בבא בתרא כח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אחזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והשובכות והמרחצאות ובית הבדין ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום בשדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינן מיום ליום ר' ישמעאל אומר ג' חדשים בראשונה ג' באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי י"ח חדש ר"ע אומר חדש בראשונה וחדש באחרונה וי"ב חדש באמצע הרי י"ד חדש א"ר ישמעאל בד"א בשדה לבן אבל בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו כנס את קייצו הרי אלו ג' שנים:
גמ' אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג' שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות גנפק לי' מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד ה"נ כיון דאכלה תלת שנין נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח אי מה שור המועד דעד נגיחה רביעית לא מיחייב ה"נ עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד
רש"י
[עריכה]מתני' בית השלחין - מתוך שהמעיין בתוכו שמשקים אותה ממנו תדיר עושה פירות תדיר וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן ג' שנים מיום ליום אם החזיק בה שלש שנים שלימות אין צריך להביא שטר מכירה ואם ערערו עליה בעלים הראשונים וזה אומר מכרת לי ואבד שטרי חזקתו מועלת לו ואם לאו אין חזקתו מועלת לו לפי שכשאמרו ג' שנים לחזקה כל הראוי לצאת ממנה בג' שנים אמרו:
שדה בית הבעל - המסתפקת במי גשמים אינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה ג' שנים ואינה צריכה מיום ליום ומה היא חזקתה רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים אחרונים של שנה ראשונה ושלשה חדשים ראשונים של שנה אחרונה ואמצעית שלימה שיש הממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה ג' חדשים ויש לו עדים שזרעה באותן ג' חדשים וכן בג' חדשים ראשונים של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק:
ר"ע אומר כו' - מפרש בגמרא במאי פליגי:
בד"א - שצריך י"ח חדש לשדה בית הבעל:
בשדה הלבן - שכל פירותיה נלקטין בפרק אחד לפיכך צריך ג' שנים:
אבל בשדה האילן - שפירותיה נלקטים לפרקים ענבים בפרק אחד וזיתים בפרק אחר ותאנה בפרק אחר:
כנס את תבואתו - יין של גפנים:
ומסק את זיתיו וכנס את קייצו - תאנים ליקט וייבשן בה ועשה קציעות והכניסן לבית הרי זו חזקה כאילו הן ג' שנים:
גמ' מהולכי אושא - שגלתה סנהדרין לאושא כדאמרינן בראש השנה (דף לא.) עשר גליות גלתה סנהדרין כו' מיבנה לאושא מאושא כו':
לא מיחייב - לשלם אלא חצי נזק אף כאן עד גמר שנה רביעית לא הויא חזקה:
תוספות
[עריכה]מתני' חזקת הבתים ובית הבדים. פי' ר"י בר מרדכי דהא דתנן בפרק חומר בקדש (חגיגה כד:) עברו הגיתות והבדים דמשמע שיש להן זמן קבוע היינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט:
שלשה חדשים בראשונה. מתוך פ"ה משמע דבעי רבי ישמעאל שהוא יזרע ויקצור באותן שלשה חדשים ראשונים וכן באחרונים ואין תימה שתהא תבואה הנזרעת אחר ניסן גדילה בג' חדשים ואין זמנה עד ניסן הבא דמצינן כעין זה דאמרי' בר"ה (יג.) כל תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה אלמא גדלה פעמים באותו זמן אבל קשיא לר"י דא"כ אמאי צריך י"ח חדשים בט"ו חדשים סגי שיזרע ג' חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן ושניה בסוף הקיץ ושלישית בניסן הבא וי"ל דצריך אכילה חשובה של י"ב באמצע אע"ג דאמרי' בגמ' אכל תלת פירי לתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הויא חזקה שאני התם לפי שהוא זמן שלה אבל קשה לר"י דאמרי' בגמ' (לקמן דף לו:) פירא רבה ופירא זוטא איכא בינייהו דר' ישמעאל ור"ע ופ"ה דר' ישמעאל סבר פירא רבה כגון שעורים ושבולת שועל שגדלים בג' חדשים ור"ע סבר פירא זוטא כגון ירק הגדל בחדש אחד והא אמרי' בגמרא (לקמן ע"ב) דאספסתא בחדש אחד הויא חזקה לרבי ישמעאל ונראה לר"י דלא בעי רבי ישמעאל שיזרע התבואה ויקצור אלא אפי' זרעה הראשון או הוא יזרענה בשלשה חדשים אחרונים אע"פ שלא קצרה ובהא פליגי דרבי ישמעאל סבר בעינן שיהא גדל הפרי ברשותו הרבה כגון ג' חדשים והיינו פירא רבה ור"ע סבר דאין צריך שיגדל ברשותו אלא חדש אחד והיינו פירא זוטא וא"ת היאך יהא ניכר שיחזיק בה כל ג' חדשים ראשונים או אחרונים כי ביום אחד או בב' יוכל לקצור או לזרוע וכי תימא שמנכש את השדה ומתקנו הא לא הויא חזקה מידי דהוה אניר דאמר לקמן (דף לו:) דלא הויא חזקה משום דמימר אמר כל שיבא דכרבא. ניעול בה וי"ל כגון שאוכלה שחת והא דאמרי' (שם.) אכלה שחת לא הויא חזקה ה"מ כשאוכל בענין זה שאין התבואה חוזרת לבא דשייך לומר לאו אחזקת כדמחזקי אינשי לפיכך לא חש למחות אבל אם אכלה שחת בענין שאין התבואה מתקלקלת כדרך שבני אדם עושים בעוד שהוא ירק ולא בא עדיין גבעול שלה הויא חזקה ובשדה אילן דבעו רבנן דפליגי אר' ישמעאל בגמרא מיום ליום ג' שנים אע"ג דלא שייך התם אכלה שחת מ"מ איכא למימר כגון שזומר ומעכב העצים לעצמו ואע"ג דמתקן בכך והוי כמו ניר כיון (שמתקן) העצים לעצמו לא שייך למימר כל שיבא דכרבא ניעול בה ועוד אומר ר"י דאחזיק בה בכה"ג שנעל וגדר את השדה ונועל במפתח ואין מניח אדם ליכנס והא דאמר בגמרא (דף כט:) צונמא במאי קני לה ולא קאמר כגון שנעלה וגדרה איכא למימר דאין נעילה מועלת אא"כ איכא אכילה בהדה או זריעה אבל נעילה גרידא לא מהני מידי והשתא אתי שפיר נמי לרבנן דרבי ישמעאל:
שהן י"ח חדש. תימה וכי מניינא אתא לאשמועינן וכה"ג פריך בכמה דוכתי וליכא למימר דרצופין אתי לאשמועינן דא"כ מאי קמ"ל רב הונא ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופים אי לא דאשמועינן רב הונא [עי' תוי"ט שתמה על זה]:
כנס את תבואתו. להכי קרי ליה לכרם תבואה משום דכתיב (דברים כב) ותבואת הכרם וא"ת תינח הא דתנא תבואה קודם זיתים דיין קודם לשמן כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ סג.) הגיע זמן יין למכור ובתר הכי קאמר הגיע זמן למכור שמן אלא כנס את קייצו אמאי תני ליה בתר הכי הא תאנים קדמי דהא אמר בהמקבל (שם קו:) חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר חצי סיון ותמוז [וחצי] אב קיץ ואילו בציר היה בתשרי כדאמרינן בברכות (דף לה:) דאמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תיתחזיאו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ואמרינן נמי בסנהדרין (דף כו:) גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב וה"מ באריסא ודבר מועט ואמרינן באיזהו נשך (ב"מ עג:) חזי מר להנהו רבנן דיהבי דמי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת מכל אלו משמע דבציר הוי בתשרי וכבר כלה הקיץ וי"ל דהא דקרי קיץ לחצי סיון ותמוז וחצי אב לפי שאז עיקר יובש של תאנים באילן ומיהו אין קוצצין אותו מן האילן עד לאחר הבציר א"נ לוקטין אותו קודם חצי סיון ומניחים אותו לייבש ולא זמן כניסתו לבית עד לאחר תבואת הכרם והא דלא הויא לקיטה חזקה כי שמא היו רגילין לייבשן באותו שדה שגדלו שם ולכך לא הויא חזקה עד שיביאם לביתו ור"ח מפרש כנס תבואתו בתשרי ומסק את זיתיו בשבט וכנס קייצו באב הרי זו חזקה נמצאת חזקה בשנה אחת ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה אבל יותר מיושב אי הוה תני להו כסדר גשמי שנה שהן גדילין עליהן:
אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית כו'. מכאן חזר בו רש"י ממה שהיה מפרש בב"ק (דף כג: ושם ד"ה ולא) גבי דפליגי אביי ורבא דאמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית ורבא אמר תמול מתמול חד הוא כו' דאביי סבר דעד נגיחה רביעית לא מיחייב ורבא סבר דחייב בנגיחה שלישית דא"כ הוה מסיק הכא גמרא דלא כהלכתא דקי"ל כרבא לגבי אביי וחזר רש"י ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו וה"ר עזרא מפרש דודאי לכ"ע לא מיחייב עד רביעית אבל בהא פליגי דלאביי דמפיק נגיחה רביעית מקרא דלא ישמרנו אם נגח נגיחה רביעית ביום ג' לא מיחייב עד שיגח ביום רביעית דלא ישמרנו קאי אימים דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דנגיחה רביעית לא כתיבא בהדיא אפילו ביום שלישי אם נגח נגיחה רביעית מיחייב:
עד נגיחה רביעית לא מיחייב. תימה לר"י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק שתקן בשלש שנים א"כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה ואומר ר"י דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אע"ג דמילתא בלא טעמא הוא:
רבינו גרשום
[עריכה]
וכל דבר שהוא עושה פירות. כלומר כל דבר שמשתמשין בו כל יום ויום תמיד:
חזקתן ג' שנים מיום ליום. וכל הני עושין שימוש מיום ליום ואם החזיק בהם ג' שנים מיום ליום ואח"כ מערער עליהם שום אדם מחזיקין להו ביד המחזיק ומשום הכי בעינן מיום ליום כדי שלא יוכל לטעון המערער אני באתי לשם ולא ראיתיו שהיה משתמש בו לפיכך לא מחיתי ולכך צריך עדים שראוהו משתמש בו בכל יום לפי שבאלו משתמשין בהן בכל יום:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]א א ב מיי' פי"ב מהל' טוען הלכה א', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"א סעיף א':
ב ג ד מיי' פ"ו מהל' נזקי ממון הלכה א', סמג עשין סח, טור ושו"ע חו"מ סי' שפ"ט סעיף ה':
ראשונים נוספים
חזקת הבתי':
והבורות זהו עגיל:
שיחין. ארוך וקטין:
המערות. מרובעות. וכל הני עושין כדי להשקות שדותיהן מהן:
ובית הבדין. זהו בד של זיתים שלאחר דריסת הזיתים מניחין שם השמן ומסתפקין הימנו בכל יום ויום:
ובית השלחין. צריך להשקותו בכל יום:
והעבדים. שהוקשו לקרקעות שעובד בהן בכל יום: וכל דבר שהוא עושה פירות כלומר כל דבר שמשתמשין בו בכל יום ויום תמיד:
חזקתן ג' שנים מיום ליום. דכל הני עושין שמוש מיום ליום ואם החזיק בהן ג' שנים מיום ליום ואח"כ מערער עליהם שום אדם מחזיקין להו ביד המחזיק ומשו"ה בעינן מיום ליום כדי שלא יכול לטעון המערער אני באתי לשם ולא ראיתיו שהי' משתמש בו לפיכך לא מחיתי ולכך צריך שיביא עדים שראוהו משתמש בי בכל יום לפי שבאלו משתמשין בהן בכל יום:
שדה בית הבעל חזקתו ג' שנים. ולא צריך שיהא משמש בו בכל יום שאם בא המערער ואמר אני באתי ולא ראיתיו משתמש בה לפיכך לא מחיתי יכול לומר לו אני הייתי משתמש בשעה שבני אדם רגילין להשתמש בשדה בית הבעל והואיל ולא מחית באותה שעה לא הוי מחאה:
מהולכי אושא. מפרש לקמן דהיינו ר' ישמעאל:
נפק ליה מחזקת תם. כדכתיב כי שור נגח הוא מתמול שלשום:
וקם ליה בחזקת מועד. כדכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו:
עד נגיחה רביעית לא מחייב. נזק שלם:
מתני': ובית הבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר. יש שואלין הרי בית הבדים אינו עושה פירות תדיר וכדאמרינן התם עברו הגתות והבדים אינן נאמנין י"ל שזמן מסיקת הזיתים זמן קבוע ואעפ"כ כשעבר מסיקתן משתמשין בבית הבד לשכר וכיוצא בו ומיהו בשעה שבוצרין ומוסקין דטרידי טפי האמינו חכמים לעמי הארץ וכשעבר אותו זמן שמשתמשין בהן לשומשומי ושכר גזרו על עמי הארץ שאפשר לעמוד בה ולהזהר מהם אבל בשעת הבציר והמסיק אין יכולין לעמוד בה ולא גזרו.
שהם שמנה עשרה חדש. איכא דקשיא ליה אטו ר' ישמעאל מנינא אתא לאשמועינן דהכי נמי אקשינן בפ"ק דקדושין ובמסכת יומא פרק אמר להם הממונה ואיכא למימר רבי ישמעאל לאפוקי מפוזרין אתא ולהכי אמר שהם שמנה עשר חדש רצופין וכ"ת אי הכי רב הונא בגמר' מאי קמ"ל מתני' היא דמדר' ישמעאל נשמע לרבנן. ותו מאי דחיק לה מדקתני מיום ליום.
איכא למימר רב הונא דוקא דמתני' קמ"ל והא דדייקינן לה בגמ' מדקתני מיום ליום דניחא להו לאקשויי מדרבנן ולא דרבי ישמעאל משום דכיון דמשיך זימנייהו דילמא אפי' מפוזרים נמי לרבנן קמ"ל אי נמי איכא למימר לא תימא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעיים שלמים אלא שמנה עשר שלמים, ובכי האי גונא איתמר ביבמות.
גמ': מנין לחזק' שהיא שלש שנים. פי' שלש שנים לאו דוקא הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל לא בעינן שלש שנים אלא שלש אכילות כעין שלש שנים קאמר.
משור המועד. לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמו' אף כאן יצאה שדה זו מחזקת של מוכר וכיון שיצאת מחזקת' עליו להביא ראיה שלא מכר' שהרי זה מוחזק ועומד.
והיינו דאקשינן אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית וכו' כלומר אע"פ שיצא מחזקה של תמות לא נכנס לחזקה של מועדות עד פעם רביעית ה"נ לא נכנס שדה זו בחזקת הלוקחו עד שנה רביעית אע"פ שיצאת מרשות מוכר האיך הוא נאמן לגמרי.
והיינו נמי דאקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה כלומר מאחר שיצאת מרשות של מוכר למה צריך זה לטענה הא ודאי אינו צריך לטענה אלא כשיש לו למערער עדים או הודאה שהיא שלו וזו כבר יצאת מרשותו ומפרקינן טעמא מאי וכו' כלומר אם לא לקחה זה ודאי מאיליה לא יצאתה מרשותו לפיכך צריך לטענה שאם לא טען לא לקחה נמצאת ברשותו של ראשו'.
ותו אקשינן אלא מעתה [מחאה] שלא בפניו לא תהוי מחאה כלו' בשלמא אי לאו משור המועד גמרינן דלמא טעמא משום דטפי מתלת שנים קפיד אינשי וכיון דלא קפיד דאי מכרה והאי הא קפיד אלא אי משור המועד מה התם בפניו בעינן דליעודי גברא אתי וכל שלא בפניו לאו מיעד מימר אמר אי אמריתו לי הוה מזדהרנא ביה הכ' נמי נימא אי מחית בי הוה מזדהרנא בשערו.
ואיכא דקשי' ליה הכא מכדי הא קיימא לן דחזקה שלא בפניו הויא חזקה אמאי לא אקשינן חזקה שלא בפניו לא תהוי חזקה דהיא היא דומיא דשור המועד ואיכא למימר בשלמא שלא בפניו דהויא חזקה לא קשיא ליה דמילת' דעביד' לאגלויי היא דעביד איניש לשאול לעוברין ושבין מי מחזיק בשלו אבל מחאה דמיא לשור המועד וכל שלא בפניו לאו כלום הוא דאמ' לא ידענא דנגח דאינטריה והבא נמי לא שנא הואיל ומשור המועד גמרת לה וכן כתב רש"י ז"ל דמחאה דומיא דהעדה היא, דהתראה לשמור שור, ואף המחאה להתראה היא להזהר בשטרו.
ואי קשיא והא השתא לאו קס"ד ההוא טעמא עד דאתא רבא והכי אמר לקמן לא ס"ד דאם כן מחאה למאי מהניא אלא הכי קא ס"ד השתא דלא מהימן משום טעמא דלא עביד איניש למזדהר טפי משלש שנים אלא משור המועד הוא דגמרי' ומיהו כל אימת שמיחה בתוך שלש קודם שיצאת מרשותו של מוכר היה לו לזה ליזהר.
והיינו דמפרקי' דאמרי' חברך חברא אית ליה וכו' כלומר בשלמא הת' בפניו בעינן כדי שיוכל לטעון ולהכחיש העדים או להביא אחרים להזימן ואי לא מיית סהדי אימר אמר לאו כלום הוא מדלא תבעי מינאי אבל טעמא דמחאה להתרות בו ולהיות זהיר בזכיותיו הוא שזה טוען שגזלה היא בידו הלכך אפילו שלא בפניו אי איתא דאמרינן חברך חברא אית ליה.
ובית הבדים: איכא למידק, היכי קרי בית הבדין דבר שעושה פירות תדיר, והא אמרינן במסכת חגיגה (כד, ב) עברו הגתות והבדים אינן נאמנין. וי"ל דרוב מסיקתן בזמן קבוע, ומפני שאין רוב הצבור יכולין לעמוד באותו זמן בתקנה זו שיזהרו מעמי הארץ, הקלו והאמינום, אבל מכל מקום כשעבר זמן מסיקתן עדיין משתמשין בהן כל השנה פעמים לזיתים פעמים לשומשמין, וכיון שעבר רוב המסיקה אפשר לעמוד על הדבר ולהזהר מעמי הארץ וגזרו עליהן.
והעבדים: קשיא לי, אמאי תנא הכא העבדים, דמשמע דדוקא משום שעושין פירות חזקתן שלש שנים, הא לאו הכי לא בעינן שלש שנים, ואמאי, והא מנפשייהו קא אזלן והוו להו כגוזרות דאין חזקתן לאלתר אלא לאחר שלש שנים, וכדאמרינן בגמרא (לו, א). ויש לומר, דגודרות אין להם חזקה לאלתר, אבל לאחר שנה או שנתים, שדרך הבעלים להקפיד בכך ואינן מניחין אותן ביד אחרים, יש להן חזקה, ועבדים נמי אי משום האי טעמא לאחר שנה או שנתים סלקא להו חזקה, אבל משום דעבדי פירות תדיר אין להם חזקה עד לאחר שלש. וכי אקשינן בגמרא (שם) והעבדים יש להם חזקה והא אמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה, ופרקינן אין להם חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש, אעבדים קא מהדר, והכי קאמר העבדים אין להם חזקה לאלתר כגודרות, אבל לאחר שלש יש להן לעבדים, ולעולם גודרות לאלתר הוא דאין להן חזקה, הא לאחר זמן שדרך הבעלים להקפיד ושלא להניחן ביד אחרים יש להן חזקה.
וכך נראה מלשון ר"ח ז"ל, שכך כתב שם: הא דאמר ריש לקיש אין להם חזקה לאלתר, וזה ששנינו העבדים יש להן חזקה לאחר שלש, דאמרינן כיון דמשמש לזה שלש שנים והניחו בעלים ולא מיחה הרי זה קנאו בחזקה. עד כאן. אי נמי יש לומר דעבדים תרי טעמי אית בהו, חד משום דאזלי מנפשייהו, ועוד משום שעושין פירות תדיר. וכיון דעבדים הוקשו לקרקעות, תנא להו הכא בהדי חזקת קרקעות, הואיל ואית בהו נמי משום דעושין פירות תדיר.
וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום: לאו למימרא שיהא צריך לאכול פירות בכל יום, שאין אדם אוכל פירות שובכו בכל יום ואין דרך הבעלים להשתמש בעבדו ביום ובלילה. אלא תדיר כדרך שהבעלים רגילין לאכול, עלה לו חזקה. וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל (דין מודעה ד"ה מחאה) משמו של רבינו תם ז"ל.
שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ושנים עשר חדש באמצע וכו': פירש רש"י ז"ל כיצד רבי ישמעאל אומר וכו'. נראה מדבריו, דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לא לאפלוגי אתו אתנא קמא, אלא פרושי הוא דקא מפרשי, כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה. ולדבריו, הא דאמרינן לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום, הני חכמים דקאמרי לאו חכמים דמתניתין קאמר, דמתניתין כולה רבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה. ולדבריו גם כן כללא דכיילינן ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתיה, אלא קיימא לן כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום. ורבא דקא מפרש טעמא דתלת שנין דחזקה, משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, לדבריהם דחכמים דפליגי עלייהו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קאמר והכין סבירא ליה, ושמואל דקאמר דקל נערה, כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת, שעלתה לו חזקה בשלש גדרות, אתיא דלא כהלכתא, ולא קיימא לן כותיה, אלא כרב דאמר חזקתן שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה.
וכן כתב (רש"י) [ר"ש לו, ב ד"ה זו] ז"ל לקמן דכותיה דרב מסתברא, דהנכי חכמים אליבא דרב קיימי, כדמוכח סויא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלמות בעינן בכל דבר ומשום דלא איזדהר בשטרו יותר משלש שנים. עד כאן לשונו.
ותמיהא לי טובא, דאם כן כי מהדרינן בגמרא לגלויי טעמא דחזקת שלש ושיילינן לרבנן מאי, לאו לרבנן דמתניתין קא אמרינן, אלא לרבנן דקא אמרי רב ושמואל דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מדקא מפרש רבא טעמייהו משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, ואילו במתניתין תניא חזקתן שלש שנים ואינן מיום ליום ורבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה, וזה מן התימה היכי בעי להדיא לרבנן מאי ואכתי לא איתפרש הכא דפליגי רבנן עלי, והכין הוה ליה למימר, ולרב דאמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום לחכמים מאי. ואיפשר לומר דכלפי מאי דקאמרי מאן הולכי אושא רבי ישמעאל ורבי ישמעאל הכי נמי שמע מינה דפליגי רבנן עליה, ואם כן לרבנן מאי.
ומיהו אכתי קשיא לי, דאם איתא דרב ושמואל נמי פליגי אי בעינן תלת שנין או תלתא פירי דתלת שנין, היכי איבעיא להו התם מאי בינייהו, דטובא איכא בינייהו, דלרב בעינן תלת שנין שלימות מיום ליום ולשמואל בשלש גדרות בלחוד סלקא ליה חזקה.
ורוב הפוסקים הביאו משנתינו כצורתה וחלקו בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר. וגם הרב אלפסי ז"ל כן כתב משנתינו בצורתה, וגם הביא בהלכותיו דברי שמואל ולא הביא דברי רב, משום דהלכתא כשמואל בדיני. ונראה שהוא ז"ל סובר דההיא דשמואל לא פליגא אטעמא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה דקאמר רבא וקיימא לן כותיה.
ונראה לי דרב ושמואל חכמים דמתניתין קאמרי, לומר דרבי ישמעאל ורבי עקיבא טעמא דנפשייהו קאמרי, אבל חכמים דמתניתין דקאמרי ואינה מיום ליום, לאו משום דסבירא להו דתסגי להו במפרנס את השדה שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ואוכל ממנה באותן שלשה חדשים אפילו פירא רבא כגון קשואים ודלועין הנעשים בשלשה חדשים, וכל שכן חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ואוכל ממנה פירא זוטא כאספסא, אלא במפרנס את השדה ומחזיק בה שלש שנים שלימות ואוכל ממנה פירא רבא הצריך שנים עשר חדש בין עדור ונכוש וזריעה וקצירה והכנסת פירות, דשדה הבעל לא לדלועין וקשואין ולאספסתא קיימא אלא לחטים ושעורים וצריך שינכש ויעדיר ויעבוד את השדה כדרך הבעלים ויאכל ממנה פירא רבא כחטים ושעורים שהיא עומדת לכך. ואי נמי אם שדה אילן הוא לא תיסגי ליה בשלשה פירות מוחלקין בשנה אחת, אלא בשלשה פירות של שלש שנים שצריכין גם כן עבודת שנה תמימה, שאף האילנות חורשין את השדה בשבילן ומזבלין ומנכשין אותן ומזהמין אותן, וכמו שאמרו במועד קטן (ג, א).
ונמצא עכשיו דבין לדברי רב בין לדברי שמואל תבואות הצריכות שלש שנים מיום ליום בעינן, ולאפוקי אכילת פירות שאינן צריכין לקרקע אלא שלשה חדשים, וכן צריך לעדר ולנכש ולפרנס את השדה כדרך שהבעלים מפרנסין אותה, כדי שלא יראה כאוכל דרך גזלה ואינה מיום ליום דקתני במתניתין (אין) פירושו כמיום ליום דקאמר רב,דאילו אינה מיום ליום דקתני במתניתין, פירושו,ואינו צריך לאכול פירותיה תדיר בכל יום כדרך שהוא אוכל בשדה בית השלחין, אבל מכל מקום צריך הוא שיחזיק בה שלש שנים בין עדור ונכוש ושאר עבודותיה כמו שאמרנו, והיינו פירושא דמיום ליום דקאמר רב.
והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם (פ"ג ה"ג): אמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות ולא מודה רב במנכש ומעדר מניהו הדה דאמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות אלא כשראו אותו חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה ולא ראו אותו מכניס פירות אינה עיקר חזקה אלא אם כן ראו אותו מכניס פירות. וכן כתב ר"ח ז"ל. וקיימא לן דלית הלכתא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא כסתמא דמתניתין דקתני חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום, פירוש, אלא צריך לאכלה שלש פירות גמורין בשלש שנים. עכ"ל.
ועתה הא דאמרינן בגמרא לרבנן מאי אתי שפיר, דלרבנן דמתניתין קאמר, ובין לרב בין לשמואל שלש פירות גמורין הצריכין שלש שנים בין עבודותיהן ולקיטתן בעינן, ומשום הכי קא בעי מאי בינייהו, ולא אשכח דאיכא בינייהו אלא דקל נערה שעושה שני פירות בשנה אחת, ומיהו שמואל נמי כטעמיה דרבא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה סבירא ליה, אלא דסבירא ליה דמספר שני תבואות גדולות מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר, דהא על כרחין טעמיה דשמואל עיקריה בלקיטת פירות תלי, והיינו דאמרינן דניר לא הוי חזקה ותפתיחא לא הוי חזקה, וכן נמי אפיק כורא ועייל כורא, ודקל נערה לא דמי לשדה העומדת לאספסתא דאמרינן בגמרא דאם אכלא תלת פירי בתלתא ירחי לרבנן אינה חזקה, דהכא שאני שדקל זה מושבח ומוציא בטבעו מחמת שבחו בשנה אחת מה ששאר דקלים מוציאין בשתי שנים, ולפיכך לוקח בוטח בעצמו ואומר כיון שזה לא מיחה באכילת שלשה פירות גמורין, שוב לא ימחה, ולפיכך לא נזהר בשטרו. והלכתא כשמואל דקיימא לן כותיה בדיני.
ומה שאמרנו דבין לרב בין לשמואל אכילת שלשה פירות גמורין הצריכין עבודת שלש שנים בעי, מסתברא דהיינו דוקא בשדה העומדת לחטים ושעורים, אבל בשדה העומדת לאספסתא בשלש אסתפתות של שלש שנים סגיא ליה, והוא שלא היה ביד אחרים בכל אותם שלש שנים ודלא כרבי ישמעאל דאמר דשדה העומדת לאספסתא בתלתא פירי בתלתא ירחי בחדא שתא סגי, משום דגמר לה לחזקה משור המועד כדאמרינן בגמרא, אבל לרבנן דלא גמרי משור המועד אלא משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, לא סלקא לה חזקה אלא בשלש שנים, והוא דאכיל מינה תלתא אספסתי בתלת שנין. ומיהו בהכין סגיא, דאי לא תימא הכי, שדה עומדת דלאספסתא במאי קני לה.
וכי תימא ליזרע וליזיל כל תלתין יומין, אם כן הויא לה כבית השלחין, ואפילו לרבי ישמעאל ליבעי תלת שנין ופירי תדירי, דבדבר שעושה פירות תדיר ליכא מאן דפליג דשלש שנים מיום ליום בעינן. אלא משמע דאפילו לרבנן בתלתא אספסתי בתלת שנין סלקא לה חזקה, ולא דמי לשדה בית השלחין, דשדה העומדת לאספסתא ודאי משמע דמתוך שהוא קרקע כחוש ואינו מוסיף לתת כח מעמידין אותו לאספסתא, ואלו זורעו תמיד נמצא מכחישו ומפסידו, ומי שמוברו משביחו וכדרך הבעלים הוא. כנ"ל.
שלשה חדשים בראשונה ושלש באחרונה ושנים עשר חדש באמצע וכו': ואמרינן בגמרא (לו, ב) דפירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. ופירש ר"ש(י) ז"ל שם, דרבי ישמעאל בעי פירא רבא, כגון חטים ושעורים ושבולת שועל וכיוצא בהן, שגדלין בשלשה חדשים, ורבי עקיבא סבר פירא זוטא, כגון ירק, דגדל בחדש אחד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן עליו בגמרא ולרבי ישמעאל אספסתא שגדלה בחדש אחד הויא חזקה, ודחקו בזה הרבה.
ולי נראה דאינו קשה כלל, דההיא דאמרינן בגמרא דתלתא אספסתי בתלתא ירחי דהויא חזקה, היינו דוקא בשדה העומדת לאספסתא, אבל בשדה לבן שאינו עומד לכך, פירא רבא בעי. ותדע לך, דאם כן שמונה עשר חדש למה בשלשה חדשים ואפילו בחדא שתא תיסגי ליה, אלא דכל חד וחד כדרך הבעלים הוא צריך לאכלו, שדה בית השלחין בפירות תדירין ושדה הבעל לרבי ישמעאל בפירא רבא שלשה פירות בין שמונה עשר חדש, ולרב עקיבא אפילו פירא זוטא, ושדה העומדת דלאספסתא אפילו בתלתא אספסתי בתלתא ירחי.
שמונה עשר חדש: איכא למידק וכי מנינא אתא לאשמועינן, וכי הא גוונא דייק ביומא בפרק אמר להם הממונה (לה, א) גבי הא דתנן היה לבוש פילוסין של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה, ופריך בגמרא מנינא אתא לאשמועינן, וכן בפרק קמא דכתובות (ו, ב) דפריך והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני. וי"ל דהא קמ"ל דשלמים בעינן ולא מקוטעים, דאי לא אשמועינן הכי הוה אמינא וחדשים כשנים, מה שנים אפילו מקוטעות אף חדשים אפילו מקוטעים, לפיכך קא משמע לן שמונה עשר חדש, כלומר שלמים.
אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קצו: ופירש ר"ח ז"ל, אסף אתד תבואת הכרם בתשרי ומסק את הזתים בשבט וכנס את קצו באב הרי זו חזקה, נמצאת חזקה בשנה אחת. נראה שרוצה לומר דנקט בסדר הזה משום דתשרי הוא תחלת השנה.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
א. חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והמרחצאות והשובכות ובית הבדים ובית השלחין והעבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתן ג' שנים מיום ליום שדה הבעל חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום. מתני' בחזקה שיש עמה טענה, כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי כדבעינן למימר קמן. וכן כל הני דאמרינן דבעו שלש שנים בין מיום ליום בין שאינן מיום ליום בחזקה שיש עמה טענה קאי, כגון שיש לתובע ראיה שהיתה שלו ואין ביד המחזיק ראיה שהיא שלו, אלא שאכלה שני חזקה ואין ידוע היאך ירד לתוכה, והוא טוען לקחתיה ממך או נתת לי במתנה או שלקחתיה מאחד או שנתנה לי במתנה או שבא מחמת ירושה. בזמן שיש עדים שהיתה ביד המוכר הזה או הנותן או המוריש יום אחד קודם חזקתו של זה, כיון שאכלה המחזיק שני חזקה ולא מיחה בהם התובע הרי זו חזקה, ואין צריך לומר בזמן שאכלה המוכר הזה או הנותן או המוריש שלש שנים בפני התובע ולא מיחה בו ומכרה או שנתנה או שמת ונפלה לפני היורשין, אע"פ שלא הספיקה לעמוד ביד הלוקח או ביד היורש יום אחד קודם תביעתו של זה הרי זו חזקה כדבעינן לברורי לקמן.
ומאי כל דבר שעושה פירות תדיר דקתני, שבעליו יכולין ליהנות הימנו תדיר, שהנאותיו ותשמישיו הן הן פירותיו. והני כולהו דקא חשיב תנא דברים שאפשר ליהנות בהן תדיר נינהו. בתים לדירה, בורות שיחין ומערות לכנוס לתוכן מים, מרחצאות לרחיצה, שובכות לגדל יונים. בית הבדים נמי, אע"פ שאין דרך הנאתן אלא לדרוך בהן זיתים ואין זיתים מצויין לדרוך אלא פרק אחד בשנה בשעת מסיקה ותנא קתני חזקתן שלש שנים מיום ליום, דאלמא לא קיימא להו חזקה אלא בשלש שנים שלימות שגומרות ביום שמתחילות, לאפוקי מקוטעות דלא, כיון דלא איפשר לאישתמושי ביה אלא בכלים הצריכים לו וכי שלים זמן דריכה אורחיה דמריה למעבדיה אוצר לכלי תשמישיו זו היא הנאתו התדירה דמה לי אוצר לתבואה מה לי לכלים. וכל שכן שדה בית השלחין, שדרך בני אדם להשקותו מן הנהר או מן המעין, שמתוך שאיפשר להשקותו תמיד עושה פירות וירקות תדיר, של ימות החמה בימות החמה ושל ימות הגשמים בימות הגשמים. ועבדים נמי דברים שדרך הבעלים להשתמש בהן תדיר נינהו.
ומסקנא (דלקמן בבא בתרא כט,א) דטעמא דשלש שנים משום דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה, והאי כיון דאכלה שלש שנים ולא מחי ביה כי אמר שטרא הוה לי ואירכס מהימן, דמצי אמר ליה לתובע אי מחית בי הוה מזדהירנא בשטרי.
והיינו טעמא דבעינן מיום ליום, דלא קיימא ליה חזקה למחזיק אלא היכא דאשתמש ביה בההוא מידי בדרך קבע כדרך שהבעלים משתמשין, דאי לאו הכי מצי מערער למיטען כיון דחזאי דלא הוה משתמש ביה אלא דרך עראי אמינא לאו לאחזוקי ביה קא בעי אלא אקראי בעלמא הוא ולהנאת שעה קא מכוין ואמטול הכי לא מחאיי ביה.
ושדה הבעל דאינה מסתפקת אלא ממי הגשמים, כיון שאינה עושה פירות תדיר אלא פעם אחת בשנים עשר חדש חזקתה שלש שנים, ואינה מיום ליום, אלא כיון שאכל שלש תבואות בשלש שנים עלתה לו חזקה, דכיון דאתהני ליה מינה שלש שנים בשופי כדרך שהבעלים נהנין סמכה דעתיה דתו לא [אתי] איניש [ו]מערער עילויה ולא טרח כולי האי לאזדהורי בשטריה ומערער הוא דאפסיד אנפשיה דלא מחי ביה:
ב. רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע שמונה עשר חדש ר' עקיבא אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה שנים עשר חדש באמצע ארבעה עשר חדש א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה אילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכינס את קיציו הרי אלו שלש שנים. אסיקנא (לקמן בבא בתרא לו,ב) דרבי ישמעאל ורבי עקיבא בשדה הלבן פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו, ואשדה הבעל דסליק מינה תנא קמא קימי, דר' ישמעאל ורבי עקיבא תרווייהו סבירא להו דכיון דלא בעינן מיום ליום דסגיא ליה בחד פירא דסוף שנה ראשונה ודתחילת שלישית ובכולהו פירי דשנייה, וכי פליגי בהאי חד פירא פליגי, ר' ישמעאל בעי פירי רבא דגמר בתלתא ירחי, כגון קישואין ודלועין וכיוצא בהן, והוא הדין למיני קטניות ש (ב) פעמים שנזרעות בסוף ימי החמה בתמוז ואב ואלול ופעמים בתחילת ימות הגשמים בתשרי ומרחשון וכסליו שעדיין האויר חם, וכי קתני שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה [סוף ראשונה] ותחילת אחרונה קאמר. ורבי עקיבא סבר כיון דלא בעינן שלימות בפירא זוטא דגמר בחד ירחא סגיא כגון ירקות וכיוצא בהן, ואמטול הכי סגיא ליה בחדש אחד בסוף ראשונה וחדש אחד בתחילת אחרונה.
ורבי ישמעאל בשדה האילן מיקל טפי, והיינו דקתני בד"א, דבעינן מקצת ראשונה ומקצת אחרונה ואמצעית שלימה דהוה להו שלש שנים מקוטעות, בשדה הלבן שאין בה אילן שכל פירותיה יוצאין בפרק אחד או שיציאתו של זה משגת יציאתו של זה, אבל בשדה האילן שיש בה מינין הרבה שפירותיהן יוצאין לפרקים משונים שאין משיגין זה את זה פעמים ששנה אחת עולה לו לשלש. כיצד, הרי שהיה בה תבואה וזיתים וקיץ שהן תבואה וענבים, אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים.
ולית הילכתא לא כרבי ישמעאל דסגיא ליה בשמונה עשר חדש ולא כרבי עקיבא דסגיא ליה בארבעה עשר חדש, אלא כתנא קמא דקתני שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום, דאע"ג דאינה מיום ליום דהא לאו דבר שעושה פירות תדיר הוא שלש שנים מיהת בעינן, דבעי למיכל כולהו פירי דחזו למעבד בכולהו שלש שנים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, וקי"ל הלכה כסתם משנה. ועוד דהא אפקוה רב ושמואל לדר' ישמעאל ודר' עקיבא מהילכתא כדבעינן למימר קמן (לו,ב).
וכל שכן דליתא לבתרייתא דר' ישמעאל דאמר בשדה האילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכינס את קיציו אפילו בשנה אחת הרי אלו שלש שנים. וממאי דבחדא שתא קאי, מדמקשינן לקמן (בבא בתרא כח ע"ב) אלא מעתה אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה, ומהדרינן מאן הולכי אושא ר' ישמעאל [לר' ישמעאל] הכי נמי דתנן א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים, דשמעת מינה דר' ישמעאל אפילו בחדא שתא קאמר, דקסבר רבי ישמעאל דכיון דאכלה תלתא פירי אפילו בחדא שתא הויא חזקה, דכל פירא מיניהו כחדא שתא דמי, ואע"ג דתלתא מיני נינהו ולא אכלי לכל מינא מיניהו אלא חדא זימנא, כיון דהני תלתא מיני לא אפיקו בהדי הדדי וכי אפיק כל חד מיניהו אכליה חד פירא הוי חזקה לכולהו כדמיברר לקמן, דכי אכליה לכל חד מינייהו הוה ליה כמאן דאכיל להו נמי לאינך אחריני בהדיה, דמאי הוה ליה למעבד, מאי דאפיק אכל. ורבנן פליגי עליה, דבעו שלש שנים ממש כדברירנא, וקי"ל כרבנן:
ובית הבדין: אף על פי שאין מוסק הזתים כי אם פעם אחת בשנה יש לומר דריכתו אינו נגמר עד שנה שיכול אדם להשהות אותם. ועוד שמוסיפין להוציא שמנן מתוך שמתחממים זה על זה ואין פסולת יוצא מהם כל כך. אי נמי יש לומר שכשאין דורכים בבית הבד עושים ממנו ממגורות לתבואה או לכמה תשמישין. ה"ר יהונתן ז"ל.
והעבדים: קשיא לי אמאי תני הכא העבדים דמשמע דדוקא משום דעושים פירות תדיר חזקתן שלש שנים הא לאו הכי לא בעינן שלש שנים ואמאי והא מנפשייהו קאזלן והוו להו כגודרות שאין חזקתם לאלתר אלא לאחר שלש שנים וכדאמרינן בגמרא. ויש לומר דגודרות אין להם חזקה לאלתר אבל לאחר שנה או שתים שדרך הבעלים להקפיד בכך ואינם מניחים אותם ביד אחרים יש להם חזקה ועבדים נמי אי משום האי טעמא לאחר שנה או שתים סלקא להו חזקה אבל משום דעבדי פירות תדיר אין להם חזקה עד לאחר שלש שנים וכי אקשינן בגמרא והעבדים יש להם חזקה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה ופרקינן אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש אעבדים קמהדר והכי קאמר העבדים נמי אין להם חזקה לאלתר כגודרות אבל לאחר שלש יש להם חזקה לעבדים ולעולם גודרות לאלתר הוא דאין להם חזקה הא לאחר זמן שדרך הבעלים להקפיד ושלא להניחם ביד אחרים יש להם חזקה. וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל שכתב כך שם הא דאמר ריש לקיש אין להם חזקה לאלתר וזה ששנינו העבדים יש להם חזקה לאחר שלש שנים דאמרינן כיון דמשמש לזה שלש שנים והניחו הבעלים ולא מיחו הרי זה קנאו בחזקה עד כאן. אי נמי יש לומר עבדים תרי טעמי אית להו חד משום דאזלי מנפשייהו ועוד משום שעושים פירות תדיר וכיון דעבדים הוקשו לקרקעות תנא להו הכא בהדי חזקת קרקעות הואיל ואית בהו נמי משום שעושים פירות תדיר. הרשב"א ז"ל.
שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום: רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע. פירש רש"י ז"ל כיצד רבי ישמעאל אומר כו'. נראה מדבריו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לאו לאפלוגי אתנא קמא אתו אלא פרושי הוא דקא מפרשי כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה. ולדבריו הא דאמרינן לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום הני חכמים דקאמרינן לאו חכמים דמתניתין קאמר דמתניתין כולה רבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה. ולדבריו גם כן כללא דמתניתין דכיילינן ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתיה אלא קיימא לן כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום. ורבא דקא מפרש טעמא דתלת שנים דחזקה משום דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה לדבריהם דחכמים דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קאמר והכי סבירי להו ושמואל דקאמר דקל נערה כו' כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת שעלתה לו חזקה דשלש גדרות אתיא דלא כהלכתא ולא קיימא לן כותיה אלא כרב דאמר חזקתם שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דשלש שנים מזדהר איניש בשטריה וכן כתב ר"ש ז"ל לקמן דכותיה דרב מסתברא דהני חכמים אליבא דרב קיימי כדמוכחא סוגיא דמכלתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דלא אזדהר בשטריה יותר משלש שנים עד כאן לשונו. ותמוה לי טובא דאם כן כי מהדרינן בגמרא לגלויי טעמא דחזקת שלש ושיילי לרבנן מאי לאו לרבנן דמתני קאמרינן אלא לרבנן דקאמרי רב ושמואל דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מדקא מפרש רבא טעמייהו משום דתלת שני מזדהר איניש בשטריה ואלו במתניתין תניא חזקתם שלש שנים ואינה מיום ליום ורבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה וזה מן התימה היכי בעי להדיא לרבנן מאי ואכתי לא נתפרש הכא דפליגי רבנן עליה והכי הוה ליה למימר ולרב דאמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום לחכמים מאי. ואפשר לומר דכלפי מאי דאמרי מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי קא בעי לרבנן מאי משום דממאי דקאמר לרבי ישמעאל הכי במי שמע מינה דפליגי רבנן עליה ואם כן דרבנן מאי. ואכתי קשיא לי דאם איתא דרב ושמואל נמי פליגי אי בעינן שלש שנים או תלתא פירי דתלת שנים היכי איבעיא להו מאי בינייהו התם דטובא איכא בינייהו דהא מקוטעות איכא בינייהו. ומאן דמהדר נמי דקל נערה איכא בינייהו אמאי דחיק ומוקי במילתא דחיקתא לימא מקוטעות איכא בינייהו דלרב בעינן שלש שנים שלמות מיום ליום ולשמואל בשלש גדרות בלחוד סלקא ליה חזקה. ורוב הפוסקים הביאו משנתנו כצורתה וחלקו בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר. וגם הריא"ף ז"ל כן כתב משנתנו כצורתה וגם הביא בהלכותיו דברי שמואל ולא הביא דברי רב משום דהלכתא כשמואל בדיני ונראה שהוא ז"ל סובר דההיא דשמואל לא פליגי אטעמא דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה דקאמר רבא וקיימא לן כוותיה. ונראה לי דרב ושמואל חכמים דמתניתין קאמרי לומר דרבי ישמעאל ורבי עקיבא טעמא דנפשייהו קאמרי אבל חכמים דמתניתין דקאמרי ואינם מיום ליום לאו משום דסבירי להו דתסגי להו במפרנס את השדה שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ואוכל ממנה באותם שלשה חדשים אפילו פירא רבה כגון קישואים ודלועים הנעשים בשלשה חדשים וכל שכן חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ואוכל ממנה פירא זוטא באספסתא אלא במפרנס את השדה ומחזיק בה שלש שנים שלמות ואוכל ממנה פירא רבה הצריך שנים עשר חדש בין עידור וניכוש וזריעה וקצירה והכנסת פירות דשדה הבעל לא לקישואים ודלועים ולאספסתא קיימא אלא לחטים ושעורים שינכש ויעדור ויעבוד את השדה כדרך הבעלים ויאכל ממנה פירא רבה בחטים ושעורים שהיא עומדת לכך ואי נמי אם שדה אילן הוא לא תסגי ליה בשלשה פירות מוחלקים בשנה אחת אלא בשלשה פירות של שלש שנים שצריכים גם כן עבודת שנה תמימה שאף האילנות חורשים את השדה בשבילם ומזבלים ומנכשים אותה ומזהמין אותה וכמו שאמור במועד קטן. ונמצא עכשיו דבין לדברי רב בין לדברי שמואל תבואות הצריכות שלש שנים מיום ליום בעינן ולאפוקי אכילת פירות שאינם צריכים לקרקע אלא שלשה חדשים וכן צריך לעדר ולנכש ולפרנס את השדה כדרך שהבעלים מפרנסים אותה כדי שלא יראה כאוכל דרך גזלה. ואינה מיום ליום דקתני במתניתין אין פירושו כמיום ליום דקאמר רב דאלו אינה מיום ליום דקאמר במתניתין פירושו ואינו צריך לאכול פירותיה תדיר בכל יום כדרך שהוא אוכל בשדה בית השלחין אבל מכל מקום צריך הוא שיחזיק בה שלש שנים בין עידור וניכוש ושאר עבודותיה כמו שאמרנו והיינו פירושא דמיום ליום דקאמר רב והכי איתא בירושלמי דקאמר התם אמר רב עיקר חזקה בהכנסת פירות ולאו מודה רב במנכש ומעדר מהו הדא דאמר רב עיקר חזקה בהכנסת פירות אלא בשראו אותו חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה ולא ראו אותו מכניס פירות אינה עיקרי חזקה אלא אם כן ראו אותו מכניס פירות.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וקיימא לן דלית הלכתא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא כסתמא דמתניתין דקתני חזקתה שלש שנים דאינה מיום ליום (פירות) אלא צריך לאכלה שלשה פירות גמורים בשלש שנים עד כאן לשונו. ומעתה הא דאמרינן בגמרא לרבנן מאי אתי שפיר דלרבנן דמתניתין קאמר ובין לרב ובין לשמואל שלשה פירות גמורים הצריכים שלש שנים בין עבודותיהן ולקיטתם בעי ומשום הכי קא בעי מאי בינייהו ולא אשכח דאיכא בינייהו אלא דקל נערה שעושה שני פירות בשנה אחת ומיהו שמואל נמי כטעמיה דרבא דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה סבירא ליה אלא דסבירא ליה דמספר שני תבואות גדולות מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר דהא על כרחך טעמא דשמואל עיקרו בלקיטת פירות תלוי והיינו דאמרינן דניר לא הוי חזקה ותפתיחא לא הוי חזקה וכן נמי אפיק כורא ועייל כורא. ודקל נערה לא דמי לשדה העומדת לאספסתא דאמרינן בגמרא דאם אכלה תלת פירי בתלתא ירחי לרבנן אינה חזקה דהכא שאני שדקל זה משובח ועומד ומוציא בטבעו מחמת שבחו בשנה אחת מה ששאר דקלים מוציאים בשתי שנים ולפיכך בוטח לוקח בעצמו ואומר כיון שזה לא מיחה באכילתו שלשה פירות גמורים שוב לא ימחה ולפיכך לא נזהר בשטרו. והלכתא כשמואל דקיימא לן בדיניה כוותיה. ומה שאמרנו דבין לרב ושמואל אכילת שלשה פירות גמורים הצריכים עבודת שלש שנים בעיא מסתברא דהיינו דוקא בשדה העומדת לחטים ושעורים אבל בשדה העומדת לאספסתא בשלשה אספסתות של שלש שנים סגיא ליה והוא שלא היה ביד אחרים בכל אותם שלש שנים ודלא כרבי ישמעאל דאמר דשדה העומדת לאספסתא בתלתא פירי בתלתא ירחי בחדא שתא סגי משום דגמר לה לחזקה משור המועד כדאמרינן בגמרא אבל לרבנן דלא גמרי משור המועד כדאמרינן בגמרא אלא משום דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה לא סלקא לה חזקה אלא בשלש שנים והוא דאכיל מינה תלתא אספסתא בתלת שנים. ומיהו בהכי סגיא דאי לא תימא הכי שדה העומדת לאספסתא במאי קני לה וכי תימא לזרע וליזיל כל תלתין יומין אם כן הויא לה כבית השלחין ואפילו לרבי ישמעאל דבעי תלת שנים ופירי תדירי דבדבר שעושה פירות תדיר ליכא מאן דפליג שלש שנים מיום ליום בעינן אלא משמע דאפילו לרבנן אספסתא בתלת שנים סלקא לה חזקה ולא דמי לשדה בית השלחין דשדה העומדת לאספסתא ודאי משמע דמתוך שהוא קרקע כחוש ואינו מוסיף לתת כח מעמידים אותו לאספסתא ואלו זרעו תמיד נמצא מכחישו ומפסידו ומי שמובירו משביחו וכדרך הבעלים הוא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: ונראה בעיני דלשמואל נמי שלש שנים שלמות בעיא ולא הויא חזקה במקוטעות אף על גב דגדר שלש גדרות מדלא קאמר מקוטעות איכא בינייהו אלמא לא פליג שמואל על מה שמצריך רב שלש שנים מיום ליום בין בשדה האילן בין בשדה בית הבעל והא דפשיטא ליה לתלמודא דלא פליגי רב ושמואל במקוטעות משום דבעל כרחין כיון דבעי שמואל שלש גדרות ושלש בצירות ושלש מסיקות אלמא לא גמר לה לחזקה משור המועד דאי משור המועד הוה גמר לה כיון שאסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הויא חזקה שהרי החזיק בשלש שנים מוחלקות כדאיתא בגמרא דבתלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא הויא חזקה למאן דיליף משור המועד הילכך כיון דבעי שמואל שלש גדרות ושלש בצירות ושלש מסיקות על כרחך סבר דהיינו טעמא דחזקה שהיא לשלש שנים משום דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר. ומעתה כיון דמן הטעם הזה בעינן שלש שנים לא שנא שדה בית השלחין ולא שנא שדה בית הבעל ובית האילן כולן חזקתם שלש שנים מיום ליום וכדרב ולא פליג עליה שמואל אלא בדקל נערה. ואשתכח השתא דהאי כללא דתנן כל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתם שלש שנים מיום ליום חכמים חלוקים עליו והלכתא כחכמים שאין הפרש בין דבר עושה פירות תדיר לשאינו עושה פירות תדיר אלא כולן חזקתם שלש שנים מיום ליום דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה ותנא דמתניתין דקא מפליג בין דבר שעושה פירות ובין שאינו עושה פירות תדיר יליף חזקה משור המועד כדאיתא בגמרא. וראיתי לרבים מרבותינו שכתבו כל השנוי במשנתנו דכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום דמשמע שיש הפרש בין דבר שעושה פירות תדיר כגון בית השלחין ובין דנר שאינו עושה פירות תדיר כגון שדה בית הבעל וגם הריא"ף ז"ל כתב בהלכותיו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדרות כו' ולא כתב דברי רב שיש ללמוד מהם דשלש שנים שלמות בעינן ואיכא לקיומי הדין סברא לפום נוסחא דכתיב בהון בגמרא מאי בינייהו אמר אביי דקל נערה איכא בינייהו פירוש שעושה פירות שתי פעמים בשנה דלשמואל סלק ליה לשתי שנים דאזיל בתר שלש גדרות ובדין הוא דהוה ליה למימר איכא בינייהו מקוטעות אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו שתי גדרות בשתא אחת עולות לשתי שנים ואף על גב דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דתלת שנים מזדהר כו'. ואי קשיא לך הא דמשמע בגמרא אליבא דרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומשום הכי מדקל נערה לא קשה כיון דשאר דקלים אין עושים פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי הוא עומד במקום שתי שנים ואי קשיא לך הא דקאמר שמואל זו דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל דמשמע שחלוקים חכמים על מה שאומר רבי ישמעאל בשמנה עשר חדש דלא הויא חזקה ואם איתא דהיכא דגדר לא בעינן מיום ליום מאי שנא דבשמונה עשר חדש לא הוי חזקה בשדה בית הבעל כיון שאסף שלש תבואות לא קשיא דהתם אין התבואות שוות דפירא דסוף ראשונה מן התבואות הנזרעות בסוף הקיץ ושל אחרונה מן הנזרעות בתחלת החורף ובשדה העומדת לחטים ולשעורים בעינן חזקה דשלש שנים תבואות דחטין ושעורים ולא מצטרפי לענין חזקה מינין הנזרעים בסוף הקיץ וסברא קמייתא נהירא וברירא ועולה כהוגן. עד כאן לשונו.
שלשה חדשים בראשונה כו': ואמרינן בגמרא דפירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו פירש רש"י ז"ל דרבי ישמעאל בעי פירא רבא כגון חטים ושעורים ושבולת שועל וכיוצא בהן שגדלים בשלשה חדשים ורבי עקיבא סבר פירא זוטא כגון ירק דגדל בחדש אחד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן עלה בגמרא דלרבי ישמעאל אספסתא שגדלה בחדש אחד הויא חזקה ורחקה בזה הרבה. ולי נראה דאינו כלל דהאי דאמרינן בגמרא דתלתא אספסתי בתלתא ירחי דהוי חזקה היינו דוקא בשדה העומדת לאספסתא אבל בשדה לבן שאינו עומד לכך פירא רבא בעי. ותדע לך דאם כן שמונה עשר חדש למה בשלשה חדשים ואפילו בחדא שתא תסגי ליה אלא דכל חדא וחדא כדרכו הוא צריך לאכלו שדה בית השלחין בפירות תדירין ושדה בית הבעל לרבי ישמעאל בפירא רבא שלשה פירות בין שמונה עשר חדש ולרבי עקיבא אפילו פירא זוטא ושדה העומדת לאספסתא אפילו בתלתא אספסתי בתלתא ירחי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: רבי ישמעאל סבר דוקא פירא רבא כגון תבואה שאינה גדלה אלא בשלשה חדשים ורבי עקיבא סבר אפילו פירא זוטא כגון אספסתא והוא מין עשב הנזרע למאכל בהמה וגדל בשלשים יום כדמוכח בגמרא רבי ישמעאל דבעי פירא רבא דוקא בשדה העומדת לתבואה אבל בשדה העומדת לאספסתא כיון דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי הויא חזקה כדאיתא בגמרא וטעמיה דרבי עקיבא דאמר אפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעים שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה אבל בשדה העומדת לאספסתא כיון דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי הוי חזקה כדאיתא בגמרא וטעמיה דרבי עקיבא דאמר אפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעים שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה וקוצרים אותה לשלשים יום ואינה מכחשת את הקרקע ובשנה שניה זורעים שם תבואה ובשלישית אספסתא כדרך הנוהגים לעשות ניר בראשונה ולזרוע בשניה. ומיהו ניר לא הוי חזקה כדאיתא בגמרא אבל פירא הויא חזקה והיינו טעמא דלא הויא חזקה אם אכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא העומדת לפירא רבא אפילו בשדה העומדת לפירא זוטא אלא כדרך ניר כן נראה בעיני. והא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מיירי כגון שלא זרעוה בעלים הראשונים בתחלת שנה ראשונה דאלו זרעוה איכא למימר דלא אכפת ליה במה שזה זורע אותה בסוף השנה. עד כאן לשונו.
כנס את תבואתו כו': על מה שתירצו בתוספות. דתאנים מתאחרים אחר ענבים קשה דבפסחים אמרינן סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים משמע דכשאין כבר תאנים בשדה עדיין השדה מלאה ענבים. עוד שם על פירוש רבינו תם. ואין נראה לריצב"א ולכאורה הענבים מתאחרים באילן יותר מתאנים כדתנן ומייתי במקום שנהגו אוכלים בענבים עד הפסח בזתים עד עצרת בגרוגרות עד חנוכה ומסתמא לפי מה דקודם באילן הויא לקיטתו כמו ענבים וזתים. ונראה לי דכסדר חשיבות נקט להו ולא כסדר לקיטתם. עד כאן מגליון תוספות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה