שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף ז

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ז עמוד א[עריכה]

אילימא ספק בכורות יהיה קדש אמר רחמנא וכו':    וזה שמא כבר קדוש ואם תאמר ספיקא הוא ושמא אינו קדוש הא אמרת עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק דודאי פטירי ועישורא בתרא אם יש גורן אחר יעמדו עד הגורן ואם לאו הרי הן כמי שאין לו אלא תשעה והוא דלאו בני עשורי נינהו וכולהו אמאי פטירי מעישור. הראב"ד.

ישראל שיש לו עשרה ספק פדיון פטרי חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו:    וטעמא דמילתא משום דאפילו ודאי פדיון פטר חמור מותר הוא בהנאה לישראל אלא שהוא ממונו של כהן הילכך השתא דהוה ליה ספק אוקי ממונא בחזקת מאריה והרי הוא ממונו של ישראל כשאר טלאים שלו ולפיכך מעשרן והן שלו. ובמסכת בכורות אמרינן דמשכחת לה אפילו בודאי פטרי חמורים כגון ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים והורישם לבן בתו כהן שאותו כהן חייב לפדותן שכבר נתחייבו ברשות ישראל ואלו פדאן הרי הפדיונות שלו ואם מת הכהן והורישן לבן בתו ישראל הרי ישראל זה עומד במקומו של כהן דיורש כרעא דמוריש הוא ופודה אותם בעשרה טלאים מן הדיר שלו ואחר כך מעשרן והן שלו. מפי רבינו. הריטב"א.

מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו:    הקשו בתוספות דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים. ותו קשה דמאי אתא רב נחמן לאשמועינן מתניתין היא. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דסלקא דעתך לא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר שלו אלו העשרה שיין שהוא מפריש כיון דבחד הוי סגי קמשמע לן רב נחמן דהרשות בידו להפריש עשרה והם שלו אף על פי שפוטר את אלו העשרה מן המעשר והיינו דקאמר והם שלו כל העשרה ואין צריך ליתן כלום לכהן. מורנו הרב נר"ו.

מאי הוי עלה דמסותא תא שמע וכו':    איכא למידק מאי דיוקא דקא מדייק הא יכול להוציאו וכו' הא רב נחמן בהדיא קאמר לה. ותו כיון דמרבי יוחנן קא מקשה לרב נחמן מאי מי סברת דקאמר דמשמע דאפשיטות דמסותא קאי כאן במקרקעי כאן במטלטלי הוה ליה למימר. ותו כיון דפשיטא ליה למקשה מדרבי יוחנן דכל מידי דלאו ברשותיה לא מצי לאקדושיה מאי קא מיבעיא ליה לעיל. ולקושיא בתרייתא הדין איכא למימר דלא דמיא דרבי יוחנן לבעיין דטלית דהתם תרווייהו אדיקו בטלית וכל חד מינייהו אית בידיה פלגא ומשום הכי איכא למיבעי אי מצי לאקדושה כולה הואיל ופלגא בידיה אבל דרבי יוחנן גזלה ליתא בידא דנגזל כלל ומשום הכי פשיטא למה דאין יכול להקדישה ואף על גב דלמפשט בעיין דטלית אייתינן לעיל ההיא דמסותא ומסותא אין הבעלי דינים אדוקים בה כלל לאו למימרא ששני הנושאין שוין הן אלא לומר שחמור כח הקדש שאפילו כשאינם אדוקים בהן ואינה ברשותו חייל הקדש. ועוד מסותא ליתא בידא דחד מינייהו ולית לחד מינייהו זכייה בגווה טפי מחבריה ומשום הכי מצי לאקדושה אף על גב דליתא בידיה ומשום הכי לא מצי למפשט בעיין דטלית ומסותא מדרבי יוחנן משום דטלית תרווייהו אגידי ביה ומסותא לא הוי חד מינייהו תפוס בה כלל ודרבי יוחנן חד מינייהו תפיס בה והויא ברשותיה אבל השתא דבעי למפשט דינא דמסותא מדרבי יוחנן דמשמע דמסותא הויא ברשותא דחד כמו גזלה פריך שפיר והאמר רבי יוחנן. ולקושיא תנייתא איכא למימר דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשלא מידי ולא קשיא ליה אלא מחמת פשיטותא דבעי מפשט.

וכדי שתבין זה התירוץ על מתכנתו יש לך לדעת ששלשה אופני דיוקא יש. או מן הקצה אל הקצה. או מן הקצה אל האמצעי. או מן האמצעי אל האמצעי. ונשים משל בנדון דידן או נאמר שמה שאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל בין קרקע בין מטלטלין והדיוק שמדייק הא יכול וכו' הוא כולל גם כן. או שכל ממון שאינו וכו' הוא כולל כנזכר והדיוק הוא פרטי דוקא בקרקע ובזה הקדישו הקדש וזהו מן הקצה אל האמצע או נאמר שאף על פי שמאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל לא איירי אלא בפרט אחד דאין למדין מן הכללות ואם כן גם הדיוק שאנו מוציאין הוא בפרט עצמו ובזה הוא מבואר דלא פליגי אהדדי שאנו יכולין לומר שהדיוק הוא מן הקצה אל האמצעי ומאי דקאמר כל ממון וכו' אף על פי שהוא כולל קרקע ומטלטלין הדיוק הוא בקרקע בלבד ורבי יוחנן לא איירי אלא במטלטלין ולא בקרקע או נימא דבין כללא דקאמר בין דיוקא דיליה לא הוו אלא בקרקע ורבי יוחנן במטלטלין קאמר. הא קמן דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשיא מידי וקושיא לא הויא אלא לפושט דבעי למפשט מסותא מדרב נחמן שבהכרח דינו שאין צריכין להיות שוין כיון דבעי למפשט מינה אמנם אנו רואין שמסותא מטלטלי הויא ממאי דבעי למפשט ממסותא להקדישה כי לא תקפה דטלית ואם כן עכשיו תהיה הקושיא עצומה לפושט היכי מצית אמרת דבמטלטלין אף על פי שאינה ברשותו הקדישו הקדש והאמר רבי יוחנן וכו'. והפושט השיב ההקדמה שהנחת אינה צודקת מסותא קרקע הויא ורבי יוחנן איירי במטלטלין.

ואם תעיין במה שאמרנו תמצא הקושיא הראשונה מתורצת וזה שאם הקושיא היתה ממימרא למימרא לא היה צריך לדיוק אבל אין הקושיא אלא לפושט דבעי למפשט מדרב נחמן למסותא שמאחר שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש ולפי שלענין מסותא אין אנו צריכין לשלא יהיה קדוש אלא שיהיה שאינו יכול להוציאו בדיינים לפי שאינן תפוסין בו לזה לא שם אלא תנאי אחד והוא שיביא ראיה שהיא שלו אבל אין הכי נמי שהפושט יודה שצריך שיהיה הדבר ברשות מי שהקדישו רצה לומר שלא יהיה ביד האחר ואם כן בזה יצאנו מן הקושיא הראשונה. ועתה נתן מציאות לזה הדיוק ונאמר דהכי קאמר אין הכי נמי שלזו שבכאן די מה שהבאת אבל עם כל זה היה לך לפרש דבריך בשלמות דלא לשתמע מינייהו שני משמעיות ומהאחד ימשך הדין מוטעה והוא הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש והאמר רבי יוחנן וכו'. מהר"י אבוהב.

וזה לשון מ"ה נר"ו: מאי הוי עלה דמסותא וכו'. עד מי סברת וכו'. איכא עלה דהאי סוגיא תמיהי טובא. חדא דהאי מסותא אגב גררא מייתי לה הכא ואעיקר בעיין דטלית דהקדישה בלא תקפה הוה ליה למבעי מאי הוי עלה. ותו היכי אסיק אדעתיה דמסותא מטלטלי והא סתם מסותא מקרקעי. ותו בלאו האי פשיטיתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן ומשמע מהכא דמשום דפשיט מדרב נחמן פריך ליה מדקא משני מי סברת וכו' ותו כיון דידע תלמודא האי מימרא דרבי יוחנן אמאי לא פשיט מינה בעיין דלעיל דטלית ומה שכתבו בתוספות בתירוץ קושיא זו נראה לי דוחק. ותו דבעיין דהקדישה בלא הקפה דטלית לא ידעינן מאי הוי עלה.

ויש ליישב דאי לאו פשיטותא דהכא לא קשיא מדרבי יוחנן אדרב נחמן דאיכא למימר דרב נחמן איירי במקרקעי או בפקדון והיינו דקאמר כל ממון דכל מקום דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ומשום הכי אם יכול להוציאו בדיינים מוקדשת ודרבי יוחנן איירי במטלטלי ומשום הכי אפילו יכול להוציאו בדיינים אינה מוקדשת אבל השתא דפשיט מינה ההיא דמסותא משמע דאיירי רב נחמן במטלטלי וכיון דאתינן למפשט בעיין דלעיל דטלית ממסותא משמע דבמסותא מטלטלי עסקינן ועוד דאתינן למפשט נמי מההיא דבכור משמע דכולהו במטלטלי איירי והשתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן.

והא דלא פשטינן בעיין דטלית ולא דמסותא מדרבי יוחנן היינו משום דטלית איירי דתפיסי תרווייהו וכיון דתפיס בה והקדישה איכא למימר דחייל הקדש אכולה ומסותא נמי לא תפיס לה חד מינייהו ואיכא למימר נמי דחייל הקדש עלה כיון שאין כנגדו תפוס אבל דרבי יוחנן גזל ולא נתייאשו וכו' כולה בידא דחד ולפיכך לא מצי אידך לאקדושה והשתא ניחא דקאמר תלמודא מאי הוי עלה דמסותא דבשלמא בעיין דטלית איכא למימר כיון דתפיס בה חייל הקדש אבל מסותא לא תפיס לה ואמאי פרשי רבנן ומשום הכי בעי עלה דמסותא והשתא דפשטינן מררב נחמן דטעמא משום שאינו יכול להוציאו בדיינים ממילא אפשיטא בעיין דטלית שהרי אינו יכול להוציאו בדיינין ומדרבי יוחנן פשטינן דעדיפא מינה כיון דמטלטלי נינהו אפילו יכול להוציאו בדיינים לא מצי לאקדושינהו והשתא ניחא דקאמר מי סברת וכו' כלומר וכי בשביל דאתינן למפשט בעיין דטלית ממסותא סברת דבמסותא מטלטלי עסקינן וכו' עד כאן.

ופשטה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש. פירש רש"י והא מסותא נמי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הוא ולא קדשה. עד כאן. פירוש לפירושו דאף על גב דשתק חברו בשעה שהקדישה כיון דבשעה שבא להקדישה היה ממון שלא היה יכול להוציאו בדיינים גזרת הכתוב שאין אמירתו כלום ולא חייל עליה הקדש ולפי זה הא דפרשי רבנן מינה היינו משום מדת חסידות או משום דלא שמיעא להו הא דרב אבל אנן כי הא דרב קיימא לן. ולענין בעיין דהקדישה בלא תקפה יש לומר דהא נמי תפשוט מהא דרב דכיון דאין זה יכול להוציאו אינו יכול להקדישו ושתיקת חברו לא מעלה ולא מוריד וכן פירשו רבותינו בעלי התוספות וכן עיקר. הריטב"א ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: ומסקנא דאי אקדשה חד מינייהו מקמי דאתת לידא דחד מינייהו לא קדיש כיון דאינו יכול להוציאו בדיינים. מיהו אי תקפה חד מינייהו ואידך אישתיק אף על גב דצוח לבסוף מיחזי למימר דאי אקדיש האי דתקפה קדיש וצריך עיון.

ואי יכול להוציאו בדיינים אף על גב דאכתי לא אפקיה ברשותיה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש. ודוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי משום דברשותא דמאריה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש אבל במטלטלי אף על גב דיכול לאפוקי מיניה דגזלן בדיינים דהוא גברא דצאית דינא ואיכא סהדי דגזליה אי אקדשיה מקמי דליפקיה מיניה אינו קדוש כדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם וכו'. וכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים כגון דלא צאית דינא או דליכא סהדי אפילו קרקע אי אקדשיה לא קדיש בין אקדשיה גזלן בין אקדשיה נגזל.

ובמטלטלי דלא כפריה כגון פקדון וכל דזימי ליה בדאיתיה בעיניה אי אקדשיה מאריה הרי הוא קדוש ואי נמי היכא דהדר גזלן בתשובה ואמר ליה לנגזל מהדרנא לך מאי דגזלתי מינך אי אקדשיה נגזל באפי גבאי ואמר ליה לגזלן באפי גבאי הרי זה לעניים אף על גב דליתיה בעין אינו יכול לחזור בו דכמעמד שלשתן דמי דיד גבאי כיד עניים הוא ואינו יכול לשנותה למצוה אחרת דכמי שבאה גזילה ליד גבאי דמי. מיהו במלוה כיון דלהוצאה ניתנה איכא מאן דאמר דאי אקדשיה מלוה לא קדשיה כיון דליתא בעין דכדבר שלא בא לעולם דמי ואי אקדשיה קמי לוה וקמי גבאי דהוה מעמד שלשתן אפשר לומר דקדשה ואף על גב דליתא למלוה בעין כדאמרינן גבי ההוא גברא דתקע ליה לתבריה בפרק ארבעה וחמשה והא ההוא לא הוה בעין וכיון דאקדיש קמי גבאי כמעמד שלשתן הוא וכן נמי בגזלן שרצה להחזיר גזילתו אף על פי שאין הגזילה בעין. (חסר כמו שלשה שורות).

שנים אדוקים וכו':    פרישנא לעיל דמשום הכי קתני אדוקין ולא אוחזין משום דאדוקין משמע אדוקין בגוף הטלית ואוחזין משמע דתפיסי בכרכשתא אלא דתלמודא לא אסיק אדעתיה הכי ופריך אלא מתניתין היכי משכחת לה. מ"ה נר"ו.

מחוי רבי אבהו ובשבועה:    פירש הרב אב ב"ד דלעד מקום שידו מגעת מחוי שעל השאר מאי קמשמע לן מתניתין היא דקתני חולקין בשבועה ומה לי תפיסי בכרכשתא מה לי אדוקין בה על השאר כשם שחולקין בזו כך חולקין בזו וכולם בשבועה. וכן נראה דודאי על מה שבידו מחוי. אבל בהלכות גדולות כתוב מחוי רבי אבהו ובשבועה חולקין את השאר וכן דעת הרמב"ם בפרק ט' מהלכות טוען ונטען. הרמב"ן והר"ן.

והרמ"ך כתב וזה לשונו: היו שניהם חולקין בכרכשין חולקין בשוה בשבועה לרמב"ם ומגלגל כל אחד מהם על חברו שכל מה שנטל כדין נטל. היכא דחד מינייהו תפיס ביה תילתא וחד מינייהו תפיס ביה ריבעא כתב הרמב"ם ז"ל את זה נראה שסובר שאינן משביעין זה את זה שבועה חמורה על מה שתופסין בידיהם כל אחד מהם אלא על השאר שבא לכלל חלוקה הוא שנשבעין שבועה בנקיטת חפץ בתקנת חכמים. מיהו מסוגיא דשמעתא ומלישנא דמרנא זצ"ל מיחזי דכי היכי דמשתבע שבועת תקנת חכמים על מאי דלא תפיס הכי נמי משתבע על מאי דתפיס והכי אמרינן ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא וקתני ישבע ומשני שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא וכו' אלמא דאפילו במאי דתפיס משתבע בתקנתא דרבנן. ע"כ.

אלא מתניתין היכי משכחת לה:    ואם תאמר משכחת לה שפיר כגון דתפסי לה בצמצום האי מחצה והאי מחצה ובשלמא לספרים דגרסי והשאר בשבועה ליכא לפרושי מתניתין הכי דקתני זה ישבע וכו' ואי תפסי לה בצמצום ליכא שארא. אבל לספרים דגרסי מחוי רבי אבהו ובשבועה דמשמע דנשבע אפילו אמאי דתפיס הא שפיר משכחת דתפסי לה בצמצום. ויש לומר דאם כן יחלוקו מאי למימרא וכי תימא דחדושא משום שבועה יש לומר דבשלמא היכא דאיכא שארא מיגו דנשבע אשארא נשבע נמי אמאי דתפיס אבל אי ליכא שארא שבועה זו למה אי נמי. אפילו היכא דליכא שארא נשבע אמאי דתפיס כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וכו' והכא איכא למימר לא אפשר לצמצם ואם כן היכי משכחת לה. האי דקאמר אלא מתניתין דקתני וכו' נראה לי דהכי פירושו לפי גירסת הספרים דגרסי מחוי רבי אבהו והשאר בשבועה אי אמרת בשלמא דאמאי דתפיס נמי בעי לאשתבועי היינו דמשכחת לה למתניתין דקתני זה ישבע וכו' כגון דתפסי לה בצמצום ויחלוקו בשבועה אלא אי אמרת דלא קאי שבועה אמאי דתפיס אלא אשארא אם כן מתניתין דקתני זה ישבע היכי משכחת לה הא ליכא שארא ומשני אפילו הכי משכחת לה דתפיסי בכרכשתא ומשום הכי בעי לאשתבועי ולפי שיטתו תירץ לו אבל קושטא דמילתא דאמאי דתפיס נמי בעי לאשתבועי. מורנו הרב נר"ו.

וזה לשון ה"ר יהונתן: זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו'. כלומר ואם האחד תופס ברביעית הטלית והשני בשלישיתו כל אחד במה שתופס בידו מוחזק הוא והמוציא מחברו עליו הראיה והשאר מן הטלית בין ידו של זה לידו של זה חולקים בשוה ובשבועה אף על פי דחשבינן למה דתפס בידיה דדיליה הוא אפילו הכי מצריכינן להו שבועה על מה שבידו נמי כדמשבעינן להו נמי על מה דביני ביני כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותופס וכו' אלא מתניתין וכו' משנתנו שאינו מפרש זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו' כדמפרשינן כברייתא שמע מינה דחולקין כל הטלית בשוה היכי משכחת לה ומשני דתפיס ליה בכרכשתא פירוש בציציות שבראשי הטלית שאין אחד מהן מוחזק יותר על חברו כלום ומשום הכי פלגי ליה כל הטלית בלא שבועה והוא הדין דהוה מצי למימר דמיירי כגון שהיה אחד תופס עד חציו האחד והשני עד חציו האחר אלא משום דהוי מילתא דלא שכיחא שיתפוס כל אחד ואחד בידו עד חציו בצמצום לא פחות ולא יותר ומשום הכי לא תריץ הכי. עד כאן.

כמאן דפסיק דמי:    פירוש וקונין בו ואף על פי שלא הגביה כל הבגד ובלבד שתפס בכל השלש על שלש דהא מאי דתפס בלחוד הוא כמאן דפסיק. ומיהו האי סודרא במתנה על מנת להחזיר הוא ואם רצה הלה להפסיקו אינו רשאי והכי מוכח בנדרים דאמרינן אמר רב נחמן קנה על מנת להקנות וכו' אמר רב אשי ומאן לימא לן דהאי סודרא וכו' דאלמא לרב נחמן אי תפיס ליה לא מתפיס והתם כרב נחמן קיימא לן דהכין סוגיא בפרק קמא וקידושין ועוד דרב אשי בלשון דילמא הוא דקאמר מאן לימא לן ולא שבקינן מאי דפשיט ליה רב נחמן משום מאי דמספקא ליה לרב אשי שכן מסורת הגאונים דכל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה הלכה כמאן דפשיטא ליה הילכך קונין בטלית שאולה אבל בטלית חברו אין קונין כיון דסודרא ומתנה הוא וכמאן דפסיק דמי. וכן כתבו התוספות. הריטב"א.

ומאי שנא מדרב חסדא:    פירוש בשלמא אי בעינן שיהיה כולו ביד מקנה כדכתיב שלף איש נעלו וגו' ושאני מתניתין דהא דנוטל עד מקום שידו מגעת היינו משום דאיכא נמי שבועה בהדי תפיסה היינו דרב חסדא אבל השתא דאמרת שמע מינה וכו'. מאי שנא מדרב חסדא וכו' אם יכול לנתקו וכו' הוה מצינא לפרושי דכיון דנתן בידה וקפצה ידה ואינו יכול לנתקו דהוי גט ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם לאו מידי יהב לה איהו והיינו דקאמר הכא אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו דמשמע בכל גוונא. והתוספות דחו פירוש זה דכיון דמשיחה בידו ובשעה דיהיב לה היתה ידה פתוחה והיה יכול להביאו אצלו ליכא נתינה כלל והשתא דקפצה ידה היא גרמה הנתינה ולא הוא וליכא נתינה כלל. מ"ה נר"ו.

ובגליון תוספות כתוב: ונראה דלא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא גרע מעקמה ליה חרציה ושלפתיה מאחוריו דכשר בפרק הזורק. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו. פירוש שאם ימשוך החוט להביא הגט אצלו או יביאנו כולו אצלו או יקרענו אינה מגורשת ואם לאו שלא יוכל לנתקו אצלו הוא מחמת דקות המשיחה בלא שתחזיק בו האשה אבל אם היה יכול להביאו אצלו בשלא תחזיק בו ומפני שהחזיקה בו הוא שאין יכול לנתקו ולהביאו אצלה אינה מגורשת והכי קאמר אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו כשלא תחזיק בו האשה אינה מגורשת ואם לאו מגורשת.

ור"י כתב שאפילו אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מפני שהחזיקה האשה בגט מגורשת כיון שברצון הבעל הגיע הגט לידה והיא קפצה ידו מתוך כך כאלו ברצונו תפסה דמי והרי היא מגורשת. וכתבו בתוספות דאף על פי כן לא סמך רבינו בזה למעשה והורה שיתן הבעל הגט לאשה ליד פתוחה ולא תחזיק בו עד שיתרוקן לגמרי מידו של בעל כדי לחוש לדברי רבינו תם ומסתברא דבהא ודאי לדברי הכל היא דכל שהבעל תופס בגופו של גט ויכול לנתקו אצלו אינה מגורשת ואף על פי שהוא מחמת כח האשה וכיון דכן צריך ליתנו לה ביד פתוח. עד כאן.

תנו רבנן שנים אדוקים בשטר:    פירוש נקט אדוקים מפני שאין גופו ממון אלא לראיה שלו והתפיסה שבנייר אינה אחיזה לגבי השעבוד אלא לא שייך ביה שפיר לשון אוחזין דלעיל ומיהו זימנין דנקטי לישנא דאדוקים בעלמא כדאיתא המלוה והלוה פירוש דבדידהו איכא לפלוגי היכי פלגי לה לשעבודא דשטרא דשייכי ביה דאלו לאיניש דעלמא לא מהני אלא לניירא בעלמא ודינם בזה כמו בטלית.

ולוה אומר שלך הוא ופרעתיך וכו':    והוא הדין דיכול למימר כתבתי ללות ולא לויתי אלא דבעי לאוקמא בשטרי אקנייתא דמשעת קנין שעבוד נפשיה. הריטב"א.

ומ"ה נר"ו כתב שלך הוא ופרעתיו לך כיון דלית ביה הנפק הוה מצי למטען מזוייף אי נמי כתבתי ללות ולא לויתי אבל לא עביד איניש דטעין מילתא דאי אתו סהדי ומקיימי סהדותייהו הוחזק כפרן אבל השתא דטעין פרעתי אפילו יתקיים השטר לא נמצא כפרן דאימר קושטא קאמר ואישתלויי אישתלא שטרא ונשאר ביד מלוה. עד כאן.

יתקיים השטר בחותמיו:    קשיא לי דהכי הוה ליה למימר יתקיימו תותמות שטר דלישנא משמע יתקיים השטר על ידי עדים החתומים בו ומשום הכי הוצרך רש"י לומר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא זה. ונראה לי דנקט יתקיים השטר בחותמיו. לאשמועינן דאם אפשר לקיים השטר על ידי חותמיו ממש עדיף טפי ממה שיעידו אחרים על חתימת העדים. מ"ה נר"ו.

ולית ליה לרבי שנים אוחזין:    כלומר נהי דרבי לא חייש לפירעון כי מקיים ליה מכל מקום אמאי לא זכי ליה בחצי השטר ושעבודו מדין מציאה דאף על גב דאיניש בעלמא לא זכי בשטר אלא בכתיבה ומסירה לאו גופיה ממון. הריטב"א ז"ל.

הקשה הרא"ש ודילמא כרבי יוסי סבירא ליה כיון דאיכא ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ולא דמי למתניתין דמתניתין ליכא ודאי רמאי. ותירץ דאי כרבי יוסי לא הוה ליה למימר יתקיים אלא יהא מונח דדילמא יתקיים השטר ויגבה הרמאי. וקשה לי עלה דלא הוה ליה לאקשויי ממתניתין דמה ענין מתניתין להאי דאיכא ודאי רמאי. ויש לומר לפי שיטתו דפריך מה נפשך אי דמיא למתניתין אמאי ליגבי כוליה ואי לא דמיא למתניתין היכי אמרת יתקיים בחותמיו יהא מונח מיבעי ליה. והנכון בזה דדמיא למתניתין ממש דאימר פרע מחצה והוו אזלי לגבי סופר למכתב אגביה דפרע מחצה ואירע שתפס עמו הלוה ומשום דכל חד חזי לחבריה דטעין כולה שלי טעין איהו נמי הכי כדי שיבאו לידי חלוקה דהכי הוה קושטא דמילתא והשתא ליכא ודאי רמאי ודמיא שפיר למתניתין. מורנו הרב נר"ו.

מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:    והוה מצי לאפלוגי בעלמא בלא נפל אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דהכא דשניהם אדוקים בו יחלוקו ולא הוה מצי לשנויי טעמא דרבי משום דלא חייש לפירעון כמו רבי יוסי דמכל מקום מכח תפיסה שגם הלוה אדוק בו יש להחזיק בו את הלוה כמו כן. מהר"י כ"ץ ז"ל.

מאי טעמא חספא בעלמא:    ואם תאמר דהא מסתבר טעמיה דרבי ולרבי שמעון בן גמליאל הוה ליה לתרוצי טעמיה ברישא דהכי אורחיה דתלמודא אף על גב דרבי שמעון בן גמליאל מיתני לבסוף. ויש לומר דאדרבה לרבי צריכינן למיהב טעמא דקיימא לן קיים שטרות דרבנן דמן התורה שטר גמור הוא. מ"ה נר"ו.

אין צריך לקיימו:    הא דאמרינן אין צריך לקיימו ולא מהימן למימר פרוע במיגו דמזוייף משום דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' אלא דחכמים הצריכו קיום אחר שנתקלקלו הדורות ודוקא היכא דטוען מזוייף צריך קיום אבל בטענה אחרת במיגו דמזוייף לא מהימן דזיוף לא שכיח. הרא"ש ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלוה ולוה שהיו שניהם אדוקים ותופסים בשטר חוב האי אמר פרעתיך ואידך אמר לא פרעתני ומנאי נפל אי שטרא מתקיים בחותמיו יתלוקו. ואי לא מתקיים אי קא מודה ליה לוה דודאי איחייב ליה וכתב ליה האי שטרא והשתא הוא דפרעיה יתקיים בחותמיו נמי ויחלוקו. ואי לא מקיים ליה דליכא סהדי לקיומיה לחתימות ידא דסהדי דשטרא לא גבי ביה מידי ומשתבע היסת דפרעיה ונראה לומר דמותבינן לשטרא בידא דשליש עד דטרח מלוה וחזי אי לישכח סהדי לקיומיה.

מיהו לא יהבינן ליה בידא דמלוה דילמא הדר טרח ומקיים ליה וגבי ליה כוליה וכן נראה לומר נמי אף על גב דאין הלוה מודה בשטר שכתבו היכא דאפשר לקיימו יחלוקה ובשבועה כתקנת חכמים דזה נשבע שלא פרע פחות מחציה וזה נשבע שאין לו לגבות פחות מחציה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם לא קיימו ישבע הלוה היסת ופטור להרמב"ם ואם קיימו המלוה אחר כך בבית דין הרי הוא כשאר שטרות וגובה בו על כרחו. מכאן למדנו שאף על פי שהלוה נשבע היסת לבטל שטרו של מלוה אין המלוה חייב להחייר לו שטרו ולכשיקיימו אפילו אחר זמן מרובה יגבה בו חובו. עד כאן.

רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו:    איכא למידק אמאי לא פליג בלישנא דתנא קמא וליתני יחזיר למלוה. ויש לומר דטעמיה דתנא קמא משום דכיון דנפל איתרע ומשום הכי פליג עליה רבי יוסי ואמר הרי הוא בחזקתו. ולא חייש רבי יוסי לפירעון פירוש בשלמא אי טעמיה דרבי יוסי משום דלא עביד איניש דפרע גו זימניה לא קשיא מדידיה לדידיה דהכא במאי עסקינן בשטר דלא מטא זימניה.

ואם תאמר אי לא מטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן. ויש לומר חדא דנפל. ותו דילמא איתרמי ליה זוזי ופרע ואלו אידך ברייתא דנתאלמנה או נתגרשה מטא זימניה ולפיכך חייש רבי יוסי לפירעון והיינו טעמא דרבי יוסי בעודה תחתיו דהוי בגו זימניה וטעמייהו דרבנן כיון דנפל אימר צררי אתפסה אבל השתא דאמרת דלא חייש רבי יוסי לפירעון כלל קשיא ומשום הכי הוצרך רש"י ז"ל לתת טעם כולל לרבי יוסי דשטר פרוע לאלתר זהיר ביה למקרעיה. מ"ה נר"ו.


דף ז עמוד ב[עריכה]

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה:    קשיא לן כיון דחייש תנא לפירעון ומשום הכי כשאין הבעל מודה לא יחזיר כי מודה נמי ניחוש לקנוניא דבכולהו שמעתא דלקמן חיישינן לקנוניא וליכא מאן דאמר לקנוניא לא חיישינן וכדתניא בהדיא דייתקאות אפותיקי ומתנות אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר. ויש לי לדחוק ברייתא בכתובת אשה שאין בה אחריות ואליבא דרבי מאיר וכדתניא לקמן במוצא שטר חוב והאי דלא פריש הכי בברייתא משום דשטר כתובה בכלל שטרי חוב הוא ותנא ליה במתניתין ובברייתא ולא אתי תנא הכא אלא לחדותי דינא דעודה תחת בעלה. הרמב"ן.

ולי נראה שאין צורך לכך דאיכא למימר דהא תנא חייש לפירעון ולא חייש לפירעת ולקנוניא דהא כולה שמעתין דלקמן בהכי הוה רהטא מעיקרא. ועוד שמצאתי בתוספתא כן מפורש מצא אונקלוסיא בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה. דייתקאות אפותיקאות ומתנות בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלמא כל שהמחוייב מודה בדבר איכא מאן דאמר דלא חיישינן לקנוניא כלל ודילמא תנא בהא ברייתא נמי הכין סבירא ליה וכשתמצא לומר דהאי תנא חייש לקנוניא לא דחקינן ומוקמינן לה דלא כהלכתא דאיכא למימר בדכתב לה שלא באחריות מפורש. הרשב"א.

אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה:    לא לאשה שמא נפרעה ולא לבעל שמא תביא האשה עדים ותברר דבריה. ואם תאמר היכי חיישינן לפירעון והאמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ויש לומר דהיינו דוקא בעיקר כתובה דהיינו מנה ומאתים אבל אתוספת לא אמרינן והכא מיירי מהתוספת. תלמיד הר"פ.

לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלמא חיישינן לפרעון:    אין להקשות דנימא דהא איירי באינו מקויים ולכך נאמן במיגו דאי בעי אמר מזוייף דיש לומר אם כן אפילו עודה תחת בעלה נמי כיון דאית ליה מיגו יהא נאמן אף על גב דלא שכיח דפרע. גליון.

איפוך נפל ליד דיין וכו':    איכא למידק אמאי איצטריך לפרושי ההיפוך. ויש לומר חדא דאית בה תרתי שלא נפיך בתרייתא. ותו שלא נהפך הסברות ונניח השמות כמו שהם וטעמא דמילתא דהרי זה בחזקתו קאי שפיר אלא יוציא עולמית אבל לא יוציא עולמית לא קאי שפיר אהרי זה בחזקתו. ודוק. מ"ה נר"ו.

אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן:    יש לדקדק שנראה שזאת הקושיא אינה נמשכת אלא מחמת המתרץ שאמר איפוך וזה תימה דבלאו הכי קשה מדרבנן אדרבנן שלמעלה אמרו נפל ליד דיין לא יוציא עולמית בין הבעל מודה בין אינו מודה וכאן אמרו בזמן שהבעל מודה יחזיר. ונוכל לומר לזה שהברייתא שלמעלה איירי בשאין הבעל מודה וראיה לזה ששניהם באין במחלוקת זה אומר כולה שלי וזה וכו' אבל בכאן כשהבעל מודה יחזיר, וזה התירוץ הוא דחוק ונאמר מה שאמר הרמב"ן בתחילת דבורו דהכא אין חשש לקנוניא לפי שבזאת הכתובה אין בה אחריות אבל ברייתא דלעיל בשיש אחריות בשטר וחיישינן לקנוניא. מהר"י אבוהב.

קשיא דרבנן אדרבנן:    אין להקשות דנימא דהכא איירי בטוען מזוייף ולכך לא יחזיר ואף על גב דרבי יוסי לא מצי איירי בהכי דאם כן אפילו עודה תחת בעלה נמי וצריך לומר רבי יוסי בדטעין פרוע בזה אין לחוש דהא סוף סוף כדמשני בשתי כתובות לא איירי בענין אחד כדפירש בגליון תוספות. ויש לומר דלעולם רבי יוסי קאי אדרבנן נמי והכי קאמר מה שאתם אומרים לא יחזיר אני אומר עודה תחת בעלה יחזיר. אך שלקמן הכי קאמר אתם אומרים לא יחזיר בטוען שתי כתובות הא ליתא דבעודה תחת בעלה בכל ענין יחזיר בין בשתי כתובות בין טוען פרעתי אבל נתאלמנה או נתגרשה משכחת פעמים דלא יחזיר כגון טוען פרעתי אבל אי רבנן איירי בטוען מזוייף אז לא הוי מצי רבי יוסי למימר עלה עודה תחת בעלה יחזיר.

ואין להקשות דנימא דהך דלעיל איירי בחייב מודה לכך קאמר הרי הוא בחזקתו והכא איירי בשאין הבעל מודה והכי קאמר לא מיבעיא לא כתב ביה הנפק דאיכא למימר שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דיש לומר חדא דלאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו כי מטא שטרא לידיה אז היה טעות. ועוד דאם כן הוה ליה למימר לעיל לא מיבעיא דאיכא למימר כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ועוד דומיא דרישא דשנים אדוקים בשטר דאיירי בשלוה טוען פרעתי גם סיפא איירי בטוען פרעתי ואינו מודה וכן פירש התוספות לקמן בסוף דבור המתחיל הא קאמר לא היו דברים מעולם. גליון.

שטר כתובה כוליה רבי יוסי הוא ועולמית קאמר אפילו בשטר הקנאה קאמר ולעולם בשאין חייב מודה דחיישינן לפירעון. ורבנן אמרי הרי הוא בחזקתו דלא חיישינן לפרעון אפילו בשאין חייב מודה מיהו דוקא בשטרי הקנאה דליכא למיחש לניסן ולתשרי וחייב דמתניתין לרבנן לאו משום פירעון אלא בשטרי דלאו הקנאה ומשום ניסן ותשרי. מיהו בכתובה ליכא למיחש להכי שאין כותבין לעולם כתובה עד שעת נישואין או עד שעת אירוסין ומשום הכי איצטריך לאפוכי דלא מיתרצי מתניתא אלא בהכי ודוק ותשכח. הראב"ד.

רב פפא אמר לעולם לא תיפוך וכו':    רב פפא לא ניחא ליה בהך אוקמתא משום דאית בה תרתי לריעותא חדא דמהפכינן לקמייתא ומחסרינן לבתרייתא וכולהו כרב פפא לא אמרי דלדבריהם קאמר לא היה לרבי יוסי להזכיר הסיפא דנתאלמנה או נתגרשה. מ"ה נר"ו.

ואמרו ליה רבנן אימר צררי אתפסה:    פירש רש"י צררי אתפסה בשעה שנשאה. ואינו מחוור בעיני דבכי הא אמאי לא יחזיר אטו מי שלוה בשטר והניח משכון מי לא מהדרינן ליה שטרא אי ידעינן דמיניה נפל ועוד דלא אשכחן משש צררי אלא בחוב שהגיע זמנו הא תוך זמן לא חיישינן וכדאמרינן בהקובע זמן לחברו דפסקינן הלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי דשקיל אפילו בלא שבועה והכא תוך זמן הוא כל שהיא תחת בעלה. אלא נראה לי דהכי קאמר אימר כשנאבדה כתובתה התפיסה צררי משום דאסור לשהות אפילו שעה אחת בלא כתובה ובהתפסת צררי שריא ליה לשעה כדאמרינן בפרק קמא דכתובות באשה דלא כתב לה כתובה ואתו ושיילוה בשבת ואמר להו רבי אמי אתפסוה מטלטלי והוא הדין דהוה מצי למימר הכא ורבנן משום דחיישינן לשתי כתובות אלא משום דאדם מצוי להתפיסה צררי לשוה כדי שלא תאסר עליו ביני וביני עד דמייתי ספרא וסהדי וכתיב לה. ורבינא דאמר לקמן ורבנן משום דחיישינן לשתי כתובות הוא הדין דהוה מצי למימר משום דחיישינן לצררי אלא משום דאסור להשהותה לעולם בהתפסת צררי כדאמרינן התקינו שלא יהו עושין כן כדי שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן משום הכי נסיב לה טעמא דשתי כתובות והוא הדין לחשש צררי דביני ביני. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: פירש רש"י צררי אתפסה בשעה שנשאה. והקשו עליו דכיון דבשעה שנשאה ייפה כוחה לתת לה משכון תוספת על שטר כתובתה והוא מודה שלא פרעה למה לא יחזירו לה שטר שלה. ועוד דמילתא דלא שכיחא היא דמתפיס לה צררי על כתובתה. לפיכך פירשו דילמא צררי אתפסה בשעה שנפל השטר מידה כדי שיהא מותר לקיימה דלפי שעה סגי בהא כדאמרינן בכתובות אתפסוה מטלטלי וכו' והיינו לאחר מכאן שכתב רש"י בפירושיו. עד כאן.

והא דאמר רב פפא לרבנן אימר צררי אתפסה משום דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל מאי דמצינן למיחש. ואסקה רב חנניא לשמעתא כרבינא דאמר לעולם תיפוך ולטעמיה דרבינא הלכתא כרבי יוסי דאמר לא יוציאו עולמית דחיישינן לפירעון דקיימא לן לקמן בפירקין דחיישינן לפירעון ואף על גב דחייש רבי יוסי לפירעון בעודה תחת בעלה לא חייש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואף על גב דאיתרע לא חיישינן לא לפירעון ולא לצררי.

ואי קשיא לך אי הכי היכי אמרו רבנן הנפרעת שלא בפניו והנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה משום דחיישינן לצררי איכא למימר אימור סמוך למיתה אתפסה צררי כדי שלא תהא צריכה לדון עם היתומים שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין ואפילו קפצה עליו מיתה נמי דלא פלוג רבנן וכן מי שהלך למדינת הים איכא למימר כשהלך סמוך לפרישתו אתפסה צררי אבל בעלמא לא חיישינן מדלא חיישינן הכא. אי נמי התם לאו דינא אלא תקנתא הוא דתקינו רבנן משום יתמי או לנפרעת שלא בפניו שלא תפרע אלא בשבועה משום דחיישינן לשמא בעלמא ואחמירו עלה שבועה בעלמא. אי נמי דחיישינן שמא איהי עצמה תפסה מידי בעלה כי ההיא דרב דלא מגבי כתובה לארמלתא אבל לעולם מן דינא ליכא למיחש לצררי לאפסודי מינה כתובה בנפילה.

ומצאתי לרבינו הגדול שכתב בתשובותיו וששאלת מי שגירש אשתו ותובעתו כתובתה ואמר לה פרעתיך או אתפסיך צררי יש לו להשביעה על כך או לא. טענה זו שטען דאתפסה צררי לכתובתה קודם גירושיה אינה טענה לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכן אמרו הקובע זמן לחבירו וכו' אלא נותן לה ויחרים סתם אלמא לא חיישינן לצררי באשה אלא ליתמי בלחוד ואף על גב דגבי הקובע זמן לחברו אפילו מיתמי גבי הכא שאני דכיון דמית הגיע זמן הוא ועביד איניש דאתפיס צררי וכדכתיבנא אבל מחיים דידיה לא חיישינן דלא גרע מקובע זמן לחברו ועדיפא מיניה דאלו בקובע זמן אם מצא שטר בשוק אף על פי שלא הגיע זמן חוששין לפירעון והכא אין חוששין. ומיהו הלכתא כרבנן דחיישינן לשתי כתובות דרבים נינהו ושמעינן ליה לרבא דאמר הכי בשילהי פרקין ולפיכך השמיטה רבינו. הרמב"ן.

והרשב"א כתב וזה לשונו: כתב ר"ח דמסקנא דשמעתא כרבינא ולדבריו הלכתא כרבי יוסי ומכל מקום בעודה תחת בעלה לא חייש רבי יוסי לפרעון משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולצררי נמי לא חייש רבי יוסי ואף על גב דנפל ואיתרע ליה. ואם תאמר ומי פליג רבי יוסי אמתניתין דתנן הנפרעת שלא בפניו וכו'. איכא למימר שאני התם דאימר סמוך למיתה אתפסה כי היכי דלא תתבזה בבית דין וכו'. אי נמי איכא למימר דהתם תקנתא הוא דתקון משום דחיישינן לשמא בעלמא דלא תפרע אלא בשבועה ובשבועה מיהא גביא אבל לאפסודה לגמרי כתובתה בנפילה משום חשש צררי כולי האי לא עבדי.

ומתשובת הריא"ף ז"ל נראה שהוא סובר כלשון הראשון שכתבנו דלגבי יתמי דוקא אמרו הא בעלמא לא. שכך כתב וששאלת מי שגירש את אשתו וכו' ואף על גב דלגבי הקובע זמן לחברו אפילו מיתמי גבי גבי אשה החמירו מהאי טעמא דאמרן דאינו רוצה שתתבזה בבית דין כיון שהוא קרוב למיתה אבל מחיים דידיה לא. ולי נראה דלא איצטריכינן לכולי האי אליבא דרבי יוסי דרבי יוסי תנא הוא ואימר פליג וסבר דלא חיישינן לצררי כלל ובין נפרעת שלא בפניו בין נפרעת מן היתומים נפרעת שלא בשבועה ותדע לך דעל כרחך לאוקמותא דרב פפא לית ליה דהא לא חייש לפירעון ולצררי ואפילו נתאלמנה או נתגרשה וכיון שכן אין אנו צריכין לדחוק ולתרץ לרבי יוסי. ואפילו לאוקמתא דרבינא בעודה תחת בעלה דחשש צררי לית ליה אבל נתאלמנה או נתגרשה חיישינן לפירעון כשנפל כדחיישינן אפילו בשטר בעלמא ואפילו תוך זמנו ואף על פי שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו דכיון דנפל איתרע ליהי וביוצא מתחת ידו לא חיישינן כלל לא לפרעון ולא לצררי.

ומיהו ודאי לענין הלכתא לא קיימא לן כרבי יוסי אלא כרבנן דחיישינן לצררי ואפילו לשתי כתובות חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הכין וכו'. עד כאן.

רבינא אמר לעולם איפוך קמייתא:    הוצרך התלמוד לומר קמייתא משום דהשתא כפי סברת רבינא מצינא להפוכי בתרייתא הכי אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דברי רבי יוסי וחכמים אמרים וכו' וטעמיה דרבי יוסי משום דחייש לשתי כתובות אבל לפרעון לא חייש וחכמים לא חיישי לשתי כתובות וחיישי לפירעון הילכך בעודה תחתיו יחזיר לאשה דלא עביד איניש דפרע בעודה תחתיו אבל נתאלמנה או נתגרשה חיישינן לפירעון והא דלא אפיך רבינא בתרייתא משום דאם כן לא הויא מתלוקתם בחדא גוונא דלרבי יוסי טענת הבעל שתי כתובות יש לה ולרבנן טענת הבעל פרעתי.

ואם תאמר השתא נמי דמהפכינן קמייתא הוי מחלוקתם הכי. לא קשיא דהבעל טוען שתי כתובות יש לה ורבנן חיישי לשתי כתובות ורבי יוסי סבירא ליה דלשתי כתובות לא חיישינן והיינו דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה אבל נתאלמנה או נתגרשה אי טעין פרעתי לא יחזיר דחיישינן לפירעון לאפוקי מדרבנן דסבירי להו דלא חיישינן לפירעון ומשום דידע רבי יוסי דהא דאמרי רבנן לא יחזיר משום שתי כתובות ולא משום פירעת והיינו דלא מחלקי בין עודה תחתיו לאין עודה תחתיו הוצרך לומר הכי ודוק ותשכח. אי נמי איכא לפרושי דעל כרחך לא פליג רבי יוסי בחשש שתי כתובות אלא בעודה תחתיו לפי שאינה באה להוציא ממנו עתה דבר ולחששא רחוקה כי האי לא חיישינן אבל נאלמנה או נתגרשה שעתה באה לגבות כתובתה חיישינן לשתי כתובות. וקצת קשה דאם כן לא הוה ליה לתלמודא למסתם ולמימר ורבי יוסי לשתי כתובות לא חייש. הילכך הראשון עיקר. ואכתי קשה כי זה הפירוש בעצמו אתה יכול לפרש אם תהפך בתרייתא.

ויש לומר דאין הכי נמי אלא דרבינא עצמו לא חייש לפרעון ואפיך קמייתא כי היכי דליהוו רבים כוותיה וזה נכון. מ"ה נר"ו. כתוב בגליון תוספות. דחיישינן לשתי כתובות ורבי יוסי לא חייש לשתי כתובות והשתא הא דאמר תנא קמא לא יחזיר היינו אי טוען שנתב לה כתובה אחרת ולא שטוען פרעתי וכן פירש בקונטרס. ורבי יוסי דקאמר נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר היינו כשטען פרעתי ולא בטענת שתי כתובות. עד כאן.

וכתוב על זה בגליון ואין להקשות דנימא דאיירי רבי יוסי בדטוען שתי כתובות דנאמן בנתאלמנה במיגו דאי בעי אמר פרעתי אבל עודה תחת בעלה ליכא מיגו דאינו נאמן לומר פרעתי. ויש לומר דאין זה מיגו דאי טעין פרעתי אז לא היה נאמן אמנה ואמאתים רק אתוספת לכך טעין שתי כתובות כדי שלא יצטרך לפרוע כלום. אי נמי פרעתי הויא כופר הכל והוי העזה טפי ממה שטוען שתי כתובות ולכך לא הוי מיגו עד כאן.

ומהר"י כ"ץ כתב וזה לשונו: פירש בקונטרס לעולם איפוך קמייתא ודקא קשיא לך וכו'. ואין הבעל מודה דקתני לאו באומר פרעתי. ותימה לי אם כן רבי יוסי דלא חייש לשתי כתובות היכי קאמר בנתגרשה לא יחזיר כיון דמודה הבעל שלא פרעה. ויש לומר דאין הבעל מודה כלום דליתא קמן שיודה אי נמי באומר אל תחזיר לה בסתם. עד כאן.

כתוב בתוספות ובלאו איפוך לא מצי וכו'. דאם כן עודה תחת בעלה אמאי יחזיר לאשה וכו' ואין להקשות דנימא דאיירי בדטוען פרעתי ולכך נאמן במיגו דאי בעי אמר שתי כתובות היה לה. אם כן עודה תחת בעלה נמי כיון דאית ליה מיגו. ועוד דאינו טוען ברצון שתי כתובות דאז היה צריך לפרוע אחת ממה נפשך ולא הוי מיגו. גליון.

משום דחיישינן לשתי כתובות:    פירש רש"י דחיישינן שמא בשעה שאבדה כתובתה כתב לה כתובה אחרת כדי שיהא מותר לשהותה ורבי יוסי לא תייש להכי דקסבר דמאן דעביד הכי בבי דינא ובפרסום עביד וקלא הוה לה למילתא וסבר רבי יוסי דמותר לשהות את אשתו בלא שטר כתובה דאף על גב דלכולי עלמא אסור לשהות את אשתו בלא כתובה כדאיתא בפרק אף על פי הני מילי בלא כתובה כלל אבל בלא שטר כתובה מותר להשהותה אליבא דרבי יוסי וסומך על תנאי בית דין ואפילו במקום שכותבין כתובה וכדרבנן דפליגי אדרבי מאיר התם וסברי משהה אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה וכדפרישנא התם בסייעתא דשמיא. והלכתא כרבנן דהכא דחיישי לשתי כתובות. הריטב"א ז"ל.

מחלוקת בששניהם וכו':    פירש רש"י מחלוקת מלשון חלוקה. הוצרך לפרש כן שאין לפרשו כמו בעלמא דפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל בכהאי גוונא אבל אחד אדוק בתורף ואחד בטופס זה נוטל תורף וזה נוטל טופס דהא רבי ורבי שמעון בן גמליאל לא פליגי אלא במודה בשטר שכתבו ואפילו באחד אדוק בתורף ואחד בטופס נמי פליג רבי דאי לא מקיימינן ליה לית ליה למלוה כלום דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ועוד היה צריך לפרש רש"י כן לפי פירושו בתורף וטופס שפירש שהעדים הם בטופס וכשהמלוה אדוק בתורף לרבי דסבירא ליה צריך לקיימו לא מהני ליה מידי דהא אין לו עדים וטפי עדיף ליה טופס שיגבה חובו מבני חרי אף על פי שאין זמן במה שבידו אבל לרבי שמעון בן גמליאל בתורף עדיף דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולזה פירש מחלוקת מלשון חלוקה וקאי אדרבי שמעון בן גמליאל שהזכיר בפירוש יחלוקו וכי תימא ואפילו לרבי שמעון בן גמליאל היכי מהני תורף למלוה לגבות ממשעבדי משום דמודה בשטר. (לא נמצא יותר). הריצב"ש.

מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס:    פירש רש"י מאי לשון מחלוקת חלוקה. ופירש שהתורף הוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן והוא בראש השטר. וטופס הוא מה שחוזר למטה כגון שחוזרין מענינו של שטר למטה ולא בשיטה אחרונה שהרי אין למדין ממנה אלא סמוך לסופו של שטר ועל זה שנינו כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון אבל זמן לא מהדר ועיקר השטר הוא התורף דאי משום חתימת העדים שהוא בטופס הא אית ליה לרבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר וכו' והאי נמי מודה הוא. זהו תורף פירוש רש"י.

ולפי פירוש זה הא דאקשינן לקמן טופס למה לי משמע דאלוה בלחוד אקשיה והכי קאמר אם הלוה אדוק בטופס מאי עביד ליה והרי המלוה יתבע חובו משלם בתורף שבידו אבל אמלוה לא קשיא לן מידי שהרי הוא יכול לתבוע חובו בטופס שבידו לגבות מבני חרי. ומפרקינן לדמי כלומר אין אומרים שיטול ממש זה תורף וזה טופס אלא שמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משטר שאין בו זמן ודמי שטר שאין בו זמן חולקים שהרי שניהם שוין בתפיסת השטר חוץ מן הזמן שזה תופס בו ולא זה לפיכך חולקים דמי שטר שאין בו זמן ודמי הזמן נוטל יותר על מחצה שלו מי שהתורף בידו בין מלוה בין לרה. זהו פירוש לפירוש רש"י וסוגייתו נכונה. אבל מה שאמר דאי משום עדים הא אית ליה לרבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אינו נכון לפי שלא אמר רבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא כשהעדים חתומים עליו דסבר הואיל ויש שטר בידו של זה אין אומרים בו מיגו דקיום שטרות דרבנן בעלמא הוא ועוד דכיון דמילתא דעבידא לאיגלויי היא לא מצי כפר ביה שמא יבאו עדים ויעידו אבל כי ליכא עדים כלל לא אמר. הרמב"ן.

ואפשר לומר שאף על פי שאין עדים בתורף כיון שהדבר ברור שהיו עדים בו אף על פי שאלו יחלק לא יהיו עליו עדים הרי זה כשטר שנמחקו עדיו בפנינו והרי אנו קיומו וגובה בו מן הדין ואי נמי דהוה ליה כשטר שאין בו עדים שנמסר בעדים דאנו כעדי מסירתו כיון שנתברר לנו שאינו מזוייף.

עוד יש להקשות על פירוש רש"י דמאי קאמר דאי משום עדים הא אית ליה לרבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו וכו' מנא ליה לתלמודא דרבי אלעזר נסיב לה אליבא דרבי שמעון בן גמליאל דילמא אליבא דרבי סבירא ליה דאמר צריך לקיימו דקיימא לן כוותיה ויש לומר דכיון דרבי שמעון בן גמליאל אמר בפירוש יחלוקו ורבי לא אידכר ליה בהדיא יחלוקו אף מחלוקת דקאמר רבי אלעזר אליבא דרבי שמעון בן גמליאל נסיב לה ושמא רבי אלעזר כוותיה סבירא ליה דרבי יוחנן רביה הכין סבירא ליה כדאיתא בבבא בתרא פרק מי שמת בשמעתא דבני ברק.

אלא דאכתי קשה מדמקשה התם טופס למה לי ולא קשה ליה אלא אלוה ולא אמלוה והוה ליה למימר בפירוש לוה טופס למה ליה ועוד דבגמרא דבני מערבא בריש פרקין דהכא גרסינן בדרבי אלעזר איפכא דגרסינן התם אמר רבי אלעזר הכל הולך אחר תופס בעדים עד כאן וזה מפורש שלא כדברי רש"י דאדרבה לפי דבריו העדים לא מעלים ולא מורידים. הרשב"א.

וגם לפי פירוש רש"י בטופס אין בכל השטרות טופס שהרי אם רצה שלא להחזיר אלא פעם אחת הרשות בידו דהא דתנן הכל הולך אחר התחתון אם חזר קאמרינן. הרמב"ן.

והרא"ש כתב לקמן וזה לשונו: לרבי אלעזר דאמר זה נוטל תורף וכו'. טופס למה לי וכו'. תימה מאי סלקא דעתיה שרוצה רבי אלעזר לומר אם רצה לומר דוקא בששניהם אדוקים בתורף או בטופס אז יתלוקו את כל המלוה אבל אחד אדוק בתורף ואחד אדוק בטופס לא יחלוקו את כל המלוה אלא זה נוטל תורף וזה נוטל טופס אם כן יפה כח המלוה בין כשהוא אדוק בטופס בין כשהוא אדוק בתורף ממה ששניהם אדוקים בתורף שהרי הוא גובה כל חובו בין כשהוא אדוק בטופס בין כשהוא אדוק בתורף כדפירש הקונטרס לקמן ועוד מאי קא פריך טופס למה ליה הרבה מועיל הטופס למלוה שהוא גובה כל חובו ואי משום לוה קפריך אם הוא אדוק בו מזה אינו מתרץ כלום שהרי הזמן כתוב בתורף. ועוד אפילו אי תורף בידו מצי לאקשויי הלא המלוה גובה כל החוב בטופס שבידו ונראה לי דלא גרסינן טופס למה ליה אלא גרסינן למה לי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך וסלקא דעתיה דלענין נפקותא דנייר בעלמא קאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ואי לענין לגבות פשיטא דאינו יכול לגבות לא בתורף ולא בטופס כאשר נפרש לקמן ומפסיד המלוה והכי הוה ליה למימר אבל אחד אדוק בטופס וכו' אינו גובה כלום ומה לו להזכיר תלוקת הנייר. ומשני לדמי פירוש לאו לחלוקת הנייר קאמינא אלא לדמי החוב חולקים כי דבר שהוא עיקר השטר כגון עדים וכו' אבל זמן שאינו אלא ייפוי וכו'. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א לקמן: גירסת הספרים ולרבי אלעזר דאמר זה נוטל טופס טופס למה ליה. וקשיא לי היכי קאמר טופס למה ליה דהא ודאי אם המלוה אדוק בו אהני ליה לגבות מבני חרי. מיהא לפי שיטת רש"י שפירש שהכל כתוב בטופס חוץ מן הזמן אדרבה הוה ליה למימר תורף למה לי שהרי כיון שאין עדים חתומים בו אין מועיל כלום לא למלוה ולא ללוה. ומיהו בזה כבר פירש רש"י ז"ל בסמוך דאי משום חתימת עדים דהויא תחת הטופס הא אית ליה לרבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והא מודה במקויים שחולקין מכל מקום לא אשכחן ליה בהדיא דאדכר חלוקה ואין פירושו נכון כדבעינן למימר וטעמא אחרינא הוא דאיכא דמהני תורף בלא עדים כאלו היו חתומין בו וכדבעינן למימר ומיהו קשיא אידך היכי קאמר טופס למה ליה דהא מהני למלוה מיהת. ויש לפרש דלישנא קלילא הוא והכי קאמר טופס ביד לוה למה לי דכיון דהתורף שבו הזמן נפל ביד המלוה וגובה מנכסים משועבדים מאי אהני ללוה הטופס שנוטל וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך.

ופרקינן לדמי:    ופירש רש"י מעלין בדמים כמה תורף יפה מן הטופס מפני שבו יש זמן שראוי לגבות בו ממשעבדי מה שאין כן בטופס שאין בו זמן ואמרינן שטרא דאית ביה זמן כמה שוה ודלית ביה זמן כמה שוה שטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי וכו' וכדאיתא בגמרא מפירושא דמר יהודאי גאון ז"ל. ולהאי שיטתא יש לנו לומר על כרחנה דהא דאמר לדמי לא שיטול בעל התורף כל מה שהיה יכול לגבות בו לבדו דאם כן הדרא קושיא לדוכתא טופס ביד לוה למה ליה אלא הכי בעינן לומר ששמין כמה שוה שטר בלא זמן וחולקין הסך הזה כלומר שלא יגבה ממנו המלוה אלא חציו ומה ששוה התורף יותר מפני הזמן שיש בו יהיה לבעל התורף שתפס בו ומה שחולקים בשוה מה שהיה שוה השטר בלא זמן מפני שבין הטופס ובין התורף כל חד מינייהו ראוי הוא לבני חרי ואם כן הרי תפיסתן שוה לגבי בני חרי ואם תאמר והלא כל מאי דתפיס האי דידיה הוא ואם כן כשהמלוה אדוק בתורף הרי הוא כאדוק בכל השטר ואלו נתנו לו התורף היה גובה בו ממשעבדי כאלו העדים חתומים תחתיו ואם כן למה נוטל הלוה שאדוק בטופס חצי דמי שטר שאין בו זמן. ויש לומר דאף על גב דהעדים החתומים בטופס מועילין לבעל התורף כיון שעל כל השטר הם מעידים ובטופס הן חתומים לא סגיא דלא יטול הלוה מחצית עדותם לבני חרי מיהת כיון שאף מלקו לבדו היה מועיל לבני חרי. כן נראה לי.

ובתוספות הקשו על פירוש רש"י שאומר שהטופס מועיל לגבי בני חרי מפני שמחזירין בשיטה אחרונה שם המלוה והלוה והמעות שהרי אין למדים משיטה אחרונה והחזרה זו כמאן דליתא דמי ומה ששנינו כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים וכו'. בשכתוב למעלה משיטה אחרונה. עוד הקשו על פירושו שכתב שהתורף אף על פי שאין עדים חתומים בו מועיל אליבא דרבי שמעון בן גמליאל שזה אינו שלא אמר רבי שמעון בן גמליאל אלא כשיש עדים חתומים בשטר.

ור"י כתב דהיינו טעמא דמהני ליה תורף אף על פי שאין עדים חתומים בו דכיון דאי אפשר לשטר בלא תורף עדים החתומים על השטר אכולה מילתא מסהדי וכאלו חתומים על כל שיטה ושיטה וכשנטל חברו הטופס שהעדים בו לא יזיק כלום לתורף והוה ליה כשטר שנמחק בבית דין שהרי בא לפנינו שלם ועדיו עמו.

ואם תאמר אם כן יועיל זמן גם כן לגבי בעל הטופס ויטול חלקו בו דהא על כוליה שטרא כתיב וכנמחק בפנינו דמי. ויש לומר דכיון דאפשר לשטר בלא זמן זמן מילתא וממונא באנפי נפשיה הוא לשעבוד נכסים המשועבדים והרי הוא חלוק לעצמו לזכות בו מי שתופם בו כמי שתופס בטלית שיזכה בזה שיש בחלקו. ומכל מקום עדיין קשה לפירוש זה מה שגורסים בכל הספרים טופס למה ליה דמשמע דסתמי פרכינן דאפילו למלוה טופס למה ליה והוה ליה למימר טופס ביד לוה למה לי דהא לא פסיקא לן שיהא אדוק הלוה בטופס לעולם.

ובתוספות אמרינן דלא גרסינן טופס למה ליה אלא הכי גרסינן למה ליה והקושיא בין מתורף בין מטופס דהא קא סלקא דעתיך דהא דאמרינן זה נוטל טופס וזה נוטל תורף לא לגבות בו אלא לזכות בנייר בלבד דאלו לגוביינא לא הוה חזיא מכיון שנחלק ולהכי פרכינן דאם כן מה ההקפדה הזאת שזה יטול טופס וזה יטול תורף וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ופרקינן דלדמי והא דלא פריך נמי יחלוקו למה לי משום דהוה משמע ליה דיחלוקו לדמי אבל זה נוטל וזה נוטל לא הות משמע ליה לדמי. וקשה לפירוש זה דהא בתר דפרישנא דזה נוטל וזה נוטל לדמי קאמר. טרחינן טובא לברורי דיחלוקו דקאמר לדמי דאלמא סתם חלוקה לא הוה משמע אלא לדמי.

ויותר ראוי לפרש שיטא זו דחדא דאית בה תרתי נקטינן והכי קאמר למה ליה לרבי אלעזר כוליה האי למיטרח אימתי חולקים בשוה ואימתי זה נוטל תורף וזה טופס והלא אין חלוקות אלו אלא לניירא בעלמא ומה לנו להקפיד בחלוקות אלו כל כך בין רב למעט וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ומהדרינן דכוליא לדמי היא וכדפריש ואזיל. כן נראה לי.

ויש שפירשו שמועתנו כי באמת התורף כתוב למעלה בראש השטר והטופס בסופו סמוך לעדים ומחזירים המעות ועיקר ההלואה קודם שיטה אחרונה אבל שמות בעלי דבר לא היו מחזירין אלא שהיו כותבים בו המלוה והלוה הנזכר והזמן פעמים שכותבים אותו בתורף פעמים שכותבים אותו למטה בטופס קודם שיטה אחרונה והשתא פרכינן שפיר טופס למה ליה דאי ביד לוה הוא לא מהני מידי כדאמרינן לעיל היכא שהזמן כתוב למעלה בתורף מיהת ואי ביד מלוה הוא כל שכן דלא מהני ליה מידי לגוביינא כיון שאין בו שם הלוה והמלוה. ופרקינן דזח נוטל וזה נוטל דקאמר היינו לדמי כלומר שאין חולקים בשומת נייר אלא בשומת דמי וכגון שהזמן כתוב בטופס דיהיב ליה בעל התורף לבעל אטופס דמי הזמן שבידו בלבד ואידך הוי לבעל התורף ואפשר שאם המלוה אדוק בטופס אינו כלום כיון דאלו שקיל ליה אינו גובה בו ולוה דשקל תורף לא בעי לעדים שבטופס ולא אמרו זה נוטל טופס וזה נוטל תורף אלא להיכא שהמלוה אדוק בתורף והלוה בטופס דאהני ליה טופס ללוה מפני הזמן שבו ומשום הכי לא קאמר הכל הולך אחר התורף.

ואם תאמר מה הוצרכנו לתרץ דפלגי בדמי נימא דאהני ליה טופס ללוה שלא יגבה מלוה בתורף שבידו ממשעבדי כיון שהזמן הוא בטופס. ויש לומר דאין הכי נמי אלא דעדיפא מינה נקט דאי מההיא זמנין דלא מהני טופס ללוה אם יש לו נכסים בני חורין אבל עכשיו שאומרים כמה השטר שוה יותר מפני הזמן שבו הא ודאי אפילו הוא עשיר ויש לו בני חורין הרבה לא סגיא שלא ישוה יותר מפני הזמן שמא ישתדפו בני חרי. אי נמי הא קמשמע לן דאי בעי מלוה לתת ללוה דמי הזמן כופין אותו ליטלם ושיניח לו שטרו שלם שזה נהנה וזה אינו חסר הוא ומיהו אם אין המלוה רוצה לתת דמים אלא ליטול חלקו ולגבות מבני חרי הרשות בידו. ולפי פירוש זה לעולם אין חולקין ביניהם מה ששוה השטר שאין בו זמן.

ובירושלמי אמרו הכל הולך אחר התופם בעדים ואין זה כפי שיטת הגמרא שלנו לפי הפירושים שכתבנו. ויש להראב"ד פירוש שהוא בשיטת הירושלמי וכבר כתבנו בחדושין הארוכים והוא הנכון יותר. עד כאן.

ומפרשים אחרים אמרו לשון אחר. דטופס היינו ראש השטר והזמן כתוב בו לבד ותורף הוא מותר השטר כלפי סופו עם חתימת ידי עדים והוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והעדים ואף על פי ששנינו הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו' ומקום הזמן וקרוי תורף והשאר הוא טופס כיון שרוב עיקרו של שטר הוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והעדים קרי ליה תורף והשאר קרי טופס אף על פי שהוא מעיקרי השטר ושם נקרא הכל בכלל התורף ומפני כך אין הטופס שוה כלום אלא לצור על פי צלוחיתו ומשום הכי אקשינן טופס למה לי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך כלומר אם המלוה אדוק בו אינו שוה לו כלום ואף אם הלוה תפוס בו בטופס מה הנאה יש לו והרי המלוה יתבע חובו משלם בתורף שבידו.

ומפרקינן לדמי כלומר אין קורעין את השטר ואין שמין לו לאחר חלוקה שטופס בפני עצמו אינו שוה כלום אלא רואין כמה דמיו עם התורף למלוה כדעבדינן בבהמה טמאה שרואין תפיסתן של כל אחד כמה שוה עם חברתה ואין אחד מהן יכול לומר שלי שלי ושלך שלך חלוק וטול הילכך אם המלוה תפוס בתורף והלוה בטופס פורע לו חובו ומנכה לו דמי הזמן דשמין שטרא דאית ביה זמן כמה שוי למלוה יותר משטר שאין בו זמן ומנכה לו מאי דביני ביני אבל אם הלוה אדוק בתורף אין הטופס שביד המלוה שוה לו כלום אלא לצור על פי צלוחיתו.

ואי קשיא אי הכי היכי אמר רבי אלעזר זה נוטל תורף וזה נוטל טופס דמשמע דאתרוייהו קאי והרי טופס ביד מלוה אינו שוה לו כלום לא תיקשי דרבי אלעזר ודאי הכי קאמר מי שהוא אדוק בתורף נוטלו בין מלוה בין לוה ומי שהוא תפוס בטופס נוטלו בין מלוה בין לוה ואנן הוא דקשיא לן בגמרא הואיל ומי שהוא אדוק בטופס לא מהני ליה ולא מידי לימא רבי אלעזר הכל הולך אחר התורף מדקאמר וה נוטל וזה נוטל משמע שאף בנטילת טופס הוא נהנה ומפרקינן להכי אמר רבי אלעזר זה נוטל וכו' שאין הכל הולך אחר התורף לעולם שפעמים שמי שהוא תפוס בטופס נוטל דמים ונהנה כגון בלוה ומיהו איתא לדרבי אלעזר בין בלוה בין במלוה.

והוי יודע דהא דמפרקינן לדמי הוא הדין דהוה לן למימר דנהנה דלא טריף ממשעבדי דיליה ואפילו אתה חולק גופו של שטר לוה נהנה אלא דאי אית ליה בני חרי מאי הנאה אית ליה הרי זה השטר נגבה כולו מבני חרי ודעדיפא מינה מתרץ ליה וקושטא דדינא קאמר ליה ולדמי לומר שאפילו יש לו בני חורין נהנה שהרי לעולם דמיו פחותין שמא יהא צריך לגבות מן המשועבדים למחר וליומא אחריתי.

ורבינו חננאל כתב בפירוש טופס ותורף האמור בשמועה זו שפירש טופס כי הא דתנן בגיטין הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו'. שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה והלוה ומקום המעות ומקום הזמן וכו' ואקשינן לרבי אלעזר דאמר זה אדוק בתורף וזה אדוק בטופס וכו' טופס למה ליה לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואמרינן לדמי ופירוש תורף הוא שם המלוה והלוה וסכום המעות והזמן וכשיהיו שנים אדוקים בשטר וזה אומר שלי הוא והוא מקויים דברי הכל חולקין לא שחותכין השטר וחולקים אותו כי זה הפסד הוא אלא דמי השטר חולקים ופשטוה מהא דתנן היו שנים רוכבין על גבי בהמה הכו' ועלתה שמועה זו בכי האי סברא שאם היו שנים אדוקים בשטר זה בטופס וזה בתורף בשלמא שם המלוה והלוה וסכום המעות יתכן לעמוד בהם עכשיו ואין השטר ואפילו נקרע או אבד מאחר שעמדו בו אין חוששין לשטר ושניהם חולקים הדמים אבל הזמן שרוצה להיות בידו לטרוף ממשעבדי שמין כמה שוה שטר זו שיש בו זמן ויש לו לגבות ממשעבדי שאין ללוה נכסים בני חרי ואם יש בו זמן טורף ממשעבדי ואם אין בו זמן אבד ממונו ומה שעולה בזו השומא שקיל מי שבידו התורף וכן הדין ורבי יוחנן לא חלק אלא בזמן שהתורף באמצע אבל בזמן שהיה זה תופס בתורף וזה בטופס לא חלק ודמי השטר לזה שבידו התורף והדין כאשר פירשנו ולדברי הכל בדבר שאם יחלק יבא לידי הפסד שמין אותו בדמים וחולקים הדמים כדתנן בפרק השותפין אין חולקים את החצר עד שיהא בה כדי לזה וכדי לוה ואסיקנא התם בגמרא תא שמע זה הכלל כל שאלו יחלק וכו'. אלו דברי רבינו חננאל.

ודברים סתומים הן אבל כך נראה שהוא מפרש שמועה זו שכל זמן ששניהם אדוקים בטופס או בתורף לפיכך חולקים בשוה מפני שאנו רואין ביד זה שטר שריר וקיים וביד זה שטר שריר וקיים ותפיסתן בו שוה ואפילו אתה אומר יטול זה עד מקום שידו מגעת וזה עד מקום שידו מגעת כלומר שיקרע השטר אף על פי כן חלוקתן שוה שהרי ראינוהו כשהיה קיים וחולקים בשוה בדמים ואין אומרים שלא יהא לכל אחד אלא מה שהיה כתוב במה שבידו שמאחר שכולו דבר אחד אין חולקים אותו.

ועוד שאם כן הפסיד המלוה שאין בידו דבר שלם ודין הוא שתהא חלוקתן שוה כמו שפירשתי למעלה אבל כשהאחד אדוק בתורף שהוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן ואחד אדוק בשאר לשון השטר וחתימת העדים קשיא לן אותו הטופס למה לי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך שאם המלוה אדוק בו פשיטא לך דלא מהני ואפילו הלוה אדוק בו עדיין יגבה מהלוה כל חובו שכיון שיצא לפנינו שטר זה כשהוא קיים בעדים אפילו יטול זה אחר כך עדיו המלוה יגבה מה שכתוב בתורפו ואין הלוה יכול לכפור בו שהרי אנו יודעין שאותו תורף שבידו קיים הוא ובאמת הלוה לו.

ומפרקינן לדמי כלומר שמין הטופס כמה שוה בכאן עם התורף ואין שמין אותו לאחר חלוקה הילכך אם הלוה אדוק בו בטופס שהוא מקום העדים נוטל דמי הזמן כלומר מה ששטר זה פוחת מדמיו אם אינו גובה ממשועבדים כאלו לא היה בו זמן ולא היינו יודעים אימתי נכתב שכיון שהיה הלוה אדוק בעדים לבדו אנו רואין אותו התורף שביד המלוה כאלו הוא שטר כשר שלא היו עליו עדים וכל שטר שאין עליו עדים אינו גובה אלא מנכסים בני חורין לפיכך אומדין מה השטר שוה יותר כשיכול לטרוף מן המשועבדים שמזמן פלוני הכתוב בשטר ולעולם ונותן המלוה ללוה כמו שפירשתי. ולפירוש האחרון שכתוב למעלה בספר הערוך נמי כך פירש ואמר משכחת לה בשטרי ארץ אדום שכותבין הזמן בראש השטר ככתובות וגיטין שלנו שנמצא האחד תופס בראש השטר שיש בו מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן.

ובירושלמי מצינו אמר רבי אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים אמר רב אין שמעתינה אתיא כרבי שמעון ודברי רבי אלעזר הן האמורין בגמרא דילן שאמר שהולכין אחר התורף והא דאמר רב אין שמעתינה אתיא כרבי שמעון הכי פירושא אם שמעת שהכל הולך אחר התפוס בעדים לרבי שמעון שמעתה שאלו לרבי דאמר יתקיים השטר בחותמיו פשיטא דהכל הולך אחר העדים שכיון שאחד מהן תפיס בו בלבד אין אתה יכול לקיימו שדינו שיטול עד מקום שידו מגעת. ויש לפרש דבני מערבא סברי לרבי דגבי ליה כוליה וכיון דכששניהם תפוסים בעדים אינם חולקין אף כשהלוה תפוס בלבד אין הולכין אחר תפיסתו וגבי ליה מלוה מכל מקום נראה מכאן שהתורף הוא עם חתימת ידי העדים שלא כדברי רש"י ורבינו חננאל. עד כאן לשון הרמב"ן.

וזה לשונו בהשמטה שבסוף המסכתא: אבל זה אדוק בטופס וזה אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ומקשינן טופס למה לי ומפרקינן לדמי וכתוב בספרים דאמרינן שטרא דאית ביה זמן כמה שוה ולית ליה זמן כמה שוה משום דשטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי ולית ביה זמן גבי מבני חרי ויהיב ליה היאך דביני ביני.

עמדנו על נוסחאות שנות ובדוקות ומצינו שכל זה הלשון אינו בהם ובמקצתן כתוב פירושה דאמרינן שטרא דאית ביה זמן וכו' וזה הפירוש העלה השמועה בקושי ועמעום והרבה בה הדעות לבעלי הפירושים וכיון שאינו עיקר גמרא השמועה מתחוורת שנפרש תורף האמור כאן שהוא השנוי במשנתנו בכותב טופסי שטרות צריך שיניח מקום המלוה והלוה ומקום המעות ומקום הזמן אלא שנשים כאן בכלל התורף אף מקום העדים דבשטר חתום ודאי תורפו מקום העדים הוא עם מקום המלוה והלוה והמעות והזמן לפיכך אמרו כאן שאם נזדמן שהיה כתוב בשטר זה טופס בראשו ואחד אדוק בו והתורף כולו כתוב למטה והשני אדוק בו זה נוטל תורף וזה נוטל טופס לפיכך הקשו האדוק בטופס מה יטול אם מלוה אדוק בו אינו גובה כלום. ואם לוה אדוק בו פעמים נמי שאין פוחתים לו כלום כגון שאין טופס זה צריך למלוה עכשיו.

ומפרקינן לדמי כלומר שאין קורעין את השטר ואין דנין בו לאחר חלוקה אלא רואין עכשיו טופסו של שטר זה כמה שוה בכאן כשהוא מתובר לתורף ומי שהוא אדוק בו נוטל דמיו בין מלוה בין לוה דודאי טופסי שטרות לשופרא דשטרא ולפירושא דמילתא הן נכתבין ודמי השטר מעולין כשהוא שלם יותר ממי שניטל טופס מהן ופעמים שיש בטופס שעבודין מטלטלי אגב מקרקעי וכן דאקני ושבח וכן כיוצא בהן דכולן בכלל טופס הן ויש להן דמים גדולים בשטר עם התורף ובפני עצמן למלוה אינם כלום אלא לצור על פי צלוחיתו. וזו דרך ברורה.

והירושלמי מוכיח עליה שאמרו אמר רבי אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים לומר שאם לוה תפוס בעדים פטור לגמרי ואם מלוה אדוק בה דנין לו מהן לפי מה שהוא תפוס בידו מגוף השטר. שינו שתי הגמרות לשונם בשמעתא דרבי אלעזר אבל ענין אחד הוא ולמדנו שעיקר התורף מקום העדים הוא ותו לא מידי. עד כאן.

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו שם: שהוא ידוע שהתורף מעולה מן הטופס עם כל זה יש לדעת כמה מעלות טובות יש לתורף על הטופס ולחקור זה נלך למשנת גיטין.

הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה ומקום הזמן והנראה משם שאין בטופס לא שם האיש והאשה והזמן ואם כן הוכרחנו לפרש כאן שהטופס אינו אלא לשופרא דשטרא והמלוה יתן ללוה ב' או ג' דינרים בשביל שיהא השטר נאה ומוחזק אף על פי שלעיקר השטר אינו מעלה ולא מוריד. אבל קשה לזה הא דאמרינן הכא דאמרי הכי שטרא דאית ביה זמן וכר' ויהיב ליה היאך דביני ביני שאם בטופס אין בו כלל מעיקר השטר מה שייך לומר זה. ולזה נפרש פירוש אחר והוא פירוש רבינו חננאל ז"ל שבתורף יש מלוה ולוה וזמן ומעות וכל עיקרי השטר חוץ מהעדים שהן חתומים בטופס וזה אינו סותר למשנת גיטין ששם לא דבר בעדים כלל מה תאמר כיון שבתורף יש כל העיקר מאי איכפת ליה לבעל השטר שיהיו העדים ביד הלוה שנאמר בכאן שמין שטרא דאית ביה זמן כמה שוה וכו' לזה כבר תירץ ר"ח ז"ל שכל זמן שיש עדים מהני הזמן הכתוב בתורף וכל זמן דליכא עדים לא גבי ממשעבדי.

ויש מי שפירש פירוש אחר והוא שבטופס יש אחד מעיקרי השטר שהוא הזמן ואם כן מה שאמר בכאן שטר שיש בו זמן כמה שוה צדק אבל זה סותר למשנת הכותב טופסי גיטין ששם אומר שבתורף כתוב הזמן ומכאן נראה שהוא כתוב בטופס וכבר הוקשה להרמב"ן ז"ל זאת הקושיא ותירץ דהכא כיון שעיקר השטר הוא מקום הלוה והמלוה והערב והעדים קרי ליה תורף והשאר אף על פי שהוא הזמן קרי ליה טופס והתם באותה משנה אם תעיין בה תראה שהזמן בכלל טופס כמו שאמר הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' ואם הזמן בכלל התורף הוה ליה למימר הכותב טופסי גיטין לא יכתוב שם האיש וכו' והזמן אבל ממה שאמר שיניח נראה שהזמן בכלל הטופס ויש פירוש אחר והוא של רש"י ז"ל שפירש שהטופס והתורף שוין הן אלא שבתורף יש זמן כתוב ולא בטופס ולפי זה הפירוש יצדק אמרו בכאן שמין שטר שיש בו זמן וכו' אבל נראה שסותר לגמרי משנה גיטין שמהתם נראה שהטופס גרוע מאד ומהכא נראה לפי פירוש רש"י שאין יתרון לתורף על הטופס אלא הזמן לבד. לזה נראה דלעולם עיקר השטר הוא התורף והסיבה שחוזר בטופס לומר שם המלוה וכו' לפי שצריך לחזור מעניינו של שטר ואינו לפי שהוא עיקר כלל. עד כאן.

ורבי יוחנן אמר לעולם חולקים:    ואם תאמר כיון דמסקינן דמר אמר חדא ומר אמר חדא מאי לעולם. ויש לומר דהכי קאמר לעולם חולקין בשוה אפילו במקרב תורף לגבי חד. מ"ה נר"ו. ומלשון ר"ח הכתוב לעיל בלשון הרמב"ן נראה דרבי יוחנן פליג אדרבי אלעזר. עיין שם.

ואפילו אחד בתורף וכו':    תלמודא קא פריך תרתי הדא מכח הסברא וחדא מדתניא זה נוטל וכו' אי הכי וכו' לא ניחא לי לפרושי בשלמא אי ליתא לדרבי יוחנן אלא הכי פירושו בשלמא אי תרצת דטעמיה דרבי יוחנן משום דתורף צריך לטופס וטופס צריך לתורף ניחא לרבי אלעזר דאמר וכו'. ואם האמר והא אסיקנא דלא פליגי ולרבי יוחנן נמי מצי לאקשויי. ויש לומר דלרבי יוחנן לא פסיקא ליה דאיכא לפרושי כדפרשינן באי אמרת בשלמא מ"ה נר"ו. והריטב"א והרשב"א ז"ל פירשו דמשום דרבי אלעזר אמרה בהדיא אקשינן לרבי אלעזר והוא הדין דהוה מצי לאקשויי לרבי יוחנן.

דאית ביה זמן:    כתוב בתוספות מכל מקום כשאין כלל עידי חתימה פסול. ואין להקשות דנימא דרבי שמעון בן גמליאל סבר כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דאם כן וקשה ליחשוב מה דעדיף טפי שאין צריך לחזור אחר עידי חתימה ועל הירושלמי דאמר הכל הולך אחר מי שתפוס עדים אין להקשות אמאי לא חשיב זמן דיש לומר כיון דהשטר כשר בלא עדים ואם כן אין הזמן מועיל לו כלום דשטר שאין בו עדים אפילו יש לו עידי מסירה לרבי אלעזר גובה רק מנכסים בני חורין דעידי חתימה מפקי לקלא. ודוחק דבהדיא תנן בפירקא בתרא דגיטין רבי אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין. ושמא יש לומר דהכא גרע טפי דהוי כאלו אין כאן כלל עדים מיהו התוספות בפרק קמא דגיטין פסקו דאינו גובה ממשעבדי בעידי מסירה והא דקתני וגובה מנכסים וכו' גרסינן וגובה בקמץ וקאי רק אגט שבגט גובה מנכסים משועבדין כדאמרינן בפרק גט פשוט שאני התם דאיכא כתובה ולא בשאר שטרות וכן פירש רבינו חננאל שם. גליון.

ויחלוקו דקאמר לדמי ולא דפסקי לשטרא:    ואם תאמר מה חידש הא מעיקרא ידע לה שפיר דלישנא דיחלוקו רוצה לומר לדמי יש לומר דהכי קאמר ויחלוקו נמי לדמי ולא דפלגי ליה לשטרא הכי גרסינן כלומר גם לדמי אין חילקין בשוה שיפרע לוה לזה חצי החוב דהציו של מלוה גרוע טפי למכור מחציו של לוה משום דמחסר גוביינא ולכך יטול המלוה פהות מחציו של ששר לא דעבדי הכי אלא יהיב האיך דביני ביני. תלמיד הר"ף ז"ל.

דאי לא תימא הכי הא דתנן שנים אוחזין:    ואם תאמר מאי קא מייתי ראיה ממתניתין טפי מברייתא דהא מברייתא גופה מצי למידק הכי דקתני יחלוקו ואי לגופו של שטר למה ליה למלוה לחלוק וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. ועוד אי לגופו של שטר במאי קמיפלגי תנאי אי צריך לקיימו או לא הרי אתה חולקו וקורעו ומפסיד מלוה לגמרי. ותירץ הרמב"ן דנהי דפשיטא לן דחלוקה דברייתא לדמי היא וכדכתיבנא לא מצי למיפשט מינה להיכא דאחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף שלא תהא חלוקתם בגופו של שטר עצמו משום דאיכא למימר היכא שתפיסתן שוה דומיא דברייתא דין הוא שיהו חולקין לדמי שאם אתה אומר יחלוקו בשטר עצמו לא תהא חלוקתן דומה לתפיסתן שהרי תפיסתן שוה ואלו בחלוקתן נוטל לוה הכל ומלוה נפסד לגמרי הילכך פשיטא לן דבכי האי גוונא חלוקתן לדמי הוא אבל באחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף איכא למימר דחולקין בשטר עצמו שאף על פי שלוה שנטל טופס לא יטול כלום מכל מקום הרי חלוקתן כפי תפיסתן שמתוך שהיתה תפיסתו גרועה אף חלקו בחלוקתם גרוע להכי דייקו ממתניתין דשנים רוכבים דהתם נמי אי פלגי לה לבהמה היתה חלוקתן כפי תפיסתן ואפילו הכי ליכא למימר הכי. דאי איתא דפלגי לה אפסדוה אלא לדמי הן חולקין הכא נמי בזה נוטל טופס וזה נוטל תורף אף על גב דאי פלגי ליה לשטרא גופיה הויא לה חלוקתן דומה לתפיסתן אין חולקין אלא בדמים. הר"ן.

ואין לתרץ דאי מההיא דשנים אדוקין בשטר הוה אמינא דפסקי לשטרא ואף על פי שהאחד יפסיד לא איכפת לן כיון דהכי דינא אבל ממתניתין דתרווייהו מפסדי מוכח שפיר דודאי לדמי קאמר דהא ודאי בההיא דשנים אדוקין בשטר אמרינן לרבי יתקיים בחותמיו ואז יחלוקו אלמא דלדמי קאמר. הריצב"ש.

ומהר"י כ"ץ כתב וזה לשונו: דאי לא תימא הכי הא דתנן שנים אוחזין וכו'. כלומר אפילו אי דחקת לפרושי גבי שטר דחולקין לצור על פי צלוחיתו גבי טלית ליכא למימר הכי. עד כאן.

והרשב"א כתב לקמן וזה לשונו: אלא בהמה טמאה למאי חזיא. ואיכא למידק הא לא דייקינן לה ממתניתין אלא מסברא דאי סלקא דעתך דפלגי לה אפסדוה וכיון שכן בלא מתניתין נמי נידוק הכין מסברא דאי פלגי ליה לשטרא אפסדוה. ומסתברא דאי מברייתא לא שמעינן מינה מידי מסברא דכיון דאי פלגי ליה לשטרא גופיה אף על פי דמלוה נפסד לוה נשכר דהא הוא נפטר הוה אמינא דפלגי ליה לשטרא גופיה דלא שביק לוה רווחא משום פסידא דמלוה הילכך אי מברייתא גופה לא שמעינן מסברא מידי אלא כיון דאשכחן במתניתין דעל כרחך איכא חלוקה בדמים ולא תלוקה ממש כיון דתרווייהו מפסדי אף אנו נאמר בעלמא דחלוקת דמים הויא חלוקה וכל שהאחד מהן נפסד אין חולקין אלא בדמים. כן נראה לי. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ויחלוקו נמי דקאמר לדמי וכו'. הא לא קשיא דחזיא לקטנים. קשה לי דמכל מקום מודה הוא דהיכא דלא חזיא לקטנים כיון דאפסדי דפלגי לדמי ואם כן הכא כמאן דלא חזיא לקטנים היא דאי פלגי ליה לשטרא בניירא אפסדוה. ותו קשיא לי הא דאסיקנא לה מדתנן היו שנים רוכבין. ואמרינן בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה למאי חזיא הא אפסדוה וכו' מאי קאמרינן דהא אפילו ההיא דבהמה טמאה לא אכרחין דהויא בדמי אלא מסברא כי היכי דלא ליפסדוה ואם כן בלאו דידה נמי מצינן לומר בזו דחלוקה בדמים היא כי היכי דלא ליפסדוה.

ויש לומר דמקשה בעי לומר דודאי חלוקה דהכא חלוקה ממש היא שאף על פי שהמלוה מפסיד בחלוקה זו הרי הלוה נשכר לגמרי ויכול לומר מאי חזית דנפלוג בדמי נפלוג בניירא דהא כל חלוקה שאמרו חכמים בכמה מקומות חלוקה ממש היא ולא בדמים ומתניתין דשנים אוחזין בטלית דאדכר תנא לישנא דחלוקה אף היא חלוקה ממש ואפילו לפי שיטתך וכגון דחזיא לקטנים ולדידיה אפילו בדלא חזיא לקטנים. הדר מכרחינן לה מבהמה טמאה דעל כרחך כיון דתרווייהו מפסדי אין חולקין בה ממש אלא בדמים וכופין בזה על מדת סדום דאי פלגי בגופה מפסדי תרווייהו ואי פלגי בדמים מרווחי תרווייהו וכיון דאשכחן לשון חלוקה שהיא בדמים דברי הכל אף אנו נאמר לחלוקה האמורה בשטר דבדמים היא דכיון דלישנא אשכחן הכי הסברא כן מכרעת דאי פלגי שטרא ממש אין חלוקתן שוה כמו שהיתה תפיסתן שוה שהמלוה נוטל נייר בעלמא והלוה משתכר בכל דמי החוב כן נראה לי. וכן פירשתי לפני מורנו הרב הלוי. עד כאן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_א/דף_ז&oldid=1337320"