תוספות יום טוב על שבת ט

<< · תוספות יום טוב · על שבת · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. פירש הר"ב איידי וכו' אי נמי משום דבעי למיתני כו' וזהו פירש"י וכתבו התוספות שאין נראה דאם כן בההוא ה"ל להתחיל ועוד דה"ל למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה. אלא נראה איידי וכו':

שנאמר תזרם כמו דוה. כתב הר"ב ואפליגו רבנן עליה וכו'. במשנה ו' פרק ג' דעבודת כוכבים ושם אפרש בס"ד:

משנה ב

שנאמר דרך אניה בלב ים. פירש הר"ב מה ים טהור. כדתנן בפ"ק דמקואות. [* ומ"ש הר"ב ואפילו היא של חרם פירשתיו במשנה ג' פ"ב דכלים]:

מנין לערוגה וכו'. עיין מה שכתבתי בזה בס"ד ברפ"ג דכלאים:

שנאמר כי כארץ וגו'. כתב הר"ב וששה טפחים ליכא למילף מקרא אלא קים להו לרבנן וכו'. ואור"ת דמ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא ה"א אע"ג דלא ינקי איכא ערבוב ואסור קמ"ל קרא דבכה"ג ליכא ערבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוי ידעינן בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא. תוס':

משנה ג

שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. למאי דכתב הר"ב דמתני' משבשתא ותני טהורה כתבו התוספות וא"ת דטפי ה"ל למנקט קרא דוקדשתם היום ומחר. ואור"י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים משום דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה עכ"ל. ומה שהגהתי בדברי הר"ב אלא רבנן דראב"ע היא כו'. משנה שלמה היא פ"ח דמקואות. וה"נ מוכח בגמ' דהכא:

[* מנין שמרחיצין את המילה. ולקמן פי"ט משנה ג' תנן את הקטן ואף בכאן כן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ובש"ס שם אנן תנינן מרחיצין את הקטן תניי' דבי רב מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם רבי יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן]:

ביום השלישי כתב הר"בא) וכ"ש ראשון ושני. וכן משמע לשונו בפי"ט. וכתב שם הר"ן וא"ת והא כתיב (בראשית ל"ד) ביום השלישי בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני י"ל אע"פ שסכנת יום שני גדולה משלישי אפילו הכי ביום השלישי היו חלושים ביותר ולא היו יכולים לברוח ולהלחם. אבל ביום ב' עדיין לא תשש כחם ויום ראשון יוכיח שלא נגעו בהם לפי שעדיין כחם עליהם אע"פ שהם מסוכנים יותר וכתב עוד דנ"ל שאין זה ראיה דאיכא למימר שיותר הם מסוכנים בשלישי. ואל תתמה שטבען של הרבה חליים כך הוא להתחזק יותר בשלישי עכ"ל. אבל בפ"ג ממסכת נדרים סוף ד' ל"א כתב דלא כאיב ליה טפי בג' אלא שחלושין ביותר והיינו כדבריו הראשונים. ויש מחלוקת בין הפוסקים בזה. ודברי הר"ב במ"ג פ"ד דמסכת תענית נראין דלא כמ"ש בכאן:

משנה ד

מנין לסיכה שהיא כשתיה. כתב הרמב"ם אין רוצה [ באמרו כשתיה שיהיה חייב עליה] כרת. אבל חייב מלקות כמו שנבאר במס' יומא. ושם ברפ"ח ביאר שחייב מכת מרדות לפי שהסיכה אינה אלא אסמכתא ומדבריהם וכ"כ בחיבורו פ"א מהל' שביתת עשור ועיין כיוצא בזה בפירושו למ"א [בפ"ק] כמ"ש שם בס"ד:

ביוה"כ. עיין מ"ש בס"ד רפ"ח דיומא:

משנה ה

המוציא עצים כדי לבשל וכו'. אע"ג דתנן במשנה ה' פ"ח קנה שהוא עב וכו' כדי לבשל וכו'. איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכ"ש לחייב קמ"ל. גמ':

תבלין. כתב הרמב"ם כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן. וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת ע"כ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ועי' במשנה ו' ומ"ש שם בס"ד. ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ"ב דערלה משנה ט"ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום וכו' וכי תימא דהתם לנתינת טעם לאסור התבשיל והכא להוצאת שבת שאני. לא מסתברא כלל לחלק. דהא כל שיעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. וכיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ"ט ה"נ שיהא בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. ועוד דבגמ' הכא אדתנן ומצטרפין זה עם זה פריך לה מההיא מתני' דערלה דתנן ומצטרפין ואתמר עלה במיני מתיקה שנו טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא ומשני ה"נ דחזו למתק. הא קמן דבחדא מחתא מחתינהו. ולא עוד אלא שלפי דעת המקשן ס"ד דבהני דהכא כליל טפי מההוא דערלה. ועיין רפ"ט דחולין. וראיתי בפי"ח מה"ש שהרמב"ם שם העתיק המשנה שבכאן כלשונה וכתב עליו המגיד וז"ל ומ"מ נראה לפי הגמ' שאין מצטרפין אלא בשכולן מיני מתיקה וכן פרש"י ז"ל ויש לרבינו שם פי' אחר עכ"ל. ובפי"ב מהמ"א כתב הרמב"ם ההיא דערלה תבלין שהם ב' או ג' שמות וכו' ואסברה לה בכרפס וברפ"ט דשביעית תנן לה בהדי מיני ירקות וכן רגילין ליקח בלילי פסחים לטיבול הראשון מה שקורין בל"א פיטרזי"ל ואומרים שהוא מה שנקרא בל' חכמים כרפס ובירושלמי דשביעית מאי כרפס שבנהרות ריב"ח אמר פיטרוסלינין. וצ"ע. [* ואי אין מתבלין לביצה אלא באלו שזכר הרמב"ם ודומיהן ניחא דלא מצי מיירי הכא אלא באלו בלבד וראיתי בתוס' דפ' תולין דף קמ"א בסד"ה הני פלפלי כו' שכתבו דאין נראה שיהא בכלל תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע"כ]:

אסטיס. עיין מ"ש בס"ד במ"ה פ"ב דכלאים:

[* בסבכה. ס"א פי סבכה וכן העתיק רש"י]:

קמוניא: פירש הר"ב עשב שמנקין בעפרו. כלומר שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר וכיוצא בזה תמצא בפי' משנה ג' פי"ד:

כדי להעביר על הכתם. כדתנן במ"ו פ"ט דנדה:

משנה ו

[* פלפלת. פי' הר"ב אין זה פלפל כו' וכפירש"י ונ"ל מדקתני פלפלת בתי"ו אבל ראיתי בפ"ב דערלה משנה י' שנראה מפי' הר"ש דהתם דמש"ה פירש"י שאינו פלפל שלנו דא"כ תקשה רישא דפלפל שלנו בכלל תבלין דרישא והיאך נתן התנא שיעור אחר לפלפל. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא פירש הר"ב במשנה א' בדבש דרפואתו שכיחא והוא משהו אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא והוא גמ' ערוכה וה"נ דכוותה כדלקמן בד"ה מיני בשמים וכו']:

מיני בשמים. וראוין להריח כמו לתבל דאלת"ה הא תנא לה לעיל כדי לתבל ביצה קלה וכו'. ואע"ג דהתם קא חשיב הרמב"ם דברים הראויין גם להריח כמו שכתבתי בשמו צריך לומר דהנהו עבידי טפי לתיבול מלהריח והלכך לא אזלינן בתר שיעורא זוטא כדאמרינן ברפ"ח בגמ' דף ע"ח ע"א כל מלתא דשכיחא ולא שכיחא אזיל רבנן בתר דשכיחא לקולא. שכיח ושכיח אזיל רבנן בתר דשכיחא לחומרא כנ"ל:

רבי יהודה אומר וכו' שנאמר ולא ידבק בידך מאומה וגו'. ולכאורה היה נראה לומר דת"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ורבי שמעון היא דמשנה ה' פרק דלקמן. אלא מדהר"ב והרמב"ם פסקו דלא כרבי יהודה דהכא ולקמן וכן במשנה ה' פרק ב' פסקו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א"א לפרש כן אלא טעמא דתנא קמא שסובר דאין כשר להצניע שאין צורך לאדם בו והיינו דכתב רש"י ז"ל והא דתנן כל שאינו כשר וכו' ואוקימנא למעוטי עצי אשרה דלא כר"י ועיין משנה ה' פרק דלקמן:

משנה ז

אינו חייב אלא חטאת אחת. עיין במשנה ב' פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד:

זרעוני גינה. פי' הר"ב אע"ג דכל האוכלים וכו' הני כיון דלזריעה קיימי וכו' וכן ל' רש"י ומשמע דראויין ג"כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימי הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא כדלעיל. ולשון הרמב"ם בפירושו וכן בחבורו זרעוני גינה הם הזרעים שאינם ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונים והבצלים והלפתות ודומיהם. ע"כ. וכבר העתקתי עוד לשונו בזה בתחלת מסכת כלאים בס"ד. ולרש"י ודברי הר"ב שבכאן צריכין לפרש דמאי דתנן במשנה ב' פ"ב דכלאים זרעוני גינה שאינן נאכלין כלומר אותן זרעוני גינה שאינן נאכלין אבל יש מהן שנאכלין כדפירשו הכא. דאילו להרמב"ם שאינן נאכלין סימנא הוא להכיר איזה זרעוני גינה. א"נ יש לפרש לרש"י והר"ב דשאינן נאכלין כלומר שאין עומדים לאכילה אלא עיקרן לזריעה כדפירשו הכא:

פחות מכגרוגרת. בפי' הרמב"ם אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פי' השיעור ש"מ דבפחות מעט קאמר ועיין מ"ש בר"פ דלקמן ובחבורו העתיק המשנה כלשונה:

ר"י בן בתירא אומר חמשה. פי' הרמב"ם אפילו לא הוציא אלא חמשה בלבד:

זרע קשואין וכו'. אתאן ככ"ע. כ"כ הרמב"ם:

[* מת כגרוגרת. פי' הר"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת ומשום הכי בטמא לקמן מפ' הר"ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש"מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל וכתבו התו' טעמא בשם בה"ג מדכתיב [ויקרא י"א] ואת כל נפש [א) וכל נפש החי' נצ"ל רש"ש.] החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש [ב) ולכל נפש כו' רש"ש.] השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונים שחיטה כדגים ואף עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאיתא בהשוחט ע"כ]:

רי"א אף המוציא חגב חי טמא וכו'. כתב הר"ב ות"ק סבר דאין מצניעין אותו דלמא מיית וכו'. לא משום דמצווין להפרישו. דקי"ל דאין מצווין על הקטן האוכל נבלות להפרישו והכא פירש"י דמ"מ בידים לא יהבינן ליה דתניא לא תאכלום לא תאכילום. להזהיר גדולים על הקטנים [* ועיין לקמן פט"ז מ"ו ובמסכת יבמות פי"ד מ"ד]:

משנה שבת, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב