משנה שבת ט ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ט · משנה ז | >>
המוציא קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת.
זרעוני גנה, פחות מכגרוגרתי.
רבי יהודה (בן בתירא) אומר, חמישהיא.
זרע קישואין, שניים.
זרע דלועין, שניים.
זרע פול המצרי, שניים.
חגב חי טהור, כל שהוא.
מת, כגרוגרת.
ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה, כל שהיא, שמצניעין אותה לרפואה.
רבי יהודה אומר, אף המוציא חגב חי טמא, כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.
משנה מנוקדת
הַמּוֹצִיא קֻפַּת הָרוֹכְלִין,
- אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה,
- אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת.
- זֵרְעוֹנֵי גִנָּה, פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת.
- רַבִּי יְהוּדָה בֵּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה.
- זֶרַע קִשּׁוּאִין, שְׁנַיִם.
- זֶרַע דְּלוּעִין, שְׁנַיִם.
- זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי, שְׁנַיִם.
- חָגָב חַי טָהוֹר, כָּל שֶׁהוּא.
- מֵת, כַּגְּרוֹגֶרֶת.
- צִפֹּרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, כָּל שֶׁהִיא,
- שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא, כָּל שֶׁהוּא,
- שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לַקָּטָן לִשְׂחֹק בּוֹ:
נוסח הרמב"ם
המוציא קופת הרוכלים -
- אף על פי שיש בה מינין הרבה,
- אינו חייב - אלא חטאת אחת.
- אף על פי שיש בה מינין הרבה,
- זרעוני גינה - פחות מכגרוגרת.
- רבי יהודה בן בתירה אומר:
- חמישה.
- רבי יהודה בן בתירה אומר:
- זרע קישואין - שנים.
- זרע דלועין - שנים.
- זרע פול המצרי - שנים.
- חגב -
- חי - כל שהוא.
- מת - כגרוגרת.
- ציפורת כרמים -
- בין חיה, בין מתה - כל שהיא,
- שמצניעין אותה - לרפואה.
- בין חיה, בין מתה - כל שהיא,
- רבי יהודה אומר:
- אף המוציא חגב חי טמא - כל שהוא,
- שמצניעין אותו לקטן - לשחק בו.
- אף המוציא חגב חי טמא - כל שהוא,
פירוש הרמב"ם
רוכלין - הבשמים.
זרעוני גינה - הם הזרעים שאינם ראויים לאכילה, כמו זרע המלפפונות והבצלים והלפתות ודומיהם, ומי שהוציא מאחד מאלו קרוב לגרוגרת, הוא חייב.
ורבי יהודה בן בתירא חולק על זה ואומר, שאפילו לא הוציא מאלו הזרעים אלא חמשה גרגרים בלבד או יותר על זה, שהוא חייב. ונסתלקו דברי רבי יהודה בן בתירא.
ואחר כן התחיל מאמר שני והוא דברי הכל ואמר, כי מי שהוציא מזרע הקשואים או הדלועין או הפול המצרי שני גרגרים, שהוא חייב.
ועניין אמרו חגב חי, כל שהוא - רוצה לומר אפילו היה קטן ביותר.
ואין הלכה כרבי יהודה בן בתירא, ולא כרבי יהודה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הרוכלין - מוכרי בשמים לקשוטי נשים, ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים:
אינו חייב אלא חטאת אחת - דכולן חדא הוצאה היא:
פחות מכגרוגרת - אע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי ט אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב. ואין הלכה כר"י בן בתירא שאומר חמשה:
זרע קשואין - חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין, וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל"י בלע"ז:
חגב חי כל שהוא - שמצניעין אותו לקטן לשחק בו:
מת כגרוגרת - כדין שאר אוכלין יב:
צפורת כרמים - עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים:
בין חיה בין מתה כל שהוא - שעושים ממנו רפואה לפקח ולהחכים:
חגב חי טמא כל שהוא - ות"ק סבר טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה יג. ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
אינו חייב אלא חטאת אחת. עיין במשנה ב' פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד:
זרעוני גינה. פי' הר"ב אע"ג דכל האוכלים וכו' הני כיון דלזריעה קיימי וכו' וכן ל' רש"י ומשמע דראויין ג"כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימי הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא כדלעיל. ולשון הרמב"ם בפירושו וכן בחבורו זרעוני גינה הם הזרעים שאינם ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונים והבצלים והלפתות ודומיהם. ע"כ. וכבר העתקתי עוד לשונו בזה בתחלת מסכת כלאים בס"ד. ולרש"י ודברי הר"ב שבכאן צריכין לפרש דמאי דתנן במשנה ב' פ"ב דכלאים זרעוני גינה שאינן נאכלין כלומר אותן זרעוני גינה שאינן נאכלין אבל יש מהן שנאכלין כדפירשו הכא. דאילו להרמב"ם שאינן נאכלין סימנא הוא להכיר איזה זרעוני גינה. א"נ יש לפרש לרש"י והר"ב דשאינן נאכלין כלומר שאין עומדים לאכילה אלא עיקרן לזריעה כדפירשו הכא:
פחות מכגרוגרת. בפי' הרמב"ם אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פי' השיעור ש"מ דבפחות מעט קאמר ועיין מ"ש בר"פ דלקמן ובחבורו העתיק המשנה כלשונה:
ר"י בן בתירא אומר חמשה. פי' הרמב"ם אפילו לא הוציא אלא חמשה בלבד:
זרע קשואין וכו'. אתאן ככ"ע. כ"כ הרמב"ם:
[* מת כגרוגרת. פי' הר"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת ומשום הכי בטמא לקמן מפ' הר"ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש"מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל וכתבו התו' טעמא בשם בה"ג מדכתיב [ויקרא י"א] ואת כל נפש [א) וכל נפש החי' נצ"ל רש"ש.] החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש [ב) ולכל נפש כו' רש"ש.] השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונים שחיטה כדגים ואף עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאיתא בהשוחט ע"כ]:
רי"א אף המוציא חגב חי טמא וכו'. כתב הר"ב ות"ק סבר דאין מצניעין אותו דלמא מיית וכו'. לא משום דמצווין להפרישו. דקי"ל דאין מצווין על הקטן האוכל נבלות להפרישו והכא פירש"י דמ"מ בידים לא יהבינן ליה דתניא לא תאכלום לא תאכילום. להזהיר גדולים על הקטנים [* ועיין לקמן פט"ז מ"ו ובמסכת יבמות פי"ד מ"ד]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ט) (על הברטנורא) ומשמע דראויין ג"כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימא הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא:
(י) (על המשנה) פחות מכגרוגרת. פירש הר"מ אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פירשו השיעור ש"מ דבפחות מעט קאמר:
(יא) (על המשנה) חמשה. פירש הר'מ אפילו לא הוציא אלא ה' בלבד:
(יב) (על הברטנורא) שהרי מותר לאכלו כשמת ומש"ה בטמא לקמן מפרש הר"ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש"מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל ליה:
(יג) (על הברטנורא) אע"ג דאין מצווין על קטן האוכל איסור להפרישו פרש"י דמ"מ בידים לא יהבינן ליה כדתניא כו'. תוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המוציא קופת הרוכלין וכו': ביד ס"פ י"ח דהלכות שבת וכתב שם ואפי' הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת ע"כ:
אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת: תימא דמאי קמ"ל פשיטא דאפי' בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ"ש בבת אחת ותירץ ר"ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ"ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואפי' כפרות אין מחלקות תוס' ז"ל. ועיין מ"ש התוי"ט לקמן פרק עשירי במשנה ב':
זרעוני גינה פחות מכרוגרות: במכלתין פ"ח דף ע"ט אלא שנפל טעות שם. ובגמרא רמי עלה ממתני' דלעיל פ"ח דקתני זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב ומשני הא דזריע הא דלא זריע כשהוא זרוע אדם טורח בשביל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח בשביל גרגיר אחד לזורעו:
ר' יהודה בן בתירא אומר חמשה: פי' חמשה גרעינין ולהחמיר אתא:
זרע קשואים שנים: ת"ק קאמר לה והלכתא היא:
חגב חי כל שהוא: גרסי' ופשיטא דבטהור עסקי':
מת כגרוגרות: ירושלמי הדא דאת אמר בטהור אבל בטמא כמלא פי הכלב:
צפרת כרמים: בחולין פ' אלו טרפות מוכח דמין חגב טהור הוא וכן פי' בערוך:
שמצניעין אותה לרפואה: ירושלמי א"ר אחא שכן אשה סטופה מושחת ממנה והיא מתרפא תמן אמרין מאן דבעי נפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא ושביק פלגא של שמאל אוסר ושל ימין מתיר אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית כיצד הוא עושה א"ר יוסי ב"ר בון יהיב לה גו צלוחית דבש. ר"י אומר אף המוציא חגב (חי) טמא כל שהוא. הא טהור (צ"ע) בין חי בין מת כגרוגרת ר"י כדעתיה דר"י אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן והא כתיב התשחק בו כצפור (וכו') א"ר מתניא מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא ע"כ:
מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו: דס"ל לר"י דאי מיית תינוק מיספד ספיד ליה ולאו אורחי' למיכליה:
תפארת ישראל
יכין
המוציא קופת הרוכלין: תיבה קטנה של מוכרי בשמים:
אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת: דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב):
זרעוני גינה פחות מכגרוגרת: אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי:
זרע קשואין: (גורקען זאאט):
זרע דלועין: (מעלאהנען זאאט):
זרע פול המצרי: (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא:
חגב חי טהור כל שהוא: שמצניעו לקטן לשחק בו:
מת כגרוגרת: ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה:
ציפורת כרמים: מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]:
רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו: ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת