הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

נזקי בור - סיכום

התורה מטילה על האדם את האחריות על מפגעים שהוא יצר ברשות הרבים, גם אם מדובר במפגעים נייחים:

(שמות כא לג): "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בר, ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור: בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו"

בפסוקים אחרים בפרשה נאמר שאדם אחראי לנזקים ניידים הקשורים אליו - נזקים שגרמו בהמות ששייכות לו או אש שהוא הבעיר; הפסוקים שלנו מלמדים שאדם חייב גם בנזקים שנגרמו על-ידי בור, שהוא מפגע נייח; וכדברי חז"ל " "שאין דרכו לילך ולהזיק" ".

בור

בור הוא אב-טיפוס של מפגע נייח, מפגע שנמצא במקום קבוע, ועלול לגרום נזק לבהמות ולאנשים העוברים לידו. גם כלים או אבנים שהאדם מניח ברשות הרבים נחשבים כ" בור ", ואם מישהו נתקל בהם ונפגע - בעליהם חייב לשלם.

המזהם ישלם

זיהום סביבתי - האם גם הוא נחשב ל"בור"? במקרים מסויימים כן - כאשר מדובר בטינופת שנמצאת במקום מסויים ואפשר להיזהר ממנה, כגון כתם שמן על הכביש. אך כאשר מדובר ב זיהום אויר, שאי אפשר להינצל ממנו, דינו חמור יותר - כאש או כאדם המזיק; ראו תשובת הרב רצון ערוסי בשות מורשת . בכל מקרה, המזהם צריך לפצות את הניזוקים, כמו שנאמר "בעל הבור ישלם", או בלשון ימינו "המזהם משלם".

"

בור" בלשון המקרא הוא גם משל למוות ; מכאן דרשו חז"ל, שבעל הבור אחראי על מותה של בהמה שנפלה לבור, רק כאשר הבור הוא בעומק שעשוי לגרום למוות; ויש אומרים שהדרשה היא מסוף הפסוק - " והמת יהיה לו"; ראו בור שיש בו כדי להמית . ראו גם פציעה לעומת מוות בנפילה לבור .

איש

מהחזרה "כי יפתח איש בור", "כי יכרה איש בור" הסיקו חז"ל שתי מסקנות:

" "אחד ולא שנים"

" (תלמוד בבלי, בבא קמא נא.) - מכאן, שאם איש אחד רק התחיל לחפור את הבור, ואיש אחר סיים (והביא אותו לעומק המינימלי שיכול לגרום נזק או מוות), רק האיש האחרון חייב - רק זה שסיים את הבור.

" "איש ולא שור"

" - (תלמוד בבלי, בבא קמא יט: מח. נא.) - מכאן, שאם בהמה כלשהי חפרה בור, או גרמה לתקלה אחרת ברשות הרבים, והתקלה גרמה נזק - בעל הבהמה אינו חייב בתשלומים; אדם חייב בתשלומים רק על נזק שהבהמה שלו גרמה באופן ישיר, או על תקלה שהוא עצמו עשה, אבל לא על תקלה שבהמתו עשתה.

וכי יפתח איש בור, או כי יכרה בור

לפי הפרשנות שהתקבלה להלכה, המילים הללו מטילות אחריות על מי שיצר את המפגע - גם אם המפגע לא שייך לו (הוא הפקיר אותו), וגם אם הוא לא ברשותו (אלא ברשות הרבים). ראו: של מי הבור הזה? .

אך יש אומרים שהמילים הללו באות רק להגדיר את סוגי המפגע המחייבים באחריות (ראו בבא קמא נ.) .

ישנן שתי דרכים שונות ליצור מפגע - פתיחת בור (כלומר חידוש מפגע ישן), או כריית בור (כלומר יצירת מפגע חדש); בשני המקרים האחריות של היוצר היא זהה:

מצד אחד, גם במקרה שהוא רק פתח בור שהיה קיים לפניו, עדיין מוטלת עליו אחריות - הוא לא יכול להטיל את האחריות על החופר הראשון;
מצד שני, גם במקרה שהוא כרה את הבור, האחריות שלו מסתיימת בכך שהוא מכסה את הבור (כמו שנאמר בהמשך "ולא יכסנו"), ואין הוא צריך לאטום את הבור לגמרי ולהחזיר את המציאות למצב הקודם.

ויש אומרים, שהמילים הללו באות " "להביא כורה אחר כורה" ", כלומר, אם איש כרה בור ואיש אחר המשיך את הכריה, האחרון חייב (בבא קמא נא.) .

ולא יכסנו

מילים אלו באות להגביל את האחריות של בעל הבור - הוא לא צריך לאטום את הבור לגמרי, מספיק שהוא כיסה אותו כראוי. ראו: הגבלת אחריות על נזקים .

שור או חמור

"שור או חמור" הם דוגמאות לבהמות, ומשמעות המילים היא, שהדין חל על כל בהמה שנפלה לבור; כך למדו חז"ל מהניסוח הכללי בסוף הפסוק "כסף ישיב לבעליו" - " "לרבות כל שיש לו בעלים" " (בבא קמא נד.) , כלומר - מטרת המצוה היא לפצות את הבעלים, וכל אדם שהוא בעלים של בעל-חיים כלשהו זכאי לפיצוי באותה מידה. ראו שור וחמור בתורה .

חז"ל נחלקו, האם הדין חל רק על בהמות, או גם על כלים, שגם להם יש בעלים:

לדעת רוב החכמים: " "שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים" "; מכיוון שהמפגע הוא נייח, חלק מהאחריות לנפילה מוטלת גם על הנופל, שהלך ולא נזהר. לכן התורה לא קבעה פיצויים לאדם שהלך ולא נזהר, וכמו כן לא נקבעו פיצויים לכלים, שאינם יכולים ללכת כלל, ולכן הבור אינו מסכן אותם באופן ישיר.

ולדעת רבי יהודה: " "או - לרבות את הכלים" ". (בבא קמא כח:, נג:) .

אך לפי פירוש זה, אין זה ברור מדוע נכתב גם "שור" וגם "חמור".

פרשת נזקי בור מופיעה בחלק האמצעי של פרשת משפטים - החלק העוסק בנזקים לבהמות; מכאן ראיה נוספת לדעת חכמים, שדין נזקי בור מתייחס בעיקר לבהמות (ראו מגילת זכויות האדם / הרב אלחנן סמט ).

בעל הבור ישלם

לפי הפרשנות שהתקבלה להלכה, המילים הללו מטילות אחריות גם על מי שהמפגע שייך לו או נמצא ברשותו - " "בור שיש לו בעלים" ". ראו: של מי הבור הזה? .

אך יש אומרים, שהמילה "בעל" כאן אינה מציינת שייכות ממונית (בניגוד למילה "בעלים" - ראו בעל-בעלים ), אלא קשר של אחריות משפטית בלבד - אחריות המוטלת על מי שיצר את הבור - " "בעל התקלה" " (ראו בבא קמא נ.; ראו גם רש"י על הפסוק) .

כסף ישיב

המילה " ישיב " משמעה "יחזיר את השור שמת", אולם הפסוק מדגיש שהאדם יכול לשלם גם בכסף: " כסף ישיב לבעליו ", ואינו חייב לקנות שור חדש; מכאן למדו חז"ל, שהחובה המוטלת על המזיק היא רק להחזיר את שוויו של השור הניזק: " "ישיב - לרבות שוה כסף, ואפילו סובין" ", כלומר, המזיק לא חייב לשלם דווקא בכסף, הוא יכול לשלם בחפצים מטלטלים כלשהם (בבא קמא ז. ט. י: יד:; מלבי"ם על הפסוק) .

לבעליו

מהמילה "לבעליו" למדו חז"ל, שהדין חל לא רק על שור וחמור אלא על כל בהמה שיש לה בעלים (בבא קמא נד:) ; ולדעת רבי יהודה, גם חפצים דוממים שיש להם בעלים (בבא קמא נג:) .

והמת יהיה לו

המילים "והמת יהיה לו", על-פי פשוטן, משמען שהנבלה של הבהמה המתה שייכת לבעל הבור , והוא צריך לשלם לבעל הבהמה את מחירה של בהמה חדשה (רשב"ם, אברבנאל, שד"ל) . הפסוק בנוי כהקבלה ניגודית בין בעל הבהמה (" לבעליו ") לבין בעל הבור, שהוא נושא המשפט (" לו "):

כסף - ישיב לבעליו

והמת - יהיה לו

בעל הבור יתן:

את הכסף לבעל הבהמה,
ואת המת ישאיר לעצמו (לו = לבעל הבור).

אך חז"ל הקלו על בעל הבור וקבעו, שמחירה של הנבלה בזמן המוות שייך לבעל הבור, והוא מתקזז מהחוב שלו לבעל הבהמה; אך הנבלה עצמה שייכת לבעל הבהמה , והוא צריך לטפל בה (ראו והמת יהיה לו ).

ניתן ליישב את ההלכה עם הפסוק בשתי דרכים:

1. ניתן לפרש, שההקבלה הניגודית בפסוק היא, לא בין בעל הבהמה (" לבעליו ") לבין בעל הבור (" לו "), אלא בין " ישיב " לבין " יהיה ":

המזיק צריך להשיב את הכסף לבעל הבהמה באופן אישי, ולדאוג שהכסף יגיע לידיו;
אבל את המת הוא לא צריך להביא אליו באופן אישי, הוא יכול להשאיר אותו מחוץ לבור, שיהיה לו (= לבעל הבהמה).

( העמק דבר ) .

2. ניתן לפרש שהמילים "והמת יהיה לו" אכן מתייחסות לבעל הבור, אלא שהכוונה היא "ערכה של הנבלה בשעת המוות יירשם לזכותו של בעל הבור, וינוכה מהחוב שהוא חייב לשלם לבעל הבהמה".

ויש אומרים, שבפסוק זה, המילים "והמת יהיה לו" מלמדות, שהדין חל רק על בהמה של חול, שנבלתה יכולה להשתייך לאדם פשוט; ולא, למשל, על בכור בהמה שנפסל להקרבה, שלמרות שנפסל, עדיין יש בו קדושה (רבא, בבא קמא נג:) . מכיוון שהבור הוא נייח, והבהמה הניזוקה היא שהלכה ונפלה לתוך הבור, חלק מהאחריות חל גם על הבהמה; וכאשר חלק מהבהמה הוא קדוש, הרי שחלק מהאחריות חל, כביכול, על ה', ולכן בעל הבור פטור (ראו רש"ר הירש על פסוקנו) .

פרשות מקבילות

המילים "והמת יהיה לו" נזכרו גם בקשר לנזקי שור מועד .

בהמשך הפרשה מדובר על נזקי אש - האש מייצגת מפגע נייד, העלול לצאת משליטה ולפגוע גם באנשים שאינם רחוקים ממנו; ראו בור לעומת אש .

בספר דברים נאמר, שאסור לאדם להשאיר מפגעים ברשותו; כאן מפורט העונש הממוני המוטל עליו אם בכל-זאת מישהו נפגע ממפגע שבאחריותו. ראו בור ומעקה .

קישורים חיצוניים

עוד על נזקי בור, ראו:

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-12-21.

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:נזקי בור - סיכום

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-21-3334

ביאור:שמות כא לג

מצב גרסת הדף