'איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה'; וכן מצינו בקין, וקרח, ובלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ואדוניהו, ועוזיהו, והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם; מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם" ( בבלי סוטה ט ב ) .

"כמה רעות תלויות בקנאה! נחש הקדמוני נתקנא באדם הראשון, וגרם מיתה לעולם, ועליו נגזר ( בראשית ג יד ): "על גחונך תלך, ועפר תאכל". וכן ראה מה ארע לקין, ולקורח, ולבלעם, ולדואג, ולאחיתופל, ולגחזי, ולאדוניה, ולאבשלום, ולעוזיהו, שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם: לא די מה שבקשו לא ניתן להם, אלא אף מה שבידם ניטל מהם. מכל אלה ילמד האדם שיפרוש מן הקנאה ומן החמדה; כי אפילו מה שבידו אינו שלו, כי מחר בא ואיננו, ומה יועיל לו שאינו שלו?" ( ספר המידות השלם שער הקנאה ) .

עונשו של הנחש בפירוש אור החיים

" "ויאמר ה' אלהים אל הנחש וגו'. שלושה דברים גרם בדיבורו:"

"א', שגרם סילוק אור כבודו יתברך שהיה חופף על אדם ואשתו כמו שכתבנו למעלה, והוא סוד כתנות אור."
"ב', גרם שנכרתו אדם וחוה מעולם הזה שלא יחיו לעולם, כעונש הרשום בכתוב (בראשית ב יז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות."
"ג' גרם שאפילו בימים אשר הם חיים בעולם לא יתעדנו בעדן אלהים, כאמור (בראשית ג כד) ויגרש את האדם."

"כנגד שלשתן לקה שלשה:"

"א' כנגד הפשטת ענן כבוד, שהוא בחינת ברוך, אמר ה' אליו ארור וגו' ."
"ב' כנגד הכרתת אדם מהעולם הזה נכרתו רגליו (בראשית רבה כ) , שהם בערך אדם בחינת העדר העולם הזה, שהוא רגלים של עולם העשיה. כי יש לך לדעת, כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת, היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון כאחת, כאדם הדר בבית ובעליה, וכשחטא נגשם ואינו יכול לדור בשניהם יחד אלא בעולם הזה בפני עצמו, וכשירצה לעלות לעליה צריך השתנות הגשם וזו היא מיתת אדם, לזה נכרתו רגלי נחש."
"ג' וכנגד מה שגרם לשלול מאדם וחוה התעדנות גן עדן, אמר אליו ועפר תאכל וגו' . ואמרו ז"ל (בבלי יומא עה.) כי כל מה שיאכל לא יטעום אלא טעם עפר. ולפי זה ידוייק על נכון אומרו הקב"ה לנחש בתחילת דבריו כי עשית זאת , פירוש כי הקללות שמקללו ה' הם מעשיו שעשה, והם דברינו עצמן והבן:" " ( אור החיים ) .

מאמרים נוספים

מאמרים נוספים מתוצאות החיפוש של גוגל

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:קללת הנחש

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-10-19.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/brejit/br-03-14

ביאור:בראשית ג יד

מצב גרסת הדף