טור חושן משפט שפט
<< | טור · חושן משפט · סימן שפט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות נזקי ממון
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם לא שנא יש בו רוח חיים ל"ש אין בו רוח חיים יש בו רוח חיים בהמה חיה ועוף אין בו רוח חיים כגון בור ואש ותולדותיהן ובלבד שלא יהא בן דעת אבל עבד שישנו בן דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם היה חייב על נזקיו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק לחייב את רבו בהמה דכתיב וכי יגוף שור איש את וגו' ותנן אחד השור ואחד כל שאר בהמה וחיה במשמע [אלא] שדבר הכתוב בהוה:
ואין הדין שוה בכולם יש שמועדין לכתחלה בכל מה שיעשו ויש שיש בהן דברים שמועדין בהם מתחלתן ויש בהן דברים שהן תמים בו מתחלתן ואחר כך נעשו מועדין ודין המועד שישלם בכל מה שיזיק ותם אינו משלם אלא חצי נזק לפיכך דבר שהוא תם מתחלתו ונעשה מועד בעודו תם משלם חצי נזק ולאחר שיעשה מועד משלם נזק שלם ועוד יש בין תם למועד מועד שהזיק חיוב הנזק הוא על נכסי בעליו לשלם לניזק כל היזקו אבל תם אין החיוב על נכסי בעליו אלא על גוף שור המזיק אפילו המית שור שוה אלף דינר והוא אינו שוה אלא דינר אינו נותן משלו כלום אלא נוטל השור ואם מת השור ואין הנבלה שוה כלום יפסיד הניזק הכל ותם נעשה מועד ע"י ג' נגיחות שיגח זה אחר זה ואין רצוני להאריך בהעדאתו כיצד נעשה מועד או כיצד חוזר לתמותו שאין מועד בזמן הזה מפני שלא נעשה מועד אלא ע"פ סמוכין לפיכך נשאר לעולם בתמותו וגם אין רצוני להאריך בדיני שור שהמית אדם לפי שאין דנין אותו עתה מפני שצריך ב"ד של כ"ג אע"פ שגם חצי נזק דתם קנס הוא ואין גובין אותו מכל מקום כיון שאין מוציאין אותו אם תפס הוצרכתי לפרשו:
ואלו מועדין מתחילה הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר ואפילו אם הם בני תרבות אם המיתו או הזיקו אפילו בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל וכתב הרמב"ם שכולן חייבין לשלם נזק שלם בכל מיני היזק שיזיקו אבל ר"י פי' דלא בכל מיני היזק קאמר אלא כל אחד מועד בדבר שדרכו בו להזיק כגון הארי לדרוס ולאכול או לטרוף ולהגיח לפיכך באחד מאלו הוא מועד וחייב עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר"ה כדין רגל אבל אם טרף ואכלו לאו אורחיה הוא והוה ליה כקרן תמה וחייב חצי נזק בין בר"ה בין ברשות הניזק וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה ולזה הן מועדים וחייבין עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר"ה אבל בדריסה לאו אורחייהו והוה ליה כקרן תמה ונחש נמי מעוד מתחלתו ודרכו בכל מיני היזקות לפיכך באיזה ענין שיזיק חשוב כרגל ופטור בר"ה וחייב ברשות הניזק נזק שלם וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ושאר כל הבהמות יש בהן דבר שהן תמים בו מתחילתו ונעשים מועד כגון קרן אבל בשן ורגל הם מועדין בתחילתן:
וקרן תמה משלם חצי נזק בין שהזיק בר"ה בין ברשות הניזק או בחצר השותפין באיזה ענין שיהיו שותפין בו או בחצר שאינו של שניהם בכל ענין חייב ואינו פטור אא"כ נכנס הניזק ברשות המזיק והוזק שם שיכול לומר אילמלא נכנסת לרשותי לא היה שורי מזיקך: ומיהו פועלים שנכנסו לרשות ב"ה לשאול שכרם ונגחם שם שור של ב"ה או נשכם אם אין בעל הבית רגיל לצאת לשוק או אפילו אם הורגל לצאת לשוק לפעמים כיון שאינו מצוי בכל פעם בשוק חייב בעל הבית בנזקם שברשות נכנסין ואם הוא מצוי בשוק בכל פעם פטור שאז נכנסין שלא ברשות וכתב א"א הרא"ש ז"ל בזמן הזה מנהג פשוט שנכנסין הפועלין לבית ב"ה לתבוע שכרן וגם אין מצוי לאדם בכיסו מעות בשוק לפרוע לפועלים הילכך ע"פ המנהג חייב אפילו אם מצוי בע"ה בשוק:
ושן ורגל אין חייבין אא"כ הזיקו ברשות הניזק אבל בר"ה פטורין ואין צריך לומר ברשות המזיק ומיהו אם התיזה אבנים בר"ה והלכו והזיקו ברשות והניזק או עץ ארוך מקצתו בר"ה ומקצתו ברשות הניזק ודרסה עליו בר"ה ושברה כלים ברשות הניזק חייב וחצר שאינה של שום אחד מהם או שהיא של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים או שהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בו פירות דינה כר"ה לפטור בה שן ורגל אבל אם היא של שניהם רק להכניס בה פירותיהן ולא שוורים ונכנס בה שורו של אחד מהם ואכל פירות חבירו או שהיא של שניהם רק להכניס בה שוורים ולאחר מהם לפירות והכניס בה הוא פירותיו ואכלם שורו של חבירו חייב ואם היא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים ושל שני לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהיא מיוחדת לו לשוורים לאותו שהיא מיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו הוי חצר הניזק ובקרן פטור דלגבי דידיה הוי חצר המזיק ואם הזיק אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב דלגבי דידיה הוא חצר הניזק בשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו ונכנס שורו של לוי שם ואכלם פטור וחצר שהיא של שניהם לשוורים ולאחד מהם לשאר דברים והכניס בה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשוורים והכניס בה שורו והזיק השור לטלית וגם הטלית לשור אין אומרים יצאו זה בזה אלא שמין הנזקין בבית דין וכל מי שהוזק יותר ישלם:
קרן ורגל נקראים אבות לפי שכתובים הן בפסוק ולהן תודלות שכל דבר הדומה לאחד מכל אלו הוי תולדתו ודינו כמותו לכל דבר כיצד שור האמור בפסוק הוא שנגח בקרן ואין דרכו בכך אלא דרך מקרה ואין לו הנאה בהיזקו וכל הדומה לו דינו כמותו כגון שנגפה בגופה או נשכה בשיניה או בעטה ברגלה או רבצה על כלים ושברתן ל"ש על כלים גדולים או קטנים כל אלו דינן כקרן תמה לכל דבר והרמב"ם כתב דוקא שרבצה על כלים גדולים אבל על קטנים אורחה היא ודינו כרגל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכ"כ רב אלפס וכל דבר שאין דרכו בכך אע"פ שהוא דרך אכילה כגון שאכלה כסות או כלים דינו כקרן ואינו משלם אלא חצי נזק בין ברשות הניזק ובין ברשות הרבים ועוד יש דברים שמזקת ברגלה או בפיה ודינה כקרן ולקמן יתבאר בדיני שן ורגל:
פרה שרבצה בר"ה ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה חייבת אע"פ שזאת שינתה ורבצה אין למהלכת רשות לבעוט בה אבל אם הזיקה דרך הילוכה פטורה:
בית יוסף[עריכה]
כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם ל"ש יש בו רוח חיים ל"ש אין בו רוח חיים יש בו רוח חיים בהמה חיה ועוף אין בו רוח חיים כגון בור ואש ותולדותיהן מבואר בריש ב"ק (ב.) ומפורש בתורה וחיה ועוף בסמוך יתבארו:ומ"ש ובלבד שלא יהא בן דעת כלומר הא דאמרינן דחייב על נזקי ממונו שיש בו רוח חיים דוקא כשאינו בן דעת אבל אם הוא בן דעת פטור על נזקו וכדמסיים אבל עבד שיש בו דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם היה חייב על נזקיו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק לחייב את רבו משנה בסוף מסכת ידים ומייתי לה בפ"ק דב"ק (ד.):ומ"ש בהמה דכתיב כי יגוף שור את איש וכו' השתא אהדר לפרושי מ"ש תחלה שהוא חייב על נזקי ממונו בהמה חיה או עוף וקאמר השתא בהמה מיפרשא בקרא פי יגוף שור את איש וכו' ומינה ילפינן לחיה ועוף:ומ"ש רבינו ותנן אחד השור ואחד כל בהמה וחיה במשמע אלא שדבר הכתוב בהווה נראה שטעמו מדתנן בס"פ הפרה (נד:) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכן חיה ועוף כיוצא בהם א"כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהוה ומייתי לה בגמרא מדכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכיון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן נמי כל דאית ליה בעלים:
ומ"ש ואין הדין שוה בכולן יש שמועדין לכתחלה בכל מה שיעשו ויש בהן דברים שהן מועדין בהן מתחלתן וכו' עד יפסיד הניזק הכל מבואר בפ"ק דב"ק (יו.): ומ"ש ותם נעשה מועד על ידי ג' נגיחות שיגח זה אחר זה מבואר בפ"ב דב"ק (כג.) ומ"ש ואין רצוני להאריך בהעדאתו כיצד נעשה מועד וכו' מפני שלא נעשה מועד אלא על פי סמוכין כלומר ובזמן הזה ליכא סמוכים כמו שנתבאר סימן א':
ואלו הם מועדים מתחלה הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס משנה בספ"ק דב"ק (טו:) ומ"ש אפילו הם בני תרבות שם במשנה רבי אלעזר אומר בזמן שהם בני תרבות אינם מועדים ות"ק משמע דפליג עליה והלכה כת"ק וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות נזקי ממון ומ"ש אם המיתו או הזיקו בהמה גדולה מהם חייב לשלם הכל. ומ"ש בשם הרמב"ם שכולם חייבים לשלם נזק שלם בכל מיני היזק שיזיקו:ומ"ש בשם ר"י דלאו בכל מיני היזק קאמר אלא כל מועד בדבר שדרכו בו להזיק כגון הארי לדרוס ולאכול וכו' עד והו"ל כקרן תמה כ"כ שם התוספות והרא"ש ז"ל:ומ"ש וחייב עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר"ה כדין רגל דכיון דמועדין מתחלתן לכך הוה ליה כרגל שהוא מועד מתחלתו ואם הזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם בר"ה פטור: כתב הרא"ש בכלל ק"א סימן ט' סוס שבעט והכה אחד בשוקו ושברו וידוע שדרכו לבעוט אין שור המועד בבבל וגם חצי נזק קנס הוא וכתב הרי"ף מנהג ב' ישיבות אע"פ שאין קנס בבבל מנדין ליה עד דמפייס לחבריה וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין איפייס מריה דיליה בין לא איפייס הילכך ישומו ב"ד הנזק ויתן לו עכ"ל: נחש נמי מועד מתחלתו שם במשנה הנחש מועד לעולם:ומ"ש ודרכו בכל מיני היזקות לפיכך באיזה ענין שיזיק חשוב כרגל וכו' שם כתבו התוס' והרא"ש אפילו נחש שאין נהנה מנשיכתו כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל וחייב ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר"ה ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אע"פ שמתכוין דמשמע שהוא כיוצא באחריני מדמני לה בהדייהו: ומ"ש ושאר כל הבהמות יש בהן דבר שהן תמין בו מתחלתן ונעשה מועד כגון קרן אבל בשן ורגל הן מועדין מתחלתן משנה בספ"ק דב"ק שם:
ומ"ש וקרן תמה משלם חצי נזק בין שהזיק בר"ה בין ברשות הנזק או בחצר השותפין במשנה פ"ב דב"ק (כד) מבואר דבר"ה משלם ח"נ לכ"ע וברשות הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכמים [אומרים] ח"נ והלכה כחכמים:ומ"ש או בחצר השותפין בא' זה ענין שיהיו שותפין בו בחצר שאינו של שניהם בכל ענין חייב ואינו פטור אא"כ הניזק ברשות המזיק והוזק שם וכו' בספ"ק דב"ק (יד:) תניא ארבעה כללות היה רשב"א אומר בניזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק וכו' למזיק ולא לניזק פטור מכל לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הבעיטה תם משלם ח"נ מועד נ"ש לא לזה ולא לזה וכגון חצר שאינו של שניהם. חייב בו על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם:
ומ"ש ומיהו פועלים שנכנסו לרשות ב"ה לשאול שכרם ונגחם שם שורו של ב"ה או נשכם וכו' בפ' המניח (לג.) ת"ר פועלים שבאו לתבוע שכרן מבע"ה ונגחן שורו של ב"ה ומת פטור אחרים אומרים רשאים פועלים לתבוע שכרן מב"ה ה"ד אי דשכיח במתא מ"ט דאחרים אי דשכיח בבית מ"ע דת"ק לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא וא"ל אין מ"ס אין עול תא משמע ומ"ס אין קום אדוכתך משמע תניא כמ"ד אין קום אדוכתך משמע וכתבו התוס' אית ספרים דגרסי אי דשכיח במתא וכך היא גירסת הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מב"ה ונגחן שורו של ב"ה או שנשכן כלבו של ב"ה אי שכיח במתא שרגיל לצאת לשוק לכ"ע פטור דשלא ברשותו נכנסו שהיה להם להמתין עד שימצאוהו בשוק ואי לא שכיח לכ"ע חייב ובשכיח ולא שכיח פליגי אחרים ורבנן רבנן פטרי ואחרים מתייבי והלכה כרבנן ועוד דמתני' סתמא כרבנן עכ"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב היינו כאחרים:ומ"ש בשם הרא"ש בזמן הזה מנהג פשוט שנכנסין פועלים לבית בע"ה לתבוע שכרן וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל תמהני מדוע לא הביא רב אלפס ברייתא זו דאפשר דסבירא ליה דאע"ג דבימיהם היה שייך מחלוקת זה והיה מנהג זה נוהג בזמן שלא היה אדם נכנס לבית חבירו אבל בזמן הזה מנהג פשוט הוא שיכנסו פועלים לבית ב"ה לתבוע שכרן וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו לפרוע לפועלים ובימיהם היו רגילים להמחותה אצל שולחני או אצל חנוני לכך היו תובעים מהם בשוק הילכך ע"פ המנהג המצוי בינינו ישתנה הדין וחייב ב"ה אפי' שכיח בשוק כדקא חזינן שהדין משתנה בין אדם לחבירו אפילו בזמן אחד שכיח פטור לכ"ע לא שכיח חייב כ"ש שישתנה הדין בחילוף הזמן המנהג וכן הדעת נוטה עכ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות נזקי ממון וז"ל אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא בסקילה הבעלים פטורים מן הכופר כיצד הנכנס לחצר ב"ה שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של ב"ה ומת השור בסקילה והבעלים פטורים מן הכופ' שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו עמד בפתח וקרא לב"ה וא"ל הן ונכנס ונגחו שורו של ב"ה הרי הבעלים פטורים שאון משמע כן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך וכתב ה"ה אין הבעלים משלמין את הכופר וכו' ברייתא פרק כיצד הרגל (כו:) ופסק כת"ק אבל במ"ש רבינו ואפי' נכנס לתבוע שכרו יש קצת תימא איך לא חילק שלפי הסוגיא נראה דאי ב"ה לא שכיח במתא פירוש בשוק שהרי הוא כאילו נכנס. ברשות ואולי שרבינו מפרשה בפנים אחרת עכ"ל. ומ"מ מ"ש הרא"ש לפי מנהג הזמן הזה אפשר דהרמב"ם נמי מודה ביה כי הוא העתיק דברי התלמוד לפי מנהג זמן חכמי התלמוד:
ושן ורגל אין חייבין אא"כ הזיקו ברכות הניזק אבל ברשות הרבים פטורין פשוט בפ"ק (טו:) ובפ"ב דב"ק (יט.) ומקרא מפורש הוא ושילח את בעירה וביער בשדה אחר ודרשינן בריש ב"ק (ב:) ושילח זה הרגל וביער זה השן:ומ"ש ואצ"ל ברשות מזיק כלומר שאם קרן שחייב עליו בר"ה פטור ברשות המזיק כמו שנתבאר שן ורגל שפטור עליהם בר"ה לא כ"ש שפטור עליה ברשות המזיק:ומ"ש ומיהו אם התיזה אבנים בר"ה והלכו והזיקו ברשות הניזק או עץ ארוך מקצתו בר"ה ומקצתי ברשות הניזק ודרסו עליו ברשות הרבים ושברו כלים ברשות הניזק חייב בפ' כיצד הרגל (יט.) אסיקנא דהתיזה בר"ה והזיקה ברשות הניזק חייב וכתב הרא"ש דאע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביער היה בחצר הניזק:ומ"ש או עץ ארוך מקצתו בר"ה ומקצתו ברשות הניזק וכו' כ"כ הרא"ש בריש ב"ק שם בשם התוספות:ומ"ש וחצר שאינה של שום אחד מהם או שהיה של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים או שהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד רשאי להכניס בו פירות דינה כר"ה וכו' בסוף פ"ק דב"ק (יג:) אמר רב חסדא אמר אבימי חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל ורבי אלעזר אומר חצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בה על השן ועל הרגל ותיובתא דרבי אלעזר אמר לך ר' אלעזר ותסברא והא תניא ד' כללות היה אומר רשב"א בניזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל על הנגיחה וכו' תם משלם ח"נ ומועד נ"ש לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל קתני מיהת חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל קשיין אהדדי ל"ק כי תניא ההיא בחצר המיוחד' לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים ורב יוסף בחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים מתקיף לה ר' זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן בשדה אחר וליכא א"ל אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה ופרש"י כי תניא ההיא דפטור בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולשוורים דהו"ל חצר השותפין לגבי שן ולגבי קרן הילכך בשן פטור בר"ה ובקרן תמה ח"נ בר"ה משלם ודרב יוסף בחצר המיוחדת וכו' דהויא חצר הניזק שלא הו"ל להכניס שם שוורים עכ"ל. ואהא דקתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן על הרגל דייק בגמרא מאי לאו לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר והא בעינן וביער בשדה אחר אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד ופירש"י אלא דאחר. שאינו ולא ניזק ולא מזיק וקתני חייב על השן והא בעינן שדה אחר. חד מינייהו. כלומר דניזק רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון הוא ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הו"ל חצר הניזק לגבי קרן הו"ל ר"ה ופירש'"י אלא דחד. דניזק דלגבי שן הויא חצר הניזק וחייב המזיק בנזקי שן שהרי לגבי פירות אינה אלא דניזק ולגבי קרן הויא ר"ה שהרי ברשות הכניס שם שורו ומש"ה הוא משלם ח"נ ותו לא וכתב הרא"ש גופא ד' כללות היה רשב"א אומר וכו' כל זאת הסוגיא הביא רב אלפס אף על גב דלית ביה נפקותא לענין הלכה דמאי נ"מ אי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אי כולה רבי טרפון מ"מ הביא רב אלפס לענין פסקי הלכות דנפקי משקלא וטריא דשמעתין הא דקאמר אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא וש"מ דחצר שאינה על שניהם פטור בה על השן ועל הרגל ולא תימא וביער בשדה אחר אתא לאפוקי ר"ה לפי שהבהמה הולכת שם ברשות אבל הכניס ראובן פירותיו לחצר שמעון שלא בידיעת שמעון ונכנס שור לוי ואכלתן שדה אחר קרינן ביה כיון שאין לו רשות ליכנס שם וגם ש"מ דקרן חייב בחצר שאינה של שניהם מדפריך דוקא משן ורגל ולא מקרן וש"מ משינוייא דרבינא דחצר המיוחדת לאחד לפירות ולזה ולזה לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל שאע"פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות עכ"ל וכתב עוד שם חצר השותפין המיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים פטור בה על השן ועל הרגל וחייב על הקרן וחצר המיוחדת לשותפין לפירות ולא לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל דכיון דאין מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינן ביה וכן אם נגח שור ראובן לשור שמעון בחצר לוי חייב דלא מיפטר אלא ברשות המזיק אבל חצר שאינה של שניהם כר"ה הויא לענין קרן עכ"ל וגרסינן בר"פ הפרה (מז:) תני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא הכניס פירותיו לחצר ב"ה שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלם פעור ואם הכניס ברשות חייב ואסיקנא מאן פטור ומאן חייב בעל השור דברשות הו"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייב שלא ברשות הו"ל שן בר"ה ושן בר"ה פטורה והשתא מ"ש רבי' דחצר שאינה של שום אחד הוי כר"ה מבואר במה דדייק מאי לא לזה ולא לזה אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר והא בעינא וביער בשדה אחר ומ"ש או שהיא של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים מבואר במאי דאמרינן כי תניא ההיא דפטור בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות בין לשוורים ומ"ש או שהוא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בה פירות פשוט שאם אחר מהם הכניס בה פירות הו"ל חצר המזיק ופטור:ומ"ש אבל אם היא של שניהם רק להכניס בה פירותיהם ולא שוורים ונכנס בה שורו של אחד מהם ואכל פירות חבירו חייב היינו דאוקימנא דרב יוסף דאמר בחצר השותפין חייב בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים ומ"ש אז שהיא של שניהם רק להכניס בה שוורים ולאחד מהם לפירות והכניס בה היא פירות ואכלם שורו של חבירו חייב היינו מאי דאמר רבינא משמיה דרבא וכו' ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הוי ליה חצר הניזק ומה שכתב ואם היא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים ושל ב' לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהיא מיוחדת לו לשוורים לאותו שהיא מיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו חצר הניזק למד מההיא דרבינא שכתב עליה הרא"ש אע"פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות. ומ"ש ובקרן פטור דלגבי דידיה הוי חצר המזיק פשוט הוא דכיון דמיוחדת לשוורים לו ולא לחבירו הוי הוא חצר המזיק ומ"ש ואם הזיק אותו המיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב דלגבי דידיה הוי חצר הניזק ג"ז פשוט וכיון דמיוחדת לשוורים לחבירו ולא לו נמצא שהוא חצר הניזק:ומ"ש בשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק ג"ז פשוט ע"פ מה שנתבאר:ומ"ש וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו ונכנס שור של לוי שם ואכלתם פטור היינו דרב יהודה בר סימון דר"פ הפרה ונתבאר ג"כ בדברי הרא"ש אהא דקאמר אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא:ומ"ש וחצר שהוא של שניהם לשוורים ולאחד מהם לשאר דברים והכניס בה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשוורים הכניס בה שורו והזיק השור לטלית וגם הטלית לשור אין אומרים יצאו זה בזה וכו' בפ"ק דב"ק (יד:) אהא דתנן שום כסף מפרש בגמרא א"ר יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דת"ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותה בדמים כתב הרא"ש פירוש אם הזיקה פרה בטלית בחצר הניזק וטלית הזיקה בר"ה או בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולא לזה ולזה למטלטלין אלא לחד דלגבי חיוביה דשור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהא מיוחדת לשוורים לגבי רגל נמי כיון דאין מיוחדת למטלטלין אלא לניזק חצר הניזק הוא וחייב אין אומרים שיצאו שני ההזיקות זה בזה אלא שם שני הנזקים ומי שהזיק יותר ישלם עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות נזקי ממון הזיקה בר"ה או בחצר שאינה של שנוהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהם והרי הוא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה כגון הבקעה וכיוצא בה אם בשן ורגל הזיקה כדרכה ה"ז פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשברה אם תמה היא משלם ח"נ ואם מועדת נ"ש: היתה החצר של שניהם מיוחדת לפירות ולא להכניס בה בהמה והכניס שם אחד מהשותפין בהמתו חייב אפילו על השן ועל הרגל וכן אם היתה מיוחדת לבהמה לשניהם והיה רשות לאחד מהם בלבד להכניס בה פירות והזיקה פירותיו חייב אף על השן ועל הרגל עכ"ל וכבר נתבארו דברים אלו בתוך דברי רבינו וכתב הה"מ דע שהחצר המיוחדת לשניהם לפירות או לבהמה ובאה שם בהמת אחרים שאינה מאחד מהשותפין והזיקה שם בשן ורגל הרי הן כאילו הזיקה בחצר הניזק לגמרי דלגבי אחרים ברשות הניזק הוא וזה מבואר ר"פ הפרה בסוגיא ההוא דתני יהודה בר סימון ולזה נתכוון הרב באמרו שיש להו רשות להלך כאן וכאן ובהמת אחרים אין לה רשות עכ"ל:
קרן ורגל נקראים אבות לפי שכתובים בפסוק וכו' לאו דוקא הני דהא תנן (ב"ק ב) ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו' ואמרינן בגמרא אבות מכלל דאיכא תולדות ומפרש הי ניהו תולדות ורבינו ג"כ כתב לקמן דשן ובור הוו אבות ויש להם תולדות ולא נקט קרן ורגל אלא מפני שהם שוים בדבר א' ומוחלקים בדבר אחד ששניהם אין הנאה להזיקם וקרן אין דרכו להזיק ורגל דרכו להזיק ומ"ש שכל דבר הדומה לאחד מכל אלו הוי תולדתו ודינו כמותו לכל דבר כיצד שור האמור בתורה הוא שנגח בקרן ואין דרכו בכך וכו' עד או רבצה על כלים ושברתן מבואר בריש ב"ק (שם):ומ"ש ל"ש כלים גדולים או קטנים בספ"ק דב"ק (טז.) אהא דתנן הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו' ולא לרבוץ א"ר אלעזר ל"ש אלא פכים גדולים אבל פכים קטנים אורחי' היא א"ד א"ר אלעזר אפילו פכים קטנים נמי לאו אורחיה היא וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא הני לישני דרבי אלעזר משום דמשמע ליה דבריותא ומתני' בצורתן ובפשטן דלא מיפלגי בין פכים גדולים לקטנים דכולהו לאו אורחיה וכלישנא בתרא דרבי אלעזר:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם כך הוא גירסת ספרים דידן בפ"א מהלכות נזקי ממון הבהמה אינה מועדת מתחלתה וכו' ולא לרבוץ על כלים גדולים אבל ה"ה כתב וז"ל מ"ש לרבוץ על כלים קטנים פסק כלשון אחרון דר"א ועיקר ותימא שאינה בהלכות עכ"ל וכבר כתבתי בשם הרא"ש למה אינה בהלכות ומ"ש וכל דבר שאין דרכו בכך אע"פ שהיא דרך אכילה כגון שאכלה כסות או כלים דינו כקרן וכו' משנה פ' כיצד הרגל (יט:) אכלה כסות או כלים משלם ח"נ: ועוד יש דברים שמזקת ברגל' או בפיה ודינה כקרן ולקמן יתבאר בדיני שן ורגל בסי' ש"ץ:
פרה שרבצה בר"ה ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה חייבת וכו' עד סוף הסי' מסקנא דגמרא בפרק המניח (לב.) ודלא כר"ל:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
כשם שאסור וכו' ריש פ"ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו' הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ: ומ"ש אבל עבד ישנו בן דעת וכו' משנה במסכ' ידים ומייתי לה ריש ב"ק (דף ד') וטעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חברו ונמצא זה מחייב את רבו ק' מנה בכל יום ויום וכתבו התוס' דאפי' באין כונתו להזיק דלא שייך טעמא דיקניטנו רבו נמי אינו חייב משום דפעמים דנתכונו ויאמרו לא נתכוונו מש"ה פטירי בכל ענין שכוונתן גורם הפטור: ומ"ש בהמה דכתיב כי יגוף שור וגו' ותנן אחד השור וכו' איכא למידק טובא דבפרק הפרה (דף נ"ד ע"א) פריך בגמרא ואימא ונפל כלל שור וחמור פרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ומסקנא כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים וכו' ובאותו (דף ע"ב) שנינו אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת בור וכו' וכן חיה ועוף כיוצא בהם א"כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה וכו' ומוכח בסוגיא דלא גמרינן בכל מקום שור שור משבת אלא בתלתא דוכתי חסימה ופריקה וכלאי' דבהני איכא קראי דמופנה לג"ש אבל לנפילת בור לא למדנו משבת אלא מיתורא דלבעליו דהול"ל כסף ישיב מדכתב ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים וא"כ היאך כתב רבינו דכי יגוף שור כל בהמה וחיה במשמע דאין לו גמרא ומ"ש ב"י וז"ל וכיון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן נמי כל דאית ליה בעלים עכ"ל הוא פירוש תמוה דרבינו ידרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד ונראה ליישב דרבינו דקדק מהמכילתא אצל וכי יגח שור את איש וגו' אין לי אלא שור מניין לעשות כל הבהמה כשור הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור מה שור האמור בסיני עשה בו כל בהמה כשור אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה בו כל בהמה כשור ואין פירוש האמור בסיני בהפרשת הר סיני דהלא לשם לא הזכיר שור אלא אם בהמה אם איש אלא ר"ל האמור בסיני בדברות האחרונות ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו' דמריבויא דוכל מרבינן אפי' שאר בהמות טמאות וחיה ועוף והשתא צריך לפרש דהסוגיא דפרק הפרה דלא נפקא לן בג"ש משור דשבת אלא חסימה ופריקה וכלאים דאיכא יתורא דקרא דמופנה לג"ש אבל פלוני שור וכל הנך דקחשיב במשנתינו בכל חדא איכא קרא דנילף מיניה אחד שור ואחד בהמה חיה ועוף במשמע אבל בשור שהזיק דליכא יתורא דקרא דוקא שור קאמר ליתא אף על גב דליכא קרא וליכא מופנה לג"ש ילפינן לה שור שור משבת בבנין אב והיכא דאיכא קרא דמופנה אתיא בג"ש ואין משיבין עליה והיכא דליכא קרא דמופנא אתי' בבנין אב ואם יש להשיב משיבים עליה וס"ל למכילתא דהכא ליכא מידי להשיב עליה ואתיא בבנין אב והכי משמע להדיא בפ' מרובה (דף ס"ז) דפריך תלמודא אהא דתנן התם דמדת תשלומי ד' וה' אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד ואמאי נילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן אמר רבא אמר קרא שור ושה שור ושה שני פעמים שור ושה אין מידי אחרינא לא אלמא דס"ל לתלמודא דאי לאו שור ושה שני פעמים הוה ילפינן משור דשבת אף על גב דליכא מופנה ואין זה אלא בבנין אב וכדמוכח במכילתא שהבאתי והשתא ניחא דכתב רבינו דקרא דכי יגוף כל בהמה וחיה בעוף במשמע דגמרינן ליה בבנין אב שור שור משבת וכדמוכח במכילתא ובפ' מרובה וכ"כ הרמב"ם ריש פ"א מה' נזקי ממון וכ"כ הסמ"ג עשה ס"ו ס"ז:
ואלו מועדין מתחלה וכו' משנה ספ"ק דב"ק ופסק כת"ק דלא כר"א דאמר אם הן בני תרבות אינן מועדין אלא אפי' בני תרבות שאדם גידלן בביתו מועדין הן: ומ"ש אפי' בהמה גדולה מהן לא ידעתי למה הוצרך לכתבו ואפשר דלפי דבפרק אלו טרפות מחלק תלמודא בדין דריסה דנץ בין בדכוותייהו ובין בדרברבי מינייהו ובדזוטרא מינייהו לכך כתב דלגבי מזיק אין חלוק דאפי' בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל והעיקר נראה דלפי דבספ"ק (דף ט"ו) קאמר תלמודא דכלבא דאכל אמרי רברבי שונרא דאכלה תרנגולים רברבי משונה הוא דאין דרך כלב וחתול להורגן מכלל דאלו שהן מועדין אפילו בדרברבי נמי מועדין הן דאי לא היינו כלב. ומ"ש בשם הרמב"ם שכולם חייבים לשלם נ"ש בכל מיני היזק שיזיקו כלומר בין שהמיתו או שהזיקו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן שאינו מעשה שן ורגל אלא מעשה קרן בין ברשות הניזק בין בר"ה חייב נ"ש וכ"כ הרב המגיד פ"א מנזקי ממון ע"ש וכן הסמ"ג עשה ס"ו ס"ז וכן פי' רש"י במשנה ז"ל והרי כלו מועדין אפי' בנשיכה ובכל נזקין ומשלמים בעלים שלהן נ"ש והאלפסי גם כן לא הביא אלא המשנה כצורתה ולא הביא הא דאמר שמואל ארי בר"ה דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב וטעמו מדאקשינן עלה דשמואל מברייתא דתני בה וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ"ש אלמא דאורחיה הוא לטרוף ולאכול כמו לדרוס ולאכול ותולדה דשן הוא וברשות הניזק משלם נ"ש ובר"ה פטור לגמרי ואע"ג דמשני לה רנב"י אשינויא דחיקא לא סמכינן ולפיכך פסק כסתם משנה וכפשטא דברייתא ואין חלוק בין ארי וזאב ונחש זאת היא דעת האלפס הרמב"ם והסמ"ג אבל התוס' והרא"ש פסקו כהך דשמואל דלאו בכל ענייני היזקי חשיבי מועדים וכו' אבל קשה דרבינו בסי' שצ"א סעיף ב' פסק בסתם חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו' אורחיה הוא וחייב נ"ש והיינו כהך ברייתא שהבאתי וזה שלא כדעת התוס' והרא"ש דארי שטרף ואכל לאו אורחיה הוא וי"ל דרבינו נסמך על מ"ש כאן מחלוקת הרמב"ם ור"י והרא"ש דממילא צריך לפרש הא דכתב בסי' שצ"א לצדדים מפרשינן ליה להרמב"ם איירי בכל חיה שבעולם ולר"י והרא"ש לא מיירי אלא בכל חיה חוץ מהארי ואע"ג דתלמודא דפריך מהך ברייתא דתני בה וכן חיה לא מוקמי לה בזאב משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב אפ"ה בדברי רבינו שכבר גילה כאן מחלוקת הרמב"ם ור"י והרא"ש בעל כרחך צריך לומר שמ"ש בסי' שצ"א לצדדין מפרשינן ליה נ"ל:
ומיהו פועלים וכו' בפ' המניח (דף ל"ג) ת"ר פועלין שבאו לתבוע שכרן מב"ה ונגחן שורו של ב"ה ונשכן כלבו של ב"ה ומת פטור אחרים אומרים רשאין פועלין לתבוע שכרן מב"ה ואסקינא דאי שכיח ב"ה בשוקא כ"ע מודו דפטור דהו"ל להמתין עד שימצאהו בשוק ואי שכיח בביתו ולא בשוק לכ"ע חייב ולא פליגי אלא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעל הבית והשיב לו אין ת"ק סבר אין קום אדוכתך משמע ולא נתן לו רשות לכנוס והלכך פטור ואחרים סברי אין עול תא משמע תניא כמ"ד אין קום אדוכתך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבע"ה ונגחו שורו וכו' פטור אע"פ שנכנס ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרי אבבא וא"ל אין וש"מ אין קום אדוכתיך משמע ונראה לפע"ד דמתניא בהך ברייתא אע"פ שנכנס ברשות מכלל דלא מיירי בדשכיח ב"ה בשוק דהא ודאי שלא ברשות נכנס וליכא נמי למימר דאיירי בדשכיח בביתו ולא בשוק דא"כ למה פטור הא ודאי אין עול תא משמע כיון דאינו שכיח בשוק וכדכתבו התוס' אי נמי אפילו את"ל דקום אדוכתך משמע אף בדלא שכיח בשוקא כלל מ"מ אית ליה רשותא למיעל דמאי הו"ל למיעבד ועוד דרחמנא יהב ליה רשותא למיעל ולמשכוניה וכ"ש לתבוע שכרו כדכתב נ"י ע"ש הרמ"ה אלא ודאי דמיירי בדשכיח ולא שכיח וקרי ליה נכנס ברשות כיון דשכיח נמי בביתי כמו בשוק ואפ"ה פטור דאין קום אדוכתך משמע מכלל דבשכיח ולא שכיח אי לא קרי אבבא וא"ל אין אלא נכנס מעצמו נכנס ברשות הוי וחייב וזהו שלא הזכיר רבינו דקרי אבבא וא"ל אין אלא כתב דבין שהבעה"ב אינו רגיל לצאת לשוק ובין שהורגל לצאת לפעמים בשוק אם פועל נכנס לביתו נכנס ברשות הוא וחייב בעה"ב בנזקיו אם נגחו שורו או נשכו כלבו והכי מוכח להדיא מדברי התו' שכתבו דאי שכיח בשוקא פשיטא דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח ודאי עול תא משמע וברייתא דתניא קום אדוכתיך משמע ע"כ בדשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע עכ"ל זע"פ זה יבואו דברי רבינו על נכון שלא הזכיר בדבריו דקרי ליה אבבא וא"ל אין אלא בנכנס בביתו בלא קריאה כלל ושרי ליה מאריה לב"י שהקשה על רבינו וז"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב והיינו כאחרים עכ"ל דהלא לא אמרו אחרים דחייב אלא בקרי לי' אבבא וא"ל אין דעול תא משמע ובהא לא קי"ל כאחרים אלא קום אדוכתיך משמע ורבינו לא הזכיר דין זה לפי שאפשר דבזמן הוה נשתנה משמעות הלשון כשא"ל אין אי משמע קום אדוכתיך או משמע עול תא אבל בדלא קרי לב"ה אבבא אלא נכנס לביתי בסתם כיון דשכיח ולא שכיח נכנס ברשות היא וחייב ב"ה בנזקיו כנ"ל דעת רבינו והיא מתיישבת ע"פ הסוגיא אבל דעת הרמב"ם פ"י מנזקי ממון קשיא טובא שכתב בנכנס לרשותו לב"ה וקרי אבבא וא"ל אין דקום אדוכתיך משמע ולא חילק בין שכיח ובין לא שכיח אי נמי שכיח ולא שכיח וכך הקשה ה' המגיד ונראה ליישב דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בגמרא לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא וא"ל אין מ"ס אין עול תא משמע ומ"ס אין קום אדוכתיך משמע אינו תירוץ אחד כפי' התו' והרא"ש וכנראה משאר מחברים אלא שני תירוצים הם האחד דמוקי לפלוגתייהו בשכיח ולא שכיח ונכנס לביתו בסתם תירוץ השני דמוקי לפלוגתייהו בדקרי אבבא וח"ל אין וכו' ואין חלוק כלל בין שכיח בשוקא בין שכיח בביתו ולא בשוקא מכל מקום כיון דקאי אבבא וא"ל אין קום אדוכתיך משמע ולשון וקרי אבבא הוא כאילו אמר אי נמי קרי אבבא וכו' ופסק הרמב"ם כתירוץ השני ולכן פסק בסתם דמשמע בין שכיח בין לא שכיח אי קרי אבבא וא"ל אין קום אדוכתיך משמע כנ"ל דעת נכונה וברורה ליישב בו דברי הרמב"ם: ומ"ש וכתב א"א הרא"ש בזמן הזה מנהג פשוט וכו' יש מקשים איך היה מנהג מקודם זה בישראל שלא יכנס אדם לבית חברו שצריך אליו הפך מוסר דז"ל יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ולפעד"נ דלא קשיא כלום דבשכיח בשוקא ודאי אין לאדם הגון ליכנס לבית חבירו משום חשד אשתו וכדתנן בפ' המוכר פירות מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו וכו' זה עושה לו פותחת ומפרש בגמרא דבעה"ב עושה לו פותחת לבורו משום חשד אשתו וכדלעיל בסי' קס"ט:
ושן ורגל אין חייבים וכו' פ"ק דב"ק (דף י"ד) ת"ר ארבעה כללות היה רשב"א אומר וכו' על השן ועל הרגל אינו חייב אלא ברשות הניזק משום דבעינא ובער בשדה אחר. ומ"ש ואצ"ל ברשות המזיק משנה שם (דף ט') חוץ מרשות המיוחדת למזיק ובגמרא דא"ל תורך ברשותי מאי בעי. ומ"ש ומיהו אם התיז אבנים וכו' פ' כיצד הרגל (דף י"ט) וז"ל הרא"ש שם ומסקינן דהתיזה בר"ה והזיקה בר"הי חייב וכו' דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק: ומ"ש או עץ ארוך וכו' ברפ"ק דב"ק כתב הרא"ש ושן ורגל פטורין בר"ה דאורחיה הוא וכו' ונ"מ מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו בר"ה ומקצתו בר"הי ודרסה עליו בר"ה ושברה בר"הי כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין ור"י בר שמואל לא פי' כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות עכ"ל וס"ל לרבינו דכיון דכתב הרא"ש בסוף דבריו דריב"ש לא פי' כן א"כ דין עץ ארוך כדין התיזה בר"ה וכו' וחייב בין בזו ובין בזו אבל תימה דבתוס' שלנו (דף ו' סוף ע"א) בד"ה תאמר בהני לא הזכירו כלל עץ ארוך אלא התיזה בר"ה וכו' אבל בעץ ארוך משמע דפטור כיון דדרסה בר"ה כי אורחה וכל מה שמונח לפניה היא הולכת עליו וכסברא הראשונה שכתב הרא"ש וכן עיקר ודלא כרבינו וכך פסק מהרש"ל פ"ק סי' ד' והאריך ע"ש. ומ"ש וחצר שאינה של שניהם וכו' כל זה שכתב רבינו הוא עולה מתוך הסוגיא אהך ברייתא דארבעה כללות והטעם דבחצר שאינה של שניהם פטור בה שן ורנל משום דבעינן ובער בשדה אחר וליכא וכן כשהיא של שניהם לפירות ולשוורים הו"ל חצר השותפין לגבי שן וליכא ובער בשדה אחר וכן כשהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בו פירות אם הכניס אחד מהם פירות ואכלן שורו של חבירו הו"ל מכניס פירות לחצר המזיק דפטור אבל אם של שניהם לפירות ולא לשוורים לשום אחד מהם אם נכנס שורו של אחד מהם ואכל פירות חברו הו"ל כאילו נכנס לרשות הניזק שלא... הו"ל להכניס לשם שורו כיון שאין לו רשות להכניס שם שורו דלא דמי לר"ה שהרשות בידו להכניס שם שורו וכן כשהיא של שניהם להכניס בה שוורים ולאחד מהם לפירות ג"כ חייב דלגבי שן הו"ל חצר הניזק שהרי אין רשות לשני להכניס בה פירות וא"כ הו"ל לחבירו לשמור שורו שלא יאכל פירות בחצר הניזק ומזה הטעם ג"כ אם הוא של א' מהם לפירות ולא לשוורים ושל שני לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהוא לו לשוורים לאותו שהוא לו לפירות בשן ורגל הו"ל שן בחצר הניזק דהו"ל לשמור שורו שלא יזיק בשן בחצר הניזק אבל אם הזיקו בקרן כגון שנגח לשורו של אותו המיוחד לו לפירות פטור דלגבי קרן הו"ל חצר המזיק כיון שהחצר הוא שלו לשוורים ולא לחברו לשוורים ואם הזיק אותו שהוא שלו לפירות לאותו שהוא שלו לשוורים בקרן חייב דהו"ל לגבי דידיה חצר הניזק ובשן ורגל פטור דלא הו"ל להכניס פירותיו כיון שאין לו רשות אלא לשוורים ולא לפירות והו"ל חצר המזיק: ומ"ש וראובן שהכניס וכו' ר"פ הפרה דכיון שהכניס הפירות שלא ברשות הו"ל שן בר"ה ושן בר"ה פטור אבל אם הכניס הפירות ברשות הו"ל שן ברשות הניזק וחייב: וחצר שהוא של שניהם לשוורים וכו' בפ"ק (דף י"ד) שנינו שום כסף מפרש בגמרא שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דת"ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותם בדמים ומפרש הרא"ש שיכולים להיות בענין אחד כגון חצר של שניהם המיוחד לשוורים לשניהם ולא' מהם לשאר דברים וכו' וכך הם דברי רבינו ודלא כפי' רש"י:
קרן ורגל נקראים אבות וכו' כלומ' אף ע"פ שאין הנאה להיזקן: ומ"ש ל"ש על כלים גדולים וכו' ספ"ק דב"ק (דף י"ו) בלישנא בתרא דר"א אמרינן אפי' קטנים לאו אורחיה הוא וכתב הרא"ש שכן נראה דעת רב אלפס אבל הרמב"ם פסק כלישנא קמא דר"א דפכים קטנים אורחיה הוא:
דרכי משה[עריכה]
(א) ועיין בתשובת מהרי"ק שורש קנ"ג שהאריך בדינים אלו באיזה נזק אדם חייב בנזקי גופו וממונו ובאיזה פטור:
(ב) ודוקא שלא ברשות אבל אם הכניס ראובן פירותיו ברשות ובא שורו של לוי ואכלן שם חייב דמיקרי רשות הניזק לגבי שורו של לוי וכן הוא בגמרא ר"פ הפרה וכ"כ המ"מ פ"א מה' נזקי ממון שחצר המיוחדת לשבים אפי' לפירות או לבהמות ובאו שם בהמות אחרים והזיקו בשן ורגל חייב לשלם דלגבייהו מיקרי רשות הניזק: