בבא בתרא קסא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לאו דיעקב הוא ודלמא בשמיה דאבוה חתם לא שביק איניש שמיה דידיה וחתים בשמיה דאבוה ודלמא סימנא בעלמא הוא דשוויה דהא רב צייר כוורא ר' חנינא צייר חרותא רב חסדא סמ"ך רב הושעיא עי"ן רבא בר רב הונא מכותא לא חציף אינש לשוויה לשמיה דאבוה סימנא מר זוטרא אמר למה לך כולי האי כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול א"ר יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן אכל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהון בוצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא
רשב"ם
[עריכה]לאו דיעקב הוא - אין בזה המלכות שום אדם ששמו יעקב שיכתוב כך:
ודלמא בשמיה דאבוה - יעקב חתם ראובן וכן מנהגו לחתום לכבוד אביו:
ודלמא סימנא שויה - לא בשביל שיהא שם החותם כך אלא נהוג היה זה האיש לכתוב אותיות הללו לשם סימן כמו צורת חותם שבטבעתו שממנה מכירים שזה שלח חותם זה:
רב צייר כוורא - צורת הדג היה עושה בשטרות במקום חתימתו וכבר ידוע לעולם שזה הוא חתימתו ומועיל כחתימת שמו והמפרש טעם אמאי צייר כוורא וחרותא אינו אלא טועה ושמא על שם מעשיהם זה נהג לאכול דגים וזה נהג בתמרים וסימנא בעלמא היו עושים:
חרותא - חריות של דקל וענפים היה צר במקום חתימת שמו:
חתים סמ"ך - משמו:
חתים עי"ן - משמו:
מכותא - תורן של ספינה משט"א בלע"ז:
מר זוטרא אמר למה לך - כל הני שינויי דחיקי לרבי ירמיה בר אבא הכי סבירא ליה שכל שטר מקושר ועדים חתומים מבחוץ אחורי הכתב לארכו מראשו לסופו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ואין עדיו כלין בשיטה אחת פסול שצריך שיתחילו לחתום בשוה זה תחת זה ולסיים בשוה הלכך בין שמתחילין לחתום שלשתן כנגד שיטה אחרונה דהיינו מלמטה למעלה בין שמתחילין לחתום כנגד שיטה ראשונה ומסיימין בשיטה אחרונה אינו יכול לא להוסיף בסוף השטר שהרי אין חתימתם כנגד ההוא תוספת ולא למיגז ולקצר ריעותא דבסוף השטר דאי גייז חד מן העדים גייז כולהו כתב בפירוש רבינו חננאל ואע"ג דפריק ר' ירמיה כל מה דאקשו עליה מתני' כרב הונא דייקא דקתני רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר שיכול לעשותו פשוט ואליבא דרב ירמיה דאמר מקושר עדיו מלמטה למעלה חותמין לא יתכן להעשות המקושר פשוט ואי קשיא לך אי הכי אפי' לרב הונא אפי' פשוט שכתבו עדיו מאחוריו יהא כשר שיכול לעשותו מקושר הא ל"ק דהא תנן פשוט עדיו שנים ואם תעשהו מקושר המקושר בשני עדים פסול הוא אבל המקושר שעדיו שלשה אם יש עדים בתוכו אפי' אלף כשר הוא ועוד המקושר אם תעשהו פשוט נמצא מאוחר כדלקמן וכשר ואם תעשה הפשוט מקושר יהיה מוקדם והמוקדם פוסל: הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל כל המחקין כולו צריך שיכתוב קיומיהון. ולא גרס ודין ופירוש כל המחקין שאילן במקום שריר וקיים דאמרי' לעיל דכשרים צריך לקיימן בסוף השטר לפני שריר וקיים שאם אינן מקויימין איכא למימר שמחק וזייף והגיה כרצונו לאחר שנכתב השטר ולאחר שחתמו העדים:
וצריך שיחזור כו' - זהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פלוני בר פלוני לפלוני ככל מה דכתב ומפרש לעיל כו' דהיינו שמפרש וכופל הענין הכתוב למעלה והאי וצריך שיחזור הכי מפרשינן לה וצריך שלא יהא כתוב בסוף השטר בשיטה אחרונה שום דבר חידוש ושום תנאי שהשטר תלוי בו שאינו כתוב למעלה לפי שלא נלמד משיטה אחרונה כדמפרש לקמן ונמצא שיתקיים השטר העליון בלא התנאי ויגבה בו שלא כדין אע"פ שלא נתקיים התנאי אלא בדברים שאין לנו צורך בהן ללמוד ממנו יסיים שטרו כגון מענינו של שטר ומעתה לא נפסיד כלום אם לא נלמד משיטה אחרונה שהרי כבר מפורש למעלה נה שכתב בשיטה אחרונה:
תוספות
[עריכה]ויש לומר דהכי פריך וליחוש דלמא גייז לראובן בן ומתכשר ביעקב עד ויהיה הלוה סבור שלא זייפו ויהא עדיו כמו שכתבו לו וכל כמה שלא יצריכנו הלוה לקיימו לא נקיימנו אי לא טענינן ליתמי . ללקוחות ומלוה טענות זיוף אתי שפיר שבלא שום שכחה יוציא מהם נחזור למשנת גיטין דתנן התם פ' המגרש (דף פז.) שני גיטין שכתוב זה בצד זה את שהעדים נקראים עמו כשר ופריך בגמרא וליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד דתנן איש פלוני עד כשר השתא משמע דפשיטא דקמא כשר בראובן גרידא מדלא מיית' ראיה דכשר כמו מבן יעקב עד והא אינו כשר בראובן ועוד לאחר שתירץ דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא ופריך ליתכשר האי בראובן [בן] והאי ביעקב עד דתנן איש פלוני עד כשר והשתא נמי היכי פשיטא ליה דקמא כשר בראובן בן גרידא ופירש רש"י דבראובן בן כשר דמשמע אני בן של ראובן כדרך חתימת היוונים והוי כמו בן איש פלוני והאי ביעקב עד שאותו עד אחר הוא ששמו יעקב ופירוש זה אינו נראה חדא דאמאי אית לן למימר דראובן בן יווני הוא כיון שהכתב כתוב עברי ועוד כי נמי הוי יווני והוה כמו בן פלוני לא הוי כשר כיון דלא כתב עד ועוד פירכא קמא לא תבא שפיר ויש לפרש הכי התם מעיקרא פריך וליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד כלומר ראובן נתכוין להעיד על שני גיטין וכתב על התחתון בן יעקב עד ולהכי מתכשר כדתנן בן איש פלוני עד כשר וגם חתם שמו ראובן על הראשון ובהכי כשר כדתנן את שעדים נקראים עמו כשר ועם הראשון נקרא [בן] יעקב עד שראובן קאי אבן יעקב ופשיטא דכשר ולכך לא הביא ראיה להכשיר ומשני דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא והשתא ידעינן דהאי יעקב דבתרא לא חתם ראובן דלא חתם שמא דאבוה ופריך וליתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב [עד] דתנן איש פלוני עד כשר כלומר יש לנו לומר שיעקב חתם בשני יעקב עד ובהכי כשר ואח"כ בא ראובן בנו וחתם על ראשון ראובן בן וחשב שחתימת יעקב עד נקראת עם אותה שלו ובהכי כשר כדתנן את שהעדים נקראים עמו כשר ומשני דלא כתב עד דהשתא ודאי יעקב לא חתם על השני דהא לא כתב עד א"נ דכתב עד ויודעים דהאי חתימת ידא לא דיעקב הוא:
דלא כתב עד. משמע הא אם כתב ראובן בן יעקב עד יהיה פסול וזה קשה דפסלינן פלוני בן איש פלוני עד ומכשרינן בן איש פלוני עד או איש פלוני עד שאם חתמו מעיקרא איש פלוני עד שלא היה בא לידי זיוף או בן למעלה ופלוני עד למטה תחתיו כמו כן יהא כשר אדרבה הוה לן למימר דאם חתמו מעיקרא איש פלוני בן איש פלוני עד יהא כשר והכי הוה לן למימר אי גייז שיטה אחרונה עם ראובן דחתים עליו יהא פסול והכי הוה לן למימר ויש לומר דהא תנן בן איש פלוני עד כשר איש פלוני עד כשר ולא משוי חילוק בין פשוט למקושר ואית לן למימר דכשר הכא אבל פלוני בן פלוני עד לא תנן דכשר אע"ג דפלוני בן פלוני כשר וכל שכן כשנכתב עד מכל מקום כיון דלא תנן דכשר בהדיא משוינן חילוק דבפשוט כשר במקושר דאתי לידי זיוף פסול ויש שנותנין טעם שיותר יש לנו להכשיר איש פלוני עד דהא איכא כמה גרים שאין להם אב ואין יכולין לחתום שם אביהן אלא פלוני עד:
ודלמא סימנא בעלמא שוויה דהא רב צייר כוורא כו'. ואם תאמר שאני התם דאתחזק מעיקרא בדיסקי כדאמרינן פרק השולח (גיטין דף לו.) אבל הכא לא מ"מ אית לן למימר אי חתים איניש שמיה דאבוה שמא זה רגיל לחתום כך:
כל מקושר שאין עדיו מאחוריו בשיטה. פי' ר"י כשחותמין עליו מלמטה למעלה שיהיו כולן מתחילין בשיטה אחרונה ואין כי אם עד אחד חתום לארכו של שטר וחתומין זה אחר זה לפיכך אי גייז שיטה אחרונה יחתוך כל ראשי העדים ולא ישאר כי אם בן פלוני עד וניכר הרמאות כיון שכל העדים חתוכין ואי מלמעלה למטה חתימי צריך שיהיו כולם כלים בשיטה אחרונה ולא נהירא דמהדר לתרוצי אפי' כתב עד וא"כ כשחותמים מלמעלה למטה וכולם כלים בשיטה אחרונה וגייז לשיטה אחרונה גייז בהדיה עד של כל החתומין ופי' ריב"א לעולם כסדרן חתימי וכי תימא יזייף מגואי ויחתום מאבראי ויאמר כדי להרבות עדים הוא דעבדי הכי יהא פסול דכל מקושר שאין עדיו כלים בשיטה אחרונה יהא פסול לכך כיון שכל העדים חתומים בשיטה אחרונה תו לא יבא לידי זיוף דתו לא מצי חתים מאבראי שכולם צריכים להיות בשיטה אחת ובשיטה אחרונה וקשיא לן מהא דאמרינן בירושלמי מקושר לארכו של שטר חתים ויש לפרש כל מקושר שאין עדיו כלים בשיטה אחת פסול כלומר שיחתום ראובן בשיטה אחרונה ותחתיו בן ותחתיו יעקב ותחתיו עד וכן כולם לכך אי גייז ליה לשיטה אחרונה יחתוך כל החתימות:
אמר רבי יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהון. בפי' רבינו חננאל לא גרס ודין אלא אי נמחק דבר אחד ואח"כ כתב על המחק צריך שיכתוב בסוף שטר תיבות פלוני דעל המחק ואפי' לספרים שלנו דגרסינן ודין לא קשיא מידי אם אין כותבין ודין דלא הוי אלא שופרא דשטרא ועוד שאנו כותבין שריר וקיים:
וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. ואם תאמר אם בא שטר לפנינו שחתימת העדים רחוקה מן השטר שיטה אחת ולא החזירו מענינו של שטר בשיטה אחרונה יהא כשר דלמאי איכא למיחש אי משום דאי הוה בעי מזייף באותה שיטה חלק הא אין למדין משיטה אחרונה ולהא ליכא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]ה א מיי' פכ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה ח', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ד סעיף ה':
ו ב מיי' פכ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ד סעיף א':
ראשונים נוספים
חרותא. כמין דקל היה מצייר:
רב חסדא סמ"ך. בלבד היה כותב במקום שמו:
מכותא. כמין תורן של ספינה. הכא נמי איכא למימר דכתב אבוה סימן. ומשני לא חציף אינש כו':
מר זוטרא אמר למה לך לשנויי כל הני. דשינויי דחיקי הוי אלא האי דקאמר ר' ירמיה בר אבא אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ הכי קאמר. כל מקושר שאין עדיו [כלין] בשיטה אחת פסול. כגון ששלשתן התחילו לחתום בג' שיטות זה על גב זה והתחילו חתימתן כנגד שיטה אחרונה וחתמו ממטה למעלה וסיימו חתימתן בשיטה[2] אחרונה של עדות הוי גייז לכולהו וליכא למיחש משום זיוף:
כל המחקין כולם. העשוין בשטר שלא במקום שריר וקיים:
צריך לכתוב. בסוף השטר:
ודין קיומיהון. דכתב כך וזה מחק פלוני שבמקום פלוני שריר וקיים כדי שלא יאמר שוב נכתב ונמחק וזייף:
וצריך שיחזור מענינו של שטר. של מעלה בשיטה אחרונה:
מר זוטרא אמר למה לך כולי האי כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול: כלומר, לעולם כסידרן הן חותמין מבחוץ כנגד שיטה האחרונה, וכולן כלין באותה שיטה, דתו ליכא למיחש מידי. ואם תאמר אם כן עדיין יש לחוש שמא ימחוק כל מה שבפנים ויכתוב על גבי העדים מאי דבעי ועדים חתומים מלמטה. וראיתי מי שרצה להוכיח מכאן שכל שטר שנמחקה מגלה מאחריו פסול, דחוששין שמא שובר כתוב על גביו. ואיננו מחוור כלל, דאם כן אף אנו נאמר שאין כותבין שטרות אלא על הגויל.
אלא תריצנא דהא מילתא דמטייט לה למגילתא, דתו ליכא למיחש. וכן אתה צריך לומר למאן דאמר מלמטה למעלה הן חותמין, דאי לא, נחוש דילמא מחליק מה דכתיב מבפנים וכתיב מאי דבעי באותה שיטה שהעדים חתימי בה ולמעלה מן העדים, והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר. וכדאמרינן לקמן בשמעתין, אלא דהתם נמי בדטייט ליה לגליון שעל גבי העדים.
ואם תאמר ואי טייט ליה אמרינן עדים אדיוטא הוא דחתימי כדאמרינן לקמן, לא היא, דהתם הוא בפשוט, שהעדים חותמין מבפנים ומעידין הן על מה שכתוב על גביהן באותו צד, אבל מקושר כל עצמן אינן מעידין אלא על מה שבאחורי חתימתן הילכך מה לי שאותו צד כולו חלק מה לי דמשורטט בריוחא אין מעידין על מה שיש על אותו הצד.
אמר ר' יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהון: כתבו מקצת מרבותי ז"ל משום הכי לא אמר כל המחקין וכל התלויות, לפי שהתלויה שאינה מקיימת אינה פוסלת השטר, אלא שאין למדין ממנה, אבל המחק שאינו מקויים פוסל כל השטר, שאני אומר תנאי היה בו ומחקו. וכאן הכי קאמר, צריך שיכתוב קיומיהון דאי לא כל השטר פסול. ואינו נראה בעיני, שאין המחקין פוסלין, אלא שאין למדין מהן, וכן למקושר למה שאמרו למעלה, דכתיב ביה שריר וקיים שאם יש שם מחק במקום שריר וקיים ובשיעור שריר וקיים אין למדין ממנו ולא מכל מה שיש ממנו ולמטה, אבל לחוש שלא במקום שריר וקיים ליכא מאן דאמר. ואדרבא אמרו ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים, אלא משמע לא חיישינן לתנאה. ועוד דבהדיא שנינו בתוספתא דמכלתין בפרק בתרא (ה"ה): שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פוסל ושלא מגופו כשר.
ומצאתי בספר העיטור (מאמר ח' קיום טופסין וחותמין, לא, ד' מד"ה) שמסיים בה בגרסת התוספתא: ואם החזיר למטה אפילו מגופו כשר, אף על פי שלא מצאתיה כן בספרים שלנו. ומכל מקום אפילו מרישא דתוספתא יש סיוע למה שכתבתי. ועוד דאם כן הא דאמרינן לקמן בפרקין (קסז, א) בההוא דהוה כתיב ביה תלתא בפרדיסא ואזל ומחקה לגגא ושויה ופרדסא, ואתיא לקמיה דאביי ואמר ליה מה טעמא רווח ליה להאי ואו כולי האי כפתיה ואודי, למה לי למכפייה, מנפשיה הוה ליה למפסליה כיון דאית ביה גרר בעלמא, ולימא מנפשיה דדילמא בפרדיסא הוה כתיב ביה.
אלא מכל מקום מכל הני משמע לי דלא חיישינן למחק משום תנאי ולא פסלינן ליה לשטרא, אלא דאותו מחק אם מגופו של שטר, כלומר, משום דבר שהוא עיקר וגופו של שטר תלוי בו, אין למדין ממנו והא דלא קאמר הכא כל המחקין וכל התלויות, חדא מנייהו נקטו והוא הדין לאידך. ועוד דמשום דרבי יוחנן נמי אמר במקושר תלויה מקויימת כשירה מחק פסול אף על פי שמקויים אמר הכא בפשוט שצריך לכתוב קיומיהון ובכך כשרין. ועוד דרבותא קא משמע לן, דלא מבעיא תלויה שאינה בתוך השטר ואין חתימתן של עדים מוכחת עליה כלל, אלא אפילו מחק שהוא כתוב בסדרו של שטר שהעדים חתומין עליו מלמטה ומוכח קצת דכשחתמו על הכל חתמו, אפילו הכי חיישינן דילמא בתר חתימה אזל ומחק כדבעא, ולפיכך צריך לכתוב קיומיהון. כנ"ל.
צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה: יש מי שאומר דכיון דתיקון רבנן הכין, אם לא החזיר, כל השטר פסול, לפי שאין זה שטר, שלא נעשה כתיקון חכמים. ומסייעי להא מדאמרינן בפרק שני של מסכת גיטין (יט, ב) האי שטרא פרסאה דחתימי ביה תרי סהדי ישראלים כשר, ואקשינן עלה והא לא ידעי למיקרי, בדידעי, והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, בדאפיצא, והא בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה, במהדר, אלמי משמע דאי לא, פסלינן כוליה שטרא, דומיא דהנך אחריני דלא ידעי למיקרי ושיכול להזדייף.
ואינו מחוור, דהא אמרינן הכא אין למדין משיטה אחרונה, אל(י)מא אף על גב דלא מהדר ואיכא תנאי מחודש באותה שיטה למדין מכולי שטרא, אלא דאין למדין ממנה. ועוד שהרי אמרו הרחיק העדים מן הכתב שיטה אחת כשר, וכל שכן אם אין שם חלק כלל, והתם לא אמרו אלא משום דאמרינן כשר ופרסאי אין דרכן להקפיד על חזרת עניינו של שטר בשיטה אחרונה, ואפילו הכי למדין אפילו משיטה אחרונה, ולפיכך הוה סבור המקשה דכשר דקאמר כשר לגמרי ולדון ממנו אנו כדרך שהפרסיים דנין ואפילו משיטה אחרונה, ומשום כך מקשה ואזיל והא בעינן שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ולפיכך אין למדין ממנו, ופריק בדמהדר.
ומיהו אם הרחיק שנים ודאי פסול כל [ה]שטר, ואפילו באו עדים והעידו על מה שנכתב למעלה ולא נוסף בו כלום אפילו הכי פסול, לפי שלא נעשה כתיקון חכמים וכל שלא נעשה כתיקון חכמים אינו שטר, ואפילו כתיב בו שריר וקיים, ואין לחוש לתוספת, מכל מקום הרי יכול לזייף בו לגייז ליה כוליה וכתיב בשיטה אחת כל מאי דבעי, מהדר בשיטה שנייה מעניינו של שטר ועידיו חתומים בו מלמטה, וכל שאיפשר לזייף בו לעלמא פסול, וכדאמרינן לקמן (קסג, ד) בין עדים לכתב נמי ניחוש דילמא כתיב מאי דבעי, כלומר, באותה שיטה, וחתימי סהדי, ופריק קא סבר שטר הבא בשיטה אחת ועידיו בשיטה אחרונה פסול, אלמא אי לאו הכי אפילו בהרחקת שיטה אחת היה כל השטר פסול, אף על פי שאין פיסולו מחמת עצמו, שהרי אין למדין משיטה אחרונה, אלא כל שאיפשר לזייף בו לעלמא כל השטר פסול. וזה שלא כדברי ר"ש ז"ל שכתב: הרחיק העדים מן הכתב שני שיטים פסול אם אין כתוב שריר וקיים.
וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא אמר רב עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה: ועכשיו נהגו הכל לכתוב קיומן בשיטה אחרונה. ויש לתמוה אם יש להם על מה שיסמוכו בדבר זה. ויש מי שאומר דעכשיו ניהגו הכל לכתוב שריר וקיים, והילכך אין לחוש לשיטה אחרונה, וכדרך שאמרו לדעת רב הונא בגט מקושר. ולפי דבריהם אף אנו צריכין לומר שכל שטר שלא נכתב בו שריר וקיים פסול, דאי אפשר בלא הכי, שאם אין אתה אומר כן, ניחוש שמא לא נכתב בו שריר וקיים והרחיקו שיטה אחת, וזה בא להוסיף בשיטה אחרונה מאי דבעי או שמחק ותקן ותלה כרצונו, ואחר כך קיים מחקין ותלויות באותה שיטה אחרונה וכתב שריר וקיים. אלא על כרחינו לפי הסברא הזאת כל שטר שאין בו שריר וקיים פסול.
וזה מן התימה, איך נכשיר ונפסול אנו שלא כתקנת חכמים, נכשיר שיטה אחרונה ונפסול שטר שאין בו שריר וקיים, דעל כרחינו מכיון שאמרו שאין למדין משיטה אחרונה ממילא שמעינן דשטר שאין בו שריר וקיים כשר. ועוד דהא לא אשכחן מאן דמצריך שריר וקיים אלא רב הונא, ובגט מקושר, הא בגט פשוט לכולי עלמא לא צריך ואפילו בגט מקושר ואליבא דרב ירמיה, דאילו בעי רב ירמיה בגט מקושר שריר וקיים לא הוו מקשי' עליה כל הני קשיאתא.
והרמב"ן ז"ל תירץ דאיפשר דאפילו בגט פשוט לכולי עלמא צריך שריר וקיים, וכי אקשינן לעיל אדרב הונא, עיקר קושיא משום דילמא כתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים אחרינא הוא, מה שאין כן בגט פשוט, דהא חתימי סהדי ובודאי לא הרחיקו כדי שיוכלו לזייף ולהוסיף, ואי משום שיטה אחרונה, הא [אין] למדין משיטה אחרונה, ומשום דבגט פשוט כותבין אפילו עשרה שריר וקיים ובלבד שלא יהא מחק בשיטה שניה שעל גבי האחרונה אקשינן הכי דבגט מקושר אי כתיבנא תרי שריר וקיים ניחוש דילמא הדר כתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים, ופריק דבמקושר תרי שריר וקיים לא כתבינן.
ואם תאמר אם כן מפני מה אמרו שאין למדין משיטה אחרונה, ולמה אמרו שצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, הא יש מוכיח כל שכתב שריר וקיים. י"ל דארישא קאי, דקאמר צריך שיכתוב קיומיהון, ולפיכך צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, שבפעמים שיכתוב שריר וקיים בשיטה אחרונה ואחר כך (יראה) [ירצה] לתקן ולקיים בשיטה אחרת למטה ממנה (ו)אין למדין ממנה, דחוששין שמא הרחיקו שיטה אחת ועמד זה וכתב באותה שיטה הקיומין במה שזייף, ולפיכך צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, הא כל שלא כתב בשיטה שעל גבי האחרונה שריר וקיים, וכן שאין שם מחק באותה שיטה שעל גבי האחרונה במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים, למדין משיטה אחרונה, וכל שאין בו שריר וקיים פסול.
ונכון הוא להנהיג לכתוב שיטה אחרונה חצייה ולחתום שני העדים באותה שיטה עצמה, דבכל כי הא אין חוששין להן כלל, דהא תלמוד אין חוששין לעדים שעשו שלא כדין, דאי לא, כל שהרחיקו שיטה אחת ניחוש שמא שתים ושלש הרחיקו, אלא שאין חוששים לעדים טועין בדברים אלו, וכיון שכן, כל שחתמו בחצי אחרון של שיטה בידוע שלא על שיטה חלקה חתמו, שאי אפשר להם, משום דשטרא מפסול בכך, משום דאי בעי כתי' בחצי ראשון של שיטה מאי דבעי וחתימי סהדי והוה ליה שטר הכא הוא ועדיו בשיטה אחת וכשר. וכל שכן שראוי להנהיג כן בגיטי נשים, כדי שלא יכתוב בשיטה אחרונה שום דבר מתורף הגט. וכן הנהגנו במקומנו וכן ראוי לעשות.
ודוקא שיחתמו שני העדים באותה שיטה, הא אילו חתם האחד באותה שיטה והשני תחתיו בשיטה שנייה לא, דשטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת אמרו אבל לא הוא ועיד(י)ו. וכן דעת מורי הרב ז"ל וכן כתב משמו של רבינו תם ז"ל.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
ופרקינן דלא כתיב ליה עד. דביעקב גרידא לא מכשרי, דכל היכא דלא כתיב ביה איש פלוני בן איש פלוני לא מחזקינן ליה דלסהדותא חתים אלא היכא דכתיב ביה עד. ואי בעית אימא לעולם דכתיב ביה עד, וכגון דידעינן ביה בהאי חתמות ידא דלאו דיעקב היא. כלומר לעולם דלא כתיב ביה עד, ואפי' הכי איכא אנפא דאי גאיז ליה לראובן בן גרים ליה לאיפסולי, כגון דידעינן ביה בהאי חתמות דיעקב עד דאשתייר ביה דלאו חתמות ידא דיעקב היא, דליכא בההוא אתרא יעקב דחתים כי האי גוונא, דכי האי גוונא ודאי פסיל, דהא אתברר דהאי חתימה דיעקב עד לאו דיעקב היא וליכא לאחזוקי אלא במזויף. וכיון דאפשר דגרים ליה האי זיופא לאיפסולי לא חיישינן דילמא גאיז ליה, דאיהו גופיה מירתת ולא גאיז דחייש דילמא מתברר דלאו חתמות ידא דיעקב היא ומיפסיל שטרא לגמרי.
ומקשינן ודילמא בשמא דאבוה חתם. כלומר וכי מתברר דלאו חתמות ידא דיעקב היא מ (ה) אי הוי, כיון דיכיל לברורי דחתמות ידא דראובן בן יעקב היא אמאי פסלינן ליה, ודילמא בשמא דאבוה חתים לשם עדות. ופרקינן לא שביק איניש שמיה וחתים בשמא דאבוה. והאי כיון דכתיב ביה יעקב עד מוכחא מילתא דלאו בשמא דאבוה בלחוד חתם, דלאו אורחיהו דאינשי בהכי, אלא ראובן בן יעקב עד הוא דחתם, ועל כרחיך להדי ראובן בן מגואי שיטה אחריתי הוא, דהא לא חתימי עדים אלא כנגד הכתב, ומארי דשטרא הוא דגזייה לראובן בן דהוה קאי מאבראי להדי שיטה אחרונה משום ריעותא דהויא ליה בשיטה אחרונה דהוה פסליה ליה לשטרא. וכיון דמתברר זיופיה פסלינן ליה, וכל היכא דגרים למפסליה לא גאיז ליה.
ומקשינן ודילמא סימנא בעלמא שוייה. כלומר ואכתי אמאי מיפסיל, ודילמא האי סהדא לאו לראובן בן יעקב חתם אלא יעקב עד לחודיה חתם, ולאו למחתם בשמא דאבוה איכוון אלא סימנא בעלמא שוייה. משום דהו"ל בהני אותיות דיעקב שנויא דהוה מינכר ביה כתב ידו טפי מבשאר אותיות. דהא רב צאיר כוארא צורת דג, ר' חנינא צאיר חרותא. חריות של דקל, ורב חסדא אות סמך ורב הושעיא עיין רבה בר הונא צאיר מכותא. תורן של ספינה. וכל חד מיניהו מינכרא צורתא דצייר דדידיה היא, והוה סלקא ליה כמאן דחתים איש עד. ופרקינן לא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא. ובאיניש מעלמא ליכא לאחזוקי, דכיון דאיתחזק ביה ריעותא צריך לקיומי, ולא מיקיים ליה אלא בראובן בן יעקב דכתביה ואשתכח דלא סגיא דלא מינכר זיופיה כדברירנא.
מר זוטרא אמר למה לך כולי האי כל מקושר שאין עדיו כלין בשטה אחת פסול. כלומר כל מקושר שאין עדיו כלין ברוחב שיטה אחת פסול, ואשתכח דכלהו סהדי כי חתימי ממטה למעלה ברוחב שיטה אחרונה בלחוד הוא דחתימי, דהוו להו שיתא דרי לתלתא סהדי, תרי דרי לכל סהדא בין קשר לקשר. וכלהו ברחב שטה אחרונה שבפנים, דחתים ראובן בין קשר ראשון לקשר שני בתרי דארי כנגד רחב שטה אחרונה, ראובן בן בחד דרא ויעקב עד תחתיהו בדרא תנינא. וחתים שני בין קשר שני לקשר שלישי נמי כנגד רוחב שיטה אחרונה בתרי דארי, שמעון בן בחד דרא ויעקב עד תחתיו בדרא תנינא. וחתים לוי לאחר קשר שלישי נמי בתרי דארי כנגד רוחב שטה אחרונה, לוי בן בחד דרא ויעקב עד תחותיהו בדרא תנינא. וא"נ באעו למחתם בתלתא או בארבעה דארי שפיר דאמי. דחתים ראובן בחד דרא, וכתיב בן בדרא תנינא תותיה, וכתיב יעקב בדרא תליתאה וכתיב עד בדרא רביעאה, וכן כל חד וחד מתלתא סהדי חתמות ידא דכל חד מיניהו בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה. ואמטול הכי אצריכנא למהוי כל רצועאתא מופלגין מהדדי כשיעור רחב שתי שיטין או שלש שיטים, שיעור ראובן עד זה על גבי זה כדתנן איש פלוני עד כשר, או שלש כשיעור ראובן בן יעקב זה על גבי זה כדתנן איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר.
וה"ה נמי היכא דאית ביה שבעה קשרים ושבעה עדים כהאי גוונא הוא דחתימי, דכל חד מיניהו חתים בתרי דארי או בתלתא וארבעה דארי בין קשר לקשר, ובתראה חתים לאחר קשר שביעי משום דליכא למעבד קשר בתריה, דכי חתימי כה"ג ודאי ליכא למיחש ולא מידי, דאי גאיז לה לשיטה אחרונה גאיז לה לכל חתימת העדים בהדה.
וקי"ל כמר זוטרא דבתרא הוא. וש"מ דהלכתא כר' ירמיה בר אבא, דהאי טעמא דמר זוטרא לא סליק אלא כר' ירמיה בר אבא, דאלו לרב הונא דלא באעי כנגד כתב לא שייך לאצטרוכינהי למכלי ברוחב שיטה אחת כלל. ועוד דכי אצטריכינן להכי, משום חששא דגאייז לה לשטה אחרונה הוא דאצטריכינן להכי, ואי לרב הונא כיון דלא סגיא ליה בלא שריר וקיים ליכא למיחש, דאי גאייז לה לשטה אחרונה גאיז ליה לשריר וקיים בהדה ומיפסיל. אלא לאו ש"מ דלא סלקא הא דמר זוטרא אלא אליבא דרב ירמיה בר אבא, וכיון דקאי מר זוטרא כותיה ש"מ הלכתא כותיה. ועוד דגמרא דבני מערבא מסייע ליה, דתאני מקושר עדיו לארכו. (דאי) [ואי] משום דרבי יוחנן דאמר מחק פסול אע"פ שהוא מקויים, דש"מ דרבי יוחנן כרב הונא ס"ל דמצריך ביה במקושר שריר וקיים כדברירנא לעיל, הא מר זוטרא דבתרא הוא כרב ירמיה בר אבא ס"ל, וקי"ל כבתראי, וכ"ש דגמרא דבני מערבא מסייע ליה. ואי משום הא דתנן רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט, הא פרישנא לדברי הכל ולא קשיא לרב ירמיה בר אבא דא"כ הוה מותבינן ליה תיובתא מיניה, ומדלא אותבינן עליה מינה שמע מינה דהא דר' חנינא בן גמליאל לדברי הכל מיפרשא כדברירנא.
ואי קשיא לך מכדי דכולי עלמא עדים בין קשר לקשר חתימי, וא"כ כי הוו עדיו כלין ברחב שטה אחת, מאי הוי, הא קא משתייר רוחא עלויה חתמות ידיה דסהדא קמא כשיעור קשר ראשון, וליחוש דילמא מחיק ליה לגיטא מגואי וכתיב מאחוריה במקום קשר ראשון דקאי עלויה עדים מאי דבעי וחתימי עדים מתתאי וגאבי ביה בתורת פשוט. הא ניחא אם תמצי לומר דכל שטר שמחוק מאחוריו פסול עד דמיתברר מאי הוה כתיב ביה מאחוריו דחיישינן דילמא מקושר הוה, א"נ דהוה כתיב עליה תברא מאחוריה, אלא אי אמרת דשטר פשוט שנמחק מאחוריו כשר מאי איכא למימר. שאני הכא, דבשיעור רוחב שיטה אחת לא מצי כתיב שטרא, ואי כתיב בטפי מרוחא שיטה אחת הוא דכתיב, וכיון דמשתכחי עדי השטר זה תחת זה ברוחב שטה אחת מינכר זיופיה, דאמרי' ליה מאי דחוקייהו דהני סהדי דחתימי זה תחת זה בשיתא דארי, לחתמו זה בצד זה לרוחב השטר בחד דרא או בתרי דרי, אלא לאו שמעינן מינה האי שטרא מקושר הוה ומחקתיה מגויה וזייפתיה מאחוריה וכתב עלוי סהדי מאי דבעית ושויתיה פשוט:
כט. ואגב ארחיך ש"מ דרצועות המקושר מראשו הן יוצאות ולא מסופו. ממאי, מדאמרינן וליחוש דילמא מתרמיא ליה ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה, ואי ס"ד רצועות מסופו של גט הן יוצאות היכי מצי גאיז לה לשטה אחרונה, והא קא גאיז להי לרצועות בהדה, אלא לאו ש"מ רצועות מראשו של גט הן יוצאות:
ל. ושמעינן נמי דשטר שכתוב בו בן איש פלוני עד כשר. וכן אם היה כתוב בו איש פלוני עד כשר, ואע"ג דלא כתיב ביה בן איש פלוני. וה"מ דכתיב ביה עד, אבל לא כתיב ביה עד לא מתכשר באיש פלוני גרידא עד דכתיב איש פלוני בן איש פלוני. והיינו דקא מקשינן וליחוש דילמא גאיז לה לשטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בן בהדה ומתכשר ביעקב עד דתנן איש פלוני עד כשר, ופרקינן דלא כתיב ביה עד, הילכך אי איכא ראובן בן יעקב מתכשר אע"פ דלא כתיב עד, אבל בבן יעקב גרידא אי נמי ביעקב גרידא לא מתכשר עד דכתיב עד. ואף על גב דהא מילתא ממתניתין נפקא שמעינן מיהא דלא שנא בפשוט ולא שנא במקושר בהא מילתא חד דינא נינהו:
לא. ושמעינן נמי דמאן דחתים בשמא דאחריני, כגון דשוייה סימנא, ואיתברר דהאי חתמות ידא דפלוני היא דלאו דמרי האי שמא דמיחתים בשטרא וידיע בהאי פלוני קאי בחזקת כשרות, אע"ג דלא חתים בשמיה כשר, ואפי' צאיר צורתא בעלמא שפיר דאמי, לא שנא בפשוט ולא שנא במקושר. דהא רב צאיר כורא, רבי חנינא צאיר חרותא, רב חסדא צייר סמך, רב הושעיא צייר עיין, רבה בר רב הונא צייר מכותא. וכל שכן היכא דחתים בשמא בעלמא לסימנא. ולא תימא הני מילי היכא דידיע מילתא דהכי הוה מעשה, אלא אפי' מסתמא היכא דמשכחינן חתמות ידא דכתיב בה יעקב עד, וידיעא מילתא דחתמות ידא דראובן דלאו בנו של יעקב היא, מכשרינן לה. דהא הכא דהאי גברא ראובן בן יעקב חתם, וחיישינן דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד, וטעמא דלא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא, מכלל דאי חתים בשמא דאיניש מעלמא מכשרינן ליה, דאי מסתמא לא מכשרינן ליה, הכא למאי ניחוש לה. והני מילי היכא דחתים בשמא דשאר אינשי, אבל מאן דחתים בשמא דאבוה לא מתכשר שטרא בחתמות ידיה מסתמא עד דמתברר דסימנא שווייה, אבל מסתמא לא אמרינן סימנא שווייה, דלא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא והאי לאו לשם עדות חתים אלא מתעסק בעלמא הוה, ואפי' כתיב ביה עד, דחיישינן לזיופא:
מר זוטרא אמר למה לך כולי האי כו'. פירש הקונטרס כיון שיתחילו לחתום בשוה זה תחת זה שלשתן כנגד שיטה אחת אחרונה אין יכול לקצוץ ריעותא דסוף השיטה שהרי אין העדים שמותם שוין וכי גאיז תיבה משם הראשון אם כן קוצץ יותר או פחות משם השני ויהיה ניכר החתך. ולא נהירא דאם כן עיקר התירוץ אינו בספר שהרי מעיקרא קמשמע לן הך מילתא דבעינן שיהיו כלים בשיטה אחרונה. ונראה לפרש דלמר זוטרא כסדרם חתימי ובעי שיהא כל העדים החתומים במקושר חתומים בשיטה אחת כנגד שיטה אחרונה והשתא לא יוכל להוסיף מידי וגם ליכא למיחש דילמא גאיז. תוספות.
אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן כל המחקין. עיין מה שכתב הרשב"א ז"ל. והר"ן חולק עליו וזה לשונו: ודברי תימה הן אצלי שאם כן לקתה מדת הדין ורואה אני בגמרא דחיישינן לכיוצא בזה דאמרינן וליחוש דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז לה לשיטה אחרונה ואם כדברי הרב ז"ל כי היכי דחיישינן דילמא גאיז למה לא ניחוש דילמא מחיק וכתב מאי דבעי ולא עוד אלא שיש לחוש יותר במחק שיכול להזדייף בכל השטר מחששא דגזיזה שאין לחוש לה אלא בסוף השטר וכמו שכתבתי למעלה וכיון דלגזיזה חיישינן כל שכן דחיישינן למחיקה. ואלו הראיות שהביא ז"ל איני רואה בהם ראיה של כלום דמאי דאמרינן במקושר לא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים קאי אריש מילתיה דרבי יוחנן דאמר מחק פסול ואף על פי שמקויים ומסיים בה הכל שריר וקיים דלא אמרו מחק פסול כלומר היכא שמקויים אלא במקום שריר וקיים אבל שלא במקומו כיון שמקויים כשר דליכא למיחש למידי ואדרבה משם יש ללמוד הפך דברי הרב ז"ל דכיון דפסלינן מחק במקום שריר וקיים אף על פי שמקויים אלמא אין תופסים את המחק כמי שאינו אלא חוששים למה שאפשר שהיה כתוב במקומו דהיינו שריר וקיים וכיון שאנו חוששים לשריר וקיים שהוא חששו של מקושר למה לא נחוש כיוצא בו לתנאי בכל השטרות. וכן זו שהביא ראיה ממה ששנינו בתוספתא שטר שיש בו תלוי או מחק מגופו פסול שלא מגופו כשר אינה ראיה דהכי קאמר שאם נמחקה אות אחת או תיבה אחת במקום שאינו גופו של שטר אלא באותן לשונות שכותבים לשופרא דשטרי שאין מקום לחוש לתנאי ולא לשום ריעותא של שטר כשר. וכן זו שהביא מאביי דכפתיה לההוא גברא ולא אמר מנפשיה בפרדיסא הוה כתיב ביה כיון דחזא דגריר אינה ראיה דילמא ההוא פורתא דגגיה דבית גרריה ההוא גברא בענין שלא היה ניכר לאביי שהרבה בקיאים בדבר למחוק דבר מועט שלא יהא ניכר או שמא אותו שטר היה כתוב הוא ועדיו על המחק וההוא גברא מחק פעם אחרת גגיה דבית ובאותו משהו לא היה מבחין בין נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים אלא שמתוך שראה אביי אמתלא דרויח ליה עלמא לוא"ו כפתיה ואודי אבל ודאי כל שטר יש בו מחק שאינו מקויים תולים בו ריעותא בכל מה שאפשר שהיה כתוב בו אלא שאם הוא במקום שאי אפשר לתלות בו ריעותא כלל כשר וזו היא ששנינו בתוספתא שלא מגופו כשר. כן נראה לי. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה