בבא מציעא ז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא מאי אית לך למימר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק הכא נמי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מאי ספיקות אילימא ספק בכורות (ויקרא כז, ט) יהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש אלא ספק פדיון פטר חמור וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו מאי הוי עלה דמסותא ת"ש דא"ר חייא בר אבין הוה עובדא בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטה מהא דאמר רב נחמן כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו קדוש אע"ג דלא אפקיה והאמר ר' יוחנן בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו מי סברת במסותא מטלטלין עסקינן גבמסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין ברשותיה קיימא תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו דשנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה מחוי ליה רבי אבהו הובשבועה אלא מתניתין דקתני דפלגי בהדדי ולא קתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת היכי משכחת לה אמר רב פפא ודתפיסי בכרכשתא אמר רב משרשיא ש"מ זהאי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה (רות ד, ז) ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי וקני ומאי שנא מדרב חסדא דאמר רב חסדא חגט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא אמר רבא טאם היתה טלית מוזהבת חולקין פשיטא לא צריכא דקאי דהבא בי מצעי הא נמי פשיטא לא צריכא דמיקרב לגבי דחד מהו דתימא דא"ל פלוג הכי קמ"ל דא"ל מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי:
ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי רשב"ג אומר יחלוקו נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו אמר מר יתקיים השטר בחותמיו וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתני' שנים אוחזין כו' אמר רבא אמר רב נחמן כבמקוים דברי הכל יחלוקו כי פליגי בשאינו מקוים רבי סבר למודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה פליג ואי לא מקיים ליה לא פליג מאי טעמא חספא בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה הא קאמר דפריע ורבי שמעון בן גמליאל סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה יחלוקו נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית
רש"י
[עריכה]אלא מאי אית לך למימר - למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך:
עשירי ודאי - הצריך הכתוב לעשר ולא הצריך לעשר את הספק וכל עשירי שבכאן ספק הן שאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא תשיעי שהפטור אינו מן המנין:
מאי ספיקות - דאמרן לעיל הספיקות נכנסין לדיר להתעשר:
ספק פדיון פטר חמור - טלה שהופרש על ספק פטר חמור שאפילו הוא פטר חמור ודאי אין בטלה זה של פדיון משום קדושה:
עשרה שיין - לאפקועי איסורייהו למשרי להו בעבודה:
עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא - מעשה היה ובא לפני רב חסדא ורב חסדא הביאו לפני רב הונא:
שאינה יכול להוציאו כו' - והאי נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש:
הא יכול להוציאו כו' - בתמיה:
שאינו ברשותו - והא סתם גזילה יכולין להוציאו בדיינין הוא:
במסותא מטלטלין - כגון גיגית:
מקרקעי - דכל היכא דאיתיה ברשות מרי' קיימא דקרקע אינה נגזלת ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה הקדישו הקדש:
בר מערבא - מארץ ישראל:
מחוי ליה - מראה באצבעותיו כלפי מעלה:
בכרכשתא - בגרדין שבשני ראשין שקורין ברניי"ש:
ש"מ - מדקתני עד מקום שידו מגעת קנוי לו:
האי סודרא - של קונה שקונין בו קנין:
כיון דתפיס ביה - מקנה שלש על שלש קרינא ביה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו:
דכמאן דפסיק דמי - וקנייה מקנה והמכר נקנה בו ללוקח ודוקא נקט שלש על שלש דכלי בעינן דכתיב (רות ד) נעלו ובציר משלש אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה:
גט בידה - שנתנו לה:
ומשיחה - שקשור בה בידו אם יש כח באותו חוט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו:
אינה מגורשת - אלמא לאו נתינה היא:
כריתות - הבדלה שיהיו מובדלים זה מזה והרי אגודים הם בחוט זה:
אם היתה טלית מוזהבת - כלומר אפילו היא מוזהבת חולקים:
פלוג הכי - לרוחבה ויהא הזהב לאחד מהם:
קא משמע לן דא"ל כו' פלוג - לאורכה:
שנים אדוקים בשטר - המלוה והלוה:
שלך הוא ופרעתיו לך - והחזרת לי וממני נפל:
יתקיים השטר בחותמיו - קס"ד דהכי קאמר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא הרי הוא בחזקתו:
נפל השטר ליד הדיין - משמע דהכי קאמר: אם מצאו דיין לא יוציאו אותו עולמית מיד דיין ולקמן פריך מאי שנא דיין מאינשי דעלמא וגבי ליה מלוה כוליה. בתמיה:
במקוים - שכתוב בו הנפק שיצא כבר בבית דין והעידו עדים על חתימת ידן וכותבין הדיינין בו שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי:
כולי עלמא לא פליגי דיחלוקו - דכי אמרינן דיתקיים השטר בחותמיו לא למגבי מלוה כולו קאמר אלא למגבי פלגיה ופלוגתייהו כשאינו מקוים רבי סבר אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה ולוה לו מעות צריך המלוה לקיימו בחותמיו ואפילו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיך דכל זמן שאינו מקוים מאן קמשוי ליה שטרא לוה שמודה לו שכתבו הא אמר דפריע אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו אין הלוה נאמן לומר פרעתי הלכך זה ששניהם מוחזקים אי מקיים ליה מלוה בעדות ומשוי ליה שטר מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זה שאדוק בו והרי הוא כשאר מציאה ופליג:
ואי לא לא פליג - שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי:
תוספות
[עריכה]ולא עשירי ספק. אין להקשות איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך במסכת חולין (דף כב: ד"ה איצטריך):
מפריש עליהן עשרה שיין. תימה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם) אמרי' דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים ומה צריך עשרה שיים ותו מאי קא משמע לן מתני' היא הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ותו כיון דאמר מעשרן מה צריך להשמיענו דהן שלו פשיטא כיון דמעשרן דהן שלו דאילו היו של כהן לא היה מעשרן דהוו להו כלקוח דתנן (שם דף נה:) הלקוח והניתן לו במתנה פטור ואי קמ"ל דאע"ג דמעשרן עדיין הם שלו פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא:
מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה. נראה דלא גרסי' והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס ומכל מקום שפיר מוכח בסמוך דבקנין מאי דתפיס כמאן דפסיק דמי כיון דהכא לאחר שבועה נוטל כל מה שהוא תופס אפילו יותר ממחצה והשבועה היא בשביל הטענה ומפני התקנה:
אם יכול לנתקו. נראה דאם היתה ידה פתוחה בשעת שנתן גט לידה ונשארה המשיחה בידו וקפצה ידה בחוזק שאם מושך המשיחה לא יוכל להביאו אצלו שאינה מגורשת שהרי כשנתן בידה קודם שקפצה ידה היה יכול להביאו אצלו והקפיצה לא עשה הוא אלא היא והוה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דאינה מגורשת דלא קרינן ביה ונתן בידה והכא דקאמר אם אינו יכול להביאו אצלו דמגורשת כגון שהיתה ידה קפוצה והוא תחב בידה כל כך בחוזק שאם ימשוך המשיחה לא יביא הגט אצלו ור"ת (נמי) פירש אם הגט כבד כל כך שאם רוצה למשוך הגט אליו תנתק המשיחה מגורשת ומיירי בידה פתוחה ולא קפצה ולא עשתה שום דבר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מא א מיי' פי"ב מהל' בכורים הלכה כ"ג, סמ"ג עשין קמו:
מב ב מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה כ"ד, סמ"ג עשין קלב, טור ושו"ע חו"מ סי' שנ"ד סעיף ו', וטור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ח סעיף ו':
מג ג מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה כ"ג, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ח סעיף ו', [ רב אלפס כאן, ובב"ק פ"ד דף כ. ]
מד ד ה ו מיי' פ"ט מהל' טוען ונטען הלכה ט' והלכה י, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ח סעיף ג':
מה ז מיי' פ"ה מהל' מכירה הלכה ז', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ה סעיף ד':
מו ח מיי' פ"ה מהל' גירושין הלכה ט"ז, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ח סעיף ב':
מז ט י מיי' פ"ט מהל' טוען ונטען הלכה י', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ח סעיף ג':
מח כ מיי' פי"ד מהל' מלוה ולוה הלכה י"ד, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף ט"ו:
מט ל מיי' פי"ד מהל' מלוה ולוה הלכה י"ד, וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ב סעיף א':
ראשונים נוספים
ובהדיא בבכורות פרק אחרון אמר רבא מנין הראוי פוטר.
מאי הוי עלה דמסותא ת"ש מהא דאמר רב [נחמן] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש.
הא יכול להוציאו אע"פ שלא הוציאו קדוש. ומקשי' עלה והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהן אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וקי"ל דלא מקשינן לא ממשנה ולא מברייתא ולא ממימרא אלא אם היא הלכה. ועוד לא דחאוה להא דר' יוחנן אלא פירקו על דבריו ואמר מי סברת מסותא מטלטלא היא וקשיא עליה הא דר' יוחנן לא כי קאמר רב [נחמן] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין וכו' האי ממון קרקע הוא וכיוצא בו האי מסותא מקרקעא הוא דקי"ל קרקע אינה נגזלת ולעולם ברשותיה דמרא קיימא הלכך אם יכול להוציאה בדיינין ברשותיה קיימא ושפיר קא מקדיש. האי דקתני שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה ובשבועה אוקימנא בשאדוקין בטלית עצמו ומתני' דקתני חולקין הטלית שני חצאין ונוטל כל אחד חציה בשאדוקין בנימין שבקצותיה והן הנקראים כרכשתא. ופשוטה היא.
דייק רב (אשי) [משרשיא] מינה מדקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת ש"מ דהאי סודרא כיון דתפיס ביה ג' אצבעות על ג' אצבעות הרי הוא קנין לתופסן ואע"ג דלא פסיק כמאן דפסיק דמי ולא אמרי' עד דמשיך ליה כוליה לא קני ליה אלא אע"ג דלא משיך ליה לכוליה קני לההוא דתפס וכן הלכה.
אמר רבא אם היתה טלית מוזהבת והזהב קרוב לגבי חד ברחבה של טלית ואם יחלקוה לרחבה לשני חצאין יבא הזהב בחלקו של אחד יכול האחד לומר זה שבינינו לאורכה נחלקה כדי שנחלק בטלית ובזהב והדין עמו:
ת"ר שנים אדוקין בשטר כו' אסיק' בשטר מקוים דברי הכל יחלוקו. ושאינו מקוים ומלוה אמר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך היה ופרעתיך ונתתי לך [וממני נפל] אם נתקיים בחותמיו יחלוקו דברי ר' דרבי קסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וקי"ל כרבי.
מחוי ר' אברהם ובשבועה. פי' הרב אב ב"ד דלעד מקום שידו מגעת מחוי שעל השא' מאי קמ"ל מתני' היא דקתני חולקין בשבוע' ומה לי תפיסי בכרכשתא מה לי אדוקין בה על השאר כשם שחולקין בזו כך חולקין בזו וכלם בשבוע' וכן נרא' דודאי על מה שבידו מחוי אבל בה"ג כתו' מחוי ר' אבהו ובשבועה חולקין את השאר וכן דעת הרמב"ם בפ"ט מה' טוען ונטען:
מחוי ר' אבהו ובשבועה: כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' טוען ונטען ה"ט) השאר נוטלים בשבועה. ונראה לי שהוא ז"ל למדה מדאמר רב אשי האי סודרא אי אית ביה ג' על ג' כמאן דפסיק דמי, ולא בעינן עד (דמשייר) [דמשיך] ליה, דאלמא כמאן דפסיק לגמרי חשבינן ליה, ובדפסיק לגמרי לא משביעין ליה עליה. ואינו מחוור, דאם כן (ל)ר' אבהו מתניתין אתי לאשמועינן. ועוד דהא טעמא דמתניתין משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, ואפילו במאי דתפסי בידייהו איכא למיחש להכי. והנכון דאפילו מאי דנקטי בידייהו קא מחוי דאין נוטלין אלא בשבועה, והא דרב אשי הכי קאמר, כיון דלא פליג בה אידך ולא [י]הבינן ליה כוליה למאן דתפיס ביה, כמאן דפסיק דמי, דאלו השאר חברו חולק עמו, ומיהו בשבועה כר' יוחנן.
האי סודרא כיון דאית ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי: איכא מאן דדייק מהא, דאי בעי [מקנה] למפסק ולישקול, שומעין לו, מדאמרינן הכא דכמאן דפסיק דמי. וליתא כלל דהכי קאמר כמאן דפסיק דמי על מנת להחזיר, דקנה על מנת להקנות הוא, וכדאמרינן בנדרים בפרק השותפין (מח, ב), ורב נחמן אמר קנה על מנת להקנות קנה, דהא סודרא קנה על מנת להקנות הוא וקני. ואף על גב דאמר ליה רב אשי, ומאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס לה לא מיתפיס, רב אשי ספוקי מספקא ליה, ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב נחמן, ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב אשי, ומאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן. ועוד דקיימא לן קנה על מנת להקנו תקנה, ואמרינן נמי בקדושין בריש פרק קמא (ו, ב) גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, בכלהו קנה, לבר מאשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא חליפין קנה על מנת שתחזירהו לי הוא. והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג', כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מכירה ה"ז), שאלו יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי. נראה שדקדק אותה מדרב חסדא, דאמר גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת. וליתא, דהתם הא אסיקנא טעמא, משום דבעי נתינה וליכא, אבל הכא דנתינת כלי בעינן, הא ליכא.
הא דרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו וכו': כתבתיה בגטין פרק הזורק (עח, ב ד"ה גט) בסייעתא דשמיא.
אילימא ספק בכורות יהיה קדש אמר רחמנא וכו': וזה שמא כבר קדוש ואם תאמר ספיקא הוא ושמא אינו קדוש הא אמרת עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק דודאי פטירי ועישורא בתרא אם יש גורן אחר יעמדו עד הגורן ואם לאו הרי הן כמי שאין לו אלא תשעה והוא דלאו בני עשורי נינהו וכולהו אמאי פטירי מעישור. הראב"ד.
ישראל שיש לו עשרה ספק פדיון פטרי חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו: וטעמא דמילתא משום דאפילו ודאי פדיון פטר חמור מותר הוא בהנאה לישראל אלא שהוא ממונו של כהן הילכך השתא דהוה ליה ספק אוקי ממונא בחזקת מאריה והרי הוא ממונו של ישראל כשאר טלאים שלו ולפיכך מעשרן והן שלו. ובמסכת בכורות אמרינן דמשכחת לה אפילו בודאי פטרי חמורים כגון ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים והורישם לבן בתו כהן שאותו כהן חייב לפדותן שכבר נתחייבו ברשות ישראל ואלו פדאן הרי הפדיונות שלו ואם מת הכהן והורישן לבן בתו ישראל הרי ישראל זה עומד במקומו של כהן דיורש כרעא דמוריש הוא ופודה אותם בעשרה טלאים מן הדיר שלו ואחר כך מעשרן והן שלו. מפי רבינו. הריטב"א.
מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו: הקשו בתוספות דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים. ותו קשה דמאי אתא רב נחמן לאשמועינן מתניתין היא. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דסלקא דעתך לא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר שלו אלו העשרה שיין שהוא מפריש כיון דבחד הוי סגי קמשמע לן רב נחמן דהרשות בידו להפריש עשרה והם שלו אף על פי שפוטר את אלו העשרה מן המעשר והיינו דקאמר והם שלו כל העשרה ואין צריך ליתן כלום לכהן. מורנו הרב נר"ו.
מאי הוי עלה דמסותא תא שמע וכו': איכא למידק מאי דיוקא דקא מדייק הא יכול להוציאו וכו' הא רב נחמן בהדיא קאמר לה. ותו כיון דמרבי יוחנן קא מקשה לרב נחמן מאי מי סברת דקאמר דמשמע דאפשיטות דמסותא קאי כאן במקרקעי כאן במטלטלי הוה ליה למימר. ותו כיון דפשיטא ליה למקשה מדרבי יוחנן דכל מידי דלאו ברשותיה לא מצי לאקדושיה מאי קא מיבעיא ליה לעיל. ולקושיא בתרייתא הדין איכא למימר דלא דמיא דרבי יוחנן לבעיין דטלית דהתם תרווייהו אדיקו בטלית וכל חד מינייהו אית בידיה פלגא ומשום הכי איכא למיבעי אי מצי לאקדושה כולה הואיל ופלגא בידיה אבל דרבי יוחנן גזלה ליתא בידא דנגזל כלל ומשום הכי פשיטא למה דאין יכול להקדישה ואף על גב דלמפשט בעיין דטלית אייתינן לעיל ההיא דמסותא ומסותא אין הבעלי דינים אדוקים בה כלל לאו למימרא ששני הנושאין שוין הן אלא לומר שחמור כח הקדש שאפילו כשאינם אדוקים בהן ואינה ברשותו חייל הקדש. ועוד מסותא ליתא בידא דחד מינייהו ולית לחד מינייהו זכייה בגווה טפי מחבריה ומשום הכי מצי לאקדושה אף על גב דליתא בידיה ומשום הכי לא מצי למפשט בעיין דטלית ומסותא מדרבי יוחנן משום דטלית תרווייהו אגידי ביה ומסותא לא הוי חד מינייהו תפוס בה כלל ודרבי יוחנן חד מינייהו תפיס בה והויא ברשותיה אבל השתא דבעי למפשט דינא דמסותא מדרבי יוחנן דמשמע דמסותא הויא ברשותא דחד כמו גזלה פריך שפיר והאמר רבי יוחנן. ולקושיא תנייתא איכא למימר דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשלא מידי ולא קשיא ליה אלא מחמת פשיטותא דבעי מפשט.
וכדי שתבין זה התירוץ על מתכנתו יש לך לדעת ששלשה אופני דיוקא יש. או מן הקצה אל הקצה. או מן הקצה אל האמצעי. או מן האמצעי אל האמצעי. ונשים משל בנדון דידן או נאמר שמה שאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל בין קרקע בין מטלטלין והדיוק שמדייק הא יכול וכו' הוא כולל גם כן. או שכל ממון שאינו וכו' הוא כולל כנזכר והדיוק הוא פרטי דוקא בקרקע ובזה הקדישו הקדש וזהו מן הקצה אל האמצע או נאמר שאף על פי שמאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל לא איירי אלא בפרט אחד דאין למדין מן הכללות ואם כן גם הדיוק שאנו מוציאין הוא בפרט עצמו ובזה הוא מבואר דלא פליגי אהדדי שאנו יכולין לומר שהדיוק הוא מן הקצה אל האמצעי ומאי דקאמר כל ממון וכו' אף על פי שהוא כולל קרקע ומטלטלין הדיוק הוא בקרקע בלבד ורבי יוחנן לא איירי אלא במטלטלין ולא בקרקע או נימא דבין כללא דקאמר בין דיוקא דיליה לא הוו אלא בקרקע ורבי יוחנן במטלטלין קאמר. הא קמן דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשיא מידי וקושיא לא הויא אלא לפושט דבעי למפשט מסותא מדרב נחמן שבהכרח דינו שאין צריכין להיות שוין כיון דבעי למפשט מינה אמנם אנו רואין שמסותא מטלטלי הויא ממאי דבעי למפשט ממסותא להקדישה כי לא תקפה דטלית ואם כן עכשיו תהיה הקושיא עצומה לפושט היכי מצית אמרת דבמטלטלין אף על פי שאינה ברשותו הקדישו הקדש והאמר רבי יוחנן וכו'. והפושט השיב ההקדמה שהנחת אינה צודקת מסותא קרקע הויא ורבי יוחנן איירי במטלטלין.
ואם תעיין במה שאמרנו תמצא הקושיא הראשונה מתורצת וזה שאם הקושיא היתה ממימרא למימרא לא היה צריך לדיוק אבל אין הקושיא אלא לפושט דבעי למפשט מדרב נחמן למסותא שמאחר שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש ולפי שלענין מסותא אין אנו צריכין לשלא יהיה קדוש אלא שיהיה שאינו יכול להוציאו בדיינים לפי שאינן תפוסין בו לזה לא שם אלא תנאי אחד והוא שיביא ראיה שהיא שלו אבל אין הכי נמי שהפושט יודה שצריך שיהיה הדבר ברשות מי שהקדישו רצה לומר שלא יהיה ביד האחר ואם כן בזה יצאנו מן הקושיא הראשונה. ועתה נתן מציאות לזה הדיוק ונאמר דהכי קאמר אין הכי נמי שלזו שבכאן די מה שהבאת אבל עם כל זה היה לך לפרש דבריך בשלמות דלא לשתמע מינייהו שני משמעיות ומהאחד ימשך הדין מוטעה והוא הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש והאמר רבי יוחנן וכו'. מהר"י אבוהב.
וזה לשון מ"ה נר"ו: מאי הוי עלה דמסותא וכו'. עד מי סברת וכו'. איכא עלה דהאי סוגיא תמיהי טובא. חדא דהאי מסותא אגב גררא מייתי לה הכא ואעיקר בעיין דטלית דהקדישה בלא תקפה הוה ליה למבעי מאי הוי עלה. ותו היכי אסיק אדעתיה דמסותא מטלטלי והא סתם מסותא מקרקעי. ותו בלאו האי פשיטיתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן ומשמע מהכא דמשום דפשיט מדרב נחמן פריך ליה מדקא משני מי סברת וכו' ותו כיון דידע תלמודא האי מימרא דרבי יוחנן אמאי לא פשיט מינה בעיין דלעיל דטלית ומה שכתבו בתוספות בתירוץ קושיא זו נראה לי דוחק. ותו דבעיין דהקדישה בלא הקפה דטלית לא ידעינן מאי הוי עלה.
ויש ליישב דאי לאו פשיטותא דהכא לא קשיא מדרבי יוחנן אדרב נחמן דאיכא למימר דרב נחמן איירי במקרקעי או בפקדון והיינו דקאמר כל ממון דכל מקום דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ומשום הכי אם יכול להוציאו בדיינים מוקדשת ודרבי יוחנן איירי במטלטלי ומשום הכי אפילו יכול להוציאו בדיינים אינה מוקדשת אבל השתא דפשיט מינה ההיא דמסותא משמע דאיירי רב נחמן במטלטלי וכיון דאתינן למפשט בעיין דלעיל דטלית ממסותא משמע דבמסותא מטלטלי עסקינן ועוד דאתינן למפשט נמי מההיא דבכור משמע דכולהו במטלטלי איירי והשתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן.
והא דלא פשטינן בעיין דטלית ולא דמסותא מדרבי יוחנן היינו משום דטלית איירי דתפיסי תרווייהו וכיון דתפיס בה והקדישה איכא למימר דחייל הקדש אכולה ומסותא נמי לא תפיס לה חד מינייהו ואיכא למימר נמי דחייל הקדש עלה כיון שאין כנגדו תפוס אבל דרבי יוחנן גזל ולא נתייאשו וכו' כולה בידא דחד ולפיכך לא מצי אידך לאקדושה והשתא ניחא דקאמר תלמודא מאי הוי עלה דמסותא דבשלמא בעיין דטלית איכא למימר כיון דתפיס בה חייל הקדש אבל מסותא לא תפיס לה ואמאי פרשי רבנן ומשום הכי בעי עלה דמסותא והשתא דפשטינן מררב נחמן דטעמא משום שאינו יכול להוציאו בדיינים ממילא אפשיטא בעיין דטלית שהרי אינו יכול להוציאו בדיינין ומדרבי יוחנן פשטינן דעדיפא מינה כיון דמטלטלי נינהו אפילו יכול להוציאו בדיינים לא מצי לאקדושינהו והשתא ניחא דקאמר מי סברת וכו' כלומר וכי בשביל דאתינן למפשט בעיין דטלית ממסותא סברת דבמסותא מטלטלי עסקינן וכו' עד כאן.
ופשטה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש. פירש רש"י והא מסותא נמי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הוא ולא קדשה. עד כאן. פירוש לפירושו דאף על גב דשתק חברו בשעה שהקדישה כיון דבשעה שבא להקדישה היה ממון שלא היה יכול להוציאו בדיינים גזרת הכתוב שאין אמירתו כלום ולא חייל עליה הקדש ולפי זה הא דפרשי רבנן מינה היינו משום מדת חסידות או משום דלא שמיעא להו הא דרב אבל אנן כי הא דרב קיימא לן. ולענין בעיין דהקדישה בלא תקפה יש לומר דהא נמי תפשוט מהא דרב דכיון דאין זה יכול להוציאו אינו יכול להקדישו ושתיקת חברו לא מעלה ולא מוריד וכן פירשו רבותינו בעלי התוספות וכן עיקר. הריטב"א ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: ומסקנא דאי אקדשה חד מינייהו מקמי דאתת לידא דחד מינייהו לא קדיש כיון דאינו יכול להוציאו בדיינים. מיהו אי תקפה חד מינייהו ואידך אישתיק אף על גב דצוח לבסוף מיחזי למימר דאי אקדיש האי דתקפה קדיש וצריך עיון.
ואי יכול להוציאו בדיינים אף על גב דאכתי לא אפקיה ברשותיה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש. ודוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי משום דברשותא דמאריה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש אבל במטלטלי אף על גב דיכול לאפוקי מיניה דגזלן בדיינים דהוא גברא דצאית דינא ואיכא סהדי דגזליה אי אקדשיה מקמי דליפקיה מיניה אינו קדוש כדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם וכו'. וכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים כגון דלא צאית דינא או דליכא סהדי אפילו קרקע אי אקדשיה לא קדיש בין אקדשיה גזלן בין אקדשיה נגזל.
ובמטלטלי דלא כפריה כגון פקדון וכל דזימי ליה בדאיתיה בעיניה אי אקדשיה מאריה הרי הוא קדוש ואי נמי היכא דהדר גזלן בתשובה ואמר ליה לנגזל מהדרנא לך מאי דגזלתי מינך אי אקדשיה נגזל באפי גבאי ואמר ליה לגזלן באפי גבאי הרי זה לעניים אף על גב דליתיה בעין אינו יכול לחזור בו דכמעמד שלשתן דמי דיד גבאי כיד עניים הוא ואינו יכול לשנותה למצוה אחרת דכמי שבאה גזילה ליד גבאי דמי. מיהו במלוה כיון דלהוצאה ניתנה איכא מאן דאמר דאי אקדשיה מלוה לא קדשיה כיון דליתא בעין דכדבר שלא בא לעולם דמי ואי אקדשיה קמי לוה וקמי גבאי דהוה מעמד שלשתן אפשר לומר דקדשה ואף על גב דליתא למלוה בעין כדאמרינן גבי ההוא גברא דתקע ליה לתבריה בפרק ארבעה וחמשה והא ההוא לא הוה בעין וכיון דאקדיש קמי גבאי כמעמד שלשתן הוא וכן נמי בגזלן שרצה להחזיר גזילתו אף על פי שאין הגזילה בעין. (חסר כמו שלשה שורות).
שנים אדוקים וכו': פרישנא לעיל דמשום הכי קתני אדוקין ולא אוחזין משום דאדוקין משמע אדוקין בגוף הטלית ואוחזין משמע דתפיסי בכרכשתא אלא דתלמודא לא אסיק אדעתיה הכי ופריך אלא מתניתין היכי משכחת לה. מ"ה נר"ו.
מחוי רבי אבהו ובשבועה: פירש הרב אב ב"ד דלעד מקום שידו מגעת מחוי שעל השאר מאי קמשמע לן מתניתין היא דקתני חולקין בשבועה ומה לי תפיסי בכרכשתא מה לי אדוקין בה על השאר כשם שחולקין בזו כך חולקין בזו וכולם בשבועה. וכן נראה דודאי על מה שבידו מחוי. אבל בהלכות גדולות כתוב מחוי רבי אבהו ובשבועה חולקין את השאר וכן דעת הרמב"ם בפרק ט' מהלכות טוען ונטען. הרמב"ן והר"ן.
והרמ"ך כתב וזה לשונו: היו שניהם חולקין בכרכשין חולקין בשוה בשבועה לרמב"ם ומגלגל כל אחד מהם על חברו שכל מה שנטל כדין נטל. היכא דחד מינייהו תפיס ביה תילתא וחד מינייהו תפיס ביה ריבעא כתב הרמב"ם ז"ל את זה נראה שסובר שאינן משביעין זה את זה שבועה חמורה על מה שתופסין בידיהם כל אחד מהם אלא על השאר שבא לכלל חלוקה הוא שנשבעין שבועה בנקיטת חפץ בתקנת חכמים. מיהו מסוגיא דשמעתא ומלישנא דמרנא זצ"ל מיחזי דכי היכי דמשתבע שבועת תקנת חכמים על מאי דלא תפיס הכי נמי משתבע על מאי דתפיס והכי אמרינן ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא וקתני ישבע ומשני שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא וכו' אלמא דאפילו במאי דתפיס משתבע בתקנתא דרבנן. ע"כ.
אלא מתניתין היכי משכחת לה: ואם תאמר משכחת לה שפיר כגון דתפסי לה בצמצום האי מחצה והאי מחצה ובשלמא לספרים דגרסי והשאר בשבועה ליכא לפרושי מתניתין הכי דקתני זה ישבע וכו' ואי תפסי לה בצמצום ליכא שארא. אבל לספרים דגרסי מחוי רבי אבהו ובשבועה דמשמע דנשבע אפילו אמאי דתפיס הא שפיר משכחת דתפסי לה בצמצום. ויש לומר דאם כן יחלוקו מאי למימרא וכי תימא דחדושא משום שבועה יש לומר דבשלמא היכא דאיכא שארא מיגו דנשבע אשארא נשבע נמי אמאי דתפיס אבל אי ליכא שארא שבועה זו למה אי נמי. אפילו היכא דליכא שארא נשבע אמאי דתפיס כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וכו' והכא איכא למימר לא אפשר לצמצם ואם כן היכי משכחת לה. האי דקאמר אלא מתניתין דקתני וכו' נראה לי דהכי פירושו לפי גירסת הספרים דגרסי מחוי רבי אבהו והשאר בשבועה אי אמרת בשלמא דאמאי דתפיס נמי בעי לאשתבועי היינו דמשכחת לה למתניתין דקתני זה ישבע וכו' כגון דתפסי לה בצמצום ויחלוקו בשבועה אלא אי אמרת דלא קאי שבועה אמאי דתפיס אלא אשארא אם כן מתניתין דקתני זה ישבע היכי משכחת לה הא ליכא שארא ומשני אפילו הכי משכחת לה דתפיסי בכרכשתא ומשום הכי בעי לאשתבועי ולפי שיטתו תירץ לו אבל קושטא דמילתא דאמאי דתפיס נמי בעי לאשתבועי. מורנו הרב נר"ו.
וזה לשון ה"ר יהונתן: זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו'. כלומר ואם האחד תופס ברביעית הטלית והשני בשלישיתו כל אחד במה שתופס בידו מוחזק הוא והמוציא מחברו עליו הראיה והשאר מן הטלית בין ידו של זה לידו של זה חולקים בשוה ובשבועה אף על פי דחשבינן למה דתפס בידיה דדיליה הוא אפילו הכי מצריכינן להו שבועה על מה שבידו נמי כדמשבעינן להו נמי על מה דביני ביני כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותופס וכו' אלא מתניתין וכו' משנתנו שאינו מפרש זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו' כדמפרשינן כברייתא שמע מינה דחולקין כל הטלית בשוה היכי משכחת לה ומשני דתפיס ליה בכרכשתא פירוש בציציות שבראשי הטלית שאין אחד מהן מוחזק יותר על חברו כלום ומשום הכי פלגי ליה כל הטלית בלא שבועה והוא הדין דהוה מצי למימר דמיירי כגון שהיה אחד תופס עד חציו האחד והשני עד חציו האחר אלא משום דהוי מילתא דלא שכיחא שיתפוס כל אחד ואחד בידו עד חציו בצמצום לא פחות ולא יותר ומשום הכי לא תריץ הכי. עד כאן.
כמאן דפסיק דמי: פירוש וקונין בו ואף על פי שלא הגביה כל הבגד ובלבד שתפס בכל השלש על שלש דהא מאי דתפס בלחוד הוא כמאן דפסיק. ומיהו האי סודרא במתנה על מנת להחזיר הוא ואם רצה הלה להפסיקו אינו רשאי והכי מוכח בנדרים דאמרינן אמר רב נחמן קנה על מנת להקנות וכו' אמר רב אשי ומאן לימא לן דהאי סודרא וכו' דאלמא לרב נחמן אי תפיס ליה לא מתפיס והתם כרב נחמן קיימא לן דהכין סוגיא בפרק קמא וקידושין ועוד דרב אשי בלשון דילמא הוא דקאמר מאן לימא לן ולא שבקינן מאי דפשיט ליה רב נחמן משום מאי דמספקא ליה לרב אשי שכן מסורת הגאונים דכל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה הלכה כמאן דפשיטא ליה הילכך קונין בטלית שאולה אבל בטלית חברו אין קונין כיון דסודרא ומתנה הוא וכמאן דפסיק דמי. וכן כתבו התוספות. הריטב"א.
ומאי שנא מדרב חסדא: פירוש בשלמא אי בעינן שיהיה כולו ביד מקנה כדכתיב שלף איש נעלו וגו' ושאני מתניתין דהא דנוטל עד מקום שידו מגעת היינו משום דאיכא נמי שבועה בהדי תפיסה היינו דרב חסדא אבל השתא דאמרת שמע מינה וכו'. מאי שנא מדרב חסדא וכו' אם יכול לנתקו וכו' הוה מצינא לפרושי דכיון דנתן בידה וקפצה ידה ואינו יכול לנתקו דהוי גט ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם לאו מידי יהב לה איהו והיינו דקאמר הכא אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו דמשמע בכל גוונא. והתוספות דחו פירוש זה דכיון דמשיחה בידו ובשעה דיהיב לה היתה ידה פתוחה והיה יכול להביאו אצלו ליכא נתינה כלל והשתא דקפצה ידה היא גרמה הנתינה ולא הוא וליכא נתינה כלל. מ"ה נר"ו.
ובגליון תוספות כתוב: ונראה דלא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא גרע מעקמה ליה חרציה ושלפתיה מאחוריו דכשר בפרק הזורק. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו. פירוש שאם ימשוך החוט להביא הגט אצלו או יביאנו כולו אצלו או יקרענו אינה מגורשת ואם לאו שלא יוכל לנתקו אצלו הוא מחמת דקות המשיחה בלא שתחזיק בו האשה אבל אם היה יכול להביאו אצלו בשלא תחזיק בו ומפני שהחזיקה בו הוא שאין יכול לנתקו ולהביאו אצלה אינה מגורשת והכי קאמר אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו כשלא תחזיק בו האשה אינה מגורשת ואם לאו מגורשת.
ור"י כתב שאפילו אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מפני שהחזיקה האשה בגט מגורשת כיון שברצון הבעל הגיע הגט לידה והיא קפצה ידו מתוך כך כאלו ברצונו תפסה דמי והרי היא מגורשת. וכתבו בתוספות דאף על פי כן לא סמך רבינו בזה למעשה והורה שיתן הבעל הגט לאשה ליד פתוחה ולא תחזיק בו עד שיתרוקן לגמרי מידו של בעל כדי לחוש לדברי רבינו תם ומסתברא דבהא ודאי לדברי הכל היא דכל שהבעל תופס בגופו של גט ויכול לנתקו אצלו אינה מגורשת ואף על פי שהוא מחמת כח האשה וכיון דכן צריך ליתנו לה ביד פתוח. עד כאן.
תנו רבנן שנים אדוקים בשטר: פירוש נקט אדוקים מפני שאין גופו ממון אלא לראיה שלו והתפיסה שבנייר אינה אחיזה לגבי השעבוד אלא לא שייך ביה שפיר לשון אוחזין דלעיל ומיהו זימנין דנקטי לישנא דאדוקים בעלמא כדאיתא המלוה והלוה פירוש דבדידהו איכא לפלוגי היכי פלגי לה לשעבודא דשטרא דשייכי ביה דאלו לאיניש דעלמא לא מהני אלא לניירא בעלמא ודינם בזה כמו בטלית.
ולוה אומר שלך הוא ופרעתיך וכו': והוא הדין דיכול למימר כתבתי ללות ולא לויתי אלא דבעי לאוקמא בשטרי אקנייתא דמשעת קנין שעבוד נפשיה. הריטב"א.
ומ"ה נר"ו כתב שלך הוא ופרעתיו לך כיון דלית ביה הנפק הוה מצי למטען מזוייף אי נמי כתבתי ללות ולא לויתי אבל לא עביד איניש דטעין מילתא דאי אתו סהדי ומקיימי סהדותייהו הוחזק כפרן אבל השתא דטעין פרעתי אפילו יתקיים השטר לא נמצא כפרן דאימר קושטא קאמר ואישתלויי אישתלא שטרא ונשאר ביד מלוה. עד כאן.
יתקיים השטר בחותמיו: קשיא לי דהכי הוה ליה למימר יתקיימו תותמות שטר דלישנא משמע יתקיים השטר על ידי עדים החתומים בו ומשום הכי הוצרך רש"י לומר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא זה. ונראה לי דנקט יתקיים השטר בחותמיו. לאשמועינן דאם אפשר לקיים השטר על ידי חותמיו ממש עדיף טפי ממה שיעידו אחרים על חתימת העדים. מ"ה נר"ו.
ולית ליה לרבי שנים אוחזין: כלומר נהי דרבי לא חייש לפירעון כי מקיים ליה מכל מקום אמאי לא זכי ליה בחצי השטר ושעבודו מדין מציאה דאף על גב דאיניש בעלמא לא זכי בשטר אלא בכתיבה ומסירה לאו גופיה ממון. הריטב"א ז"ל.
הקשה הרא"ש ודילמא כרבי יוסי סבירא ליה כיון דאיכא ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ולא דמי למתניתין דמתניתין ליכא ודאי רמאי. ותירץ דאי כרבי יוסי לא הוה ליה למימר יתקיים אלא יהא מונח דדילמא יתקיים השטר ויגבה הרמאי. וקשה לי עלה דלא הוה ליה לאקשויי ממתניתין דמה ענין מתניתין להאי דאיכא ודאי רמאי. ויש לומר לפי שיטתו דפריך מה נפשך אי דמיא למתניתין אמאי ליגבי כוליה ואי לא דמיא למתניתין היכי אמרת יתקיים בחותמיו יהא מונח מיבעי ליה. והנכון בזה דדמיא למתניתין ממש דאימר פרע מחצה והוו אזלי לגבי סופר למכתב אגביה דפרע מחצה ואירע שתפס עמו הלוה ומשום דכל חד חזי לחבריה דטעין כולה שלי טעין איהו נמי הכי כדי שיבאו לידי חלוקה דהכי הוה קושטא דמילתא והשתא ליכא ודאי רמאי ודמיא שפיר למתניתין. מורנו הרב נר"ו.
מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו: והוה מצי לאפלוגי בעלמא בלא נפל אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דהכא דשניהם אדוקים בו יחלוקו ולא הוה מצי לשנויי טעמא דרבי משום דלא חייש לפירעון כמו רבי יוסי דמכל מקום מכח תפיסה שגם הלוה אדוק בו יש להחזיק בו את הלוה כמו כן. מהר"י כ"ץ ז"ל.
מאי טעמא חספא בעלמא: ואם תאמר דהא מסתבר טעמיה דרבי ולרבי שמעון בן גמליאל הוה ליה לתרוצי טעמיה ברישא דהכי אורחיה דתלמודא אף על גב דרבי שמעון בן גמליאל מיתני לבסוף. ויש לומר דאדרבה לרבי צריכינן למיהב טעמא דקיימא לן קיים שטרות דרבנן דמן התורה שטר גמור הוא. מ"ה נר"ו.
אין צריך לקיימו: הא דאמרינן אין צריך לקיימו ולא מהימן למימר פרוע במיגו דמזוייף משום דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' אלא דחכמים הצריכו קיום אחר שנתקלקלו הדורות ודוקא היכא דטוען מזוייף צריך קיום אבל בטענה אחרת במיגו דמזוייף לא מהימן דזיוף לא שכיח. הרא"ש ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלוה ולוה שהיו שניהם אדוקים ותופסים בשטר חוב האי אמר פרעתיך ואידך אמר לא פרעתני ומנאי נפל אי שטרא מתקיים בחותמיו יתלוקו. ואי לא מתקיים אי קא מודה ליה לוה דודאי איחייב ליה וכתב ליה האי שטרא והשתא הוא דפרעיה יתקיים בחותמיו נמי ויחלוקו. ואי לא מקיים ליה דליכא סהדי לקיומיה לחתימות ידא דסהדי דשטרא לא גבי ביה מידי ומשתבע היסת דפרעיה ונראה לומר דמותבינן לשטרא בידא דשליש עד דטרח מלוה וחזי אי לישכח סהדי לקיומיה.
מיהו לא יהבינן ליה בידא דמלוה דילמא הדר טרח ומקיים ליה וגבי ליה כוליה וכן נראה לומר נמי אף על גב דאין הלוה מודה בשטר שכתבו היכא דאפשר לקיימו יחלוקה ובשבועה כתקנת חכמים דזה נשבע שלא פרע פחות מחציה וזה נשבע שאין לו לגבות פחות מחציה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם לא קיימו ישבע הלוה היסת ופטור להרמב"ם ואם קיימו המלוה אחר כך בבית דין הרי הוא כשאר שטרות וגובה בו על כרחו. מכאן למדנו שאף על פי שהלוה נשבע היסת לבטל שטרו של מלוה אין המלוה חייב להחייר לו שטרו ולכשיקיימו אפילו אחר זמן מרובה יגבה בו חובו. עד כאן.
רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו: איכא למידק אמאי לא פליג בלישנא דתנא קמא וליתני יחזיר למלוה. ויש לומר דטעמיה דתנא קמא משום דכיון דנפל איתרע ומשום הכי פליג עליה רבי יוסי ואמר הרי הוא בחזקתו. ולא חייש רבי יוסי לפירעון פירוש בשלמא אי טעמיה דרבי יוסי משום דלא עביד איניש דפרע גו זימניה לא קשיא מדידיה לדידיה דהכא במאי עסקינן בשטר דלא מטא זימניה.
ואם תאמר אי לא מטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן. ויש לומר חדא דנפל. ותו דילמא איתרמי ליה זוזי ופרע ואלו אידך ברייתא דנתאלמנה או נתגרשה מטא זימניה ולפיכך חייש רבי יוסי לפירעון והיינו טעמא דרבי יוסי בעודה תחתיו דהוי בגו זימניה וטעמייהו דרבנן כיון דנפל אימר צררי אתפסה אבל השתא דאמרת דלא חייש רבי יוסי לפירעון כלל קשיא ומשום הכי הוצרך רש"י ז"ל לתת טעם כולל לרבי יוסי דשטר פרוע לאלתר זהיר ביה למקרעיה. מ"ה נר"ו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה