אל שדי — שם התואר, וטעמו "תקיף". וכן "כקול שדי" (יחזקאל א כד), "והיה שדי בצריך" (איוב כב כה), כי טעמו[1] כטעם "ושית על עפר בצר" (איוב כב כד). ושדי, על משקל "לבי דוי" (איכה א כב). ורבים פירשוהו מגזרת "שודד", שהוא מנצח ומתגבר.
וטעם להזכיר השם הזה בפרשה הזאת, לירא אברהם וימול. והנכון, כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו, וזה שם התאר כנגד המעשה, כי העולם עומד על אלה שני השמות. והמבין סוד השם יאמין.
אברהם — תוספת הרי"ש, "אביר המון גוים". ולא בא השם לחסר משמו אות, כי אם להוסיף. ו"שרה" (בראשית יז טו), שם תאר כלל, לא כ"שרי".
וברוך השם אשר לו נתכנו עלילות, שהקדים וציוה אברהם להמול קודם שתהר שרה, להיות זרעו קדוש:
ימול לכם — מבניין נפעל, וכן "המול ימול" (בראשית יז יג). ומה טעם לאמר "המול ימול יליד בית" פעם שנית? וכן הפירוש, "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר", כל מי שהוא לכם מזרעכם, גם כן "יליד בית או מקנת כסף". ואתה אברהם, "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך" היום, ואם הם גדולים:
"וערל זכר אשר לא ימול" — פירוש "ימול" - יפעול, כמו "כי ידור נדר" (במדבר ל ג), והוא מן "ונמלתם את בשר ערלתכם" (בראשית יז יא).
וטעמו: אם היה בר מצוה, ולא ימול את בשר ערלתו – יש עליו כרת, כי מצות הנער הקטן על האב, ואם אביו לא מלהו – ימול את עצמו בהיותו ברשותו.
וכרת – בידי שמים. והטועים יחשבו, כי אם מת הנער ולא נמול, אין לו חלק לעולם הבא. ואין פירוש "הנפש" כרצונם; כי "נפש" – כמו "איש", וטעמו – גוף שיש לו נפש. וכן "נפש כי תחטא" (ויקרא ד ב).
ויש אומרים כי "כרת" – המת קודם נ"ב שנה.
ויש אומרים כי "כרת" – שיכרת שמו במות זרעו, על כן אמר הכתוב "מעמיה", כי מי שיש לו בנים – כאילו הוא חי ושמו לא נכרת:
הלבן מאה שנה יולד — תמה, בעבור היות זרע הזקן קר, על כן לא יוליד. והתימה הגדול, איך תלד אשה שנפסק דמה; והבן מהדם יבנה ויכונן. וכאשר תסתכל ותרא, כי דבר שרה נפלא מדבר אברהם, כי הנה מצאנו אבות שכל אחד הוליד בן והוא גדול יותר מתשעים שנה, וחיי הדורות בימי אברהם ארוכים מחיי דור ודור.
וכאשר נסתלק המלאך, מיד מל בנו וכל ילידי ביתו ומקנת כספו:
בעצם היום הזה — ולא אחר לעשות הדבר. והנה היו שמנה עשר ושלש מאות ילידי ביתו חוץ ממקנת כספו. ואחר כך נמול אברהם גם ביום בעצמו, וישמעאל בנו וילידי ביתו ומקנת כספו, כלם נמולו אתו ברצונם. והטעם, שלא הכריחם, רק מהרו כולם לעשות ולמלאות רצון השם:
