בבא בתרא מב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אינהו אפסידו אנפשייהו ומי אמר רב הכי והתנן המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין וכי תימא רב תנא הוא ופליג והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות מלוה אזביני קא רמית מלוה כי קא יזיף בצנעא קא יזיף כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה אזביני מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק לה קלא ת"ר באכלה האב שנה והבן שתים האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה והלוקח שנה הרי זו חזקה למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהי גאכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים בפני האב שתים ובפני הבן שנה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו אמר רב פפא דכי תניא ההיא במוכר שדותיו סתם:
מתני' ההאומנין ווהשותפין זוהאריסין חוהאפוטרופין אין להם חזקה טלא לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה יולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב במה דברים אמורים במחזיק כאבל בנותן מתנה לוהאחין שחלקו מוהמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה:
רשב"ם
[עריכה]אינהו אפסידו אנפשייהו - דשדו זוזייהו בכדי שהיה להם לחקור יפה אם מכר שום קרקע באחריות ולא עשו לפיכך הפסידו אבל גבי שלש לקוחות אין להפסיד המערער דכיון דליכא שטר במכירות הללו ולא יצא הקול ממילא לא היה לו לחקור דמימר אמר לפי שיראים להחזיק בקרקע שלי לא אכלוה כל אחד שלש שנים:
ומי אמר רב הכי - דמכירת קרקע באחריות בעדים בלא שטר גובה הלוקח כשיטרפוה ממנו מנכסים משועבדים:
בשטר - דסתם שטר לאחריות נכתב ואפילו לא נכתב קי"ל אחריות טעות סופר הוא וכמי שנכתב דמי:
מנכסים משועבדים - מלקוחות וכגון שלא שבקו ליה ללוה בני חורין לגבות המלוה מהם:
ע"י עדים - כלומר בלא שטר:
מנכסים בני חורין - וכגון שמודה שלא פרעו דהא קי"ל המלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אבל ממשועבדין לא יגבה דעדים בלא שטר לית להו קלא ולא אמרינן לקוחות אפסידו אנפשייהו וקשיא לרב:
מלוה על פה - היינו מלוה את חבירו בעדים:
אינו גובה לא מן היורשין כו' - טעמא מפרש בשילהי מכילתין שיעבודא לאו דאורייתא ומיהו לא קי"ל הכי אלא כדמפרש התם הלכתא גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות:
יזיף איניש בצנעא - ומבקש שלא לפרסם הדבר כדי שאם יבא למכור קרקע לא יבינו העולם שהוא דחוק לפרוע מעות ולא יקחו ממנו ביוקר הלכך מאי הוה להו ללקוחות למיעבד:
מאן דזבין בפרהסיא קזבין - כדי שיקפצו עליה לוקחין והלכך אפסידו לקוחות אנפשייהו שאם חקרו יפה היו שומעין בני אדם שמכר מוכר זה כבר קרקע באחריות:
אכלה האב שנה - ומת ואכלה בנו אחריו שתים ולא מיחה המערער:
הרי זו חזקה - שמצטרפין לשלש שנים דיורש כרעיה דאבוה הוא ולא מצי מערער למטען משום דלא אחזיק כל אחד שלש שנים לא מחיתי שהרי הכל יודעים שדרך הבן לירש את האב:
ולוקח שנה - שמכרה לו הבן בשטר:
למימרא דלוקח - מיורש אית ליה קלא:
ורמינהי כו' - ולרב לא פריך לעיל דרב בלוקח מלוקח מיירי הלכך אלימא ליה טפי למיפרך ממאי דדמי ליה:
אית ליה קלא - והיה לו למערער למחות ומשום דלא מיחה הויא חזקה:
אכלה - המחזיק:
בפני האב - שהיתה שלו שנה שאומר שלקחה מן האב:
ובפני הבן - לאחר מות האב:
ובפני הלוקח - שלקחה מן הבן ויש לו שטר:
הרי זו חזקה - ולא מצי מפיק ליה לוקח דבן מידיה דמחזיק משום דקטעין מחזיק שטר היה לי מן האב ונזהרתי בו בשמירתו שלש שנים ועכשיו אבד הימני שלא חששתי לשמרו אחר שהחזקתי שלש שנים בלא מחאה שלא ידעתי מלקיחתך מן הבן לסוף שתי שנים דלוקח מבן לית ליה קלא ולא הויא מחאה:
אין לך מחאה גדולה מזו - שמכרה הבן לסוף שתי שנים ללוקח זה והיה למחזיק להזהר בשטרו כל הימים עד דמרע ליה לשטרא דהאי לוקח אבל בשלש שנים אחר השטר אין די ומפקינן מידא דמחזיק אם לא נזהר בשטרו כדאמרינן בפירקין לעיל (דף לא.) אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו:
אמר רב פפא - לעולם אימא לך דלוקח אית ליה קלא והכא אמאי לא חשבי מחאה לקיחת הלוקח מן הבן משום דמכר לו הבן כל שדותיו סתם אותן שהיו של אביו וטוען הלוקח שגם זה השדה קניתי בכלל קרקעות כולן דאמרינן ליה כל שדותיו מכר לך חוץ מזו אבל אם מכר זה השדה בפני עצמו בטלה חזקתו של מחזיק דאין לך מחאה גדולה מזו ויש מפרשים במוכר כל שדותיו ומכר לו בפירוש גם זו עמהן ולאו מילתא היא דסתם משמע שלא פירש:
מתגי' האומנין - בעלי אומנות שמוליכין להם בביתם לתקן כלים כגון צבעין או כובסין או חייטין או סורקי בגדים שטוענין לקוח הוא בידי:
אין להם חזקה - ולא בחזקת שלש שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת שלש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי אבל במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חבירו אפילו שעה אחת שאנו רואים שיוצאים מתחת ידו אע"פ שיש לחבירו עדים שהיה שלו נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידי דסתם לוקח מטלטלין מחבירו בלא עדים הוא קונה ובלא שטר חוץ מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי דאינו נאמן כדקי"ל במסכת שבועות (דף מו:) וה"נ גבי אומנין אפילו דבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ועשוי לשלחו לאומן כדי לתקנו אין לו חזקה לטעון לקוח בידי מאחר שיש עדים לאידך שהיה שלו וטוען שלחתיו לך לתקנו:
שותפין - שלקחו קרקע בשותפות והחזיק אחד בחלק חבירו ואכל כל הפירות שלש שנים אינה חזקה שכן דרך שותפין לאכול זה פירות שלש שנים או ארבע שנים ואח"כ יאכל זה כמו כן ובסדר משנת רבינו גרשום הכי גרסי' השותפין והאפוטרופין והאריסין אבל אומנין לא קתני והכי הוה מסקנא בגמרא דכולי עלמא יש שותף שאין לו חזקה וכיון דשותף אין לו חזקה כל שכן אומן כדמפרש בגמ':
והאריסין - שיורדין לתקן הקרקע למחצה לשליש ולרביע אם טוען שני חזקה החזקתי בקרקע ואכלתי הפירות אינה חזקה שיכול לומר המערער לאריסות הורדתיו ודמי הפירות היה משלם לי או זקפתים עליו במלוה אי נמי מנהג אריסים לעבוד קרקע עשר שנים וחמש שנים אוכלין הבעלים כל הפירות של כל השדה ואחר כך אוכלין אריסים חמש שנים כנגדן:
לא לאיש - שאוכל פירות נכסי מלוג של אשתו חזקה בנכסי אשתו דאורחיה דבעל למיכל פירי ואם יגרשנה תטול נכסי מלוג שלה ובגמרא פריך פשיטא:
בנכסי בעלה - אם אכלה פירות של שדה בעלה ג' שנים אינה יכולה לטעון לקוח הוא בידי דכיון דמזונות אשה על בעלה שביק לה למיכל פירי ובגמ' פריך פשיטא:
ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן כו' - דומיא דאפוטרופין נינהו זה בנכסיו של זה:
בד"א - כל החזקות הללו דאינו חזקה וגם יש מהן דהויין חזקה וצריך ג' שנים:
במחזיק - כדמפרש בגמ' בחזקה שיש עמה טענה ומחלוקת שחבירו מערער עליו:
אבל בנותן מתנה - בפנינו ומודה לו שילך ויחזיק בה וקי"ל דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ובההיא חזקה שהיא במקום קנין לקנות קרקע כיון דנעל וגדר כו' הויא חזקה לקנות:
שחלקו - ורוצה כל אחד לזכות בשלו שלא יוכלו לחזור זה בזה:
בנכסי הגר - שאין לו יורשין וכל הקודם להחזיק בנכסיו זכה:
נעל - עשה דלת:
וגדר - או גדר חומה:
ופרץ - פירצה כדי שיכנס בה:
כל שהוא - בגמ' מפרש:
הרי זו חזקה - לבלתי חזור זה בזה כיון דברשות חבירו החזיק:
תוספות
[עריכה]מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. לא איצטריך אלא משום יורשין דלקוחות תנינא בהדיא וקסבר שעבודא לאו דאורייתא ומלוה בשטר שהוא גובה היינו שלא תנעול דלת בפני לוין ומכר נמי משום תקנת השוק ואע"ג דביורשין לא שייך לחלק בין מלוה על פה למלוה בשטר מ"מ כל היכא דגבי לקוחות חיישינן משום נעילת דלת כמו מלוה בשטר או מלוה הכתובה בתורה למ"ד (קדושין כט:) ככתובה בשטר דמי או כשעמד בדין או עשה עבדו אפותיקי גבי נמי מיתמי אבל מלוה על פה כיון דלא חשש לעשות שטר לגבות מלקוחות כי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת והא דאמרי' בפ"ק דבבא קמא (דף יא:) גבי הלכה גובין מן העבדים אמר רב נחמן לעולא אמר ר"א אפילו מיתמי לא מיניה מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה שם מפורש:
בפני האב שנה כו'. והא דאמרינן בפרק שני דכתובות (דף יז: ושם ד"ה ואחת) אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל לא כמו שיש מפרש שם דיתום אפילו גדול במילי דאבוה קטן הוא ואין מועלת חזקה לגביה אפילו שהיה גדול כשמת אביו דהא הכא אמר בהדיא דהוי חזקה כשאכל בפני הבן והאב שני חזקה אלא דוקא שהיה קטן כשמת אביו אינה חזקה אע"פ שאחרי כן הגדיל. ר"י:
ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו. אור"י דהוי מצי לשנויי כאן בשטר כאן בלא שטר דאין מצטרפין אלא בשטר כדאמרינן לעיל אלא שמא דעדיפא מיניה קא משני:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קטו א מיי' פי"א מהל' מלוה הלכה ה', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קט"ז סעיף א':
קטז ב מיי' פי"ב מהל' טוען הלכה ז', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ד סעיף ג':
קיז ג ד מיי' פי"ב מהל' טוען הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ד סעיף ד':
קיח ה מיי' פי"ג מהל' טוען הלכה א', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף כ"ח:
קיט ו מיי' פי"ג מהל' טוען הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף א':
קכ ז מיי' פי"ג מהל' טוען הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף א' ובסעיף כה:
קכא ח מיי' פי"ג מהל' טוען הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף א':
קכב ט מיי' פי"ג מהל' טוען הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף ט':
קכג י מיי' פי"ג מהל' טוען הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף ג' וסעיף ו:
קכד כ מיי' פ"ג מהל' זכיה הלכה א', ומיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ח', סמ"ג עשין פב ועשה פד, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ב סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' רמ"א סעיף א':
קכה ל מיי' פ"ב מהל' שכנים הלכה י"א, ועי' בהשגות ובמגיד משנה, ובטור ח"מ סימן קעג בשם תשובת הרא"ש, ופ"א מהל' מכירה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ב סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ז סעיף ב':
קכו מ מיי' פ"ב מהל' זכיה הל' א ב ג, ופ"א מהל' מכירה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ב סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' ער"ה סעיף י"ב:
ראשונים נוספים
ומי אמר רב הכי. דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין כלומר דעדים אית להו קלא:
והתנן ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין. אלמא עדים לית להו קלא וקשיא מהני אדרב:
וכי תימא דרב תנא הוא. דספרא רב שנאו:
ופליג. אמתני':
מלוה על פה. הויין בעדים ולא בשטר:
אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחו'. דלית להו קלא:
מלוה עביד אינש דיזיף בצנעא כי היכי דלא ליזלזלו נכסיה. דאי הוו ידעי אינשי דהוא חייב ממון כשירצה למכור קרקע מפני חובותיו יהיו מזלזלין בנכסיו ולא יקנו ביוקר לפי שידוע שדוחקין אותו בעלי חובין ומש"ה יזיף בצנעא ומאי הוה להו ללקוחות לאסוקי אדעתייהו אם הוא חייב ממון אם לאו ולהכי אין גובה המלוה אלא מנכסין בני חורין. אבל גבי מוכר שאני דמאן דזבין שקונין קרקע בפרהסיא זבין כי היכי דניפוק ליה קלא דאינש אמיד הוא הואיל וזבין מקרקעי והואיל וכן היה לו ללוקח אחר לבדוק אם מכר לראשון באחריות שעליו לפצותו אם לא. והואיל ולא בדק[3]ולא קנה השני לפיכך גובה לוקח ראשון מנכסין משועבדין אפי' אם לקח בעדים בלא שטר:
אכלה האב. לקרקע שנה ומת ואכלה בנו אחריו שתים שנה וכו' הרי זו חזקה. דמצטרפות לג' שנים:
והבן אכלה שנה. ומכרה ללוקח ואכלה הלוקח שנה:
למימרא דלוקח אית ליה קלא. שקונה הוא שדה פלוני והוה ליה למערער למחות בשעת לקיחה או בשעת מיתת האב והואיל ולא מיחה הויא חזקה:
ורמינהי אכלה. המחזיק שנה בפני האב שהיתה הקרקע שלו ובפני הלוקח שלקחה מן הבן שנה האי אלו מצטרפין והוי חזקה ואין יכול הלוקח שוב לערער ולומר לו כשם שיש לי עדים שלקחתיה מן הבן כך יש עליך להראות שטרך שקניתה מאביו מפני שיכול להשיב לו המחזיק עד ג' שנים נזהרתי בשמירת שטרי מכאן ואילך לא נזהרתי. ואם איתא דהלוקח קלא אית ליה יכול לומר לו הלוקח הואיל ששמעת שמכרו לי הבן אין לך מחאה גדולה מזו והיה לך לשמור שטרך אלא ש"מ מדקתני הרי זו חזקה מכלל דלית ליה ללוקח קלא דאם איתא דקלא אית ליה אין לך מחאה גדולה מזו ואין זו חזקה מיבעי ליה:
אמר רב פפא. לעולם אימא לך דלוקח קלא אית ליה והכא אמאי הויא חזקה כי לית ליה שטרא משום דהבן מכר ללוקח שדותיו סתם ומכר לו זה עמהן והואיל ולא מכר לזה בפני עצמו יכול לומר המחזיק ללוקח אני הייתי סבור ששדותיו אחרות היה מוכר לך ולא זו שהוחזקתי בה לכך לא חששתי לשמור שטרי יותר מג' שנים משעה שקניתיה הלכך הויא חזקה אבל בעלמא לוקח אית ליה קלא:
פיסקא[4]האומנין. בעלי אומנות שמתקנין כלים או צבעין או כובסין שמתקנין בגדים בשכירות אע"פ שהחזיקו ג' שנים באותן החפצים אינה חזקה משום דמצי המערער לומר לתקנו נתתיו לך:
והשותפין. אם החזיק אחד בחלק חבירו ג' שנים אינה חזקה דאיכא למימר כך התנו ביניהן שתהא ברשות זה ה' שנים וכן ברשות של אחר:
והאריסין. שיורדין לתקן למחצה לשליש ולרביע אם טוען שני חזקה החזקתי בקרקע אינה חזקה שיכול לומר לו המערער לאריסות הורדתיך וכן האפוטרופין של יתומין:
וכי תימא רב תנא הוא ופליג והאמר רב כו'. קשיא לי וכי רב משום קלא הוא הוא דאמר הכי רב משום דשעבודא לאו דאורייתא הוא דאמר הכי דהא ת"ל אינה גובה מן היורשין וגבי יורשין לאו משום קלא הוא אלא משום דשיעבודא לאו דאורייתא הוא ואיכא למימר אי סבר דעדים אית להו קלא כי היכא דאמור רבנן מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אע"ג דשעבודא לאו דאורייתא הכי נמי הוה להו למימר במלוה על פה.
הא דתניא אכלה האב שנה והבן שנתים וכו'. יש מפרשים דוקא בבנו גדול אבל קטן לאו בר מחויי ביה הוא והילכך לאו בר חזקה הוא דכיון דכי מחי לאו בר אזדהורי בשטרי הוא איהו נמי לא מחי וכי היכי דאידך תניא אכלה בפני הבן בבנו גדול הא נמי בבנו גדול ואין אני מוחזק בטעם זה דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידיה בלחוד אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר אלא שתוך שלש אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בה טפי אתרע ליה האי טענה ואמרי' לא לחנם שתק וקטן נמי לאו בר איזדהורי טפי הוא והכי מוכחא סוגיא דריש פירקין כדאמרן.
והא דאמרינן במיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו דלא הויא מחאה משום דאמרינן נמי רגלים לדבר שמכרה לו רבו שהימנו ובמקום חרום דאי נמי מחי לא ידע ביה הוה ליה לאזדהורי בשטרי לעולם ומיהו בתוך שלש לא מהניא ליה לקטן למימר לא אזדהר בשטריה דא"כ מי שאין לו דעת הריוח לא מצינו אותו אלא מפסיד.
ואי סלקא דעתך דלוקח אית ליה קלא אין לך מתאה גדולה מזו. בדין הוא דהוה ליה למימר בלוקח בלא שטר אלא משום דהנך תרתי מתניתא גבי הדדי תני'.
ולי נראה דגבי מחאה לא בעינן קלא דשטר' אלא אפי' לוקח בעדים כיון דמחאה היא מפקי עדים קלא ומייתו לה למחזיק לאזדהורי בשטרי.
הא דאקשינן והא רב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות: איכא למידק, וכי טעמייהו בהא משום קלא, והא אמרינן ולא מן היורשין, וקלא ליורשין מאי קא עביד, אלא טעמא התם משום דקא סברי דשעבודא לאו דאורייתא, ודבר תורה אפילו בשטר אינה גובה, ומה טעם אמרו בשטר גובה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וי"ל דהכי קאמר, אם איתא דקלא אית להו לעדים הוה להו לתקוני למיגבי אפילו על מלוה על פה, כדתקינו במלוה בשטר, כיון דהכא והכא אית לה קלא.
מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מאן דזבין בפרהסיא זבין: כתב ר"ח ז"ל, דמתנה עבידי אינשי דיהבי מתנה בצינעא. ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים. ואני תמה במה שכתב כאן וזה לשונו: וקיימא לן בהא כרב, אם הם מתנה בשטר מצטרפין בלא שטר אין מצטרפים, דעבדי אינשי דיהבי מתנה בצנעא, עד כאן. ונראה מדבריו, דמוכר אפילו בעדים מצטרפים דלוקח אפילו בעדים יש לו קול אפילו לגבי חזקה. וזה תמה, חדא דשלשה לקוחות אמרינן ועלה אמר רב וכולן בשטר, ובמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים קאמרינן טעמא משום דלקוחות אפסידו אנפשיהו, משום דאית לה קלא קצת ויגיעו לדבר ברור על ידי חקירה, וכי אקשינן לרב מיניה לדידיה דעדים לית להו קלא והא אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים, עלה הוא דפרקינן מלוה אזביני קא רמית, וצריך עיון בדברי הרב ז"ל שהוא רב מובהק.
הא דאקשינן למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהי אכלה בפני האב שנה וכו': פירש הראב"ד ז"ל, דאכתי אדרב מקשה, דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, משום דבפרהסיא זבין, אם כן בפני לוקח שנה אמאי הויא חזקה, ואפילו לא מכרה אלא בעדים מחאה גדולה היא. ונראה שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן, מפני שהוצרך אביי לאוקמה במוכר שדותיו סתם, דאלמא לא אשכח לה פתרי אלא בהכין, ואי אברייתא דאכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה קא פריך, ומברייתא לברייתא, אמאי דחיק אביי נפשיה כולי האי, לימא הא בשטר הא בעדים.
ואף על פי כן אין פירושו מחוור בעיני, דאם כן למה הביא אותה ברייתא ראשונה ואחריה הקשה למימרא דלוקח אית לה קלא, והפסיק בין דברי רב לקושיא זו בהבאת אותה ברייתא. אלא ודאי לא על רב בלבד הקשה כאן, אלא אף מברייתא לברייתא קא מקשה, דאלו התם קתני אכלה לוקח שנה הרי זו חזקה, אלמא לוקח אית ליה קלא, ואלו הכא קתני בפני לוקח שנה הרי זו חזקה, אלמא לוקח לית ליה קלא.
ואם תאמר מכל מקום הרי היה יכול להקשות מהא דבפני לוקח שנה לרב, וכיון שהתחיל להקשות על רב, למה נסתלק מרב לקושיות אחרות מברייתא לברייתא. נראה לי מפני ששתי ברייתות אלו לא שתים הן אלא רישא וסופא הן, וכן שנויה בתוספתא כאן בפ' תחלתו כל שאינו עושה פירות תדיר, ולפיכך לא הקשה ממנו לרב עד שנדע שאינה משובשת, דהא משמע דסופא דרישא פליגא ארישא דסופא, וכשתרץ אביי והעמידה במוכר שדותיו סתם, שוב אין להקשות ממנה לרב, דתירוצו שלא אביי עולה לכאן ולכאן.
ובזה גם כן עלה לנו תירוץ למה שאמרנו מפני מה לא העמיד אביי סופא בלוקח בעדים, דודאי רישא וסופא בחד גונא מתניאן, דאי לא ליפלוג וליתני בדידה, ואי סופא בעדים ובלא שטר, רישא נמי בעדים ובלא שטר, ואם כן למה הויא חזקה, ואם רישא בשטר אף סופא בשטר ולמה לא תהיה מחאה, ועל כרחנו לא מצא בה אביי תירוץ אלא במוכר שדותיו סתם, ובין ברישא בין בסופא במוכר שדותיו סתם הוא, ואפילו הכי ברישא הרי זו חזקה, דכל שמכר בשטר קלא אית ליה, ואף על פי שלא מכר לו זה בפירוש, מכל מקום כיון שיצא קול שהראשון מכר לזה שדותיו והרי לוקח זה אוכל זה כמו שאוכל כל שדותיו האחרים, היה לו לבעל השדה לדעת כי מכח קנייתו הוא אוכל ובא, אבל בסופא כל שהוא אוכל שדהו ולא ערער עליו אדם, מימר אמר שאר שדות מכר לו ולא זה, שאין זה בכלל שדותיו, שכבר מכרן לו.
ומכל מקום לדידי קשיא לי אשמעתין, מאי קא מקשה ממחאה לחזקה, דמחאה לא צריכא קלא דשטרא, דהא לכולי עלמא מחאה בפני שנים או בפני שלשה ואף על פי שלא כתב, ובהא לא אשכחן מאן דפליג. וכי תימא הני מילי מחאה מפורשת דעלמא, אבל מחאה שעל ידי מכירה לא, אנן אדרבה איפכא אמרינן דאין לך מחאה גדולה מזו, וטעמא רבא איכא, דאילו במחאה דעלמא אף על גב דאמר למחר תבענא ליה בדינא, אכתי לא נפיק שפיר מלישנא בישא, שמא לבזותו נתכוון וחמחזיקו בגזלן בעיני השומעין שהוא מראה בעצמו שיעמידנו בדין עליו, אבל כאן שעושה מעשה ומוכרה, ודאי אין לך מחאה גדולה מזו, ומכאן למוכר אפילו בעדים שלא תעלה לו למחזיק חזקה, וכל שכן לדידן דקיימא לן דמחאה שלא בפניו ובפני שנים, דסהדותא בעי, וכדפסק רבא משמיה דרב נחמן דלאו גלויי מילתא בעינן.
ונראה לי שהמקשה הזה אינו אלא כשואל, מפני שאמרנו דמחאה אינה צריכה בפניו וכן אינה צריכה קול גדול כקולו של שטר אלא פרסום בפני שנים למאן דאמר בפני שנים או בפני שלשה למאן דאמר בפני שלשה, והרי כאן דאפילו מיחה בשטר אינה מחאה. ובדין הוה דליקשי מהא לעיל למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ובפני שנים, אבל למאן דאמר בפני שלשה לא קשיא כולי האי, דאפשר דשטרא לית ליה קלא ואינו אלא כמוחה בפני שנים, ואף על פי שיש כאן שלשה, לוקח ושני עדים, אפשר שנעשה שטר שלא בפני לוקח, וכאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ולפיכך הקדים כאן תחלה להקשות מרישא לסופא ומסופא לרישא, דמרישא משמע דלוקח אית ליה קלא ובשטר, כדרב דאמר שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר, ואם איתא דלוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו, ותיקשי סופא לרישא, וכן למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בין בשנים בין בשלשה, ובפירוקיה דאביי סלקא פירוקא לכולהו. כנ"ל.
ומכל מקום נראה לי דאפילו מוכר בעדים אין לך מחאה גדולה מזו, ואיפשר דאפילו למאן דאמר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, הכא מודה, דטעמא התם משום דמימר אמר מחזיק כל שאינו מוחה בפני בוש הוא לשקר בפני, אבל מוכר ודאי מחאה גדולה היא לכולי עלמא, ומעשה (לעיל ל, ב) דההוא דאמר הא נקיטא לי שטרא דזבינא לי מיניה הא ארבע שנין כולי עלמא מודו ביה.
הא דתניא אכלה האב שנה והבן שנים: יש מפרשים דוקא בנו גדול, דומיא דאכלה בפני הבן שתים דההיא על כרחין בבנו גדול הוא, דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל, ורישא בגדול אבל בקטן לא, דקטן לאו בר מחויי ביה הוא, דהא לאו בר איזדהורי בשטרא הוא, והילכך כל שאינו בר מחאה אין לו חזקה, דחזקה מכח מחאה קא אתיא, והויא לה כמי שהוא בשכוני בראי ובמקום חירום שאי איפשר לו למחות.
והרמב"ן ז"ל כתב, דאפילו בקטן עלתה לו חזקה, דריע ליה טענת מערער, דהוה ליה למחויי ולא ישתוק, וקטן נמי לאו בר אזדהורי טפי משלש בשטריה. ולי נראה עוד לחזק טענת זו, דכל שהוא יכול למחות ולירד בשדהו אינו מניחו יותר, דטעמא דתלת שנים מזדהר בשטריה מיגד אגיד בטעמא דתלת שנין קפיד, וכמו שכתבתי שם, והכא אף על פי שהוא קטן הרי מקבלין עדים שלא בפניו בכל כי האי ונזקקין לו, וכדאמרינן בכולהו אין נזקקין לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקין, וכדאמרינן נמי ריש פרק הגוזל (ב"ק קיב ב) גבי עובדא דבר חמוה דרבי ירמיה, אמר רב חמא בריה דרב יוסף אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל, אלא מוציאין מידו, ולכשיגדיל אם יעשה לו עדים יביא עדיו ונראה, ואף על פי שאמרו שם דדוקא בדלא קיימא בחזקה דאבוה אבל קיימא בחזקה דאבוה לא, הכא נמי כל שלא אכלה אבוה תלת שנין לא קיימא בחזקתיה, אלא בחזקת דמרא קמא.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קכא. למימרא דסבר רב שטר אית ליה קלא ועדים לית להו קלא והא אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. ואי לית ליה קלא אמאי גובה מנכסים משועבדים. ופריק התם לקוחות בתראי אינהו דאפסוד אנפשיהו. ושמעינן מינה דהמוכר שדהו בעדים והוציאוהו מתחת ידו לוקח גובה מנכסים משועבדים. והלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה. וטעמא מאי, משום דלקוחות בתראי אינהו דאפסוד אנפשיהו, דאיבעי להו למידק אי הוה איכא שעבודא אחרינא אהאי מוכר מקמי זביני דידיהו והוה מיגליא להו זביני דלוקח קמא ולא לשדו זוזייהו בכדי, דכל לגבי לוקח בתרא כיון דכי זאבין לאפקועי לשעבודיה דקמא קאתי איבעי ליה למידק, ואי לא דק איהו דאפסיד אנפשיה. אבל לגבי חזקה, כיון דבעלים הראשונים לאו אפוקי מחזקת הני לקוחות קא אתו, דהא ארעא מעיקרא בחזקת בעלים הראשונים הוה קיימא, לא אמרינן איבעי ליה למידק אי הני תלתא מכח הדדי קאתו, דכיון דלא אכלה חד מינייהו שלש שנים סמכא דעתיה דלאו מכח הדדי קאתו ולא איצטריך למידק, לקוחות הוא דאפסוד אנפשיהו, דהוה להו למזבן מהדדי בשטרא כי היכי דלישמע בעלים הראשונים ותיקום להו חזקה:
קכב. ומי אמר רב הכי דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, דאע"ג דעדים לית להו קלא איבעי להו ללקוחות בתראי למידק, והא תנן המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין. ואם איתא התם נמי נימא לקוחות הוא דאפסוד אנפשיהו דאיבעי להו למידק. ואסיקנא מלוה אזביניה קא רמית מלוה עביד איניש דיזיף בצינעה כי היכי דלא ליתזול ארעתיה, ואי נמי הוה דאיק לוקח לא הוה שמע בה בהאי מלוה, אבל מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק ליה קלא, ואי הוה דאיק הוה שמע ביה בלוקח קמא. והא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ליתא, דהא פסק רב פפא הלכתא בסוף פרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעו,א) דגובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות:
קכג. ת"ר אכלה האב שנה והבן שתים האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה והלוקח מן הבן שנה הרי זו חזקה. והוא שאכלוה רצופות. ודוקא בלוקח בשטר כדאמרינן לעיל. והוא דאדכרה להאי ארעא גופה בשטר זביני, אבל אם מכר לו כל שדותיו סתם לא, כדבעינן למימר קמן:
קכד. למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהו אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים בפני האב שתים ובפני הבן שנה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מן הבן שנה הרי זו חזקה אמר רב פפא כי תניא ההיא במוכר כל שדותיו סתם. ולא אדכרה להאי ארעא נהליה בפירוש, והשתא אייתי לוקח סהדי דהאי ארעא דמוכר הואי ואפיק שטרא דזבין ליה כל שדותיו וקא בעי לאפוקה מידא דמחזיק בהכי, דמצי מחזיק למימר ליה כיון דלא אדכרה להאי ארעא בעידן זביני בפירוש אלא בכלל כל שדותיו סתם, אמינא דילמא הנהי אחרינאתא בלחוד היא דזבין לך ואמטול הכי לא אזדהרי בשטרי. אבל אם מכר לו הבעלים שדה זו בפירוש למערער זה אין לך מחאה גדולה מזו, כי ההיא דאמרינן בריש פירקין (לעיל בבא בתרא ל,ב) אכל שית אין לך מחאה גדולה מזו.
ומסתברא דגבי זביני דהאי לוקח לא בעינן שטרא, דכי בעינן שטרא גבי זביני דמחזיק, אבל גבי זביני דמערער דלמהוי כמחאה בעינן אפילו בסהדי גרידי נמי הויא מחאה, מידי דהוה אמחאה דעלמא דלא בעיא שטרא. וכי תימא כיון דטעמא דחזקה כי היכי דלשמע מחזיק ולזדהר בשטריה הוא, מאי שנא גבי מחזיק דבעינן שטרא ומאי שנא גבי זביני ומחאה דמערער דלא בעינן שטרא. משום דלא דמו, דהתם גבי חזקה דלצרופי חזקה בעינן, כיון דלא אכלה חד מינייהו שלש שנים לא רמיא מילתא אבעלים הראשונים למידק אי מכח הדדי קאתו כי היכי דלימחי, אבל הכא גבי זביני דמערער, כיון דידע האי מחזיק דאיכא סהדי דהאי ארעא דבעלים הראשונים הואי, איבעי ליה לאזדהוריה בשטריה ולא ליסמוך אחזקה עד דדייק שפיר אי מחו בעלים בתוך שלש או זבינו לאחר, ואי לא דק איהו דאפסיד אנפשיה, דכל לגבי לוקח היכא דאתי לאפוקיה מחזקת בעלים הראשונים אמרינן איבעי ליה למידק ואי לא דק איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן לעיל גבי לקוחות בתראי התם לקוחות אינהו דאפסוד אנפשייהו:
קכה. ושמעינן מינה דהא דתניא אכלה האב שנה והבן שנה והלוקח שנה הרי זו חזקה, וההיא דתניא נמי שלשה לקוחות מצטרפין, דוקא דזבנה כל חד מינייהו להאי ארעא בפירוש, אבל אם מכרו כל שדותיהן סתם זה לזה לית להו קלא ולא קיימא להו חזקה עד דאכיל לה חד מינייהו שלש שנים רצופות. וכן הלכה:
ה. האומנין והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה לא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב. האי אומנין דקתני, אם תימצי לומר במקרקעי קאי ומחזקת שלש שנים כדמיירי ואזיל מריש פירקין ועד הכא, משכחת לה בבנאי או צייר שדרכו לקבל עליו חצר לבנותה או לציירה ודרכו לדור בה עד שתכלה מלאכתה כדי שיהא מזומן שם לעשות מלאכתו. אי נמי משכחת לה גבי עבדים שדרך הבעלים למסרן לאומן ללמדן אומניות, והוא משתמש בהם עד שילמודו. והוא הדין במטלטלין לענין חזקה לאלתר, דאע"ג דאחר יש לו בהן חזקה לאלתר אומן מיהא אין לו חזקה, כדמיברר לקמן (בבא בתרא מה,א) משמעתיה דרבה ומשקלא וטריא דאיתמר עילוה, דדינא דמטלטלי לענין חזקה לאלתר כי דינא דמקרקעי לענין חזקת שלש שנים היא לכולהו הני דאמרן בהני מתניאתא.
והאריסין, שמקבלין שדות לעבדן על מנת ליטול חלק בפירות למחצה ולשליש ולרביע. והאפוטרופין, שמוחזקין באפוטרופסות אפילו על נכסי אחרים לעבוד ולהכניס ולהוציא, דאלו בנכסי יתומים לא אצטריך, דאפילו שאר אינשי נמי דלאו אפוטרופסין הא קיימא לן אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל.
והני כולהו דקתני בהאי מתניתין דאין להן חזקה, לאו בדאיכא סהדי דאתו לידייהו בתורת אומנות ואריסות או בתורת פקדון וכיוצא בהן קאי, דאם כן אפילו כולי עלמא כי האי גוונא נמי לית להו חזקה, אלא כי איצטריך לאשמועינן דאע"ג דליכא סהדי דבתורת אומנות ואריסות ואפיטרופוסות אתו לידיה, כיון דאיתחזק האי מחזיק באריסות או באפיטרופסות אפילו גבי שאר אינשי, גבי האי ארעא נמי מסתמא נמי מחזקינן ליה דבתורת אומנות ואריסות ואפיטרופוסות אתאי לידיה. ואפילו גבי אריס ואפיטרופוס דחזו ליה סהדי דהוה כניש להו לפירי ומעייל להו לרשותיה, איכא למימר דלבתר דהוה מעייל להו לפירי לרשותא דנפשיה הוה פליג להו וממטי ליה לחולקא דמרי ארעא לביתיה, והאי דלא קפיד עליה בעל הבית משום דמהימן ליה. ואין צריך לומר גבי איש בנכסי אשתו ואשה בנכסי בעלה כל זמן שהיא תחתיו. והוא הדין נמי גבי אב בנכסי הבן והבן בנכסי האב, כל זמן שלא פירשו זה מזה אלא אוכלין על שולחן אחד ומשאן ומתנן כאחד, דמסתמא מחלי אהדדי, ואע"ג דליכא בינייהו שותפותא בהאי קרקע דמחזקי אהדדי לית להו חזקה. אבל בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם כדבעינן למימר קמן (מז,א):
ו. בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה. פרישנא בגמרא (לקמן בבא בתרא נב,ב) הכי, בד"א שצריך שלש שנים בחזקה שיש עמה טענה, כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר (לא) לקחתי, אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, דלמיקנא בעלמא הוא דקא בעו, נעל את הדלת גדר בה פירצה בקרקע פרץ בה גדר אפילו כל שהוא הרי זו חזקה. ומדקא חשיב כל הני ושביק מוכר, ש"מ דבמכר אע"פ שהחזיק לא קנה עד שיתן דמים, כדקיימא לן גבי שטר כדאיתא בפירקין (לקמן בבא בתרא נו,א), ואיתא נמי בפרק האשה נקנית (קידושין כו,א), ואמרינן התם (כז,א) גבי חזקה אמר רבא לא שאנו אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא במכר לא קני בחזקה בלא דמים.
וכי תימא וממאי דהאי נעל דקתני נעילת דלת גרידתא היא, דילמא נעילת פתח דרך בנין הוא. ובשלמא הא לא קשיא, דאם כן היינו גדר, אלא דילמא העמדת דלתות הוא, [אי] נמי קביעת מנעול בדלת הוא. לא ס"ד, דאם כן קשיא ההיא דגרסינן בריש פרק הזורק (גיטין עז,ב) דההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא למחר תקיף ליה עלמא, ואמר להו רבא ליקני לה ההוא דלתות בעינן אי נמי קביעת מנעול בדלת בעינן, בשבת (מה) [מי] שרי, אלא לאו ש"מ נעילת דלת נמי הויא חזקה.
ולא תימא עד דנעיל לה על ידי מנעול, אלא אפילו בנעילה גרידתא נמי הויא חזקה. דאע"ג דאשכחן כמה לישני דנעילת דלת בין בקראי בין בלישנא דרבנן לא משמע אלא על ידי מנעול, אשכחן נמי בלישנא דרבנן האי לישנא שלא על ידי מנעול. כי ההיא דגרסינן בפרק יציאות השבת (שבת ו,א) גבי אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, ואפילו שלא ע"י מנעול משמע, דגבי מחיצות לא בעינן מנעול. וההיא דגרסינן בפרק מי שהפך את זיתיו (מו"ק יג,ב) נמי פותח אחת ונועל אחת לא שייך מנעול כלל וקרי ליה נועל. מיהו התם הוא דפריש פותח אחת ונועל אחת, מיהו היכא דאיתמר נעילת דלת סתמא לא משמע אלא (תרויהי) דלא שביק דוכתא למיעל מיניה. ומתני' דצבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב (שבת קו,ב) אפילו שלא ע"י מנעול משמע, מדקתני סיפא גבי ישב הראשון ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור, הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו, דאי על ידי מנעול הא לא דמיין להדדי. אלא לאו ש"מ דהאי לישנא דנעילת דלת זימנין דמשמע על ידי מנעול וזימנין דמשמע שלא על ידי מנעול. והכא גבי חזקה, כיון דנעל סתמא תנן, אפילו שלא ע"י מנעול משמע. ולישנא דתיחוד דפרק הזורק (שם) לשון סגירת דלת משמע, כדכתיב (בראשית יט,ו) ואת הדלת סגר אחריו ומתרגמינן וית דשא אחד בתרוהי. ולשון סגירת דלת נעילה גרידתא נמי משמע, מדכתיב גבי אהוד (שופטים ג,כג) ויסגור הדלת בעדו ונעל, ואי ס"ד דלשון סגירת דלת לא משמע אלא על ידי מנעול, כיון דכתיב ויסגור למה לי למכתב ונעל, אלא מדאיצטריך ונעל מכלל דויסגור שלא על ידי מנעול משמע, דשמע מינה דהאי תיחוד דפרק הזורק בנעילת דלת גרידתא קאי דהויא חזקה.
וגאון ז"ל בספר מקח וממכר (שער יג) נמי האי נעל דקתני הכא דהוי חזקה, בנעילת דלת גרידתא אוקמוה ולא אצריך בה נעילת מנעול, וכן הדעת נוטה. ואע"ג דנעילת דלת גרידתא לא מהניא בגופיה דביתא ולא מידי, כיון דמהניא לפי שעה למהוי חצר המשתמרת דפרשי אינשי מינה לפי שעה, דהיינו מעין תשמישתיה, הוי חזקה. מידי דהוה אמציע מצעות בנכסי הגר (לקמן בבא בתרא נג,ב) דאע"ג דלא אהני מידי בגופיה דביתא, כיון דאהני בהצעת מצעות דהויא מעין תשמישתיה דרגילי ביה בעלים אפילו לפי שעה הוי חזקה. הכא נמי גבי נעילת דלת גרידתא, כיון דאהני ביה למהוי חצר המשתמרת דהיינו מעין תשמישתא דרגילי ביה בעלים בעידן יחודייהו אפילו לפי שעה הוי חזקה. ולא דמי למבריח ארי מנכסי חבירו, דאלו התם לאברוחי היזיקא, ואלו הכא לאכשורי ביתא לתשמישתא דלא הוה חזי ליה בלאו הכין.
ומסתברא דכיון דנעילת דלת גרידתא הויא חזקה, כל שכן נעילת מנעול בדלת סגורה ועומדת דהויא חזקה. חדא דהא עבד נטירותא מעלייתא דעדיפא טפי מנעילה גרידתא, ועוד דנעילת מנעול גרידתא נמי נעילה מיקריא דומיא דנעל דכתיב גבי אהוד דמיירי בנעילת מנעול גרידא, דאלו נעילת דלת גופה מויסגר הדלת בעדו נפקא. והוא הדין להעמדת דלתות כדאיתא בגמרא בפרקין (לקמן בבא בתרא נג,ב) בהדיא. והוא הדין קביעות מנעול בדלת אע"ג דלא נעל את אחד מהן דהוו חזקה, מידי דהוה אהעמדת דלתות גרידא דאע"ג דלא נעל קנה. מיהו תרווייהו כי קני לאו מדינא דנעל אלא מדין גדר דאהני בגופא דארעא. וכבר ברירנא התם בפרק הזורק מהך עובדא דהתם, דכי היכי דנעילת דלת גרידתא הויא חזקה, פתיחת דלת נעולה אפילו בלא מנעול נמי הויא חזקה דומיא דגדר פרץ, ודייקינן לה התם מדאמר להו תיחוד ותפתח דמשמע או תיחוד או תפתח כדברירנא התם. והאי כל שהוא דקתני הכא גבי גדר וגבי פרץ, אוקימנא לקמן (בבא בתרא נג,א) כגון דאהני האי גדר למרחק פורתא ואהני האי פרצה לארווחי פורתא. והוא דאשלמינהו לעשרה טפחים כדבעינן לברורי לקמן:
התם לקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו: כלומר עדים לית להו קלא ושאני התם דלקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו דהוה להו למידק אי איכא עליה שעבוד ממון אבל לענין חזקה כיון דעדים לית להו קלא והמערער לא הוה ידע דכולהו מחמת חד קאתי כי היכי דלמחי לא הויא חזקה וליכא למימר הכי בכי הא איבעי ליה למידק דכי אמרינן הוה ליה למידק היינו גבי לוקח דיהיב ממונא אבל במערער דלא יהיב ממונא לא אמרינן. הר"י ן' מיגש ז"ל.
מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מאן דזבין בפרהסיא זבין: כתב רבינו חננאל ז"ל דמתנה עבידי אינשי דיהבי מתנה בצנעא. ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים. ואני תמה במה שכתב כאן וזה לשונו: וקיימא לן בהא כרב דאם הן מתנה בשטר מצטרפים בלא שטר אין מצטרפים דעבדי אינשי דיהבי מתנה בצנעא עד כאן. ונראה מדבריו דמוכר אפילו בעדים מצטרפים דלוקח אפילו בעדים יש לו קול אפילו לגבי חזקה. וזה תימה חדא דשלשה לקוחות אמרינן ועלה אמר רב וכולן בשטר ובמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים קאמרינן טעמא משום דלקוחות אפסידו אנפשייהו משום דאית ליה קלא קצת ויגיע לדבר ברור על ידי חקירה וכי אקשינן לרב מיניה לדידיה למימר דעדים לית להו קלא והאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים עלה הוא דפרקינן מלוה אזביני קא רמית וצריך עיון בדברי הרב ז"ל שהוא רב מובהק. הרשב"א ז"ל.
הא דאקשינן למימר דלוקח אית ליה קלא ורמינהו אכלה בפני האב כו': פירש הראב"ד ז"ל דאכתי אדרב מקשה דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דבפרהסיא זבין אם כן בפני לוקח שנה אמאי הוי חזקה ואפילו לא מכרה אלא בעדים מחאה גדולה היא ונראה שהזקיקו להרב ז"ל לפרש כן מפני שהוצרך אביי לאוקמה במוכר שדהו סתם אלמא לא אשכח לה פיתרי אלא בהכין ואי אברייתא דאכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה קא פריך ומברייתא לברייתא אמאי דחיק נפשיה אביי כולי האי לימא הא בעדים הא בשטר. ואפילו הכי אין פירושו מחוור בעיני דאם כן למה הביא אותה ברייתא ראשונה ואחריה הקשה למימרא דלוקח אית ליה קלא והפסיק בין דברי רב לקושיא זו בהבאת אותה ברייתא אלא ודאי לא על רב בלבד הקשה כאן אלא אף מברייתא לברייתא קא מקשה דאלו התם קתני אכלה הלוקח שנה הרי זו חזקה אלמא לוקח אית ליה קלא ואלו הכא קתני בפני לוקח שנה הרי זו חזקה אלמא לוקח לית ליה קלא. ואם תאמר מכל מקום הרי יכול להקשות מהא דבפני לוקח שנה לרב וכיון שהתחיל להקשות על רב למה נסתלק מרב לקושיות אחרות מברייתא לברייתא. ונראה לי מפני ששתי ברייתות אלו לא שתים הן אלא רישא וסיפא הן וכן שנויה בתוספתא כאן בפרק תחלתו כל שאינו עושה פירות תדיר ולפיכך לא הקשה ממנה לרב עד שנדע שאינה משובשת דהא משמע דסיפא פליגא ארישא וכשתירץ אביי והעמידה במוכר שדותיו סתם שוב אין להקשות ממנה לרב דתירוצו של אביי עולה לכאן ולכאן. ובזה גם כן עלה לנו תירוץ למה שאמרנו מפני מה לא העמיד אביי סיפא בלוקח בעדים דודאי רישא וסיפא בחד גוונא מתניין דאי לא לפלוג וליתני בדידה ואי סיפא בעדים ובלא שטר רישא נמי בעדים ובלא שטר ואם כן למה הויא חזקה ואי רישא בשטר אף סיפא בשטר ולמה לא תהיה מחאה. ועל כרחנו לא מצא בה אביי תירוץ אלא במוכר שדותיו סתם ואפילו הכי ברישא הרי זו חזקה דכל שמכר בשטר קלא אית ליה ואף על פי שלא מכר לו זו בפירוש מכל מקום כיון שיצא קול שהראשון מכר לזה כל שדותיו והרי לוקח זה אוכל כמו שאוכל כל שדותיו האחרים היה לו לבעל השדה לדעת כי מכח קנייתו הוא אוכל ובא. אבל בסיפא כל שהוא אוכל שדהו ולא ערער עליו אדם מימר אמר שאר שדות מכר לו ולא זו שאין זו בכלל שדותיו שכבר מכרו לו. ומכל מקום לדידי קשיא לי אשמעתין מאי קא מקשה ממחאה לחזקה דבמחאה לא צריכא קלא דשטרא דהא לכולי עלמא מחאה בפני שנים או בפני שלשה ואף על פי שלא כתב ובהא לא אשכחן מאן דפליג. וכי תימא הני מילי מחאה מפורשת דעלמא אבל מחאה שעל ידי מכירה לא אנן אדרבה איפכא אמרינן דאין לך מחאה גדולה מזו וטעמא רבה איכא דאלו במחאה בעלמא אף על גב דאמר למחר תבענא ליה בדיני אכתי לא נפיק שפיר מלישנא בישא שמא לבזותו נתכוון ומחזיקו כגזלן בעיני השומעים כשהוא מראה בעצמו שיעמידנו בדין עליו אבל כאן שעושה מעשה ומוכרה ודאי אין לך מחאה גדולה מזו. ומכאן למוכר אפילו בעדים שלא תעלה לו למחזיק חזקה ואנן לדידן דקיימא לן דמחאה שלא בפניו ובפני שנים דסהדותא בעינן וכדפסק רבא משמיה דרב נחמן דלאו גלוי מילתא בעינן. ונראה לי שהמקשה הזה אינו אלא כשואל מפני שאמרנו דמחאה אינה צריכה בפניו וכן אינה צריכה קול גדול כקולו של שטר אלא פירסום בפני שנים למאן דאמר בפני שנים או בפני שלשה למאן דאמר בפני שלשה והרי כאן דאפילו מיחה בשטר אינה מחאה ובדין הוא דליקשי מהא לעיל למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ובפני שנים אבל למאן דאמר בפני שלשה לא קשיא כולי האי דאפשר דשטרא לית ליה קלא ואינו אלא כמוחה בפני שנים ואף על פי שיש כאן שלשה לוקח ושני עדים אפשר שנעשה שטר שלא בפני לוקח וכאותה ששנינו כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו ולפיכך הקדים כאן תחלה להקשות מרישא לסיפא ומסיפא לרישא דמרישא משמע דלוקח אית ליה קלא ובשטר כדרב דאמר שלשה לקוחות מצטרפים וכולן בשטר ואם איתא דלוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו ותקשי רישא לסיפא וכן למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בין בשנים בין בשלשה ובפירוקא דאביי סלקא פירוקא דכולהו כן נראה לי. ומכל מקום נראה לי דאפילו מוכר בעדים אין לך מחאה גדולה מזו ואפשר דאפילו למאן דאמר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה הכא מודה דטעמא התם משום דמימר אמר מחזיק כל שאינו מוחה בפני בוש הוא לשקר בפני אבל מוכר ודאי מחאה גדולה היא לכולי עלמא ומעשה כההוא דאמר הא נקיטא לי שטרא דזבינה ליה מיניה הא ארבע שנים כולי עלמא מודו ביה. הא דתניא אכלה האב שנה והבן שתים יש מפרש דוקא בנו גדול דומיא דאכלה בפני הבן שתים דההיא על כרחך בבנו גדול הוא דאין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל ורישא נמי בגדול אבל בקטן לא דקטן לאו בר מחויי ביה הוא דהא לאו בר אזהורי שטרא הוא והילכך כל שאינו בר מחאה אין לו חזקה דחזקה מכח מחאה קא אתיא והויא ליה כמו שהוא בשכוני בראי ובמקום חירום שאי אפשר לו למחות. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בקטן עלתה לו חזקה דריע ליה טענת מערער דהוה ליה למחויי ולא ישתוק וקטן נמי לאו בר אזדהורי הוא טפי משלש בשטריה. ונראה לי עוד לרחק טענה זו דכל שהוא יכול למחות ולירד בשדהו אינו מניחו יותר דטעמא דתלת שנין מזדהר בשטריה מיגד אגוד בטעמא דתלת שנין קפיד וכמו שכתבתי שם והכא אף על פי שהוא כאלו אינו כאן הרי מקבלים עדים שלא בפניו בכל כי האי ונזקקים לו וכדאמרינן בכולהו אין נזקקים לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן וכדאמרינן נמי בריש פרק הגוזל גבי עובדא דבר חמוה דרבי ירמיה אמר רב חמא בריה דרב יוסף אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואומר שלי הוא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו ולכשיגדל אם יש לו עדים יביא עדיו. ונראה אף על פי שאמרו שם דדוקא בדלא קיימא בחזקה דאבוה אבל קיימא בחזקה דאבוה לא הכא נמי כל שלא אכלה אבוה תלת שנין לא קיימא בחזקתיה אלא בחזקת דמרא קמא. הרשב"א ז"ל.
ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו: ואם תאמר אמאי לא משני כאן בשטר כאן שלא בשטר. ויש לומר דודאי לעיל המערער אין לו לחקור כי היה שמח שלא היו מחזיקין בדין חזקה אלא שמטי ואכלי כל אחד שנה אבל המחזיק יש לו לחקור מי קונה שדהו ודומה למוכר שדהו בעדים שיש להם לחקור הלקוחות. ולי נראה לתרץ דמשמע ליה דומיא דבן דאית ליה קלא כשיוצא מיד האב ליד הבן הכי נמי בלוקח דאית ליה קלא והיינו בשטר ומשני ודאי אית ליה קלא למכירה אלא שמכר כל שדותיו בסתם. תוספות הרא"ש ז"ל.
מתניתין : האריסים והשותפים: נראה דלא גרסינן השותפים דבין לוי ובין שמואל לא תנו במתניתין השותפים דלוי תני במתניתא דידיה שותף ושמואל לא תני כלל שותף. ותימה אמאי לא תני במתניתין שותף הא לכולי עלמא יש שותף שאין לו חזקה אף על פי שיש שותף שיש לו חזקה והכי נמי תני מתניתין אריסים ומוקי לה בגמרא באריסי בתי אבות. ויש לומר אריסים דאיירי בהו מתניתין לכולהו אין להם חזקה אבל השותפים החילוק תלוי בקרקע בין נחית לכוליה בין נחית לפלגא הילכך לא בעי למתני השותף אין לו חזקה דאיכא שותף שיש לו חזקה. תוספות הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל וקנה השני.
- ^ הערת המדפיס - עי' ברשב"ם שכ' בשם רבינו דלא גרס אומן וכ"ה באמת בנוסח המשנה שבירושלמי אבל הדבר צ"ע דהרי חזינן דרבינו היה גורס אומן במשנתינו.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל וקנה השני.
- ^ הערת המדפיס - עי' ברשב"ם שכ' בשם רבינו דלא גרס אומן וכ"ה באמת בנוסח המשנה שבירושלמי אבל הדבר צ"ע דהרי חזינן דרבינו היה גורס אומן במשנתינו.