תוספות רי"ד/קידושין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורות תנינא תליתאה ורביעאה

דף ב עמוד א

וקונה את עצמה בחליצה האי קונה את עצמה דיבמה לא דמי לקונה את עצמה דאשה דההוא קאי אלאחר שנקנת לבעלה והאי קאי קודם שנקנת ליבמה דאי לאחר שנקנת לו בביא' הרי היא ככל הנשים ומפטרא בגט ולא בחליצה.

דף ב עמוד ב

תנא האשה נקני' מדעתי' אין קשיא לי דנקני' מדעת משמע ולא בע"כ והא גבי יבמה דקתני כקני' והואי אפילו בע"כ (ולמאי לא פריק ו ו' ר"ל ובע"כ דתני יבעה איידי דאשה א"כ אמאי לא מריק לי' דתני האשה נקנית איידי דאינך.) ואמאי לא פריק ליה דמשום הכי קתני נקנית משום דכולי פירקין מיירי בחפצים הנקנין שזה נקנה בענן זה כדתנן עבד עברי נקנ' בכסף וכו' ועבד כנעני ובהמה וקרקעות ומטלטלין ובמה שזה נקנה אין זה נקנה משום הכי שייך למתני האשה נקנית. וי"ל דכל כמה דמצי למיתב טעמא יהיב. ואיידי דתני האה נקנית תנא נמי היבמה נקנית. ותנא תרתי אטו חדא ולעיל דאמרן משום דבעי למתני כסף ליכא לאקשויי הכי דלשון קנין שייך גם בשטר וגם בביאה. אבל הכא לא שייך לשו דרך בכסף ובשטר. ולירא בדרך א' שבשעת לקיטתן עישורו. אי קשיא והא אמרינן בפרק קמא דר"ה אע"פ שבשעת לקיטתו עישורו ר"ה שלו. תשרי וא"כ גבי מערא נמי יש בהן חילוק דרק ר"ה שלו תשי כדחמרינן התם ואתרוג ר"ה שלו שבט והיה לו לחלק גבי מעשר גופה. תשובה הרבה חלוקים יש ביניהם בלא זה שהירק כלאים בכרם והאתרוג אינו כלאים בכרם. ועל האתרוג מברכין בורא פרי העץ ועל הירק בורא פרי האדמה. אלא התנא לא בא לימנות חילוקיהן אלא זה בא לומר אף על גב דכל אילנות אזלי בתר חנטה לכל דבריהן האתרוג אינו כן אלא שוה לאילן לילך בתר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית ושוה לירק לילך בתר לקיטה לענין מעשר מה שאין כן בשאר אילנות. ושאר חילוקיהן אינן תלוין בחנטה בעבור זה לא שנאם.

דף ג עמוד א

למעוטי חופה. מי' אם פירש טליתו עליה לשם קדושין: למעוטי חליפין: קמיא לי טובא ואם נתן אדם סודר לאשה שיש בו שוה פרוטה אף על פי שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת והרי יש כאן שוה פרוטה וכיון דנקיטא ביה ג' על ג' והיא רשאית לעסקו אמאי אינה מקודשת ואף על פי שהיא מחזירתו לו מדעת' האי מחזירתו ואם האי רוצה הוא שלה וגם אם קידשה במנה ואח"כ היא מחזירתו לו מרצונה כלום יש לומר שאינה מקודשת. ונראה לי לומר שאם בזה הסודר לבד נתרצה לו לקדשה אף ע"פ שהזכיר לה שם חליפין מקודשת האי והכא במאי עסיקנן כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנו לה עכשיו אלא התפישה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה והוא יתחייב ליתן לה המנה לאחר זמן בכי האי גוונא ודאי אינה מקודשת כיון שלא נתרצת להתקדש לו אלא במנה ומנה אין כאן ואף על פי שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו השדה במנה ולא נתן לו המנה שיקנהו בכסף ונתן לו את הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה את השדה והוא חייב ליתן לו את המנה לאחר זמן ואלה הן חליפין שקונין בכל מקום ומקיימין את המכיר הכדכתיב על הגאולה ואמרינן בפ' הזהב (בפ' הזהב דף מ"ז ע"א.) גאולה זו מכירה אע"פ שאין כאן לא כסף ולא שטר ולא חזקה בסודר קנאו משא"כ באשה וטעמא דמילתא כדמפרש דכיון דלחליפן איתנו בפחות מש"פ לא מיקניא נפשה להתקדש לו שלא תוכל לחזור בו בפחות מש"פ וכיון דבפחות ליתנהו משוה פרוטה נמי ליתנהו שאין גזירה שוה למחצה עד שיתן לה את המנה:

דף ג עמוד ב

וכי תימא נילף מבשת ופגם שאני בשת ופגם כו' קשיא לי דהא מדזכי רחמנא בשת ופגם לאב מצינן למילף דזכי אבי' לקדש למנוול ומוכה שחין בע"כ וכיון שלמדנו שהאב יכול לקדשה מסברא למדנו שכף קידושי' שלו כדאמרן לעיל והאי קרא בנערה כתיב. ונראה לי לתרץ שאין התלמיד מקשה שלא יוכל אביה לקדשה שהדבר ידוע שיכול לקדשה אפי' בעודה נערה דקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה בנערה כתי' ולא כדפריש המורה כגון דקידשה כשהיא קטנה אלא אפילו כשהיא נערה ילפינן מני דמצי לקדשה בע"כ. והכי מקשה תינח קטנה דלית לה יד כלל יקדשנה אביה ויזכה בכסף קידושי' אבל נערה דאית לה יד אע"פ שהאב יכול לקדש' כדילפינן מאת בתי נתתי גם האי תקדש עצמה בלי דעת האב ותישקול איהי כספא ויהיה בה זוכה שתי ידים יד אביה וידה. וכיון שגם היא יכולה לקדש עצמה בלא דעת האב גם אם קידשה אביה לא יזכה בכסף קידושי' והשאת אתי שפיר דלא ילפינן קידושין מבשת ופגם דאע"ג דאינון דאב אפי' בנערה מפני שיכול למוסרא למנוול ומוכח שחין כדילפינן מאת בתי נתתי ויקבל מהן דמי' אבל לעולם כסף קדושיה דידה הוי. והנכון בעיני דלאו אקידושין קאי לא זה ולא נילף מקנסא דאי אקידושין קאי כדפריש המורה ה"ל למימר הכא ונילף ממעשה ידי' ואי הוה בעי הוי דחי לי' דלא תילף מינייהו משום דמיחזנא מיניה כדאמרינן לקמן והדר לימא אלא מסתברא יציא' דכות' קא ממעט כיון שאינו יכול ללומדם משום מקום ולא הוי אמר לבסוף וצריכא אלא ודאי אמעשה ידי' קאי דאמרן אמאי איצטרך. קרא נילף מבנעוריה אלא מבנעוריה לא מצינן למילף דממונא מאיסורא לא ילפינן ואת נמי לא תילף קדושין מבנעורי' וכי תימא נילף מעשה ידי' מקנסא ומבשת ופגם לא מצי למילף ולהכי איצטרך קרא וכי ימכור איש את בתו לאמה ובתר דחיי' דלא תיליף קדושי' מבנעורי' הדר לקרא קמא דאין כסף ואמר לעולם מני' קא ילפינא ומאי דקשי' לך ואימא לדידה מסתברא יציאה דכוח קא ממעט. וכיון שמקיים לימודו מקרא קמא דנקט לא הוצרך ללמוד קידושין ממעשה ידי'. ואחרי שלמד קדושין מאין כסף וגם מעשה ידי' למדנו מבתי לאמה אמר וצריכא. ולפי פתרון זה אין להקשות כל מה שהקשיתי:

דף ד עמוד א

לא נצרכה אלא לעיקר זביני דאיילנית פי' המורה שהאיילונית נמכרת בקטנותה כשאר בנות. ואי קשיא ומאן לימא לן בקטנותה שתהא אילונית דסד"א שלא תימכר והלא אין האיילונית ניכרת אלא מך' שנים ולמעלה אז ודאי אינה נמכרת. תשוב' היכא דנמכרה בעודה קטנה שנה או שתים קודם לכ' שנה והגיעו כ' שנים והוחזקה איילונית והיא יוצאה מרשות אדון ה"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ואינה יוצאה בחנם אלא מחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה שעבדה אצלו כשכיר יום דהיכן אמרה תורה שתצא הגם^[1] ואינה מחזרת לו כלום דוקא בנערה שהיה מכרה מכר אבל זו שאין מכרה ממכר תצא מק"ו אבל לא בחנם להכי איצטרך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם וכל הדמי' שנתן בה עולין לו באותו זמן מועט שעבדתו:

דף ה עמוד א

ורבי יוסי הגלילי נפקא מכרת כריתות ורבנן כרת כריתות לא דרשי ראיתי מקשי' מה צורך ללמוד רבי יוסי מכרת כריתות ולא אמר תרי כריתות כתי' כדאמרינן לקמן בהלכות היבמה נקנית תרי לה כתיבי ורבנן נמי אפילו דדלא דרשי כרת כריתות מכריתות בתרא מאי עבדא ליה עוד מקשינן דהכא אמרינן דר' יוסי דריש כרת כריתות ובריש פרק המגרש אמרי' בשעת מיתתו של ר"א נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו ר' טרפון ור"י הגלילי ור' אלעזר בן עזרי' ור' עקיבא כו' נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר כריתות דבר הכורת בינו ליבנה הא למדת שאין זה כריתות כו' עד ואידך כרת כריתות לא דרש'. והן רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. וזה יש לתרץ דהאי דאמר ואידך על רבי טרפון ורבי עקיבא אבל רבי יוסי. הלילי אית ליה כרת כריתות ומפיק ליה לדרשא אחרינא כדאמרינן הכא. בישות מיהא לא אשכחן. ואי אמרת והרי האב מקדש את בתו בכסף בעל כרחה. אין זה כלום דאנן אמרי' דלא לכתוב כסף ותיתי מהנך ואי לא כתב כסף מנין שהאב מקדש את בתו בכסף. אמר רב הונא חופה קונה מק"ו אי קשיא והא אמרינן בפ' הבא על יבמתו (דף נ"ז ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה רב אמר') אמר רמי בר חמא יש חופה לפסולת באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לרבי מאיר דאמר קדושין פסלי חופה נמי פסלה כו עד וממאי ודילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בקידושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא אלמא פשיטא לן דחופה לא קניא. תשובה איתא לדרב הונא אלא התם דחוי הוא דקא מדחי ליה דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בקידושין דקני' אבל חופה אימא לך לא קניא וליתא לדרב הונא ולא גרסינן דלא קניא אלא לא קני' (ונ"ל דגם תיבת לא ל"ג והכי גרסי' אבל חופה לא קני' לה.) והם דברי הדוחה שלא נדמה החופה לקידושין אלא פריך הכי פי' אם אתה רוצה לסבר כחו של כסף ולעשותו קל כדי שתלמוד החמור ממנו פירך הכי:

דף ה עמוד ב

מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ. קשיא לי דחופה נמי קונה בע"כ שה מוכיחות הויין ידי ומפרש מתניתין אע"פ שאין נזיר עובר לפניו כגון דאמר כך היה לבי שאהי' נזרי אבל לשמואל דאמר ואהוא שהיה נזיר עובר לפניו אם לא היה אע"פ יכול למסור את בתו לחופה בעל כרחה כדאמרינן בפ' נער' שנתפתת' אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה כו'. מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ. ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ. כמה קשה לי זה הלשון חדא דחופה נמי איתא בע"ז כדכתבי'. ותו מאי האי דקאמר באישות מיהא לא אשכחן והא מצד השוה דעלמא אנו למדין כדאמרן הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא חופה שקונה בעלמא לענין נשואין וקונה כאן לענין קדושין וא"כ יפה מקשה דהנך קונא בעלמא בעל כרחן ומשום הכי קונין גם באישות תאמר בחופה דלא קניא בעלמא בע"כ ומש"ה לא תקנה כאן. והנכון בעיני דה"ג ורב הונא (חופה נמי וכו' כצ"ל.) נמי איתא בעל כרחה שכן אב מוסר את בתו לחופה בעל כרחה וניתרצו שתי הקושיות ומפני שאמר זה התירץ למעהל נשתבשו וכתבוה כאן: ואי בעית אימא נתן הוא ואמרה האי ספיקא וחיישינן מדרבנן פירש שיש לומר קדושין הן דומיא דשדה שבין אם המוכר אמר לו שדי מכורה לך בין אם הקונה אמר שדך מכורה לי במנה זה וקבל המוכר המנה קנה. או דילמא יש לומר שאני הכא דכתיב כי יקח איש שכל הלקיחה יעשה האיש בין הנתינה בין האמירה. ודוקא נתן הוא ואמרה היא הוה ספיקא אבל נתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש אך אם היה אדם חשוב ואמר בההאי הנאה דקא מקבילנא מתנתיך מקודשת לי כדבעינן למימר לקמן: טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. קשיא לי ולמאן דאמר ידים שאין מכיחות הויין ידים אמאי באהא בלחוד הוי נזיר ומאי משמ' אהא נזיר יותר מאהא בתענית בודאי בהרי את מקודשת אע"ג דלא אמר לי י"ל דמוכחא מילתא מסתמא דלעצמו קידשה וכן בגט אע"ג דאל כתב ביה ודין מוכחא מילתא מסתמא דבספר מגרשה אבל באהא בלחוד אם אין נזיר עובר לפניו מה הוכחה יש דאהא נזיר קאמר ומצאתי שבתחלת נזרי מקשה על דשמואל דאמ' והוא שהיה נזיר עובר לפניו ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמ' ומתרץ דקאמר בלבי היה. אי היכא מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל. וכמו שמתרץ שמואל דבריו כגון דאמר כך הי' לבו (הכי נמי למ"ד וכו' כצ"ל.) הך למאן דאמר ידי' שאין מוכיחות הויין ידי' ומפרש מתניתין אע"פ שאין נזיר עובר לפניו כגון דאמר כך היה לבי שאהי' נזיר אבל לשמואל דאמר והוא שהיה נזיר עובר לפניו אם לא היה אע"פ שאמר כך הי לבי אינו כלום דהוה ליה גמור בלבו ולא הוציא בשמתיו כלום ואמרי' בשבועו' בטוי (ע"ג דשבועות דף ך"ו ע"ב.) גמור בלבו צרי' להוציא בשפתיו ואהא בלחוד בלא נזיר עובר כאלו לא הוציא שום דבר מפני ודומה. ולעולם אהא בלא שיאמר כך היה לבי אינו כלום: הכא במאי עסקינן דאמר לה לי פי' הוא הדין בגט דכתב לה ממני ובתרתי פליג רבי יהודא בגיטין עם תנא קמא דאמר גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודא אומר ודין די יהוי ליכי מינאי דת"ק לא בע לא ודין ולא מינאי דקסב' הויין ידם ור' יהודא דסב' לא הויין ידי' בעי ודין ובעי מינאי וכך הוא ממני בגט כמו לי בקדושין עיין בהלכ' שניי' של נדרי' בקונטרסי ושמעתי מקשי' אמאי לא פריק דלעולם קסבר שמואל הויין ידי' והילכך לא בעינן דאמר לה לי ושאני נזיר דכתבי כי יפליא כדפרינן בריש נזיר דאמרי' התם על מילתא דשמולא אמר והוא שהיה נזיר עובר לפניו לימא קא סבר שמואל ידי' שאין מוכיחי' לא הויי ידי'. אמרי לא שאני גבי נזיר דכתיב כי יפליא. ותו דבנדרי' תנן בריש מסכת האומר לחבירו מודרני וומך מופרש אני ממך מורחק אני ממך שאיני טועם לך שאיני אכול לך אסור ואר ומואל בכולן עד שיאמר שאיני טועם לך שאיני אוכל לך הוא דאסור באכילה אבל אמר מודר אני ממך לא משמע דאסו' (כ"ה מסקנת הש"ס שם דף ה' ועיי"ש בפי' הרא"ש והר"ן.) מאי טעמא דילמא לא מישתעעינ' בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מורחק אני ממך דלא קאמינא בארבע אמות דידך משמע. ואמרי' לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחי' לא הוין ידי' ומהדר אין שמואל מוקי' למתני' כרבי יהודא וכולי ונראה לי לומר שלעולם כך דרכו של תלמדו כשתרצה לפשוט ולמר דהכי סבר פלוני מכח מימר אפלוני שאמר הוא דוחה ואומר שלא תוכל לפשוט ממימרתו כך שאות' המימר אטעם אחר יש לה ולא כמו שאתה סבר. הילכך בנזיר ממע ממירמרתו דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשום הכי בעי נ זיר עובר לפניו ודחיי' ואמר דלעולם אימא לך דסבר שמואל דהויין ידים ושאני נזיר דכתיב כי יפליא והכי משמע ממימרתו דהוויין ידים ולא בעי דלימא לה לי ודחה ואמר הכא במאי עסקינן דאמר לה לי ולישנא בתראי אתי לאשמועינן ולעולם לא תיפשוט מינה דסבר שמואל דהוויין ידים וההיא דנדרים מוכחת בפירוש לא הוויין ידים ולא מצי לדחויה ואהדר ליה אין ודאי דהיכא משמע ודחיי' באנפ' אחרינ' דאלאו דאיהו קסבר הכי אלא אוקים מתניתין כרבי יהודה משום דמתניתין קשיתיה ולא מצי לאוקמה כרבנן התם אבל שמואל לעולם אימא לך דקסבר ידים שאין מוכיחות הוויין ידים:

דף ו עמוד א

אי דיהיב לה ושתיק הכי נמי כולי' וכך יש לומר נמי בנתן הוא ואמרה היא דלא מיבעיא נשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה אלא אפילו במדברי עמה נמי אי הוה יהיב לה ולא אמר כלום לא הוא ולא היא הוי קידושין גמורין השתא דאמרה היא אינן קדושין גמורין דנראין הדברים שבדיבור האשה גמור הקדושין ואנן בעינן שיגמרו בדבור האיש. וכן בגירושין אמר לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת כל הלשונות הללו וכן הרי את לעצמך אין צריך לאומרם הבלע בפה אלא האי אמר הכין פירושא אמר לכתוב בגט כך שאם בגט לא היה כתוב אינו מועיל דיבורו שאמר לה כלום דבספר מתגרשת או בדברים וכיון שבגט הוא כתב זה הלשון אין צריך לומר לה בפה אלא הרי זה גיטך ותו לא כדתנן בכמה מתניתין ומתנייתא ולא דמיא גט לקדושין דגט הלשון כתוב בתוכו והלכך אין צריך לומר לה בפה אלא הרי זה גיטך ואם לא היה כתוב בתוכו ואמר לה בפה אינו כלום דספר בעינן. אבל בקידושין הכסף שהוא נותן לה אינו כתוב בו שום דבר הילכך צריך שיאמר לה בפה הרי את מקודשת לי. ואם אמר לה הרי זה קידושיך אינו כלום כיון שאין כתוב בו דבר דקדושין הוא לשון הקדש ומה דיבור הוא זה דאמר לה זה יהיה ההקדש שלך הלכך צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בזה. אך אם קידשה בשטר וכתב בתוכו הרי את מקודשת לי אמר לה בפה הרי זה קידושיך כמו הרי זה גיטיך:

דף ו עמוד ב

לא צריכא דארווח לה זימנא. פירש המורה דארווח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי לי בהנא' זו שאם היית נותנן פרוטה לאדם שיפייסני על כך (או לי) כו' ואם פי' לה כך מקודשת וכו' עד וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמ' לה התקדשי לי בהנאת מחיל זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנא' מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה ושלה. ואינו נראה לי פתר זו דהמקדש במלוה נמי הכי הוא דמוחל לה ההלואה ואפילו הכי אינה מקודשת ואמאי והא אית בה פרוטה דהות יהבא לפיוסה ומשום דלא פריש דבההיא הנאה מיקדשת לי אינה מקודשת והא מפרש ועומד דכיון דמחל לה ההלואה יש לה הנאה מאותה פרוטה שהיתה נותנת כדי לפייסו. ורבינו חננאל זצ"ל פירש מאי הנאת מלו הכגון דמטא זימנא למיפרעיה וארווח לה דואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מיקדשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לה ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה שאם לא נאמן כך נמצא הטפל יותר מן העיקר דקיימא לן המקדש במלוה עצמה אינה מקודשת וכל שכן בהנאת מלוה אלא לכדאמרינן בפרעתו ומיד נתן לה אותו הממון ונתן לה רשות להתעסק בו והריוח שיעלה בהו הוא לה וההנאה כולה לה.

וכך אמר גם רבינו יצחק מפא"ס זצ"ל הנאת מלו ההיכי דמיא כגון דמטא ימניה למיגבה מינה ונקטא לה למלוה בידה למפרעיה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך עד זמן פלוני מיקדשת לו ואי קיא לך היכי אלימא הנאת מלוה מגופה דמלוה לא קשיא הנאת מלוה איתה ומשום הכי מיקדשא בה ומלוה גופה ליתה דליקדש בה דייקא לן מלוה להנאה ניתה. וזה הפתר נראה לי נכון דכיון שהמעות הם בעין אף על פי שאינו נותן לה גוף המעות לא הנאתן היא מתקדשת באותה נתינת המעות שנותן הל כדי שתיהנה מהם דבאותה שעה שנותן לה המעות יש בה שוה פרוהט באותו הקנין שמקנה אותם לה כדי להינות מהם ולהרויח בהם אבל אם אין שם נתינת מעות כלל זהו שאמרנו המקדש במלוה אינה מקודשת שאף על פי שמהנה אותה הנאה גדולה כיון שאין שם נתינת מעות אינה מקודשת: אחרי כן התבוננתי וראיתי שאין הלשון מוכיח כפתר רבינו חננאל זצ"ל שאלו הביאה לו המעות בזמנו ועוד הרווח לה זמן אחר היינו הלואה גמורה והוה לי הלמימר לא צריכא דאלוה לה ומקשה באותה ההנאה מה צורך לכל זו הסיב' שתהיה חייבת לו מעות ותביאם ועוד ילוה לה. אלא ודאי כפתר המורה משמע ומאי דקדשיא לי במהדר קמא אינו כלום דכי מקדש לה בעיקר המלוה דעתה על עיקר הממון ואינן כלום אבל אם פירש הל בהנאת המלוה שאני מוחלך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת: (ועיין בהר"ן ולענ"ד נראה להסביר הענין דוודאי אין הנאת מחילת מלוה שוה כמו כל החוב ומי שמחייב דינר לא יתן דינר להמשתדל במחילתו, ומעתה אם היתה חייבת לו דינן והוא אמר התקדשי לי בדינר שאתה חייב לי, דעתה לתקדש בדינר שלם, והנאת מחילת המלוה אינו שוה דינר שלם ודומה להאי דקדשה בשראין דלקמן (קידושין דף ח') ואמר חמשין ואינו שוה חמשין דלכ"ע אינה מקודשת וכאן אין לדמות להאי דמלוה ופרוטה כמבואר להמעיין בט"ז סי' ד"ח ס"ק י"ב, וגם בלא"ה לא דמי דהא דאמרי' דעתה אפרוטה אין לומר דהטעם הוא משום דאדם יודע דאין קדושי מלוה כלום, דהא גם ר"א סובר דעתה אפרוטה כמבואר לקמן (קידושין דף מ"ו) הרי ר"א סובר בכתובות דף ע"ד מ"א המקדש במלוה ובעל צריכה הימנו גט, דמטע טעי רבע"כ הטעם דדעתה על מה שהוא בעין וכאן עכ"פ אינו בעין.)

מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. פירש מדאוריית' בכל טצדקי דיהיב הויא נתינה וחכמים אסרו ליתן לכהן המסיע משום דמצוה מן המובחר היא ליתן לכהן דבר שיגיע לו הנאה ולא שיתן לו בשכרו. ואף כאן כשנותן לו על מנת להחזיר אין לו לכהן שום הנאה ואף על גב דמדאורייתא יצא מדרבנן אסור לעשותו. ופתרון המורה לא נ"ל:

שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. פי ודילמא אתי למיעבד בפחות משוה פרוטה: דאי בשוה פרוטה אפילו בתורת חליפין נמי היתה מתקדשת כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכל חשש חליפין אינו אלא על פחות משוה פרוטה ופחות מדשוה פרוטה הוא דמיעט התנא דתנא בשלש דרכים למעוטי חליפין אבל בשוה פרוטה היינו קיחה ממש ואפילו על מנת להחזיר אלא שחכמים אסרו כל תורת חליפין ואף על פי שאינו מחזיר משום גזירת פחות משוה פרוטה. כך עלה בדעתי במהדר' קמא ובמהדר' בתר' חזרתי והתבוננתי שכל איסור החליפין אינו אלא כמו שפירשתי לעיל שיתנה ליתן לה מנה ומקנהה הסודר שלא יוכלו לחזרו בהם כדרך שעושין במכירת שדה להכי גזרינן הכא בעל מנת שתחזירהו לו שלא יהי' קדושין דן דינא הוו קידושין יפים כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ודוקא כשמתנה עמה על מנת להחזיר לא הוו קידושי אבל אם נתן לה סודר סתם וקדשה בו ולא הבטיחה שיתן לה דבר אחר וכל סמך האשה הוא על אותו סודר בלבד הכי נמי דהויא מקודשת כדכתיבת לעיל ואף על פי שהיא החזירתו לו לאחר כמכן שכיון שנתנו לה קנאו קנין גמור אם היא רוצה להחזירו לו אין בכך כלום ודין היה שיהו חליפין קונין באשה כשדה כיון דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון אלא כיון דדין חליפין נוהג אפילו בכלי שאין שוה פרוטה וחליפין פחות משוה פרוטה באשה אין קונין אין הקשה למחצה שנאמר אם הן שוה פרוטה שיהו קונין אלא אין מקישין אשה לשדה בדין חליפין כלל בין שווין בין אי שווין:

דף ז עמוד א

תן מנה לפלוני ואקדש אני לו. וה"ה אם אמרה תן מנה לפלוני ואקדש לפלוני אחר.

הכא דעת אחרת. פירש ואף על פי שהאשה נתרצת לקדש חצי' גופה ונימא דתיפשוט בכל גופה ומכל מקום בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשתי דיעות לא פשטא קדושיה אלא במה שפירשו אבל בהמה שאין שם דעת אחרת פשטא קדושיה בכולה.

קדושה ואינה קריבה. אי קשיא וכשהקדיש רגל אחד לרבי מאיר אמאי תימכר לצרכי עולה ומקריבים אותה והא קדושה דחויה היא שאין המקדיש יכול להקריבה שהרי הקדש וחולין מעורבין. תשובה לא תיקרי דחויה כיון שהיא שלו ובידו להקדיש השאר אבל בהמה של שני שותפין אין בידו להקדיש השאר משום הכי הויא דחויה:

דף ז עמוד ב

שמע מינה בעלי חיים נדחין. ביומא בפרק שני שעירים פליגי רב ורבי יוחנן דרב סבר בעלי חיים אינן נדחין ורבי יוחנן סבר בעלי חיים נדחין. וכיוצא בזה אמרינן בפרק מי שהיה טמא דתנן התם המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמין לנדבה. ואמרינן בגמרא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים כדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים. כיון דאמר לה חצייך בחצי פרוט הפסקה למילחיה. ה"ג והכין פירושו אף על פי שאמר חצי פרוטה שאינו שוה כלום כיון שאמר חצייך פסקה למילחיה וכיון שקידש להצאין אינה מקודשת או דילמא כיון שאל אמר אלא בחצי חצי פרוטה מונה והולך הואף בתר נותן ומקבל אזלינן. פירש היכא דקידש שתי נשים בפרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת. והתם משום דיהיב קדושין לדידהו ודידהו הוו אבל הכא דיהבינהו לאב ודאב הוו איכא למימר דהוו קידושי ואי נמי שני בני אדם נתנו פרוטה לאב בשתי בנותיו פשיטא דלא הוו קידושי כיון דכל חד לא יהיב אלא חצי פרוטה לא חשיבא ממון אבל הכא דנותן הוי חד ומקבל הוי חד איכא למימר דבתר נותן ומקבל אזלינן ולאו בתר קונין ונקנין:

פיסקא בתך ופרתך בפרוטה מהו. פי' אפי' את"ל בב' בנותיך בפרוטה דבתר נותן ומקבל אזלינן ה"מ בקדושין שיש בקדושין הללו שוה פרוטה אבל קנין הפרה אינו מצטרף עם קידושי אשה הלכך אי קים לן דבפרוטה זו רוצה לקנות גם הפרה אינן קדושין: רב יוסף אמר שוה כסף ככסף מה שפי' המורה דשוה כסף ככסף ילפי' מישיב דלקמן אינו נראה לי דסברא האי דכל שנקנה בכסף נקנה בשוה כסף בין אשה בין קרקע בין פדיון הבן ואין צריך להביא ראיה בזה דכיון שמתרצין לקבל שוה כסף הרי הוא ככסף ולאו איצטריך קרא אלא גבי נזקין שיכול לפטור עצמו אפי' בסובין ואין יכול להמזיק לעכב על ידו ולומר מעות אני רוצה מה שאין כן בבעל חוב שאינו יכול לפטור עצמו אלא במעות אא"כ אין לו וכן בפדיון עבד עברי אע"פ שקנאו בדמי' יכול לפדו' עצמו בשוה כסף ואינו יכול לעכב על ידו ולומ' אני מעו' נתתי לך:

דף ח עמוד א

ואינו נקנה בתורת חליפין גם זה כך הוא פירושו כדפרישי' גבי אשה אבל אם נותן לו סודר ששוה כל דמיו היינו שוה כסף ובעל עניין שנותן לו קונה אותו:

דרב כהנא שקל סודרא מבי פדיון הבן. קשיא לי דהכא מוכח דהוה כהן ובפ' הזרוע אמרי' רב כהנא אכיל בעבור אשתו אלמא לא כהן הוה. וי"ל דתרי רב כהנא הוו חד בימי רב ורבי יוחנן וחד בימי רב אשי הראשון היה כהן:

אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודש' וישלים כו'. פי' ר' אלער אליבא דרב הונא אמר למילתיה דאי לרב יהודה האמ' לקמן בפ' שלישי דאינה מקודשת אלא לכשיתן ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני:

והא מדסיפא במנה זה רישא במנה התם. פי' ואמר לן תנא בין אם אמ' לה במנה סתם והיה מונה לה והולך חוזרין אפילו בדינר אחרון ובן אם אמר לה במנה זה ונתנו לה ונמצא חסר דינר מינה מקודשת:

כיצד כיון דאמר לה במנה זה אף על פי שאין לשון הסיפא דומה ללשון הרישא פירוש דרישא הכי קאמר מה שאמרתי דיכולין לחזור אפילו בדינר אחרון כגון דאמר במנה זה שהאומר במנה זה ונתנו ביד האשה אם נמצא חסר דינר אינה מקודשת נתרצת אלא במנה וגם בשמונה והולך אינה מתרצת אלא במנה והילכך אינם נגמרים הקדושין אלא בדינר האחרון:

דף ח עמוד ב

התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק כו' פירש שמישכנו שלא בשעת הלואתו וקני ליה לגוביינא שרשאי למוכרו ולהיפרע ממעותיו כדתנן משלשים יום ולהלן למוכרו בבית דין. דלהכי משכנוהו לבית דין כדי שיפרע חובו ממנו אבל מישכנו בשעת הלואתו אינו רשאי למוכרו ולא חשיב דידיה דאי מישכנו בשעת הלואתו קני ליה אשה נמי מקנייה כי יהיב לה משכון אל אודאי לא קני אלא משכון דשלא בשעת הלואה דקני ליה לגוביינא: והרי"ף זצוק,ל כתב לא שנא משכון בשעת הלואה ולא שנא שלא בשעת הלואה דהא תנן המלוה על המשכון ואוקימנה כרבי יצחק. עיין מה שכתבתי בשלהי פ שבועות הדיינין במהדר' קמא ובמהדר' בתרא. התם במשכון דאחרים עיין בשליהי פ' שבועת הדיינין במהדרא קמא ובמהדרא בתרא חנם לאבא ולאביך אינה מקודשת. ולא דמי למאי דאמרן לעיל תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהתם הא קא אמרה ואקדש אני לך. והכא נמי אילו אמרה תנם לאבא ולאביך ואקדש חצי לך מקודשת היא דהא גילתה דעתה דבמתנה יהבינהו ניהליהו ונתרצת בכך להתקדש וכן גבי ככר בין לגבי כלב בין לגבי עני אי אמרה תנה לכלב ולעני ואקדש אני לך מקודשת היא. ודברי המורה לא נראה לי: על מנת שיקבלם לי מקודשת: פי לא מטעם שעשאם שליח לקבלה דאין שליח לקלבלה אלא מפי האשה ולא שתאמר לאחר אמור לפלוני ויקבל קידושי כדפרישית בגיטין דשליחות לקבלה מילי היא ומילי לא מיחסרן לשליח וכי היכי דלא מצי למימר גבי גט אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו עד שישמעו מפי הבעל ה"ה הכי נמי בשליחות לקבלה דאשה דכל שליחות לקבלה מילי נינהו אלא היינו טעמא דכיון דאמרה ליה תנם לאבא ולאביך כאילו נתנתם בידיה דמי. ואם היה סלע שלה מקודשת. פירש המורה דחצירה קונה לה ואינה נרא' דאמאי נקט סלע אלא. הכין פירושו כשאמרה חנם על גבי סלע משמע שבכעס אמרה לו אבל אם היה סלע שלה משמע שבכל לב אמרה לו וכאילו שם בידה דמי כיון שנתרצת בכך ודומה זה לתנהו לכלב: ואם הי הסלע של שניהם שולא אם בדרך כעס אמרה לו או בכל לב. ובכולן אם אמרה ואקדש אני לך נראה לי דהיא מקודשת דבכל לב קאמרה ליה ובכל מקום שיתנם בציוויה כאלו שם בידה דמי. ונראה לי דהוא הדין לגבי גט אם הי הבעלה נותן לה גטה ואמרה לו שים אותו על גבי סלע זה או על גבי קרקע ואתגרש מגורשת האי וכא לו שם בידה דמי ולא דמי לטלי גיטיך מעל גבי קרקע דהתם אין שם נתינ' בעל שלא מדעת האשה נתנו על גבי קרקע אבל היכא דאמרה ליה תנהו על גבי קרקע כאילו נתנו בידה דמי וכן כשאמרה לו תנהו לפלוני ואתגרש בו ואע"פ שאין אותו פלוני שם מגורשת ואל מטעם שליח לקבלה דהא לא שמע השליח מפיה אלא כיון שנתינת הבעל לאותו פלוני היא בציווי האשה וברצונה כאילו נתנו בידה דמי אלב שליח לקבלה אינה יודעת האי כשהבעל נונתו לה וגם לא אמרה הי אלבעל תנהו לפלו' אלא יד שלוחה הוי כידה ומשום הכי בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא שתאמר לו על ידי אחר דהוי מילי ואל מימסרן לשליח כלל אומר אי זה יקרא שליח לקבלה כשלא אמרה לבעל תנהו לפלוני אלא מינתו שליח לקבל מיד הבעל ההוא ודאי בעינן שתמנהו שליח פה לא פה ולא על ידי שליח. אבל כשאומרת היא לבעל תנהו לפלוני ואתקדש לך כאלו נתן בידה דמי ואף על פי שלא מינתה אותו פלוני שליח לקבלה הויא מקודשת וכן לגבי גט:

דף ט עמוד א

אמר רב חמא כל הבה מיהבא לאו כלום הוא. נראה לי דאי אמרה בכולן ואיקדש אני לך מקודשת היא. והילכתא שיראי לא צריכי שומא. יש לגמגם כאן דהא קיימא לן רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה מה איצטריך למיפסק הכא נמי כרבה: אמר רב חמא כתב על הנייר או על החרס כו'. מה שעמדתי זה אליבא דרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ולא כרבי מאיר בפרק חזקת הבתים במהדרא רביעאה אינו נראה לי אלא אפילו כרבי מאיר אתי' דעד כאן לא פליגי בפרק שני דגיטין (דף ך"ב ע"ב.) בנייר מחוק ודפתרא אלא שמא חזייפנו האשה אם יש בו תנאי ורבי אלעזר מכשיר משום דלא סגי באל עידי מסירה וע"מ זוכרים מה שהיה כתוב שם כדאמרי' התם מידכר דכירי ורבי מאיר דאל בעי עידי מסירה היה אוסר לכתוב הגט על הדפתרא שמא תזייף ותמחו קהתנאי שהיה כתוב בו ותניח החתימה ותקיימנה על ידי עדים המכירין חתימתן. אבל אם כתוב ובאו עידי החתימה והעידו כי כך הי הכתובמי לא מודה רבי מאייר דכשר הלא החתימה לרבי מאיר היא כמו כתיבת הגט לרבי אלעזר דרבי מאיר סבר האי וכתב לה חתם לה הוא ולא בעי כתיבה לשמה כי אם חתימה והיה מכשיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה ורבי אלעזר היה סובר דהאי וכתב לה כתיבת הגט היא ובעי כתייבה לשמרה וחתימה לא בעי אל אעידי מסירה. וכי היכי דרבי אלעזר מכשר דפתרא בכתיבת הגט משום דליכא לזיופי בעידי מסירה הכי נמי מכשר לה רבי מאיר היכא דקיימי עידי חתימה קמן ואמרי דהכי הוה כתב כי חתמינן וגם (תיבת וגם ט"ס וצ"ל וגט.) כשר הוא ומגורשת היא ואל אמרינן כיון דיכול לזייף כמאן דליתיה דמי כי היכי דלא אמרינן לרבי אלעזר בכתיבה ולא אסר רבי מאיר אלא שלא יעשה לכתחילה שלא תזייף אבא היכא דאיקרי וכתב ועידי חתימה מסהדי דהכי הוה גט כשר הוא ומגורשת היא והכא נמי כגון שעידי חתימה מבררים סכך היה ואין בו זיוף ומשום הכי הי אמקודשת ולגבי שדה אמרינן לקמן נמי דהיא מכורה ואתא לאשמועינן דחף על החרס שאינו שוה כלום מקרי שטר דאל בעי שוה פרוטה אלא כתיבה וכך היא כשרה על החרס כמו על הקלף היכא דקים לן דליכא זיופא. עיין מה שכתבתי בהלכות ד בספר הלקט: מתקיף לה רב פפא והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני וכולי. ראיתי מקשים ואם אינו דומה מה בכך והא קידושי שטר לאו משדה עפרון ילפינן להו לא (תיבת לא ט"ס וצ"ל אלא.) מהיקישא דויצאה והיתה וגט אשה בעל כותבו וה"ה שטר ארוסין הבעל כותבו ואיאמי בענן שידמה לשטר מכר השדה. ואין זו קושיא של כלום דגט אשה נמי שכותב הבעל מפני שהוא המקנה והאשה נקנית וכותב לה הרי את מגורשת מנו ומקנה לה גופה אבל הכא הבעל קנה והאשה מקנה את עצמה לו והיאך כותב הבעל האב היה צריך לכתוב והאשה:

דף ט עמוד ב

לא שטרי פסיקתא כו' פירש המורה שהעדים אינן רשאין לכתוב עליהן שטר אלא מדעתן דניחא ליה שתהא מלוה בפה ולא מלוה בשטר. ואינו נראה לי דאם כן מה טעם אין כותבין אלא מדעת שניהם נכתוב לבעל בלא אבי כלה מה שמקבל עליו ליתן לאשתו ולאבי כלה בלא החתן נכתוב מה שקיבל עליו ליתן לחתנו למה נרצה מעמד שניהם. ונראה לי שהטעם הוא כדכתיבת בגט פשוט במהדרא בתרא כפתרון המורה מוכיח ומפני שכותבין תנאותיהן בשטר אחרד בעבור זה צריך דעת שניהם שכל אחד יכול לעכב ולומר מלוה על פה קבילי ואל בשטר אבל ודאי אם אמרו מתחילה לכתוב שני שטרות כל אחד לעצמו אין צריך דעת שניהם. וכתב רבינו יצחק זצו"קל והלכתא כרב פפא ורב שרביא משום דמותבינין עליהו דרבא ורבינא מהכא אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם ואף על גב דקא מוקמי לה בשטרי פסיקתא ההוא ששיטיא הוא ולא סמכינן עליה דהא רב אשי דהוא בתרא הכא אומא בפרק הנושא את האשה בשטרי אירוסין ממש כדרב פפא ורב שרביא למימר דהלכתא כוותיה ואינו נ"ל זה הפסק דכיון דלא איפסיקא הילכתא כמאן יש לנו להחמיר ולומר מקודשת היא וצריכה גט. ומה דאסתייע מדרב אפי דאומה בשטרי אירוסין ממש כרב פפא ורב שרביה דאדרבה רב אשי בשטרי פסיקתא מוקי לה התם כרבא ורבינא דהכי אמרינן התם גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן דברי' הנקנין באמירה, אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב. א"ל לא ניתנו ליכתב פי' דמצי אמר מלוה על פה קבילי עילואי מלוה בשטר לא קבילי עילואי כו' עד תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אבל מדעת שניהן. מאי לאו שטרי פסיקתא וכדרב גידל. פירש ואתיא סייעתא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב עד שיודיעם. ודאי לא שטרי אירוסין ממש וכדרב פפא ורב משרשיה וכו'. פירש ולעולם לא תסייע מהכא לרב אשי. הנה בפי' שרב אשי רוצה להעמידה בשטרי פסיקתא כרבא ורבינא והלכות גדולות פוסק הלכה ברבא ורבינא:

דף י עמוד א

אמר רבי זירא מודה ר' לעניין קנס דכולהו משלמי. פי' שעדיין בחולה היא יש קנס בשלא כדרבה והכי נמי אמרינן בפ' הבא על יבמתו בהל' כהן גדול לא ישא את האלמנה. ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. היכי דמי אילימא בכדרכה מאי אריא משום אלמנה תיפוק לי דהויא בעולה אלא לאו בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא. אלמא אם בא עלליה שלא כדרכה חייב ליקח אותה לאשה ואם אין קנס שלא כדרכה אמאי חייב ליקח אותה לאשה והא כתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה. כל היכא דקרינא ונתן האיש קרינא ביה ולו תהיה לאשה וכל היכא דלא קרינן ביה ונתן האיש לא קרינן ביה ולו תהיה לאשה אלא לאו ש"מ יש קנס שלא כדרכה.

כל הבעול דעתו על גמר ביאה עיין מה שכתבתי בפרק הבא על יבמתו:

ובביאה. נפק' מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה. יש לדקלדק מכאן מדלא אמר ולהתחייב בכתובתה ש"מ דקים ליה לתלמודא דארוסה יש לה כתובה כדכתיבת בשילהי פרק הכותב במהדר' קמא: ומקבל את גיטה. פירש המורה אם גירש בעלה מן האירוסי' בעודה נערה. וזה הוא פירוש יפה דמשמע שאם השיאה שוב אינו יכול לקבל גיטה ואף ע"פ שהיא קטנה. ולא מה שפי' בפר' בית שמיא בהל' קטנה שהשיאה אביה ונתגרש' יתומה בחיי האב שהאב מקבל גיטה בעוד' קטנה ואפילו נישאת ועיין מה שכתבתי עליו בתשובת י"ז ואם בא עליה יבם קנאה. פירש המורה ואם רצה להוציאה מוציאה בגט. ובפרק ארבע מיתות מביאה בגררא ופיר' המורה שאם בא לגרשה בעודה קטנה אביה מקבל גיטה: וזה לא יתכן כדכתב התם ברמזיו אל אהיא מקבלת גיטה משתדע להבחין בין גיטה לדבר אחר וכפחות מכן אינה יכולה להתגרש לא על ידה ולא ע"י אביה:

וחיייבן עליה משום אשת איש: פירש המורה אם קיבל בה קידושין אביה. ואינו נראה לי דמאי אתא לאשמועי' אי למימרא דביאת הנואף חשובה ביאה למות עליה האי מדתני לקמן נפקא מינה בא עליה אחד מן העריו' מומתין עליה ולמה חלק אשת איש מכל העריות. ונ"ל דפירושא דרישא היא שכל כך חשובה ביאתה קניין בין לגבי בעל בין לגבי יבם שחייבי עליה משו' א"א.

דף יא עמוד א

מאי אמרת ליסטים מזויין או מוכתב למלכו' הנהו קלא אית להו. עיין מה שהקשיתי על פתר המורה בפר' אע"פ במהדוראה תליתאה:

איכא בינייהו קיבל מסר והילך. נראה לי דלא גרסינן (הלך כצ"ל.) הילך שאם הלך האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב ולא אכלה דאיכא למיחש בין לסימפון בין לדע לא. ואיכא למימר כיון דאחיה ואחותה אינן עמה ליכא לימיחש לדעולא ושמא חשקה לאביה אין לחוש מפני שהוא בן דעת:

בכסף בית שמאי אומרים בדינר. אלא מעתה כגון בנתיה דרבי ינאי דקפדן אנפשיה. דלא מוקדשן בפחות מתרקבא דדינרי הכי נמי כו' נראה לי דניאי גרסינן והוא ינאי המלך דאמרינן ביבמות (ביבמות דף ס"א ע"ב.) תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי:

רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה אמר רב אסי דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי. הרבה נראה לי דחוק פתר המורה בשיטה זו וכך נראה לי לפרש כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ובקידושי אשה כתיב כסף כדילפי' קיחה קיחה ואילו היה כתיב שקל כסף היה משמע סלע השתא דכת' כסף סתם הוא דינר כסף שהוא רובע שקל כדאשכחן ביוסף דכתיב וימכרו את יוסף בעשרים כסף והן עשרים דינרי כסף כמו שיסד הקליר בקרובץ דשקלים שהן עשרים דינרים שעושין עשרה בקעים והגיע לכל אחד בקע ולפיכך נתחייבו ישראל ליתן בקע לגלגלת וסכום כולן הגיע חמשת סלעים ולפיכך נתחייבו ישראל חמשת סלעים לפדיון הבן ולאפוקי ממאן דמתרגם בעשרים סלעים דכסף ומקש וכללא הוא והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ותנן הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. פי' כל היכא דכתיב כסף סתם דינר הוא בתמי' והרי גבי טענה דכתיב כסף סתם ושיערו חכמים בשתי מעות כסף שהן שליש דינר ומתרץ התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב פי' אי הוי כתיב כסף הוה משערי' בדינר אל אמשום דכתיב כסף או כלים ואיתקש כסף לכלים לומר לך מה כלים שנים אף כסף שנים ולהכי שיערו בשתי כסף ולא באחת והאי דשיערו נמי במעות ולא שיערו בשני דינרין. דילפינן נמי מכלים מה כלים דבר חשוב כלומר כל מה שהן חשובין הן ואפי' שני מחטין שאין לנו לשער בכלים גדולים אלא בכל מה שהן אפילו שני מחטין דכלים סתם אמר רחמנא והמחטין כלים הן אף כסף נמי כל מה שהן חשובי' ואפי' מעות ואי לא הוה כתיב כסף הוא משערינן במעות של נחשבת דהיינו פרוטות השתא דכתיב כסף הן מעות של כסף שהן שליש דינר. ואף על גב דבפרק שבועת הדיינין גרסינן ומה כסף דבר חשוב כו' הכא דאיתא (דחיי הוא דקא מדחי כצ"ל.) הוא דקא מדחי ליה כי היכי דלא תיקשי ליה ולבסוף דמסיק למילתיה דרב אסי שפיר וטעמא דבית שמאי לאו כדרב אסי הוא: עייין בקונטרסי בבכורות ברפק יש בכור לנחלה.

דף יא עמוד ב

הרי הקדש דכתי' ונתן הכסף וקם לו. זה המקרא לא נמצא אל אהכין כתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו. (עמ"ש התוס' במס' שבת דף קכ"ח ע"א בד"ה ונתן.) והכי קאמר והרי הקדש דכתיב שאם יתן הכסף יקנה ואם לאו לא ואמר שמואל שאם חיללו בפרוטה מחולל ואמאי יצא לחולין בפרוטה והא כסף כתיב: ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל עיין מה שכתבתי עליו בפרק בתרא דבכורות:

דף יב עמוד א

אמר לה לאו כל כמינך דאסרת' ליך עילואי פירש אף על גב דהיא מהימנא לשווי' נפשה חתיכה דאיסורא ותנן לקמן בפרק האומר (דף ס"ה ע"א.) קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מיתר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו התם משום דלא אגידא גבייהו הילכך כי קא אסרה נפשה עילויהו מהימנא כיון דלא מפסדא לאחריני אבל הכא דאגיד' ביה ומשעבד' להי ומטי איסורא לגביה לא מהימנא. והא דיהודית דמיא להנך תרי עיבדי בשילהי נדרים דאמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ואל מהימנא:

ועל דמבטל גיטא פירש המורה השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט זה שנתתי לך בטל הוא דילמא לא ידעי אינש דבטליה קודם שבא לידה ושמא יתננו לה השליח לאחר שבטלו תינשא בו ואניו נראה לי דאטו ברשיעי עסקינן שיתננו לה השליח לאחר שהבעל ביטלו בפניו. ונראה לי לפרש כגון שביטלו שלא בפניו כדקיימא לן (גטין דף ל"ג ע"א.) שאם ביטלו שלא בפניו מבוטל והשתא ודאי נפיק מיניה חורבא דשליח לא ידע דבטליה ואזיל וממטי לה ומינסבא ביה. ועל דמסר מודעא אגיטה פירש כגון בגט המעושה בישראל דמוציא לעז על בניה. ואינו נראה לי אלא גם זה משום דנפיק מיניה חורבא הוא שהמוסר מודעא אינו מוסר בפני אותם שמעושין אותו שאם היה מוסר בפניהם היו מייסרין אותו יותר ויותר אלא תופש תני עדים אחרים ואומר להם ראו האונס והעישוי שעושים לי ואני מודיע לכם כי מה שאומר להם רוצה אני לגרש לא בכל לב אני אומר אלא מפני האנוס שעושים לי וזאת היא מודעא שמבטל הגט שאם לא יבטל המודעעא הגט בטל כדאמרי' בערכין ושמא לא ידעו הראשונים במודעה שמסר לפני אחרים וכתבו לה גיטה ואזלא ומיסבא בגט בעל:

אמר להו תיקדש לי בארבעה זוזי דאית בה. דוקא אי הדר וחמר תיקדש לי אבל אם אמר ארבעה זוזי אית בה בלחוד אינו מועיל כלום שדיבו' הראשון אין בו ממש כיון שהאשה סברה שאינו נותן לה אלא ההיא ציפתא ואין בה שוה פרוטה הילכך צריך עוד שימאר תתקדש לי בארבעה זוזי דאית בה:

אמר רבא מנא אמינא לה כו'. פי' מפני שעדיין הוו המעות בידה הוצרך להביא ראי' לדבריו שאם לא היו ביידה אלא הוליכתם כבר בבית ואחר כך אמר לה התקדשי לי באותן הזוזים ושתקה פשיטא דלא הויא מקודשת דמאן מוכח דנתרצת בהם. אבל הכא יש לומר מדאל שדתינהו ליהוי קידושי ואי אמרה אין אפי' היו בביתה הוי קידושי דכל מקדש בפקדון בביתה הוא ומקודשת באמירה אין דדוקא במלוה אינה מקודשת הא בפקדון מקודשת. וכל זו השטה מוכחת דלית להו דשמואל דאם כן תתקדש בציפתא דאסא בלחוד דילמא שויא פרוטה במדי אלא ודאי כיון דהכא לא שויא לא חיישינן לה. וכך כתב בעל הלכות גדולות והילכתא אי שוי' שוה פרוטה הכא מקודשת ואי לא (ואי לא לא חיישינן כצ"ל) חישינן דילמא שוי' פרוטה בעלמא וכן הלכה. לעיל דאמרן דלאו משום דסברה להו דשמואל (מ"ש באמר להו וכו' עד שאינה לה הוא כפול שכבר כתבו רבינו לעיל, ומתחיל הענין אם איתא ושייך לדף י"ג.) באמר להו תקדש לי בארבעה זוזי דאית בה דוקא אי הדר ואמר תיקדש לי אבל אם אמר ארבעה זוזי אית בה בלחוד אינו מועיל כלום תדיבור הראשון אין בו ממש כיון שהאשה סברה שאינו נותן לה אם איתא דלא ניחא לה חיישדינהו. פירש ולא דמי להשליכתם בים דמפסדא להו בידים:

דף יג עמוד א

שקלתיה ואישתק'. פי' דוק' ואישתק' הוא אמרה אין מקודשת ואע"ג דלא שדיך דתו לא מצי למימר אין שקלי ודידי שקלי דהא גלית דעת דלשם קדושין שקלתי' ומחלו לה וקיבלתו לשם קדושין וכן יש לדקדק מדאמרינן לקמן גבי חוב ומחלק בין היכ' דשתק' ובין היכא דאמרה אין. ואע"פ שיש לחלק בין חוב לגזל נ"ל שדין אחד להם וכך פסק רבינו יצחק זצוק"ל וקדשה מקודשת: פי' סתמא קאמר אע"ג דאישתק' כדין כל קדושין דעלמ' דאי בדאמר' אין הוה ליה למיתני רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת כדתני לקמן גבי חוב אלא לאו ש"מ אפי' כי שתק' מקודשת: (כי תנאי כצ"ל.) כדתני' ההיא בחליפין. אבל בתורת דמיה בעינן פרוטה ומכי יהיב ליה פרוטה קנה כל השדה ושאר המעות זוקף עליו במלוה כדאמרי' בפ' השוכר את האומנין בהלכו' כל החוז' בו. אבל אי יהיב ליה פחות מש"פ לא קנה ואע"ג דזקפן עליו במלוה. א"נ אם רצונו ליתן שדהו מתנה לחברו ואינו ידוע לכתוב לו שטר וגם היה השדה רחוק ממנו שלא היה יכול להחזיק בו וירא שמא יחזור בו מקבל ממנו פרוטה ואמר לו הרי שדי קנוי' לך בפרוטה זו דקרקע נקנה בכסף:

דף יג עמוד ב

ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גריסנן ובספרים כתיב וגובה מן הלקוחות וטעות הוא דהא מתניתין היא בגט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין:

דמלוה דכתובה בתורה ככתיבה בשטר דמיא. מהכא מוכח דבמלוה בשטר כולי עלמא לא פליגי דשעבודא דאורייתא. וקשיא לי דבשלהי גט פשוט אמר רבא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינה גובה אלא מנכסים בני חורין שיעבודא לאו דאורייתא ויש לומר שלש חלוקות בדבר:

גובה מן היורשים שיעבודה דאורייתא. קשיא לי דהכא אמר רב פפא שיעבודא דאורייתא. בשלהי גט פשוט גרסינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. דמשמע טעמא דגובה מן היורשי' משום כדי שלא תנעול דלת הא לאו הכי אינו גובה אלמא שיעבודא לאו דאורייתא וקשיא דרב פפא אדרב פפא וראיתי שכתב ר' יצחק מפאס התם האי דקאמר רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמה רבנן אדאוריית' וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. ואינו נראה לי כלל דאי שיעבוד' דאורייתא סבירא ליה לרב פפא מאי איצטריך למיתב טעמא גבי יורשים דמשום הכי אוקמי' אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת דמשמע הא לאו הכי לא הוה מוקמי' להו אדאורייתא אלא הוה עבדים בהו תקנה כי היכי דעבדים גבי לקוחות. ומה תקנה שייכא למימר גבי יורשין בשלמא גבי לקוחות דיתבי דמי איכא למימר דעביד תקנתא משוש דלית לה קלא ולא ידעי בה לאיזדהורי אבל גבי יורשין דממילא קא ירתי אי שיעבודא דאורייתא אמאי קא בעי למירת ניכסי דלאו דידהו דאישתעבדו לאחריני ומה תקנה שייך למעבד בהו דצריכינן למיתב טעמא דהיינו טעמא דגובה כדי שלא תנעול דלת. אלא ודאי מדיהיב האי טעמא ש מ דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא ומן הדין שלא תגבה מן היורשין אלא כדי שלא תנעול דלת גובה. ויאנה גובה מן הלקוחות ואוקמינהו אדאורייתא ולא חיישינן לשמא תנעול דלת ממשום דלית ליה קלא: ואכתי קשיין תרי לישני אהדדי. ונראה לי דההוא לישנא דגט פשוט עיקר דהא אוכחית התם במהדר' בתרא בהלכות המלוה את חברו על ידי ערב דרב פפא סבירא ליה דאפילו מלוה בשטר שיעבודא לאו דאוריית ומשום הכי אמר בפ' שום היתומים בערכין דאין נזקקין לנכסי יתומים אפילו למלוה בשטר משום דלא אישתעביד נכסי לההיא מלוה: ואתיא דרב פפא כדרבא: והכא צריך למיגרס כי התם ועטות הוא למיגרס שיעבודא דאורייתא דהא בפי' חזינן בערכין דקא סבר שעבודא לאו דאורייתא אפי' בשטר ומהתם ממוכח דאע"ג דמפרש שעבוד' בשטרא אפילו הכי לאו דאורייתא כדפרישית במהדר' קמא בגט פשוט בפלוגתא דרבא ועולא דהא התם אין נזקקין לנכסי יתומים קח אמרינן לשום שטר חוץ משטר עכו"ם שיש בו ריבית ושטר כתובה הא לשטר מלוה אף ע"פ שכתב בו אחריות נכסים אין נזקקין ומפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה. ולא נשתעבדו הנכסים לאותה מלוה ויתמי לוא בני מיעבד מצוה נינהו. אלמא אע"ג דמפרש בשטרא אחריות נכסים אמרינן דשיעבודא לאו דאורייתא:

ודילמא אין לה בנים אסירי לכולי עלמא ושריא ליבם. ואי קשיא ולימא יבמה יבא עליה ולא לימא לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר השתא דכתביה משמע דאתא לאוסרה אכ"ע ומכלל שאם היה לה בנים מותרת לעולם כמו שמדקדק מאלמנה לכהן גדול. חשובה הכי אהדר ליה דהאי לא תהיה אשת המת החוצה לא אתא לאוסרה דלעולם אימא לך אפילו יש לה בנים אסורה אלא הכי קאמר קרא היכא דאין לה אע"פ שלכל העולם היא אסורה ליבם היא מותרת ודוקא זו שאין לה בניה היא מותרת ליבם הא יש לה בנים כמו שאסורה לעולם אסורה גם לו:

אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר. ראיתי מקשים בתוספות ערכין בפ' אין מקדישין. דהא רב אשי גופיה אמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף פ"א ע"א.) כשהקשינו והא בעי כשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתב ליכי וליכא. אמר רב אשי יבם נמי כאחד דמי: ובפ' אין מקדישין (דף ך"ה מ"ב.) אמרינן ואם מכר את השדה לאיש אחר לאחר ולא לבן אתה אומר לאחר ולא לבן או אינן אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור הא מה אני מקיים אחר אחר ולא לבן אלמא גם האח הוא בכלל אחר ונ"ל דלא קשיא ולא מידי דהתם טעמא דכתב רחמנא איש הא לא כתב איש לא היינו יכולי' לכלול האח בכלל אחר. ותו דאח דהתם לא הוי יבם דהא הוא בחיי'. ותו אפי' אי הוה יבם בכלל אחר הכא בע"כ לאו אחר הוא דהא כתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דמשמע דכל העולם זרים אצלה והוא פנימי וא"כ היאך קורא כאן היבם אחר. וההיא דכתובות נמי לא קשיא דלגבי דידיה ודאי גם היבם אחר הוא. ועוד שאין זה לשו' תורה אלא לשון בני אדם.

איתקש מיתה לגירושין. אע"פ שמדברי הנביאים נוכל ללמוד בפי' כדכתיב ואתנה לך את בית אדונך ואת נשי אדונך חיקך. ודוד נמי נשא אביגיל ובת שבע וביחזקאל כתיב והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו כדאמרינן לקמן בעשרה יוחסין (לכאורה מש"ר כדאמרי' לקמן בעשרה יוחסין הוא כמיותר דהו"ל להביא מפשטא דקרא, וי"ל דאי מקרא אינו מוכח רק להתיר אלמנות כהן ולכן מייתי דברי הש"ס דלקמן (קידושין דף ע"ח ע"ב) דמפרש משאר כהנים יקחו היינו דכהן הדיוט יקח אלמנות ישראל, אך באמת אכתי קשה דהא מהש"ס אין ראיה דהש"ס כתב כן לפי המסקנא דהכא דאיתקש מיתה לגירושין וגם דאין שום סברא לחלק בענין היתר דמיתת הבעל בין אלמנות ישראל לאלמנות כהן, ויותר נראה דע"ס הוא ורבינו לא הביא רק קרא דיחזקאל.) אלא שהוא שואל רמז מן התורה שאם לא היה לו רמז היתר מן התורה לא היו הנביאים מתירין אותה.

דף יד עמוד א

ההוא מינקרא שמו נפקא. פי' דאי בדיינין קאי לימא וקראו שמו כדכתיב לעיל וקראו לו זקני עירו ודברו אליו.

דף יד עמוד ב

אשכחן עבד עברי הנמכר לעכו"ם הואיל וכל קניינו בכסף זה יבוא כריש לקיש דאמר משיכה מפורש מן התורה וכשמיעוט עמיתך ממשיכה מיעוט העכו"ם. אבל רבי יוחנן סבר דמעות קונות בישראל ועמיתך מיעוט עכו"ם שלא יקנה בכסף אלא במשיכ'. ורבא סבירא ליה כריש לקיש כדאמרינן בפ' הזהב. ואמימר סבירא ליה כרבי יוחנן כדאומרי' בפ' בתרא דע"א. והכא דאקשי' הכי כדי לבאר לימודו גם אליבא דריש לקיש ורבא עבד עברי נקנה בכסף. אשכחן מכרוהו בית דין. פי' דהחי כי ימכר ע"י אחרים משמע. ואי קשיא והא או העבריה כתיב שאין לפרש כשמכורוהו בית דין בגניבתה דתנן בסוטה בשילהי פרק היה נוטל האיש נמכר בגניבתן ואין האשה נמכרת בגניבתה. תשובה האי כי ימכר קאי אעברי ועבריה דכתיב בקרא לאקושה להענקה כדכתיב ואף לאמתך תעשה כן:

דף טו עמוד א

ואיצטרך למכתב מכרוהו בת דין ואצטריך למכתב נרצע. פי' אחר שכתב יוכל בפי' אצל מוכר עצמו הוצרך לכתוב תרי קראי יתירו' לרבות מכרוהו בית דין ונרצע ולא סגי להו חד קרא אלא תרי קראי איצטריכו להו:

דף טו עמוד ב

יגאלנו לזה ולא לאחר. אי קשיא וכי אם רוצה הקרוב לפדות עבד עברי ולשחררו למה אינו יכול אי דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את יהיב זוזי לעבד מתנה ויפדה עצמו ובודאי אם היה פודהו לשיעבדו היה ממעטו אבל רבי סובר דגאולת קרובים היא לשיחרור כדקאמרי' לקמן יש לפרש דממצוה מיעט הקרוב שאינו מצווה לפדות הנמכר לישראל כמו שמצווה לפדות נמכר לעכו"ם מקרא נדרש לפניו. פי' כי כתב או משמע שגם גאולה אחרת יש שדינה כגאולת עצמו שהיא לשחרור דהכי משמע או או זה או זה ובעל כרחין קאי האי או או לפניו או לאחריו. אלא בסברא קמיפלגו פי' ובאלה דקר' למר משמע דקאי אקרובים ולמר משמע דקאי ארחוקים. אבל באלה דתני בבריית' בין בדברי ר' יוסי בין בדברי ר' עקיבא אקרובים קחי והכי קאמר ליה רבי עקיבא להנך דקריית באלה דהיינו לקרובים הן לשיעבוד אבל בשאר כל אדם לשיחרור דקרא דכתב באלה לאו אקרובים קאי כדסברת אלא אאחרים:

מיבעי' לי' לכדתניא ויצא בשנ' היובל כו'. פי' לגופיה איצטריך למור שהיובל מוציאו והאי דאמר לכדתניא שכן דרך התלמוד כשמוציא ברייתא מביא אותה ואינו רוצה לומר מסברא. והמורה פי' אע"פ שהוא תחת ידך לא תבוא עליו בעקיפין. ואינו נראה לי דקרא לא משמע הכי ועוד שלא הבוא עליו בעקיפין מוחשב עם קונהו נפקא.

דף טז עמוד א

שטר אמה העבריה מי כותבו נראה לי דהוא הדין דפלגי נמי אעבד עברי דהא עברי מעבריה יליף והאי דנקט אמה העבריה משום דבה מישתעי קרא:

באישות מיהא לא אשכחן. נראה לי דלא גרסינן ליה דמה אישות שייך גבי אמה העבריה ואי משום דהיא בת ייעוד והרי גם עבד עברי ילפינן מינה. אלא הכי גרסינן להכי אהני אם אחרת.

תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר. פירש הא דתנן ובגרעון כסף הוי בין בכסף בין בשוה כסף בין בשטר. אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף. פירש אדבעות לפרושי מתניתן הכא דאתא לאשמועינן דנפדה בכי האי גוונא ואין האדון יכול לעכב אם כן היינו כסף שבכסף שהוא מקבל עליו יוצא והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ויכול לעשותו בפני עדים בלא שטר. אלא ודאי איין הדין כן שאין כופין האדון להוציאו עד שיתן לו כסף או שוה כסף ולא שיזקפם עליו במלוה כדאמרי' לקמן נקיט מרגניתא בידיה ויהבינין ליה חספא.

דף טז עמוד ב

גופא אילו מענינקין להן כול' עד רבי שמעון אומר ארבעה מעניקין להן: נראה לי דבהא פליגי תנא קמא ורבי שמעון דתנא קמא סבר היוצאין במיתת האדון היורש חייב להעניק להם ורבי שמעון סבר דוקא אילו ארבעה שהן יוצאין בחיי אדון והן היוצא בשש ויובל, שפגע בו קודם שש דרציעה וסימני דאמה (וסמני דאמה כצ"ל.) מעניקין להן אבל היוצאי במיתת האדון אין היורש מענין להן דלא הזהירה תורה להעניק אלא לו ולא ליורש.

דף יז עמוד א

יכול אפי' חלה ת"ל ובשביעית יצא. פי' המור' אפי' חלה בתוך שש. וקשיא לי דאם כן היכי מקשה לקמן יכול אפי' חלה כל שש והתנאי חלה ג' כו'. ולימא ליה דמצי חלה דקתני תוך שש אבל לא כל שש אלא לאו ש"מ חלה כל שש גרסינן ברישא גמרנתינה נתינה מערכין. בכל ערכי אדם אין כתיב נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי' והוא חמר שעורי' בחמשי' שקל כסף.

ואימא בפחות שבערכי'. פי' דקרא קאי אכל מקדיש בין בתחלת היובל דיהיב חמשים בין באמצע היובל דיהיב חמשים סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפילו הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא:

דף יז עמוד ב

למר לאיתויי כספים ולמר לאיתויי פרדות. כך כתב בספרים. אבל המורה גריס למר למעוטי כו' דלא תימא אשר בירכך ריבוייא הוא וריבה הכל דכיון דאיתרבו גידולי קרקע ובעלי חיים כ"ש כספי'. ואינו נראה לי דהא לא מצינן לרבויי אלא כל הדומה לצאן וגרן וכספי' ופרדות לא דמו להו ולעולם יקב לא איצטריך. וגירסת הספרים נראה לי עיקר והכי פירושא אי לאו יקב הוה בעי' מילת' דדמיא לצאן וגרן (אבל בכספים כצ"ל.) לכספים ופרדות דלא דמי להו לא להכי כתב יקב קרא יתירא לרבות אפי' דבר הדומה להם קצת למאן דאמר יצאו כספים בא לרבות פרדות שיש בהן ברכה יותר מכספים ולמאן דאמר יצאו פרדות לרבות כספים שיש בהן ברכה יותר מפרדו':

ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. פי' שאין לומר הטעם שהרי הבן דוחה את האח מן הירושה שאם הטעם בעבור הירושה והרי האח יורש אם אין בן הכא נמי יעבוד האח אם אין בן מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו לייעדה ולשדה אחוזה. פי' ובת לא קמה לייעדה דלאו בת ייעדה היא ומכל מקום בן מצינו שקם תחת אביו אבל בת לא מצינו בשום מקום שקמה תחת אביה. ובשדה אחוזה הבן קם תחת אביו ולא הבת כדאמרינן בערכין בפ' אין מקדשין (דף ד"ה ע"ב.) בה' הקדישה וואלה: ואי ס"ד דאוריית' כי לא באו ברשות נמי כי קא שקיל חליפי ע"ז קא שקיל. פירש ואין לומר יש בריר' בשני מינין כי אם במין אחד דהכי תנן בריש' בפ' ששי דמסכ' דמאי חבר ועם הארץ שירשו את אביהן עם הארץ יכול הוא לומר לו טול אתה חטי' שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלו' טול אתה יין שבמקום פלו' ואני יין שבמקום פלו' אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני אטול שעורים טול אתה הלח ואני אטול היבש. פי 'אסור לו לחבר למכור הדמאי לעם הארץ עד שיעשרנו כמו שאסור לו למכור הטבל בלא מעשר שלא יוציא מידו דבר שאינו מתוקן וכשחולק עמו מין אחד אמרינן זהו חלקו המגיעו ויש ברירה אבל כשמחליף מין במין אין לומר ברירה אלא הוה ליה כמחליף ומוכרו לו והילכך אסור להחליף מין במידן שיעשר. והכי נמי אמרי' בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ו ע"ב.) דתנן התם האחין השותפין שחייבי בקלבון פטורין ממעשר בהמה ושחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון קנו מתפושת הבית חייבין ואם לאו פטורים ממעשר בהמה: ואמרי' בגמ' אמר רב ענולאן שנו אלא שחלקו גדיים כנגד טלאים אבל גדיים כנגד גדיים אמרינן זהו חלקו המגיעו משעה הראשונה. ור"נ אמ' אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרין זו חלקו המגיעו משעה ראשונה א"ר (לענינו הגירסא ור"א אמר וכו' אבל גי' רבינו מחוורת טפי וציין פירש"י שם.) אלעזר לא שנו אלא שחלקו תשעה כנגד עשרה ועשרה כנגד תשעה אבל חלקו תשעה כנגד תשעה עשרה כנגד עשרה אומרין זהו חלוק מהמגיעו משעה ראשונה ור"י אמר אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה אין אומרין זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה. פי' רב ענן ור' אלעזר סביר' להו דיש בריר' ובעו שיהא מין א' ומנין ח' ואז אמרי' בריר' אבל אם חלקו ב' מינין או מין א' בשני מניינן אין לומר בהן בריר' ור"נ ור"י סביר' להו דאין ברירה ואפי' במין א' ומנין אחד. הזה למדנו מיכן דאפי' למאן דאמר יש ברירה בשני מינין לא אמרי'. והכא נמי אי ירושת הגר דאוריית' כי לא באו ברשותו נמי כל היכא דקיימי דידיה הוי וזהכ בהם וכשמתחיף ע"ז במעות או יין נסך בפירו' חליפי ע"ז קא שקיל שאין לומר בריר בשני מינין:

דף יח עמוד א

וכאן שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה פי' התם אמר' אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו אבל מיהו לא חייבוהו חכמים להחזיר דהכי משמע דתני בברייתא לא יחזיר ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו: ולהכי אמרינן בפ' מי שמת (דף קממ"ט.) שרבא היה רוצה לזכות במעות של איסור ואע"ג דרב מאיר בריה הוה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. ואע"ג דהוה בבן ישראלית דהוא מארי בר רחל דהות בת שמואל כדאמרינן בדוכתא אחרינא מארי בריה דבת שמואל וקיימא לן לבן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנם. נהי דהוא ישראל גמור מיהו אינו ראוי לירש את אביו דכיון דאזרעיה שלא בקדוש רחמנ' אפקריה לזרעיה דעכו"ם כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם:

אמר רב ששת כגון שיעדה. פי' והכי קאמר העברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואין האדון יכול לעכב על ידו בשום עניין אבל העברהי יכול לעכב על ידה האדון ע"י ייעוד שהרשות בידו לי עד. וגם במיתת האדון אינה יוצאה כגון אם ייעהד לבנו אי נמי בייעודו ומת בלא בן שהיא זקוקה ליבם.

ת"ר גניבו אלף ושוה חמש מאות אינו נמכר. פי' המורה אינו נמכר וחוזר ונמכר. ויפה פירש ובהא פליג רבי אליעזר ואמר דאינו נמכר דבגניבתו אמר רחמנא ולא בחצי גניבתו. אבל להימכר פעם אחת לא פליג רבי אליעזר דאם כן אין לך עבד עברי נמכר בגניבתו לעולם שאי איפשר לצמצם שיהא ממכרו כנגד גניבתו לא פלות ולא יתר אלא ודאי להכי בעי כנגד גניבתו שלא ימכר פעמים כי אם פעם אחת:

עבד עברי נמי נינפינהו לבני משפחה משום פגם משפח' קשיא לי טובא דאליבא דמאן אי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בגרובים. ואי אליבא דרבי עקיבא דפליג עליה וסבר דנגאל בקרובים הא אמר גאולת קרובים היא לשיעבוד ואי אליבא דר' יוסי הגלילי דאמר גאולת קרובים לשיחרור אכתי קשא לי דאמאי ניכפינהו התינח אב דזבנה כייפינן ליה אלא קרובים מאי קא עבדו ואמאי בעינן למיכפינהו. ונראה לי דה"ג עבד עברי ניכפוניה דבני משפחה: ופי' שאם היו לו קרקעות ומכר עצמו מפני שהיה חס על נכסיו ולא היה רוצה למכור קרקעותיו יכופו אותו בני משפחה מפני פגמם וימכרו מנכסיו יפדוהו בעל כורחו:

דף יח עמוד ב

כיון שפירש טליתו עליה. פי' לשון ופרשת כנפך על אמתך ואין זה לשון חופה לא אגם הקידושין נקראין כן שמשעה שקידשה היא נקראת על שמו:

הכא בקידושי ייעוד ואליבא דר' יוסי בר' יהודה כו'. פירש המורה וגזירת הכתוב האי שיהו קדושין הילכך מצי לזבינה. ואינו נראה לי דלקמן ילפינן מדרבי יוסי דאומר אם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ומדאורייתא הויא מקודשת כיון שהאב הרשה אותה:

דף יט עמוד א

ואלא מאי אינו מייעד אמאי ממעט ליה וקרא פי' אלא ש"מ מייעד ((וא"ת למאי מהני כצ"ל.) ולמאי מהני האי ייעוד כיון דאין חייבין עליה. יש לומר דאהני דלא שריא לעלמא עד שיגדיל ויתן גט:

הכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה כולי פי' המורה וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (בפ' יוצא דופן דף מ"ה ע"א.) בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה. ואינו נראה לי דהא בפרק יוצא דופן אמר רבא (לפנינו שם הגירסא רב.) הכי קתני ואינו נותן גט עד שיגדיל ויבעול שאות' הביאה שעשה בעודו בן תשע אינה חשובה אלא כמאמר בגדול לפסול על האחין ושתהא צריכה גט לביאתן וחליצה לזיקתו אם לא יבעול משיגדיל. וכך נראה לי לפרש דמדאורייתא חזיא ליה שאף על פי שהוא קטן ואין קניין הקטן כלום מכח (מכח אחיו כצ"ל.) אחי אביו בן דעת באה לו מן התורה וגם ביתו חשובה ביאה שהרי העריות מומחות בביאתו והיבמה בביאה תלה רחמנא והילכך הוה אמינא שיהא קנינו קניין והבא עליה יתחייב מיתה קמ"ל פרט לאשת קטן שאין לשום קטן קניין ואפילו ליבם וביאתו מן התורה אינה חשובה כלל ואפילו לפסול על האחין אלא מדרבנן היא פוסלת כמאמר דגדול ולא קתני במתניתין קנאה אלא לפסול על האחין ולהיות צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו אם לא יבעול לכשיגדל ורוצה לפוטרה בחליצה.

אומר אדם לבתן קטנה צאי וקבלי קידושייך מדרבי יוסי כו. פי אע"ג דאמר רבא אמר רב נחמן לעיל בהל' בשטר כתב לו על הנייר בתך מקודשת לי בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה. איצטרך למילף הא מדר' יוסי דהתם הקידושין הן מדעתו של אב והאב מתרצה שתקבל היא את השטר וכאילו קיבלוהו בידיו דמי אבל הכא אף על גב שלא ידע האב בעת הקידושין כיון שהרש' אותה מתחלה היא יכולה להתקדש מן התורה דומאי דאמה העבריה שמשעה שמוכרה מרשה אותה להתקדש לו והוא מקדשה לאחר כן בפרוטה ואינו מודעי לו נחב כלל והויא מקודשת: ונ"ל והוא שיש לה יד לשמור קידושין כגון אגוז ונוטלו צרור וזרקו אבל בפחות מכן לא. ואף על גב דלקידושי מיאון בעינן כפעוטות כדאמרינן בפרק האומר התקבל (דף ס"ה ע"א.) היכא דאית לה אב וקיבלתם מרנונו שאני ודי לנו בצרור וזורקו אגוז ונוטלו במקדש במוה שיש לו עליה משכון מקודשת נמצא שכך הוא משכון דידה כמשכון דאחרים דאמרן לעיל המקדש במשכון דאחרים מקודשת. עיין במהדר' תליתאה שפירשתי:

ולא האי שאין דינם שוה שאם קידשה במשכון דאחרים שמישכנוהו לו בשעת הלואה אינה מקודשת משום דלא קני ליה לגוביינא כדכתיבנ' לעיל ואשתכח דלאו מידי יהב לה. אבל כשקידשה במשכון דידה אע"ג דמלוה אינה בעין יש כן נתינת המשכון שהיה ממושכן בידו והשתא יהיב לה ניהליה:

דף יט עמוד ב

משל לאומר אשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום כו': פי' מביא משל וסיוע מקידושין לייעדו דמה התם אינה מקודשת לשני אב הכא נמי מקודשת לראשון וזהו מה שאומר מהו דתימא האילא אמר מעכשיו דלא יחול הייעוד אלא בההיא שעתא דמיועד ודמי למאן דאמר לאחר שלשים יום ותהא מקודשת לשני קמ"ל דכאלו אמר מעכשיו דמי וכן משל דסיפא נמי מביא סיוע מקדושין לייעוד דמ ההתם תפשי קידושי שני הכא נמי תפשי דמהו דתימא הא לא אמר לאחר שלשים יום וכאלו אמר מעכשיו דמי שכשנתן לו המנה כאלו אמר מאז התקדשי לי מעכשיו בפרוטה אחרונים לכשארצה וייחול הייעוד מעת נתינת המעות למפרע קמ"ל:

דף כ עמוד א

כמה הוא קשה אבקה של שביעית פירו' מדסמך ליה וכי תמכרו שמעינן דלא עבד ביובל אלא שמכרו פירות ובמדה כנגד מדה דנין אותו.

דף כא עמוד א

ההוא לקיבעו חובה ואילבא דר' אלעזר. פי ור' יהושע סבר דלא אתא אלא להזהיר על הלוקח שלא ימתה אם הגואל רוצה לגאול:

דף כא עמוד ב

לקובעו חובה ואפי לר' יהושע. פי' ולא מצינן למימר השתא אלא בתי ערי חוה ועבד עברי הנמכר לעכו"ם אבל נמכר לישראל לא מצית למפשט מינה ולעיל לדבעא למיפשט בתי ערי חומה דחייה. בבתי חצרים ועבד עברי כי היכי דלח תיפשו מינה בתי ערי חומה:

וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון: ראיתי כתוב בשם ר"ת דהא דלא תנא וקונה את עצמו בגרעון כסף משום דאין שייך בו כיון שלא נקנה בכסף. וכן נמי הנקנה בשטר בלא כסף כגון אם מכר האב את בתו בשטר ולא קיבל כסף דהא כתיב והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ונפקא לן מהתם שנקנת בכסף אלמא משמע הנקנת בכסף יוצאה בכסף אבל בשטר אינה יוצאה בכסף דאי ס"ד הנקנית בשטר יוצאה בכסף אימא האי והפדה מיירי כגון שנקנית בשטר אבל בכסף מנלן דנקנת אלא בעל כרחה י לו סברא הכא דק בלה אביה כסף מגערת היכא דלא קיבל מה יגרע. ואינו נראה לי לומר שמי שנקנה בשטר אינו מגרע עד וכו' דהא הכי תנן עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. ובעל כחחן האי גירעון כסף אכולהו קאי בין אם נקנה בכסף בין אם נקנה בשטר דאי סד דוקא הנקנה בכסף היה ליה למיתני הכי והנקנה בכסף יוצא בגירעון כסף מדקתנ י ובגירעון כסף סתם ש"מ אתרווייהו קאי בין על הנקנה בכסף בין על הנקנה בשטר ולא מיבעיא הנקנה בשטר וזקף המעות עליו בהלוואה שיוצא בגירעון כסף אלא אפילו הקנה לו האב את בתו בשטר במתנה ולא רצה האב לקבל ממנו דמים יוצאה בגירעון כסף שכיון שזיכתה תורה לצאת בפדיון מה לי במכר מה לי במתנה והנרצע שאינו יוצאה בגרעון כסף אין הטעם נמפני שלא נקנה בכסף אלא מפני שקנסתו תורה להרצע ולעבדו עד היובל ולפיכך אינו יוצא בגירעון כסף שלא זיכתו תורה לכך כי אם ביובל ובמיתת האדון:

המרצע להביא מרצע גדול נאה לי דלא גרסינן להביא אלא זה מרצע גדול.

בביאה ראשונה דכולי אלמא לא פליגי דשרי פי' מיד התורה לו הכתוב בשעת שביה בלא שום טבילה וכל מה שכתוב בפרשה שצריך לעשות לה הוא בביאה שנייה שאם רוצה לקיימה לו לאשה יעשה לה כל האמור בענין ועל ביאה השנייה כתב ואחר כן תבוא אליה ובעלתה וקהל שעשה לה כל מה שכתב בפרשה אף על פי שלא קבלה עליה להתגייר כופה אותה ומטבילה בעל כורחה ומותר בה והיא אשתו גמורה. מאי דאמרי' בפ' החולץ בהלכות המחזיר גרושתו ובכתב את אביה ואת אמה ירח ימים במד"א שלא קיבלה עליה אבל קיבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד זה הוא בביאה שניה אבל בביאה ראשונה אינו צריך לעשות לה כלום אלא מיד מותר בה בלא שום טבילה כדאמרינן בפ' כל הבשר אסר לן כותית שרא לן יפת תואר (ראהי זו לכאור' בלתי מובנת דדילמא שרי לן יפת תואר אחר שנשעה בה כל האמור בענין ואף דנתגיירה באונס והיא כגירי אריות התירה התורה וכמ"ש הריטב"א עיי"ש וצ"ל דהוכחתו מדמדמה לאינך שרי לן דמייתי התם.) נמצא עכשיו ששני התרות התיר בה אחד בביאה ראשונה בלא שום דבר שיעשה לה ואחד בביאה שניה לאחר שיעשה לה כל האמור בענין ואע"פ שלא קיבהל עליה להתגייר והיא אשתו גמורה כדאמרינן לקמן ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה ויפריש המורה קידושין תופסין בה ואף על פי שהיא כותית שהרי אינו מתגיירת מדעת והבן שנולד ממנו בביאה ראשונה אינו קרוי בנו אלא בנה כדין כל הבא על הכותי כדאמרינן בסנהדרין בפרק כ"ג בהלכה לא ירבה לו נשים אמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תאר היתה שנאמר ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נישואין הוא אחתיה מי שריא ליה. אבל הבנים שיוליד ממנה לאחר שעשה לה כל האמור בעניין אף על פי שלא נתגיירה מדעת הם קרויים בנן שהרי הכתוב קראה אשתו. וכדדרשינן סמוכין כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וכתי' והיה הבן הבכור לשנואה. אלמא בנו מיקרי ושק פי שני. וכך כתב שם גם רבינו יצחק בן ר' אשר הלוי זצוק"ל. תמר בת יפת תאר היתה. דזהו דינה של יפת תאר בתחלה כשרואה אותה במלחמה ולבו חשק בה מותר לבוא עליה מיד לייתובי ליצריה דלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. והיינו דאמרינן בפ' קמא דקידושין וראית בשביה בשעת שביה ואם ירצה לקיימה יביאנה לביתו ויעשה כל אותם מהמעשים האמורין בה ומגיירה ויקיימנה אצלה על ידי קדושין כדאמרינן ולקחת לקוחין יש לך בה ומיכן ואילך היא אשתו לכל דבר. והכי משמע התם בקידושין דשתי ביאות נאמרו בה אחת בשעת שביה ואחת בביאתו וביאה ראשונה אינה אלא כנגד יצר הרע וביאה שנייה כשמקיימה לו לאשה לאחר שעשה לה כל אלו המעשים והיינו דאמרינן התם כל היכא דקרינא ביאה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביאה וראית בשביה וכל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך כלומר שאסור לקיימה דהיינו כהן שאסור בגיורת לא קרינא ביה וראית בשביה דביאה ראשונה נמי לא הותרה לו ואף על פי שלא נאמרה אלא כנגד יצר הרע. ובביאה ראשונה אינה אלא נכרית בעלמא. ובאותה ביאה ראשונה נתעברה מעכה את תצמר מדוד ושוב כשגיירה ילדה את אבשלום לפיכך היתה תמר מותרת לאמנון. ואותן ד' מאות ילדים נמי כך נתעברו בביאה ראשונה שבא על אמותיהם במלחמה בל לא קיימם לו לנשים דאם כן היו עודפות על שמנה עשרה עד כאן דבריו והכל יפה אך מה שאמר דבביאה שניה מגיירה דמשמע מרצונה אינו נראה לי דאם קבלה עליה להתגייר אינו צריך לכל אותם המעשים אלא מטבילה ומותר בה מיד כדאמרינן ביבמות ולא הצריכה הכתוב לכל אותו עניין אלא כשלא קיבלה עליה להתגייר והתירה לו על ידי כן והיא אשתו גמורה לכל דבר וגזירת הכתוב הי אבין בביאה ראשונה בין בביאה שנייה ואף על פי שגם ביאה שנייה היא חידוש לא הותרה לכהן דדוקא ביאה ראשונה הותרה לו משום יצר הרע אבל לא ביאה שנייה:

ואית בשביה. בשעת שביה. פי בא לומר שבשעת שביה מותר לבוא עליה מיד וזו היא ביאה ראשונה וירח ימים לא נאמר אלא בביאה שנייה ופתרון המורה לא נראה לי: והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פירש המורה לבוא עליה וקשיא לי והרי כבר בא עליה. ויש לומר על ביאה שנייה קאמר. ושאר מפרשים פירשו שיבאינה דרך כבוד ולא יצערנה. והנכון בעיני זה הוא שלא ילחצנה במלחמה שלאחר שבא עליה ביאה ראשונה ואינה רוצה להתגייר ורוצה לקיימה לו וצריך לעשותם לה מה שאמר בענין לא לילחמנה במלחמה לגלח ראשה ולעשות צפרניה כדי להתירה לו גם בביאה שנייה אלא בתוך ביתו יעשה לה ולא במלחמה:

דף כב עמוד ב

תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו כולי כל אילו, החזקות הן עבודות שיעשה העבד לגופו של אדון ודוקא כששימש לגופו של אדון הויא חזקה אבל אם עשה מלאכתו אין זו חזקה דלא מיקראי חזקה אלא כשמחזיק בו האדון בגופו.

אלא מעתה שפחה כנעני' תיקנה בביאה אם היה רוצה היה משיב לו דדוקא ביאה בלא הגבהה אינה קונה אבל היכא דאיכא הגבהה בההאי ביאה הכי נמי דקניא אלא דטבא מינה קא מהדר ליה דאע"ג דאיכא הגבהה דהתם לא קניא משום דהוי זה נהנה וזה נהנה:

דף כג עמוד א

והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי רבי מאיר. ואיתוקם השתא דאמי דתנן ובשטר על ידי עצמו דוקא קאמר. ורישא נמי דתני שבכסף על ידי אחרים דוקא קמא בעל ידי אחרים ולא על ידי עצמו שאין קנין לעבד בלא רבו ואין לפרש הרישא דמאי על ידי אחרים אף על ידי אחרים דכיון דהיא תחלת הדברים אין לפרשה אלא דוקא דאי אף קאמר הוה ליה למיתני בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו אלא ודאי דוקא קאמר וסבירא ליה לרבי מאיר דאין קניין לעבד בלא רבו: דדוקא בסיא דמתניתין דהיינו בשטר על ידי עצמו שייך לפרושי דאף קאמר וכן נמי במילתא דחכמים איכא לפרושי דאף קאמרי אבל רישא שהוא תחלת הדברים אין לומר דאף קאמר ומשום הכי אמרינן לקמן דקסבר רבי מאיר דאין קניין לעבד בלא רבו אלא בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו ורבי שמעון בן אלעזר היא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. כך כתב בספרים וה"ג ולא אף כדגריס המורה:

ושלש מחלוקת בדבר. פירש דמתניתין היא רבי מאי ורבי שמעון בן אלעזר דרבי מאיר סבר יש לחלק בין בכסף בין בשטר ורבי שמעון בן אלעזר סבר בשט' יש לחלק אבל בכסף אין לחלק ודיק' הני סברי דיש לחלק אבל רבנן דהיינו כל בני דורם סביר אלהו שאין לחלק בין לגבי כסף בין לגבי שטר דבשניהן יוצא לחירות בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים וכל מילתא דחכמים אומרים בין ריש אובין סיפא היא רבי שמעון בן אלעזר ופתרון המורה אינו נראה לי:

וחכמים אומרים בכסף עחל ידי עצמו כו' עבד דאיהו לא מצי מקבל יטיה שליח נמי לא מצי משוי קשיא לי על ידי אחרים שלא מדעתו משתחרר לרבי שמעון השתא דהוי מדעתו לא משתחרר והיכי תיסק אדעתין דלא מצי משוי שליח ויש לומר דכי מזכה ליה הרב על ידי ארחים עדיף מכי שוייה לההוא אחר שליח דכי שוייה שליח סומך הרב שידו של שליח כיד עבדו הויא דעל דעת זו הוא נותנו לו וכיון שאין העבד עושה שליח נמצא שלא זכה לו אבל כשלא עשאו שליח הוא נותנו לו על דעת כן שיזכה בעבורן וזכין לאדם שלא בפניו וכי פשיט ליה דגמר לה לה מאשה משתחרר בין על ידי אחרים, שלא עשאו שליח ובין אם עשאן שליח:

דף כג עמוד ב

הני כהני מלוחי דרחמנא נינהו. בנדרים אמרינן דאי אמרת שלוחי דידן נינהו קסורין להקריבן קרבנות המודר הנאה מהם. ואי אמרת מאי שנא קרבנות ממאי דאמרינן בראש השנה המודר הנאה מחברו תוקע לו תקיעה של מצוה דמצוה לאו ליהנות ניתנו תשובה כל שליחות אסורה במודר הנאה כדאמרינן התם בפרק אין בין המודר והכא כגון שהוא מאיליו תוקע והלכה מתכוין לצאת בתקיעתו אבל אם עשאו שליח אסור מפני שעושה שליחתו:

נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מדי רבו של חברו פירש ואפילו לרבי שמעון שהרי יצא הגט לרות שאינו שלו אבל לא מיד רבו שלו פירש ואפילו לרבנן שאין לומר כאן גיטו וידו באין כאחת ויד עבד כיד רבו דמיא ורבי אלעזר אמר כל כי האי גוונא דכולי עלמה לא פליגי דקני עבד וקני רביה כו' והכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה ואמר לו על מנת שתצא בו לחירות אי קשיא לרבי אלעזר דאמר שאין אדם יכול להקנות לעבד אלא אם כן יאמר לו על מנת שתצא בו לחירות אבל אם אמר על מנת שאין לרבך רשות בהן קנה רבו ודכוותה באשה נמי קנה בעלה אם כן היכי תנן בפרק מציאת האשה המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו כו' דמשמע שיש זכייה לאשה בלא בעלה תשובה התם נמי רוצה האב שיקנה בהן שדה והבעל יאכל פירות וירא ליתן המעות לחתנו שמא יאכלם ולא יקנה בהם שדה אבל לעולם אם רוצה להקנות לה על מנת שלא יהא לבעל עליהם דין פירות כשאר כל נכסיה אינו יכול וכבת רבינו האי גאון זצוק"ל בשער חמישי של מקח וממכר שאם נתן אדם מעות לעבד ואמר לו על מנת שתצא בהן לחירות וקנה בהן נכסים מכירתו קיימת (עיי' בס' המקח שם שמבואר להדיא להיפוך דאין לו שום קנין שבעולם וצ"ע.) ואינו נראה לי דהא לא הקנם לו אלא שיצא בהן לחירות ואילו היה קניין לעבד אילו המעות בשום טצדק שבעולם היה זוכה בהם האדון אלא שלא הקנס לו אלא שיצא בהן לחירות והילכך אם קנה מהם נכסים אין קניינו קניין שאינן שלו ואין לו כח בהן אלא להשתחרר בהן ובפרק בתרא (דף פ"ח ע"א.) דנדרים תנן המודר תתנו ממנו הנאה והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה היה מעות היו נתונים לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושא' ונותנ' לפיך ואמרינן בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שתרצי עשי בן קנתה וקנה יתהון בעל. פי' מה שתרצי תעשי בו שלא יהא לבעליך רשות בהן ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי תעשי בהן לא קני יתהון בעל מתקיף לה רבי זירא כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר' אמרי דאמר יד אשה כיד בעלה כו' מוכח מהכא דרבי זירא לית ליה דרבי אלעזר דאמר כל כי האי גונא דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה דאם כן אמאי מוקי מילתיה דרב כר' מאיר והא אפילו רבנן מודו לרבי מאיר בה ולא פליגי אלא על מנת שתצא בו לחירות דדמי לה שאת נושאת ונותנת לפיך אלא לאו ש"מ כרב ששת סבירא להי דמוקי פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בהן והוא הדין נמי לגבי בעל והשתא אתי רב כרבי מאיר ושמואל כרבנן. ובפ' בן סורר (דף ע"א ע"א.) נמי תנן רבי יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ומקשה בגמ' או מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק כגון דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ובע מי שאמר הריני נזיר נמי תנן ואם שלה היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ומקשה בגמרא היא מנאט לה מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רב פפא שקימצה מעיסתה אי בעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ובפסחים נמי בפ' האשה תנן שכח מה שאמר לו רבו כו ומקשה בגמרא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנת' דרביה ומקני ליה חד מינייהו ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אלמא כל הני סברי כרב ששת ש"מ דהילכתא כוותיה והמקנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בהן דבריו קיימין ואין לבעל רשות בהן דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן דרב סבירא ליה כרבי מאיר ושמואל כרבנן וקיימא לן דהלכה כשמואל בדיני וראיתי מקשי' דרב אדרב דהיכי אמר רב דאם אמ' לה מה שתרצי תעשי בהן קנתתה וקנה יתהון בעל והאמרינן (דף נ"א ע"ב.) בפ' חזקת הבתים בהלכה ולא לאשה בנכסי בעלה. אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קרתה ואין הבעל אוכל פירות. ואין זו קושיא דהתם כיון דבעל יהיב מתנה לאשתו סלוקי מסלק נפשה מינה. אבל כי יהבי לה אחריני לא מסלק נפשיה ומה שקנתה אשה קנה בעלה.

ורמי דרבי מאיר מדרבי מאיר כו'. בפרק בתרא דנדרים מקשה דרבי מאיר מדוכתא אחרינא והתם נמי פליגי רב ושמואל בפלוגתא דפליגי הכא רב ששת ור' אלעזר:

דף כד עמוד א

אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה כך מצאתי הגירסא כתובה בכל הספרים אבל המורה גריס ומעשר דידיה ופריש הכי בזוזי דיק דנכסי מלוג ומעשר דידיה משדותיו אים אמר רחמנא ולא אשה ממעשר בעל דאשה כי אחר דמיא ולפי פתרון המורה מתמה אתנא קמא דאמר אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש דאמאי צריכה ליתן חומש הא אשה נמי כאחר דמיא וכי אקני לה אחר מנה על מנא שיפדה בו את המעשר פירש המורה רבנן סברי כי אמר לה קני קנה בעלה וכי אמר לה ע"מ ולא כלום הילכך היה להו זוזי דבעל ושליחותיה עבדה ואיש ממעשרו קרינא ביה משמע מפתרון המורה שהבעל זוכה בבמתנתה זכייה גורה להיות שלו לחלוטנית כמו מעשה ידיה ומציאתה שהם הכל שלו ולא כנכסין שנפלה לה בירושה שהן נכסי מלוג שאי לו לבעל בהם אלא אכלת פירות בלבד ודין הבעל והרב שוין בזה וכל דבריו נראו לי קשין ביותר חדא שזה הוא רחוק מן הדעת מאד שיזכה הבעל במתנה שניתנה לאשתו לגמרי יותר ממה שזוכה בנכסין שנפלו לה בירושה הבאה מאילי הואין שם דעת אחרת המקנה אותה ועוד שמשמבש גירסת הספרים שכתוב בהן דיהד וגריס דידיה ועדו אי זוזי דידה ומעשר דידיה הוא אמאי אומר אשי אמר רחמנא ולא אשה הכי הוה ליה לאקשויי אמאי צריכה ניתן חמוש ממעשרו אמר רחמנא והאי לאו ממעשרו הוא ועוד דהכא קור אלנכסי מלוג זוזי דידה ולקמן מוקמי' לה במעשר דאתאי מבי נשא ולרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא וקני להי בעל בתקנתא דרבנן כשאר כל נכסי מלוג שלה קרי להי מעשר דבעל ושליחותיה קא עבדה נמצא זה סותר את זה ועוד (קשי' לן כצ"ל.) מדקשיא לך מהשליש מעות לבתו דמשמע שהאב רשאי ליתן מתנה לאשתו כדכתבית (כדכתיבנא לעיל ולפי דברי המורה דאמר וכו' כצ"ל.) לעיל ולפי דברי המורה דאמר שהבעל זוכה במתנה לגמרי קשיא ליה מתנית' והנכון בעיני זה נראה לי דמאי דאמרינן דאין קנין לאשה בלא בעלה זו הוא פתרונו דכל מה שקנת' אשה קנה בעלה בענין זה שהוא אוכל פירות ואין אדם יכול להקנות לאשה נכסים ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן אלא כל רשות שיש לבעלה על כל הנכסי' שנפלו לה בירוש' יש לו נמי גם על הנכסי' שניתנו לה בנותנת ואע"פ שדעת אחרת מקנה אות' אינו יכול לסלק רשות הבעל מעליהם ואין קנין הבעל והרב שוים אלא האי כי דיניה והאי כי דיניה הרב זוכה בנכסי עבדו קנין גמור דכל מה שקנה העבד קנה רבו והבעל אנינו זוכה בנכסי אשתו אלא קניין פירו' ומיהו כל זמן שהוא קיים כנכסיו הם שהרי אין לאשה בהם שום זכייה שבעולם בחיי בעלה כי אם אחי מותו. ומשום הכי מעשר דאתאי מבי נשא קקו לי הרבנן מעשרו של בעל שכל נכסי מלוג שלה נכסיו הם כל ימי חייו. וכן נראה לי פתרון שטה זו היכי דמי אילימא בזוזי דבעל ומעשר דבעל שליחותיה דבעל קא עבדא פי' אדרבי מאיר מתמה דאמר אשה פודה מעשר שני בלא חומש דאילו תנא קמא דאמר אניה פודה שפיר קאמר דבין אם פודה מעשר שני של בעלה בין אם פודה מעשר שני שלה כגון שאין לה בעל צריכה ליתן חומש אם הוא של בעלה שליחותיה קא עבדה ואם הוא שלה מעשו קרינא ביה ואף על גב דאיש כתב בפרשה אין חלוק בין אשה לאיש כדתניא בסיפרא בפרשת גאל יגאל לרבות האשה. הילכך אין לתמוה אלא על דברי רבי מאיר דאמר אשה פודה מעשר שני בלא חומש דהיכי דמי אי בזוזי דבעל ומעשר דבעל שליחותיה דבעל קא עבדא ואע"פ שהיו זוזים שלה נכסי מלוג של בעל הם כל ימי חייו ואין לאשה בהם שום זכיה כל ימי חייו ואע"פ שרציך ליקח בהן קרקע ימכור הפירות שהיו של מעשר שני ויקח בהן קרקע הילכך שליחותיה קא עבדה וצריכה ליתן חומש אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. פי' האי נמי לרבי מאיר קא מהדר ובתימא בעית למימריה ולאו בניחותא דאי בזוזי דידה ומעשר דידה כגון שאין לה בעל או שיש לה בעל וכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בההיא שלה הוא וממעשרו קרינא ביה שאין חילוק בין אשה לאיש דאטו איש אמר רחמנא ולא אשה והרי לכל התורה כולה השוה הכתוב אשה לאיש והכא נמי מרבה בסיפרא אשה מגאל יגאל. ואין לך שום טצדק שיתיפטר האשה חומש ממעשר שני אלא א"כ הקנה לה אחר מנה על מנת שתפדה בו את המעשר שלא חל על אותו המנה קנינו של בעל כמו שחל על כל נכסי מלוג שלה והילכך אשה כי אחר דמיא ורבנן סבסרי אין קניין לאשה בלא בעלה והרי הוא זה המנה כשאר נכסי מלוג שהלה ושליחותיה קא עבדא.ואי הוה בעי הוה מוקי לה כגון שהיה המנה של אשה וכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עליך באותו מנה ובפירותיו. אלא דהוה קשיא לן אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דמחייב להכי מוקי לה שנתן לה אחר מנה וקסבר רבנן שאין אותו אחר יכול להפקיע קניינו של בעל מעל אותו מנה ואחכח של חותיה דבעל קא עבדה. ואוקמה רבא במעש' ראתאי מבי נשא שהאו כמו נכסי מלוג לרבנן הילכך כי פרקה ליה מזוזי דבעל שליחותיה קא עבדה שגם המעשר של בעל הוא כל נכסי מלוג של אשה הם נקראים נכסי הבעל כל ימי חייו שהרי אין האשה יכוהל להוציאהם מתחת רשתות כל ימי חייו. ורבי מאר סבר אינו כמו נכסי מלוג אלא עשל אשה הוא או חל עליו קניין הבעל והילכך כי פרקה ליה מזוזי דעבל כאחר דמי הבעל ואין צריך ליתן חומש. מעשר ממון גבוה הוא (ממון גבוה הוא ולא קני' לי' כצ"ל.) דלא קני ליה בעל ראיתי מקשים בזה ממאי דאמרינן בפרק השואל בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן לימעול בעל דהתירא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני משמע הא ניחא ליה הוה קני והא ממון גבוה הוא ואין זו קושיא של כלום דכל מעילה דהקדש אניה אלא בשגגה אבל אם ידע שהוא הקדש אין בו שום זכייה ואינו מביא קרבן מעילה. והכי גבי מעשר בכוונה הוא רוצה לזכות בו משום הכי אמר כן דממון גבוה הוא ואין לו כח לזכות בו:

תנא יוצא בשן ועין כו'. ותנא דמתניתין דלא תנא אלא כסף ושטר יש לומר דסבירא ליה כי הנך דלקמן דאמרי וצריך גט שחרור:

דף כד עמוד ב

הואיל ומדרש חכמים הוא. פי' לא שהמדר' גרוע מן הכתוב אלא מפני שאין המדרש ידוע לכל צריך גט שיחרור כדי לפרסם שיחרורו לכל העולם:

דף כה עמוד א

כתנאי ומעוך כוכתות ונתוק וכרות כולן בביצים פי' כל אלה החלוקת אינן אלא כשלא תלש הביצים לגמרי שאם תלשן וחתכן אפי' בביצה אחת הוי מום כל כן בשתים כדתנן בפ' על אלו מומין אין לו בינים אין לו אלא בינה אחת כו' והכא במעוך וכתות ונתוק וכרות פליגי מעוך וכתות הוא ששמיענן בידו ושיברם וכיתתם והניחם במקומון והם נקמטים ונכווצים ואינם תלויין כדמעיקרא ונתוק וכרות הוא שתלשן ממקום חבורן והיניחם בכוס והן תלויין ומדולדלין יותר מדמע קרא ובהי פליגי הני תנאי אי חשיבי הני ביצים מומין שבגלוי אי לא דלגבי מומין בעינן מומין שבגלוי והכא מפרש התם פלוגתייהו בפ' על אילו מומין אלא הכא במומין שבגלוי הכי (תיבת הכי מפרש סתם פלוגתא הוא ע"ש וצ"ל אלא הכי במומין שבגלוי פליגי.) מפרש סתם פלוגתייהו פלגי פי' אי חשיבי הני גבי ביצים מומין ששבגלוי אי לא דר' יהודה סבר מעוך וכתות הוי מומא דכוויצאן פי' שעכשיו הם נכווצים ונקמטים יותר ממה שהיו בראשונה ונראה לעין הוא הילכך מומין שבגלוי הן. נתוק וכרות הוי מומא דתליאן פי' יותר הן מדולדלין ותלויין ממה שהיו בראשונה ור' אליעזר סבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דכוויצאן פי' יש בהמה שביציה כווצות ואינן תלויות כל כך בלא שום מיעוך הלכך לא חשוב מום שבגלוי נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליאן פי' יש בהמה משביציה מדולדלות ותלויות יותר מחברתה ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו פי' אין הביצים בעין כמו שהיו שהרי מיעכן וכיתתן והלכך כמאן דתלשינהו לגמרי דמו והוי מומא: נתוק וכרות לא הוי מומא דאיתנהו פי' כיון שהביצים בעין אע"פ שתלשן ממקום חיבורן לא הוי מומא ואע"פ שנסתרסה הבהמה בכך אין זה מום גלוי אלא מום שבסתר ואינו פוסל וכמו שמצאנו לגבי מומי הבכור דעד כאן לא פליג אלא בהני אבל חם חתך הביצים והכיס שנראה מקומם חסר הוי מומא הכי נמי יש לונו לפרש גם בסירוס דעבד דפליגי תנאי דלעיל דהא כתנאי אמרינן למימרא דפלוגתא דהתם כפלוגתא דהכא היא שאם חתם הביצים של עבד עם הכיס שלהן שנראה מקומן חסר ליכא מאן דפליג דמומין שבגלוי הן ואנן לא ילפינן משן ועין אלא מומין שבגלוי ואינן חוזרין והני נמי הכי הוי אלא בסירוס פליגי ולשון סירוס נמי הכי משמע שאין החסרון ניכר בו כל כך אלא שסירסו ע"י מיעוך וכתות ותוק וכרות. ונראה לי דכל המומין ששנו חכמים לגבי בכור בכולן עבד יוצא בהן לחרות שהרי מדרש אחד ולשון אחד דרשו חכמים בשליהם דהכא גבי עבד כלל ופרט וכלל ודרשנו אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חורין והכי דרשינן נמי לגבי מומי בכור בריש פרק על אלו מומין דמקשי תלמוד' התם אמאי פסלי כל תני מומין פסח ועור כתיב ומהדר כתיב כי יהיה בו מום כל מום ומקשה ואימא כי יהיה בו מום כלל פבסח או עור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועו ראין אחר לא. ומהדר כל מום רע חזר וכלל. כל לופרט וכלל אי אתה דן אל אכעין הפרט מה הפרט מפורש מומין ששבגלוי ואינן חוזרי אף י מומין שבגלוי ואינן חוזרין אי מה הפרט מפוש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינן חוזרין אלמה תנן נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ומהדר כל מום רע ריבויא הוא כו'. הנה כמו שדרשנו לגבי עבד כך דרשנו לגבי בכור. א"כ אם חתך ריס העין של עבד או אם חתך שפתו או ביציו דהו ימום שבגלוי ואינו חוזר הכי נמי דעבד יוצא בהן לחירות. וזה ששנו חכמים עשרים וארבעה ראשי איבירם לא נשנו אלא לגבי צרעת שהן משופעים בראשיהן ואין הנגע נראה בהן כאת שאין בראשיהן רוחב כגריס אבל ריס העין והשפה והביצים אינן משופים ומיטמאין הן בנגעים וכשאומר התנא ובכולן עבד יוצא בהן לחירות לא מרא דלאו דוקא שן ועין דכתיבי אלא גן בהני נמי יוצאין והוא הדין בדומין להן כגון ריס העין והשפה והביצים ועיל נמי דאייתינן תנא יוצאין בשן העייועין וראיש איברין לא תנא כ"ד ראשי איברין אלא סתם קתני למימרא דבכולהו נפיק תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל תלש בזקנו ודלדל בו עצם. עדב יוצא בו לחירות ש"מ דלאו דוקא כ"ד ראשי איברים בעינן אלא כל המנויין לגבי בפור הן מנויים גם לגבי עדב והאי דנקט ראשי איברים למימרא דבעינן מומין שבגלוי וראיש איברים הן מומין שבגוי למעוטי שאם חסר ממנו איברים ואינן בגלוי שאינו יוצא בהן לחירות כגון כל אותן שמנו חכמים בפ"ק דאהלות רמ"ח איברים באדם שלשים בפיסת הרגל שלשים בפיסת היד תשעה בראש כו אם חיסר ממנו אב מאותם הוי מום שבסתר ולא הוי מום גלוי אלא ראשי איברם והיה גם לגבי בכור והאי דבעי רב אחדבוי התם (בכורות דף ל"ט.)יש מחוסר אבר מבפנים אי לא לאו למיפק ביה לחולי קא מבעי' ליה דודאי לא נפיק לחולי אלא במום שבגלוי אלא לאפסולי' מעל גבי המזבח קאמבעי' לי' דהיכ גריסינן התם בהלכות חיטין החיצונית בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר במבפנים אי לא למאי אי לבכור פסח ועור כתיב: פי' דבעינן מומין שבגלוי: כיוצא בהן כדאמרן לעיל אי לקדשים עורת או שבור כתיב ומהדר לאישתחוטי ולאתפרוקי לא מבעי' לן פירש דודאי חבר שבפנים לא חשיב מום כי קח מבעי' לן לאיפסולי מעל גבי המזבח מאי תמים יהיו לרצון כתיב תמים אין בעל מום לא אפי' מבפנים או דילמא תמים יהי לרצון (ובש"ס שם הגירסא תמים והוא לרבות והוא ע"ס וצ"ל לרצון כמש"ר.) כל מום לא יהי בו מה מום מאבראי אף חסרון נמי מאבראי אלמא אין מום חשוב גבי בכור אלא מום שבגלוי ונאה לי דלאו דוקא בחסרון אבר יוצא העבד לחירות חלא גם חס נפגם או נסדק או ניקב והוא מום קבוע יוצא לחירות שכל מה ששנינו לגבי בכור נפגמה אזנו נסדקה ניקבה ריס של עין שיניקב שנפגם שנסדק חוטמו שניקב שנפגם שנסדק שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה בכל אלו העבד יוצא לחירות ואין לחלק ביניהם שהרי מדרש אחד דרשו חכמים בשניהם ובלשון אחד לאמר בשניהם דבעינן מומין שבגלוי ואינם חוזרין וא"כ כל אותם שהן חשובין מומין שבגלוי לגבי בכור הן חשובין לגבי עבד. ומנחתי שגם בתוספות של בכורות נתקשו ביותר בזה הענין וכך כתב שם קשיא לר הואיל והדרשות שוות בהו מאי שנא הכא דמרבנן אפי' ריס של עין שנקיב מהאי ריבוא והתם לא קאמרינן הכא דהא קא חשיב התם כד ראשי איברים שעבד יוצא בהן לחירות וקא חשיב העינים ומשמע דעינים אין ריס לאחת הכא נפגמה אזנו הוי מומא וגבי עבד לא הוי מומי דאי אמר' הוי מומי א"כ (לחשבוה וכו' בפ"ק דחולין דף י"ד ע"ב.) ליחשבה גבי ג' פגימות דחשי' בפ"ק דחולין דהא חשיב תרתי פגימות אוזן בבכור ושפגימת מום ובקדשים וכל שכן שיש לו לחשיב עבד כו' עוד יש לתרץ דשאני הכא גבי מומי בכור דרבויא נכתב בלשון כל מום רע אבל התם לא כתב כי האי גוונא בריבוייא. ואינה נראה לי מה שתירץ דאע"ג דלא כתב ביה כל גבי עבד הא אמרינן לחפשי ישלחנו ריבוייא הוא ולא דרשינן בכלל ופרט וכלל אלא בריבוי ומיעוט וריבוי ואין לחלק בין עבד לבכור כלל אלא דין אחד להן. ומאי דקשיא ליה אמאי לא חשבי גבי ג' פגימות הא לא קשיא דכיון דחשיב פגימות אוזן בבכור היה לפגימות אוזן בעדב דמדרש חד דרשינן בתרווייהו. ופגימות מום בקדשים דקחשיב לאשמועינן דבית הערוה של נקבה נמי פגימתה בכל דהו כדפירש המורה התם. הלכך אין לחלק בין מומי עבד למומי הבכור תדע דהכי הוא דהא כי הוה סברי' דאמר רבי סירוס אין לשון לא רמינן עליה מאי דתנאי ר' אומר רוב המדבר שבלשונו דאלמא לשון הוי גלוי לענין בכור ופרקינן אלא רבי אומר סירוס וכ"ש לשון ולא רצה לומר דשאני עד מכבכור ש"מ דכל מאי דחשיב מום גלוי לגבי בכור לישחט עליו במדינה חשיב נמי מום גבי עבד לצאת בו לחרות עוד ראיתי שמקשים שם אמאי לא הוו פסח או עור שני כתובים הבאים כאחד ולא נדרשינהו בכלל ופרט וכלל דכי משמע בקדושין דאי לאו דצריכי שן ועין לא הוא דריש להו בכלל ופרט וכלל. ונראה לי לתרץ דוקא כי הוה בעינן למדרש שאר איברים משן ועין במה מצינו ולא היינו סבורים דאיכא כלל בהאי קא הוה מקשינן דהן שני כתובי' הבאים כאחד אבל כשחזרנו לומר וכי יכה הוי כלל וכן לחפשי ישלחנו אין להקשות כך דכמה כללי ופרטי דרשי' בכי האי גוונא ואינ"ג דפרטי הוי טובא כמו ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר בצאן ביין ובשכר פרט בכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל וכן על כל אבידה והרבה כיוצא בהם והאי דלא מקשינן בבכורות כדאקשינן הכא משום דהתם מפורש הכלל כי יהיה בו מום כלל ומשמע כל מום ואין אנו צריכין לדרוש מה מצינו אבל הכא דהוי סברינן דליכא כללא אלא מה מצינו דורש אקשינן ליה דהוו שני כתובים הבאים כאדח ואע"ג דכי איכא פרטי טוב' דרשינן להו ואמרינן כל הני פרטי לה לי פדדרשינן בספרי לכל הני פרט דמער וכדאמרינן בפרק אלו מציאות ובריש פ' מרובה מ"מ אין להקשות דיהיו שני כתובים הבאין כאחד ולא ילמדו לאחרים שהי לא הם מלמדים על אחרים כלל אלא הכלל מלמד עליהם והפרטים אינן באים אלא למעט שלא תרבה מן הכלל האחרון כל דבר אלא הדומה לפרט אבל כי דרשינן מה מצינו שאתה רוצה להביא אחרים מהם במה מצינו התם ודאי יש לומר שהן שני כתבים הבאים כאחד ואין מלמדים. ואי קשיא היכי אמרינן בבכורות דכל מום רע ריבויא הוא ולא כלל והא גבי מעשר דכתיב כל ודרשינן ליה בכללי ופרטי. תשובה הכי מקשה נמי בשילהי פרק שור שנגח ובריש פרק מרובה ומהדר דכל ריבוייא ובכל כללא.

דף כה עמוד ב

בהמה גסה נקנית במסירה מה שפירש המורה אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה להוליכא לפניו אין נראה לי שתהא המסירה גדול מהן המשיכה שבכל מקום מצנו שהמשיכה גדול מן המסירה שכל המטלטלין נקנין במשיכה ולא מהני' בהו מסירה והכי נמי אמרינן בפרק המוכר את הספינה ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה. אלמא המסירה היא גרועה מן המשיכה אף כאן תנא מסירה וכ"ש משיכה ואן דסבר במשיכה הוה אמר במשיכה אין במסירה לא שאין קונה אותה במסיר הבלבד שמסרה לו באפשר עד שימשכנה ותהלך ברגליה הכא במאי עסקינן בסיטטאי דוקא בסימטא אבל לא ברשות הרבים דהכי נמי אמרינן בפרק המוכר את הספינה רב ושמואל דקאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה לו בכלל מקום חוץ מרשות הרבים ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי כהן ברשות הרבים כהן בסימטא ואמאי קרו לה ברשות הרבים שאינה רשות היחיד:

דף כו עמוד א

נכסים שיש להם אחריות לקנין בכסף בשטר ובחזקה פירש המורה נעל גדר פרטץ כל שהוא או דיש אמירי ואינן נראה לי דדייש אמיצרי לא הוי חזקה לקנות כדפרישית בפרק קמא ואי קשיא אמאי לא תנא נמי חליפין. תשובה כסף שטר וחזקה דאיתנהו בקרקעות ולתנהו במטלטלין קתני שגם החזקה אינה מועלת במטלטלין שאם מסר לו כליו ונשתמש בו שהניח שם פירותיו או שייפוהו ועדיין לא משכו לא קנאו אבל חליפין דאיתנהו למי במטלטלי לא קתני:

אבל במכר לא קנה עד שיתן דמים פי' והכי נמי איפרש פריש דהא במוכר שדהו מפני רעתה אמרינן לקמן דקתני בשטר מסתמא משום דאמרינן דהכי הוה דעתיה דמוכר כל שכן אי פריש ואי קשיא היכי אמר שמואל דבמכר לא קנה עד שיתן דמים והא קרא דספר המקנה דילפינן מיניה דשטר קונה במכר כתיב תשובה התם נמי כסף הוה כדכתיב התם בפירוש בקרא ואשקול את הכסף והאי דקרי ליה ספר המקנה מפני שקונה לבדו במקום אחר דהיינו במתנה דליכא כסף או במוכר מפני רעתו או כדפריש:

דף כו עמוד ב

תא שמע דאמר רבי אליעזר מעשה במדוני אחת כו' פי' ר' אלעזר (ר' אליעזר אמר מהכא דלית לן כצ"ל.) גמיר דלית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי דהאי שכיב מרע הוה מדקאמר ומת: ה"ג אלא דלא אותה למקבל מתנה התם פי' ומשום הכי לא היה לו תקנה אלא על גבי קרקע ואע"פ שהיו צאן וחביות ממש ולוא משום דהוי דמי דכיון דלא הוה מקבל מתנה התם לא יכול להקנותם לו לא במשיכה ולא בחליפין ובמקצת ספרים מצאתי כתוב אלא מאי אית לך למימר דלא איתיה למקבל מתנה הכא נמי דלא ותה למקבל מתנה והכי גריס המורה:

עישור שאני עתיד למוד כו' פי' הי המתכוין לתקן פירותיו שלא יכשל בהן אדם ויאכל טבלים ואע"ג דקריאת שם בלא הפרשה אינו כלום אהני דלכשיפרש הוברר הדבר מעיקרא שעל אלה קרא שם ומה שאכלו לא אכלו טבלים אלא מתוקן ואם לא היה קורא שם מעכשיו לא היה חל עליהם שם מעשר אלא לכשיפרישם מה שאכלו אכלו טבלים יסבר רבן גמליאל יש ברירה כדאמרינן גבי לוקח יין מבין הכותים:

דף כז עמוד א

שמע מיניה בעינן צבורין שאני התם כי היכי דלא ליטרחינהו פירוש שלא נתכוין להקנות להם הקרקע ואח"כ יקנה להן הפירות כדין חצר דאין חצרו של אדם קונה לו אלא אם כן עומד בצד חצרו אך אם היא חצר המשתמרת לדעתו אלא מטלטלי אגב קרקע הקנה להן כדאמרינן בפרק שנים אוחזין בהל' ראה אותם רצים וחצרו של רבן גמליאל לגבי רבי יהושע חצר שאינה משתמרת היא שאינה משתמרת תחת רשותו כדפרישית התם אוי הוה בעי הוה מתרץ לה דרבן גמליאל נתכוין להקנותם בתורת חצר ולא בתורת אגב וכדמפרש רב פפא התם בשני אוחזין דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני דדוקא במציאה בעינן והוא שיהא עומד בצד שדהו שאין שם דעת אחרת מקנה אותו אבל במתנה שיש שם דעת אחרת מקנה אותו לא בעינן שיעמד בצד שדהו ומשום הכי קנו ר' יהושע ור' עקיבא אע"פ שלא עמדו בצד שדהו של רבן גמליאל והקשינו שם לרב פפא מגט דאיכא דעת אחרת מקנה אותה ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה ופריק רב אשי וסייע רב פפא דהאי חצר אתרבאי משום יד ולא גריעא משליחות כו' אלמא איתא לדרב פפא אלא רב תא עבד ליה דאפי' למאי דסברי דאין חילוק בין זה לזה דאפילו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותו בעינן שיהא עומד שם ור"ג אגב קרקע נתכוין להקנותן כדאמרי' התם. אפ"ה לא משמע מכאן דשעינן ציברן דכי היכי דלא ניטרתינהו בנתכוון ולעולם גם אגב קרקע אחר היה יכול להקנותם. אבל מיהו לקמן דפשיט מינה שדה במכר ומטלטלין במתנה קנה אתיא דלא כרב פפא שאם בתורת חצר קנו אין לפשוט משם כלום וכל זו השטה אתיא דלא כרב פפא:

דף כז עמוד ב

במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן פי' וכגון במקום שכותבין את השטר שלא קנה בכסף לבדו א"נ כגון שלא רצה להקנותו בכסף אלא בחזקה חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה עיין מה שכתבתי עליו בפרק מי שמת במהדורא בתרא בהלכות שכיב מרע: אמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כולם אבל לא נתן לו דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו פי' אע"ג דפשיטנ' דשדה במכר ומטלטלין במתנה קנה דוק' כשפירש לו במתנה אבל היכא דמכרן לו אינן סומך בלבו להקנות אלא מה שפרע דמיו. ואם פירש ואמר תקנה הכל וזקף הדמים עליו בהלואה הכי נמי דקני ורבא לא דן אלא סתמא דמילתא אבל היכא דפריש פריש. גם מאי דאמרינן לקמן במכר לו עשר שדות במה דברים אומרים שנתן לו דמי כולם דוקא במכר אבל במתנה קנה כולן. ובמכר נמי דוקא בסתמא אבל אם פירש לו קנה כולן וזקף דמי כולן עליו במלוה הכי נמי דקנה כולן: כח חזקה שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק בשדה אחת קנה כולן. פי' מה שאין כן בשטר ובכסף שאם כתב לו שטר על שדה אחת ואמר לו קנה כולן בשטר זה לא קנה וכן נמי בכסף אם נתן לו דמי שדה אחת ואמר לו קנה כולן בדמים הללו אע"פ שזקפן עליו במלוה לא קנה אבל בשדה אחת אע"פ שלא נתן לו כל הדמים אלא מקצתן והשאר זקף עליו במלוה קנה כדאמרינן בפ' השכר את האומנין איכא דאמרי א"ר אחא בריה דר"א ואלו מסר לו כו' ה"ג ולא גרסינן תדע דהשתא אתי לאקשויי ליה ואמר לו זו קני מי קנה פי' אע"פי שאמר לו החזק בבהמה זו על מנת לקנות כולן מי קנה כולן בחזקה של בהמה זו אע"פ שמחבורת כולן באפסר אחד דאימת קנה כולן כשמסרן לו קשורו' באפסר ואמר לו קנה כולן והוא החזיק בראש האפסר וקנה כולן מפני שאוגדן בידו ולא אמרי' דלא יקנה אלא הסמוכ' לראש האפסר אלא חזקה זו מועלת לכולן שבכולן החזיק אבל כשאמר לו החזיק בזו אע"פ שאמר לו ע"מ לקנות כולן לא קנאן כיון שהחזקה לא היתה אלא בשדה זו לא תועיל באחרות: וה"ג איכא דאמרי א"ר אחא בריה דרב איקא אילו מסר לו כו' ולא גרסינן תדע דהשתא אתי לאקשויי ליה וזוקקין את הנכסים כו'.

שומרת יבם וכנוסה. בסוטה מוקי לה כר"ע דמשוי חייבי לאוין כעריות (עמ"ש התוס' בסוטה דף י"ח בד"ה אמרי במערבא.)

אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אע"פ שזה גלגול הוא לא נוכל ללמוד משם גלגול קרקעות משום דאותו איש אחד בר שבועה הוא אם קינא לה ממנו והלכך יכול לגלגל עליה ונוכל ללמוד משם שאם תבעו מנה וכפר לו בכל (ועוד תבעו מנה וכפר לו בכל ט"פ.) ועוד תבעו מנה וכפר לו בכל ועוד תבע מנה והודה לו במקצת שמגלגל עליו גם על אותו מנה שגם אותו המנה הוא בר שבועה אם הוא מודה בו במקצת אבל הקרקעות שאינן בני שבועה כלל מניין שמגלגלין להכי מייתי ראייה מארוסה שאינה בת שבועה כלל ואפילו הכי מגלגל עליה אם זינתה בעודה ארוסה:

דף כח עמוד א

אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי אי קשיא אי הכי תחלת שבועה נמי נשביענן על הספק אלמה תנן אלו נשבעין שלא בטענה כו' ומוקמינן לה שלא בטענת ספק ודוקא שותפין ואריסין אבל אחריני לא. תשובה תחלת שבועה נמי משכחת לה על הספק בעד אחד כגון דאמר ליה באתם אלי באחד בניסן ללות מנה ואיני יודע אם הלויתיך ואם לאו והוא אומר לו לא הלויתני ובא עד א' ואמר אמת כי הלוה אותך נראה לי שהוא חיי' שבועה שכיון שאלו היו שנים היו מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. אבל אלו כפר במקצת והודה במקצ' פטור מפני שהוא כמשיב אבדה ולא מצינן לחיובה משום גזירה שוה משום דקרא כתיב כי יתן ולא אהני גזירה שוה אלא לגלגול שבועה:

דף כח עמוד ב

ולמאי דספיק אדעתא מעיקרא כו' עיין פתר כל זה השטה בקונטרסי בריש פרק הזהב:

ת"ר כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות במטלטלין אפילו בסוף העולם קנה ראיתי מקשים מה צורך בכסף באמירה בעלמא שנתרצה שיהיו של הקדש בכך וכך אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכדאמרינן נמי בפרק יש נוחלין (דף קל"ב ע"ב וע"ש הגרסא ובתוס' שם.) גבי בני של יועזר דאשכח מרגניתא ואמר לי' תיתחא זיל אמטייה לגבי גזברין ולא השיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא לישיימוהו אינהו ונ"ל בכי האי גוונא מיירי שבעת שקיבל ממנו המעות לא ידע שלצורך הקדש הוא קונה אלא לצרכו ועכשיו כשרוצה לחזור בו מודיע שלצורך הקדש קנה ומעות הקדש היו ואינו יכול לחזור בו:

דף כט עמוד א

כל מצות הבן על האב כו' פירוש משום דתנא רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה שיש חילוק בין גבוה להדיוט תנא נמי החילוק שיש בין האיש ובין האשה:

איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב אשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה אי קשיא ומאי איצטרינן לקרא תיפוק לי' דהויא לה מילה מצוה שהזמן גרמא חדא דכתיב וביום השמיני ימול וחדא דאין מצות מילה אלא ביום ולא בלילה כדאיתא במגילה (דף ך' ע"ב וע"ש בותס'.) שאין מוהלין אלא ביום והתינא מיום שמיני לא קשיא שאין היום קבוע ויודע בשנה (כאן חסר וכצ"ל דמצות עשה שהזמן גרמא היינו שזמנו קבוע וידוע ומה שאין כן וכו'.) מה שאין כן ביום שמיני של מילה אבל זה שאין מצות מילה נוהגת בלילה אלא ביום קשיא דומיא דציצית שאינה נוהגת בלילה אלא ביום משום הכי מני לה תנא לקמן בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. תשובה היכי אמרינן דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הני מילי מצוה דתליא בגופה והיא אינה מצווה אלא לזמן ידוע ואל בכל זמן אבל מצוה דלא תליא בגופה כגון למול את בנה אע"ג דמילת הבן ייש לה זמן נהי דקבוע הזמן לבן הנימול אבל האב שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו והלכך אי לאו אותו הוה מחייבינן גם האשה ואין זמן הקבוע לכן פוטרה דהוה אמינא האי תתעסק בין ביום בין בלילה עד שתמול את בנה בזמנו אבל הציצית היא מצוה שתלויה על גופו של אדם ואי הוה מחייבינן האשה היתה מצותה תלויה בזמן הלכך פטורה:

דכתיב תפדה קרי ביה תפדה פי' אפילו למ"ד יש אם למקרא הכא תפדה יתירא קא דריש דכתיב לעיל מיניה בפ' קרא פך פדה תפדה את בכור האדם והדר כתיב ופדויו מבן חדש תפדה:

רבי יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כו' עד ורבנן לטעמיהו לא ידעתי אנה חלקו בחלוקה זו (תמיהה גדולה קא חזינא הכא דהא בבכורות דף מ"ט ע"ב ר' ירמי' גופא סיק בר יהודה סובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ורבנן סברי לאו ככתובה בשטר דמי' וע"ש דף מ"ח ע"א תוס' ד"ה דכ"ע שהביאו סוגי' דכאן וכתבו דגרסי' ור' יהודה לטעמי'.) ונראה לי דה"ג רבי יהודה סבר ורבנן סברי:

כל המצות הבן על האב. כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדרי' לבריה כו' פירש היה סבור שבנו יצליח ותר ממנו וכשראה שלא היה מצליח הלך הוא:

דף ל עמוד א

לפיכך נקראו הראשונים סופרים כלומר ישליש אדם יומותיו במקרא שהראשונים מפני שעסקו במקרא לקראו סופרים:

במערבא פסקי להאי פסוקא כו' ובדרש דרש לא קא מיבעיא לי' מפני שבתיבות אין להסתפק כמו שנסתפק בקותיות ובפסוקים:

דף לב עמוד ב

איכא בינייהו יניק וחכים פ'י תנא קמא סבר שיבה וזקן חד נינהו ולמעוטי זקן אשמאי ור' יוסי הגלילי סבר תרי נינהו וסבירא להי דזקן לאו דפרושי שיבה קא אתי וא"כ יש לומר דסבר אפילו זקן אשמאי וא"כ היינו איסי בן יהודה ויש לומר דאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע הוה מרבה אפילו שיבה דארמאי כדקאמר לקמן כרבי יוחנן דפסיק הילכתא כותיה אבל יש לגמגם דא כ הוה ליה למימר דאיכא בין רבי יוסי לת"ק יניק וחכים וזקן אשמאי מדקאמר יניק וחכים בלחוד משמע דבזקן אמשאי שניהם שוין ויש לור דגם רבי יוסי לא הוה מרבה זקן אשמאי דאע"ג דזקן לאו לפרושי אשיבה קא אתי מכל מקום ילפינן מינה דאתורה קפיד רחמנא הילכך אי הוה זקן אשמאי לא אבל מיהו בעינן שיהא בן תורה. וזקן ריבה אפילו יניק וחכים ויש לומר דיניק וחכים הוא מופלג בחכמה אבל שיבה אע"פ שאינו מופלג והוא שלא יהא זקן אשמאי יכול מפני זקן אשמאי פי' המורה אשם רשע ועם הארץ ואינו נראה לי שאם רשע היה קרי כאן ונשיא בעמך שעושה מעשה עמך אלא אשמאי הוה בור בלא תורה לשון והאדמה לא תשם דמתרגמינן לא תעבור ולא היה רשע:

דף לג עמוד א

ניכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן מדלא כתב הכי שמע מינה חד הוא ראיתי מקשין והא כי האי גונה גרשי' בפרק איזהו נשך את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ודרשינן כנשך ותרבית לכסף ונשך ותרבית לאוכל וכן בפרק כל שעה לגר אשר בשעריך התננה ואכלה או מכור לנכרי דדריש ר' מאיר דבין לגר בין לנכרי בין במכירה בין בנתינה ונראה לי שבודאי הרבה ימצאו כאלה שעונין לפניהן ולאחריהן אלא הכא משום דפשטי דקרא בין שיבה בין זקן לא משמע אלא בא בימים ולאו יניק וחכים משום הכי קאמר דאי זקן לאו אשיבה קאי ולאו חד נינהו אלא בא לרבות יניק וחכים היה לו לכתוב ולחלקן בפירוש אלא ודאי מדלא חלקן ש"מ חד נינהו דבעינן שיהא זקן וחכם.

אין בעלי אומניות רשאין יש לומר בעסוקין במלאכת אחרים קאמר מש"ה תני רשאין ומינה ילפינן לעסוקין במלאכתן נמי שאינן חייבין שאם אלו היו חייבין גם אותן היו רשאין ודלמא שאני התם דאם כן נמצאים מכשילן לעתיד לבוא פי' שטורחין לבורא מארץ רחוקה להביא ביכורים אם לא יכבדו אותם לא יטרחו עוד להביא ולעולם מצוה שאין בה טורח כל כך אין בעלי אומניות עומדין מפני מקיימיה:

אמר אביי נקטינן דאני מקיף חי. כתב בילמדנו במדרש אספה לי שבעים איש אמר רבי אבא הכהן בר פפא כשהייתי רואה סיעה של בני אדם הייתי הולך בדרך אחר כדי שלא להטריח עליהם שלא יהיו רואים אותי ועומדים מלפני וכשעברתי ואמרתי כן לפני רבי יוסי ברבי זבידא אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם למה שהן רואין אותם ועומדין מלפניך ואתה מביאין לידי יראת שמים:

דף לג עמוד ב

ואימא מוראת ריבי' ומוראת משקלות אין כתיב מורא במשקלות לא בפרשת קדושים ולא בפרשת כי תצא ויש גורסין מורא מכשולות דכתיב ולפני עור לא תתן מכשון ולפי גירסא זו יש עדיין לגמגם כשמתרץ רבי אליעזר פני פני גמר ואימא פני דלפני עור ויש לומר כיון דגזירה שוה גמיר כך קיבל דהאי פני זקן אתי' לגזירה שוה מפני לומדיה עומדין מפנים לא כל שכן ובפרק אלו הן הלוקין אמרינן אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספק תורה ואל קיימי מקמי גברא רבה דאלו בספר תורה כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן בצרי חדא והכין פירושו כלום למדו ספר תורה אלא מקל וחומר דחכם דכתב בו עשה ובספר תורה לא כתב מידי אלא בקל וחומר קא אתי:

דף לד עמוד ב

אמר אביי אשה בעלה משמחה פירש אין אשה כתובה אצל שמחת הרגל כי אם בת דכתיב ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך אבל מיהו כיון דבתו חייבת גם אשתו חייבת ובא אביי לתרץ דהשמחה באיש נוהגת וא באשה דאשה בעלה משמחה וכן נמי הבת אביה משמחה:

דף לה עמוד א

ר' מאי רסבר לה שני כתובין הבאין כאחת אין מלמדין אי קשיא ראייה וסוכה נמי שני כתובין הבאין כאחת תריץ כדאמרן לעיל גבי תפילין וראיה מיצרך צריכי דאי כתב ראייה ולא סוכה הוה אמינא נילף חמשה עשר מחג המצות לחיובא ואי כתב סוכה ולא ראייה הוה אמינא נילף ראייה מהקהל לחיובא הילכך צריכי ומלמדין:

דף לה עמוד ב

לא הקיפו פאת ראשיכם. ראיתי כתוב דבתוספתא דמכות תנאי דאין הקפה אסור' כי אם בתער:

אי לאו גזירה שוה ה"א כי כתב בני אהרן אכולה עניינא כתיב ונשים פטורות ואתאי גזירה שוה ללמד על בנות ישראל שיהו גם הן פטורות דאי בני אהרן לאו אכולה עניינא קאי אלא אטומאה בלחוד אבל בכולה עניינא נשים חייבות א"כ גזירה שוה לחייב נשי ישראל קא אתיא פשיטא דהא איתקש אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומאי איצטרך גזירה שוה אלא ודאי ש"מ דגבי כהנים נשים פטורות ואתאי גזירה שוה למיפטר נמי נשי ישראל לטהרת נתקים פי' נראה לי שאם נולד כגריס בהרת בעור הבשר ומקצתה על הזקן אינה מצטרפת והרי היא טהורה כדתנן בפרק ששי דנגעים שהראש והזקן אינם מצטרפין עם עור הבשר:

שריטה וגרידה אחת הי אפי' ולמה חלקו הכתוב לעבור עליה בשני לאוי כדאמרינן גיב נשך ותרבית:

דף לו עמוד א

הסמיכות כו' וקשיא לי אמאי לא תני כל סדר המערכת הרמת הדשן שני גיזרי עצים הטבת הנרות והדלקתן וקטורת שחרית וערבית הסמיכות והתנועות פי' קרבן נשים צריך תנופה כמו קרבן אנשים שאימורי שלמיהן וחזה ושוק שלהן טעון תנופה אבל מיהו קרבן אנשים מניפין הבעלים עם הכהן אבל קרבן נשים מניף הכהן לבדו כדאמרינן במנחות בפרק כל המנחות באות מצה והנזירה היא מניפה הזרוע בשלה וחלה ורקיק ולא מנחה כמו שפירש המורה:

דף לו עמוד ב

המליקות דכתיב ומלק אהרן והקטיר איתקש מליקה להקטרה אי קשיא והא כהן כתיב גבי מליקה ומאי איצטרך לאקושי להקטרה יש לומר דהוה אמינא כהן ואפילו כהנת כדאמרינן בפרק הזרוע:

הזאה דקדשים אניה נוהגת בנשים כדכתיב וזרקן בני אהרן ולא בנות אהרן אלא תני הזאה וההזאה אינה כתובה אלא במקומות ומעטין ואי אפשר לומר בכולן נוהגת באנשים שהרי הזאה דפרה ודחטאת פנימיות אפילו בשאר כהנים אינה נוהגת ואפילו אי גרסינן היכא כתיבא שפיר מיפרשא מפני שאינה כתובה בכל הקרבנות אלא בג' מקומות ואין צריך לשבש הגירסא:

בן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו ראיתי מקשים אמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בריש פר' יאזהו מקומן ובפרק כל המנחות מה לבן צאן שכן קבע לו כלי לשחיטתו ולקבל דמו ונראה לי לתרץ דהתם בעי למילף מליקה דבן עוף משחיטה דבן צאן דתיבעי צפון משו' הכי פרכינן מה לשחיטה בן צאן שכן (שכן קבע כצ"ל.) טבל לה כלי אבל הכא ילפינן הזאה דבן עוף ממליקה דבן עוף שאם מליקתו טעונה כהן כל שכן הזאתו הלכך ליכא למיפרך הכי:

חוץ ממנחות סוטה ונזירה שהן מניפות. קשיא לי כיון דכתיבנא חנופה בנזיר בזרוע בשלה וחלת מצה ורקיק אמאי לא מני להו במנחות בפרק כל המנחות דתנן אלו טעונין תנופה ואינן טעונין הגשה לוג שמן של מצורע ואשמו והביכורין כדברי רבי אליעזר בן יעקב ואימורי שלמי יחיד וחזר ושוק שלהן אמאי לא תני וזרוע בשלה וחלת מצה ורקיק של נזיר עיין בקונטרסי בפ' צו בפסוק ידיו תביאנה וקשיא לי נמי דבסוטה בפ' היה נוטל תנן מה בין איש לאשה האיש פורע ופורס כו' אמאי לא תני נמי כל הני דתנן הכי דנוהג באנשים ואין נוהגת בנשים:

כיצד כהן מכניס ידיו תחת יד הבעלים ומניף ראיתי מקשים אמאי לא הוי חליצה דהכי פריך במנחות בשלהי פרק שתי מדות (וכשהן שותפין כצ"ל.) גבי שותפין שהביאן קרבן אחר היכי ניעבדי לינשו כולהו הא הויא חליצה אלמא משמע שלא יהא דבר חולץ בינו ובין הקרבן וראיתי מתרצים דלאו דוקא תחת יד הבעלים אלא אצלם וכשהן חמשה אי אפשה אלא אם כן ישימו ידיהם זה על של חבירו אבל באדם אחד אפשר ולא הוי חליצה וזה התירץ אינו נראה לי כלל דלא קשיא ולא מידי דלא הוי חליצה פסולה אלא בין יד הבעלים ולקרבן דכל תנופה על ידי בעלים כתיבא בשלמים כתיב ידיו תביאנה את אשי ה' ובנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר ובסוטה כתיב ולקח הכהן מיד האשה אבל בין יד כהן לקרבן לא פסלה חליצה דודאי יד בעלים הויא חולצת בנתיים:

דף לז עמוד ב

תיבעי קדוש ב"ד כמועדות קמ"ל ובפרק יש נוחלין בהלכות בנות צלפחד אמרינן וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישרלא מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה ומפרש התם דלא בעי קדוש בין דין. עיקר הדרשהממושבותיכם היא ותו דאי לאו מושבותיכם הוה דרשינא ההיא קרא למעוטי הפרת נדרים דלא בעיא מומחין אלא אפילו בשלשה הדיוטות כדדריש התם בן עזאי ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. עיין מה שכתבתי בריש ערבי פסחים במהדורה תליתאה:

דף לח עמוד ב

כל מצוה כו' ויש היתר לאיסור שמה שקצר קודם העומר והיה אסור העומר מתירו אבל הכלאים ופירות של ערלה שגדלו תוך ג' שנים אין להם היתר לעולם ה"ג בזמן שהיובל נוהג בארץ דרור נוהג בחוצה לארץ אין היובל נוהג בארץ אין דרור נוהג בחוצה לארץ:

דף לט עמוד א

יורד ולוקט בלבד שאל ילקוט ביד. פי' יורד ישראל ולוקט מן הכלאים ומספק ונותן לחבירו כדאמר לקמן ספק לי ואנא איכול ובלבד שלא ילקוט האוכל בידו ויאכל מפני שהוא ודאי וודאי אוסר' בח"ל אבל ספקה מותר ואע"פ שהוא ודאי אצל חברו המאכילו.

תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט.

גרסינן בירושלמי אמר רב הונא כן האוא מתניתין יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט כדקמיית' והנכון בעיני כ"ל לפרש הכי ספק ערלה. פי' כגון פרדס שיש שם אלנות זקנים וילדות ואין ידוע מהיכן ליקט הגוי הפירות או מן הזקינות או מן הילדות בא"י שאיסורה מן התורה אסור לקנות מפירותיו כשמוכרן בשוק ובסוריא מותר לקנות מן העכו"ם כשמוכרן בשוק אבל לא שילך ישראל ויקנה מש העכו"ם ממה שיש לו מלוקטים בתוך הפרדס שלו ואע"פ שזה וזה ספק כולי האי לא שרי ליה שזה נראה יותר קרו' לודאי ובח"ל יורד ישראל לתוך פרדסו של עכו"ם ולוקח מן הפירות מלוקטים שיש לו ובלבד שלא יראנו ישראל לעכו"ם כשלוקט אותם מאילונותיו ואע"פ שום זה ספק שאינו מכיר איזו היא ילדה ואיזה היא זקינה מ"מ כולי האי לא שרו ליה רבנן ואלו גגבי כאלי הכרם תנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו פי' הי ירק נמכר שם שהיה נטוע חוצה לכרם שלא היה נטוע בין הגפנים והיה העכו"ם מוכר ירק סמוך לכרמו ואין אדם יודע מהיכן תלשו או ממה שגדל בין הגפנים או מה שגדל חוצה לו בא"י אסו' שיקנ' ממנו ובסוריא מותר ואע"פ שמוכ' סמוך לכרמו ולא בשוק ובערל' אסרנו לו שירד בתוך הפרד' ויקנה. ובח"ל יורד ישראל ורואה העכו"ם כשלוקט הירק מתוך כמו אבל מיהו אינו יודע מהיכן לוקט שאם היה רואהו לוקט מבין הגפנים זה יהיה ודאי והי האסור שהספק התירו ולא הודאי ואע"פ שבערלה אסרנו כשרואהו לוקט ואע"פ שאינו יודע מהיכן לוקט והכא התירו.

ובלבד שלא ילקוט ביד פי' שלא ילקוט ישרלא בידו מן הכלאים ויספק ויתן לחברו ישרלא כדאמרי' לקמן ספק לי ואנא איכול שאע"פ שאצל חבירו הוא ספק כיון שהוא ודאי ביד ישרלא אסור הוא דכולי האי לא שרו ליה רבנן הנה שיותר התירו ספק בכלאים ממה שהתירו בערלה:

את חוקתי תשמורו אע"ג דבההוא קרא כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך לא נאסרו כלאי בגדים לבני נח דלא קאי האי חקתי אלא אבהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים ומדבר בהרכבת האילן שדומה להרבעת בהמה אבל לבישת כלאים דלא דמיא להרבעת הבהמה לא אלא ישראל הוזהרו עליה ולא בי נח. והכי אמרינן בפ' ארבע מיתות ר' אליעזר אומר אף על הכלאים ומתרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורין אלא בהרבעת הבהמה ובהרכבת האילן:

דף לט עמוד ב

כל העושה כו' דעבדין ליה יום טב ויום ביש פי' פעמים מריעין לו למרק עונותיו ופעמים מטיבין לו בעבור פירות (פירות מצותיו כצ"ל.) הנותיו:

בחזירתן שאני פי' והכי הוה עובד' שגמר מצות אביו והשליך לו הגוזלות מלמעלה ולא היה מורידם עמו ואח"כ נפל:

ה"ג אלא התם סולם רעוע הוה ואפילו בעלייתו היה ראוי להינזק משום דקביע היזקא:

1. אולי צ"ל "חינם"