משנה שבת ט א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ט · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אמר רבי עקיבא, מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנידה?

שנאמר (ישעיה ל): "תזרם כמו דוה צא תאמר לו".

מה נידה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:

מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא כַּנִּדָּה?
שֶׁנֶּאֱמַר:
"תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ" (ישעיהו ל, כב).
מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא,
אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא:

נוסח הרמב"ם

אמר רבי עקיבה מנין לעבודה זרה שהיא מטמאה במשא כנידה שנאמר תזרם כמו דווה צא תאמר לו (ישעיהו ל כב) מה הנידה מטמא במשא אף עבודה זרה מטמא במשא.

פירוש הרמב"ם

אמר ר' עקיבא מנין לע"ז שמטמאה במשא כו': טומאת משא היא כי מי שנושא דבר שהוא מטמא במשא אפי' שלא נגע בו אלא שיהיה בינו לבינו דבר מבדיל כיון שהיה כובד אותו הדבר הטמא עליו טמאו ובתחלת סדר טהרות יבאר הדברים המטמאין במשא ומה שאינן מטמאין ושם נזכיר הראיות כלם ורבי עקיבא סובר כי מי שנושא עבודה זרה נטמא ואפי' היתה בקופה וכיוצא בה וחכמים אומרים אינה מטמאה אלא במגע והנוגע בה בעצמו הוא נטמא והראיה שהביא רבי עקיבא שהיא מטמאה במשא מאותה ראיה עצמה אמרו חכמים שהיא לא תטמא לאברים והוא אמרם אקשייה רחמנא לנדה שאינה מטמאה אברים וכמו שיד הנדה ורגלה כשהן קטועין אינן מטמאין משום נדה כמו כן חלק מצורת עבודה זרה אינה מטמאה אלא כולה היא המטמאה במגע כשרץ שאינו מטמא אלא במגע כאשר נבאר בתחלת הלכות טהרות והמשילה הכתוב לשרץ באמרו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז) וטעם מה שהלכו חכמים בטומאת עבודה זרה לקולא לפי שהיא מדרבנן והעיקר אצלנו כי כל מה שהוא מדרבנן ונוכל להקל או להחמיר שנלך בה להקל והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אמר ר"ע מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא - איידי דאיירי לעיל באסמכתא גבי חרס, נקט נמי להני קראי דאסמכתא. וקרא דתזרם כמו דוה הוא סמוך לקרא דלא ימצא במכתתו חרס דאייתי לעיל. אי נמי משום דבעי למיתנא מנין שמרחיצין את המילה וכו' תנא להנך מנין דדמו לה:

מטמאה במשא - הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים:

תזרם כמו (אשה) דוה - כלומר יהי בעיניך כזרים, כמו דוה, כאשה נדה, כדכתיב (ויקרא טו) והדוה בנדתה, ובעבודת כוכבים משתעי קרא:

פירוש תוספות יום טוב

מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. פירש הר"ב איידי וכו' אי נמי משום דבעי למיתני כו' וזהו פירש"י וכתבו התוספות שאין נראה דאם כן בההוא ה"ל להתחיל ועוד דה"ל למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה. אלא נראה איידי וכו':

שנאמר תזרם כמו דוה. כתב הר"ב ואפליגו רבנן עליה וכו'. במשנה ו' פרק ג' דעבודת כוכבים ושם אפרש בס"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

א"ר עקיבא מנין וכו':    כתוב בס' הליכות עולם פ"ג בשער החמישי מסורת בידנו וביד כל ת"ח שכל מקום ששנינו בראש הפרק אמר ר' פלוני כגון א"ר עקיבא מנין לע"ז כך היא הלכה ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כגון רי אליעזר אומר דשבת אינה הלכה וכיוצא בזה בתלמוד שכל מקום שאומר תנא דבי ר' ישמעאל כך הלכה וכל מקום שאומר דבי ר' ישמעאל תנא אינה הלכה ע"כ. אמנם אני רואה שבזו המשנה פסק הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כחכמים גם ביד פ"ח דהלכות שאר אבות הטומאה:

מנין לע"ז:    ירושלמי כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז מקיש ע"ז לנדה מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים מקיש ע"ז לשרץ מה שרץ מטמא בהיסט אף ע"ז מטמאה בהיסט. (צ"ע. ועי' ברש"י ז"ל בפרקין דף פ"ד ריש ע"ב שכתב שם דהיסט אפקיה רחמנא בנ' נגיעה ע"כ):

מטמאה במשא:    ומפרש בגמ' דלהכי איתקש לנדה לומר דכשם שאין אבר שנחתך מן הנדה מטמא משום תורת נדה כך אין אבר של ע"ז מטמא כלל אע"פ שהוא אבר שלם כגון שהיא ע"ז של חוליות והקישה רחמנא לשרץ בקרא דשקץ תשקצנו לומר דאינה מטמאה במשא והקישה רחמנא למת בקרא דוישלך את עפרה אל קבר בני העם לומר דלא מטמאה בכעדשה ופרכינן ואימא לחומרא דאקשה רחמנא לנדה לטמויי באבן מסמא ולשרץ לטמויי בכעדשה ולמת לטמויי באהל ומשנינן טומאת ע"ז דרבנן היא דשקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא וקיימא לן דקולא וחומרא לקולא מקשינן וכן פי' הרמב"ם ז"ל. וכתב הר"מ די לונזאנו ז"ל ה"מ למימר שנאמר והוציאו את הנדה מן הקדש בד"ה סי' כ"ט והיינו ע"ז ע"כ. ועיין בגמרא בתוס' ד"ה אמר רבה ויתורץ שפיר טפי.

ונלע"ד דמעיקרא תנא מנין לע"ז מן הטעם שפי' רש"י ז"ל או מן הטעם שפי' תוס' ז"ל כמו שכבר העתיק שני הטעמים ר"ע ז"ל ובתר הכי תנא מנין לספינה שהוא ג"כ ענין טומאה וטהרה דומיא דבבא דע"ז ובדין הוא דליתני בתר הכי מיד ג"כ בבא דפולטת שהוא ג"כ ענין טומאה וטהרה אלא משום דבבא דפולטת ובבא דמרחיצין תרוייהו הוי ביום השלישי וגם דבבא דפולטת ילפותא דידה הוי מקרא דמתן תורה דאתייהיבא ביומא דשבתא מש"ה אקדים ותנא בבא דערוגה ובתר הכי תנא בבא דקושרין ובבא דסיכה דתרוייהו שייכי ליום הכפורים ואקדים בבא דקשירה לבבא דסיכה משום דבעי למיתני בסיכה אע"פ שאין ראיה לדבר כמו דתנא בבבא קמא נבי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דבסוף פירקין דלעיל וצ"ע אי כולהו הוי ראיה גמורה מדלא תני אע"פ שאין ראיה לדבר רק בהני תרתי גבי חרס וגבי סיכה כדכתבינן. והרמב"ם ז"ל בבא דערוגה פי' סי' בעלמא הוא מלת זרועיה וז"ל ואינה ראיה אלא אסמכתא חלושה כמו סימן ע"כ.

והגיה הר"י ז"ל שמטמא (בקמץ תחת המ') וכן בכולה מתני' מחק הה"א:


פירושים נוספים