תוספות יום טוב על נגעים י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נגעים · י · >>

משנה א[עריכה]

הנתקים פי' הר"ב הנגעים שבראש או בזקן קרויין נתקים על שם שהשער ניתק כו'. וז"ל הר"ש הנתקים שנמרטה מראשו או מזקנו כגריס יסגיר ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני פשה הנתק שנמרט עדיין יותר מכגריס או נולד בנתק שער צהוב דק יחליט ואם לאו יפטור. ובתחלה נמי או לאחר הפטור מיטמא בשער צהוב דק. כדתנן לעיל בפ"ג [משנה ה] ובפשיון אין מטמא בתחלה אבל מיטמא לאחר הפטור ע"כ. ומ"ש הר"ב הנתקים אין מטמאין בד' מראות כו'. בת"כ יכול תטמא הבהרת בראש ובזקן ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה. אלא מטומאת נתקים בלבד. והא דכתיב גבי נתקים. והנה מראהו עמוק מן העור הא דרשינן התם דלאגמורי לנתקים. שאם נתקו בידי אדם טהור דמה מראה עמוק בידי שמים אף נתק שניתק בידי שמים הר"ש פ"ג משנה ו. ורצה למוקים קרא כפשטיה נמי ולא עלתה לו ומן התימה על בעל קרבן אהרן דכתב אוקימתא דכפשטא. והרי לא מתוקם כדמסיק הר"ש. וז"ל הרמב"ם בפ"ח מהט"צ נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער שבהן מעיקרו וישאר מקום השער פנוי וזה הוא הנקרא נתק ואין נתק פחות מכגריס המרובע בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק ולא נאמר עמוק בנתקים אלא לומר לך וכו'. וכ"כ בפי' משנה ה וכתב הראב"ד שכן נראה ממדרש ת"כ שאינו צריך שינוי העור כלל אבל מהתוספתא נראה שיש שינוי בעור הנתק ע"כ. וזוהי סברת הרמב"ן בפי' התורה ודלא כמ"ש הכ"מ בשמו בפ"ח מהט"צ [הלכה ח] אלא סובר שצריך שיהיה שינוי מה. אלא שא"צ שיהיה מראהו מיוחד וזו נראה ג"כ דעת הר"ב מדכתב מחמת הנגע ועיין עוד מזה בס"פ:

בשני סימנים בשער צהוב דק ובפסיון. בת"כ מנין לשער הצהוב שיטמא שלא בפשיון והפשיון שיטמא שלא בשער להוב ת"ל לא יבקר לשער הצהוב טמא הוא ופי' בעל קרבן אהרן דמדכתיב לא יבקר באמצע הלכך פי' הכתוב כך הוא אם יפשה לא יבקר עוד לסימן אחר. וכן לא יבקר לשער הצהוב אם הוא אשר חזר לא יבקר עמו פשיון. כי טמא הוא לבדו פשיון בלא שער. ושער בלא הפשיון:

[בשער צהוב דק לקוי קצר. לשון הר"ב. דק לקוי קצר מה שאמרה תורה כו'. מדלא נסיב בשער צהוב דק כו'. ונקט דק וכו'. ש"מ שמפרש לקוי קצר בתיבת דק לבד. וכן משמע עוד להלן בלשונו. וק"ק לי דמשנה למה חזרה ושנאה בשער צהוב. כיון שלא באה אלא לפרש דק. ואחשוב שמפני כן פי' הרמב"ם שלקוי הוא פי' צהוב. שכתב צהוב הוא מראה הזהבי. והוא מראה מעורב מאדמימות וירקות וכו'. וזה ענין לקוי. לפי שלקה אמרו למי שהוכה באיזה פנים מן ההכאה ויקראהו הפסד מראה. זה השער לקוי. ונשאר אמרו יתעלה דק. ואר"ע שענינו קצר. ואמר שאמרו צהוב דק הוא לשון קצר. עכ"ל. ואף בחבורו פ"ח מהט"צ [הלכה ד'] לא הזכיר לקוי אלא תבנית הזהב. וכתב וז"ש דק הוא שהי' קצר, אבל ק"ק דבמקל וקנה על כרחנו מאמר דק פירושו לקוי. שהרי אף ר"ע אינו חולק עם ריב"ן במקל וקנה שאף אם הוא ארוך יאמר עליו דק ואם כן אף בשער מאמרו דק פירושו לקוי. אלא שבשער יכלול עוד קצר, וכן משמע לשון ר"ע עצמו בשער. שהרי לא הזכיר שם צהוב ואמר לקוי. ואף הרלב"ג כתב ויקרא דק בזה המקום. כשיהיה קצר ולקוי לא כשיהיה ארוך ודק. ע"כ. ושוב ראיתי בת"כ דקתני דק לקוי, דברי ר"מ]:

קצר משאר כל השער. א"נ קצר משעור דתנן גבי שער לבן (בפ' בא סימן במשנה י"ב). וקצת משמע כן בתוספתא הר"ש [ולא ה"ל להביא ממרחק. דהא במכילתין איתא בפ"ד מ"ד] והרמב"ם בחבורו [שם הלכה ה'] פסק כר"ע. וכמ"ש ג"כ בפירושו. וכתב והוא שיהיו נטלו' בזוג. כמו שבארנו בשער הלבן. ע"כ. א"כ מפרש כפי' הראשון של הר"ש:

[אפי' ארוך. כתב הר"ב שאין משמעות דק אלא רקיק. כ"כ הרמב"ם [בפירושו] ובנא"י דקיק]:

משנה ב[עריכה]

מכונס. כתב הר"ב שתי שערות. בת"כ ושער מיעוט שער שתי שערות. ועיין מה שכתבתי ברפ"ד [ד"ה שהפסיון]:

ששער אחר מציל מידו. וזה מאמר הש"י ושער שחור אין בו. וזו ראיה שאם היה בו שער שחור עם השער צהוב הוא טהור. הרמב"ם:

אינו דין שלא יטמא אלא הפוך, ובת"כ מסיים לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו (פי' עור הבשר) לטמא בכל מראה. תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו. פי' הראש וזקן לטמא בכל מראה. הואיל רפה כחו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך. ת"ל נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך. אף נתק שער צהוב שבו אינו טמא אלא הפוך. הר"ש:

רבי יהודה אומר כו' מטמא הפוך ושלא הפוך. ובת"כ מסיים. א"כ למה נאמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק (ועיין מ"ש במשנה ו') מה נגע כגריס אף נתק כגריס. הר"ש. וכתב בעל קרבן אהרן דר"ש לא צריך קרא לזה דמדקראו צרעת מפיק ליה. ע"כ. ולי נראה דשלא לצורך כתב כן דאדרבה אין היקש למתחה. ור"ש מקיש לכל. אלא ר"י הוא האומר דלענין הפוך אין ללמוד מההיקש. הואיל ובכל מקום שצ"ל הפוך אמר הפוך וכו'. ועיין בפי' הר"ב במשנה ו':

משנה ג[עריכה]

הצומח מציל וכו'. פי' הר"ב שצמחו בו ב' שערות. כדדריש בת"כ ושער מיעוט שער שתים. ועיין מ"ש ברפ"ד:

והמשואר. דתרי קראי כתיבי בפרשת נתקים. חד קודם הסגר וחד לאחר הסגר בסוף שבוע שני. קודם הסגר כתיב ושער שחור אין בו דהיינו משואר. דאין בו. משואר משמע. ובסוף הסגר שני כתיב ושער שחור צמח בו. דמשמע צמח שער חדש. הר"ש:

ואינו מציל מן הצד. כדתניא בת"כ אין בו. עד שיהא מבוצרת בו. וכתב הר"ב רבינו שמשון משנזיא. וצריך לדקדק בת"כ מנא ליה הא דאין בו משמע מבוצר. וצמח בו משמע אע"פ שאינו מבוצר ע"כ. וכתב מהר"ם שנראה דמסתמא קרא בתרא לרבות. ע"כ. ולשון הרמב"ם ואם היה מצד הנתק. הנה הוא לא יציל לפי שזהו תבנית הנתק. שיקרח מקום וישאר השער בו סבי' לנתק ואם היה זה השער השחור אשר בצד הנתק רחוק מכלל שער הראש או הזקן. הנה הוא ג"כ יציל (שאין זה דרך ממי שנמרט ראשו) וזהו אמרו עד שיהי' רחוק כו' ע"כ:

מקום שתי שערות. פי' הר"ב דנחשבות כמבוצרות. שהרי יש כעדשה נתק חוצה לה. ועיין בפי' הר"ב דמ"ז:

אחת צהובה ואחת שחורה כו'. פי' הר"ב בצהובה שקדמה לנתק וכו'. וסתם מתניתין כראב"י כו'. כ"כ הר"ש. וכתב עוד דבת"כ משמע דלרבי יהודה נמי איצטריך. ויש לפרש כגון להציל מיד הפסיון. דס"ד יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עלמו לא הוי סימן טומאה. ואפילו צומח נמי ה"א דמצטרף להציל ע"כ:

אחת צהובה ואחת לבנה. תמיה לי אם שחורה אינה מצלת עם הצהובה למה תציל הלבנה עם הצהובה ולא ה"ל למתני להא. וז"ל הרמב"ם בפירושו. עוד ביאר שאמרו ושער שחור צמח בו. יצטרך שיהיו משתי שערות ומעלה. ושתיהן שחורות. אולם אם האחת לבנה או צהובה. והאחרת שחורה. אינן מצילין (וזהו שאמר ושער שחור צמח בו. ר"ל שתי שערות. ושתיהן שחורות). עכ"ל. ואף בחבורו פ"ח מהט"צ (הלכה ד') כתב שתי שערות שצמחו אחת שחורה. והאחת לבנה או צהובה. ע"כ. הנה שבין עם הצהובה. ובין עם הלבנה. אמר שצמח שחורה. ועלה על דעתי שהגירסא הוא אחת שחורה ואחת לבנה. אלא שכמו שהיא לפנינו אחת צהובה ואחת לבנה כן היא ג"כ בת"כ וצ"ע):

משנה ד[עריכה]

רבי יהודה מטמא. פי' הר"ב כדתנן לעיל דר' יהודה מטמא הפוך ולא הפוך. והדר תני הכי אגב שאר תנאי הר"ש [ומ"ש הר"ב ולעיל פסקינן דהלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. וטעמא דלעיל ר"ש ור"י דהלכה כרבי יהודה וקשה דאדרבה דאדהכא דנשנית אחר הא דלעיל אית למיזל ולמפסק כתנא קמא. וכך כתב מהר"ס במשנה דלקמן. ומיהו לפי מה שמקיים מהר"ם גירסת הספר דגרס לקמן בתחלה מסתם סתם לן תנא לקמן כר"י. אלא דהר"ב ל"ג התם בתחלה. ואף הרמב"ם בחבורו מהלכות טומאת צרעת שם לא העתיק בתחלה. א"כ אין כאן סתם כר' יהודה. ואף מהר"ם אע"פ שמפרש כר"י ס"ל דהלכה כת"ק דהכא. וצריך לי עיון]:

משנה ה[עריכה]

וכן בפסיון בתחלה. כ' הר"ב כלומר דין זה שאמרנו כו' וכ"כ הר"ש ולקמן אכתוב פי' אחר בשם מהר"ם ז"ל:

הרי הוא כמות שהיה בת"כ דריש להו מדכתיב ואם פשה יפשה הר"ש: . הרי הוא כמות שהיה בת"כ דריש להו מדכתיב ואם פשה יפשה הר"ש:

הלך הפסיון. היינו שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה. וחזר הפשיון שלאחר שצמחו חזרו ונתקו הר"ש ועיין במ"ח:

וכן בשער צהוב בסוף שבוע ראשון כו'. כ' הר"ב והכא בפשיון ל"ג בתחלה כו' כ"כ הר"ש ומסיים והסופרים אגב רהטייהו כתבינהו בסיפא כמו ברישא. ובת"כ ליתיה. ע"כ. ומכאן שבכל הספרים היה כתוב כן. ומה שלא נמצא כך בספרים שלנו. לפי שהוגהו ע"פ פירושו של הר"ש ולפיכך כתב מהר"ם לקיים גי' הספרים. וז"ל צ"ע בכל סדרי המשנה אם לא נמצא בתחלה. בשום ספר זקן. אז ראוי למחקו. ואי גרסי' בתחלה. בכל סדרי המשנה. זהו פי' של הבבא. החליטו בשער צהוב הלך שער צהוב חזר שער צהוב וכן בפסיון שהלך שער צהוב ויש שם עדיין פסיון. בין שבא אותו פסיון בתחלה. בתחלת ראיית הנגע שהחליטו בשער צהוב. ומיד אח"כ קודם שיצא הכהן נולד הפסיון בין שנולד הפסיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני. או לאחר הפטור. הרי הוא כמות שהיה דאפילו פסיון הבא בתחלה מיד אחר שהחליטו בשער צהוב כי אזיל שער צהוב מחלטינן ליה בפסיון. ומה שלא החליט מתחלה על הפסיון. אחר שהחליטו בשער צהוב. היינו משום דאין מחליטין את המוחלט. החליטו בפסיון הלך הפסיון וחזר הפסיון וכן שער צהוב בתחלה כו'. פי' שבא אותו שער צהוב בתחלה. וא"ת בשלמא לעיל גבי החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר וכן בפסיון בתחלה משכחת לה דהחליטו בשער צהוב ולא בפסיון. משום דאין מחליטין את המוחלט כדפי'. אבל הכא גבי החליטו בפסיון דהיינו בסוף שבוע והיה שם שער צהוב בתחלה. אמאי לא מחליט ליה מעיקרא אשער צהוב. וי"ל כגון שעמד השער צהוב חוץ לנגע. דאז אינו סימן טומאה. ובסוף שבוע החליטו בפסיון שפשה עד השער הצהוב ואכתי השער הצהוב הוי חוץ לנגע. ואחר זמן כנסה הבהרת מצד אחר כל כך. דאע"ג דפשתה קצת לצד השער הצהוב עד שעומדים בנגע. אין בכל הנגע אלא כגריס. ונמצא שהלך לו הפסיון הרי הוא כמות שהיה ומוחלט משום שער צהוב לר' יהודה דמטמא בשער צהוב אפילו שלא הפוך. ואע"ג דלעיל תנן סתמא דלא כוותיה. דקתני שער צהוב שקדם לנתק טהור. והכא הדר וסתים לן תנא כוותיה. הכא לאו סתמא הוא כוותיה. דעיקר מילתא לא אתיא למסתם לן כוותיה. אלא לאשמועינן דהיכא דמחליטו בהא. ושוב נולד לו סימן החלט אחר. דכי אזיל ליה קמא. אכתי מוחלט משום אידך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. לר' יהודה אפי' בשער צהוב שבא בתחלה משכחת לה כדפרישית. ולר"ש וראב"י שבא בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפטור. א"נ מצינן לפרש לעיל וכן בפשיון בתחלה ממש בתחלה. שבא פשיון קודם לשער הצהוב. כגון שבא כהן להסגיר על הנתק כגריס. ולקה ביד כהן ופשה. ושוב נולד בו שער צהוב קודם שהספיק להסגירו והחליטו אשער צהוב ולא אפסיון. דאין פסיון מטמא בתחלה. ומיהו אהני פסיון דמעיקרא שלקה ופשה ביד כהן. דכי החליטו בשער צהוב והלך לו. אכתי לא אזיל שם מוחלט מיניה בשביל הפסיון והראשון נוח לי. וניחא לעיל בפ"ה (משנה ב') גבי החליטו בפסיון והלך לו פסיון וחזר. וכן בשער לבן לא קתני תחלה כי הכא משום דבשער לבן ליכא מאן דפליג למימר שיטמא שלא הפוך. והא דבת"כ לא קתני בתחלה (כי) הכא בשער צהוב. י"ל דתנא דת"כ בפלוגתא לא קמיירי. דלר"ש וראב"י לא משכחת לה עכ"ל. ומ"ש מהר"ם דהכא לאו סתמא כו'. עמ"ש במשנה דלעיל (ד"ה ר"י):

משנה ו[עריכה]

שני נתקים זה בצד זה. לשון הר"ב שיש בכל אחד כגריס הקלקי כו'. הקיש נגע לנתק כו' וכן הלשון בת"כ. ועיין מ"ש ברפ"ו (סד"ה כגריס). דבנין אב לכל צרעת כו'. גם הרמב"ם העתיקה כן. אבל במשנה ב' בדברי ר"י העתיק הר"ש מקיש נתק לנגע. אך בת"כ גם שם הקיש נגע לנתק. ומ"ש כגריס הקלקי וכן מרובע. וכמ"ש במתני' דלקמן:

ושטה של שער שחור. הרמב"ם:

נפרץ ממקום אחד טמא. פי' הר"ב בסוף שבוע כו' שהרי פשה הנתק וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם בפ"ח מהט"צ (הלכה י') כתב הרי היא כמות שהיה [וכתב הכ"מ דטמא דקתני. היינו לומר דאינו טהור ע"י השער שחור. שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ע"כ]. ונ"ל לפי שהוא מפרש נפרץ בתחלה. ואין פשיון בתחלה. ועמ"ש במשנה דלקמן:

כגריס טמא. פי' הר"ב שאין שער שחור מבוצר דהיינו שער משואר. דבעינן מבוצרות. הר"ש במשנה ג'. וכתב מהר"ם ומשום דבסמוך בשני נתקים זה לפנים מזה אמרינן פחות מכגריס טמא כגריס טהור נקט הכא כגריס טמא לרבותא. ע"כ:

משנה ז[עריכה]

שני נתקים זה לפנים מזה. פי' הר"ב כגון נתק כגריס כו'. וחוץ לאותה שיטה מקיף כו'. ברוחב כעדשה עיין בזה ברפ"ו:

נפרץ ממקום אחד טמא. פי' הר"ב הפנימי כו'. אבל החיצון טהור. ולר' יוסי דאמר גבי בהרת (בפרק ו' משנה ה'). אין מחיה סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה. ה"ה כאן דא ין השערות סימן טהרה לנתק החיצון. כיון דאיכא נתק הפנימי לתוכן. ומסגיר את שניהן. והיינו אם בתחלה נפרץ. אבל אם בסוף שבוע ראשון. או שני. ולאחר הפטור. שניהן טמאין. משום פסיון. כ"כ הר"ש. גם בעל קרבן אהרן. ותמיה לי טובא דאם כן יש בנתק פשיון לתוכו. ולא כן שנינו בת"כ שהעתקתי בפ"ו משנה ג' [ד"ה שאין]. גם שם משנה ה' דבבהרת ליכא מאן דס"ל שיהא סי' פסיון לחיצונה:

נפרץ ממקום א' כגריס טהור. כתב הר"ב והא דאמרן נפרץ ממקום א' טמא. הוינו בפחות מכגריס. דנחשב כדבוקות לקמת הראש מצד אחד. דכל השערות הרי הן כקמת הראש. ואין כאן מבוצר. הר"ש:

כגריס טהור. ולעיל בב' נתקים זה בצד זה אפי' נפרץ כגריס במקום אחד טמא. דלא חשיבי מבוצרות. כיון דאיכא מצד שני דבוקות לקמת הראש. דהיינו שאר השערות שבראש שחוץ לנגע. מהר"ם:

משנה ח[עריכה]

[נולד לו שער שחור טהור. כתב הר"ב ואי במשואר דוקא כו' כדאמרינן במשנה ג']:

אף ע"פ שהלך לו שער שחור טהור. פי' הרמב"ם דטעמא מאמרו נרפא הנתק טהור הוא. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב דכיון דנטהר הצהוב. תו לא מטמא אע"פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפסיון כו'. כ"כ הר"ש. וכתב בעל קרבן אהרן על זה דמי יתן ונדע היכן מצא ת"ק זה ההפרש. בין פסיון ובין שער צהוב. דמקרא לא משמע הכי. אדרבה משמע בהפך. דקרא בפסיון מדבר. כדאמר ואם בעיניו עמד וכו'. ועוד דאפושי במחלוקת לא מפשינן. ואיך נאמר דפליג רשב"י על ת"ק בלהבא ובפסיון ע"כ [ועל הראשונה שכתב דאדרבה משמע בהפך כו'. אני אומר דשותיה דמר לא ידענא. דהא ודאי מדכתי' ואם בעיניו עמד. משמע דאילו היה פסיון אינו בדין נרפא הנתק טהור הוא לעולם] ולשון הרמב"ם בפ"ח מהט"צ [הלכה ח'] נתק שהוחלט בשער צהוב או בפשיון. ונולד בו שער שחור וכו' (והר"ב לא פי' ואם בא שער צהוב אחר מה דינו. וכן הר"ש. ועיין בשני דבורים דלקמן):

רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש. כל נתק שטהר כו'. פי' הר"ב בין שהחליטו בפסיון וכנס וכו'. כתב הרמב"ם שראייתו ג"כ מאמרו נרפא הנתק טהור הוא. וביאר בעל קרבן אהרן דלכ"ע טהור הוא מיותר. דכיון שנרפא ודאי דטהור. א"נ דהל"ל וטהרו הכהן. ות"ק סבר דהטהרה הוא מהסימן אשר ממנו נרפא. וירצה טהור הוא. אותו הסימן שטמאו. ואע"ג שהלך לו השער שחור. אבל אם אחר שהלך בא סימן אחר. אע"פ שהיה ממין אותו שנרפא (וס"ל לבעל קרבן אהרן דשער צהוב אחר מטמא לת"ק. ועיין בדבור דלקמן) אינו טהור ממנו. דסבר מלת הוא. הדר לסי' שהיה לו. ורשב"י לא ניחא ליה לומר כן. דזה כבר נכלל באמרו נרפא הנתק. שאחר שנרפא בהיות השער הצהוב בו. שוב אינו חוזר זה השער להחליטו. כי לא הוסר הבריאות והרפואה ממי שנרפא בדבר מה בסור הדבר. וא"כ עדיין אומר טהור הוא. הוא יתר. ולז"א הוא דהדר לנתק. וירצה נרפא הנתק מהסימן שהיה לו. וטהור הוא מכל סימן שיבא לו אח"כ. אף ע"פ שהוסר השער שחור. דכיון שנרפא נטהר לעולם. ע"כ. וכתב הר"ש דרשב"י לית ליה הא דתנן לעיל החליטו בשער צהוב וכו' וכן בפסיון כו' דאיהו סבר כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה דנעשה נתק זה כבהרת פחותה מד' מראות שנולד בו סימני טומאה. דלא מטמו. ע"כ:

רבי שמעון אומר כל שער צהוב שטהר כו'. כתב הר"ב אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב. או שפשה אח"כ טמא כו'. וכ"כ הר"ש. וכתב בעל קרבן אהרן דבהכרח נאמר לפי זה, דר"ש דס"ל דגם הפסיון שנרפא בשער שחור נרפא לעולם אע"פ שהוסר דאל"כ ר"ש היינו ת"ק ע"כ. דאין לומר דאיכא בינייהו. דלר"ש אם אחר שהלך השחור נולד שער צהוב אחר טמא. ולת"ק אפי' נולד לו שער צהוב אחר נמי טהור דלשונם לא משמע הכי דת"ק אמר טהור סתם. ורש"א אין לו טומאה לעולם. משמע דרבי שמעון להקל. וכתב עוד בעל קרבן אהרן. דפי' הר"ש דחוק חדא דצריך לפרש דשער צהוב דנקט ת"ק הוא דוקא. ושער צהוב דנקט ר' שמעון לאו דוקא. ועוד אחר דפלוגתייהו בפסיון. למה לא ביאר דבריו ר"ש והראוי היה שזה שהוסיף הוא על ת"ק. הוא אשר יבאר ויאמר כל פשיון שטהר וכו'. לכן נראה כפי' הרמב"ם. דר"ש סבר דמה שהציל הציל לעולם בין ממה שהיה לו. בין ממה שיבא אחריו. ואם היה לו שער צהוב ובא שער שחור והצילו משער צהוב. הציל ממה שהי' לו וגם ממה שיבוא אח"כ משער צהוב. לפי שההצלה היתה משער צהוב שלא יטמאנו עוד , אבל אם אחר שהלך הוא (בא) פסיון טמא. דמעולם לא הצילו מהפסיון. וה"ה אם הוחלט בפסיון. ובא שער שחור והצילו ונטהר. נטהר מכל פסיון בין מה שהיה לו קודם בואו בין מה שיהי' לו אחר שהלך שמפסיון בהחלט טהרו. אבל אם אחר שהלך הוא (בא) שער צהוב. טמא. שמשער צהוב לא הצילו. שכאשר בא לא ה"ל שער צהוב. והאי דנקט ר"ש שער צהוב לאו דוקא שה"ה בפסיון אלא אמר דעתו בשער צהוב. לפי שהוא הנושא אשר בו דבר ת"ק ע"כ. וכתב הרמב"ם דראיית ר"ש ג"כ מאמרו נרפא הנתק טהור הוא , ופי' בעל קרבן אהרן שר"ש דייק מלת הוא ורצה לעשות פשרה בזה. ואמר שכוונת הכתוב לומר שטהור הוא אותו הסימן שהיה לו. כיון שנרפא בשער שחור. לא ישוב עוד ליטמא בו אע"פ שהוסר השער שחור. אבל סימן אחר שלא רפאהו זה השער שחור אם יבא אחריו יטמאנו. וזה אומרו הכתוב באומר הוא שירצה טהור הוא זה הסימן אשר נרפא בשער שחור כי לא יהיה עוד סימן טומאה לזה הנתק ע"כ:

משנה ט[עריכה]

וניתק כל ראשו טהור. כתב הר"ב דכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא וגו'. וכן שנוי בת"כ ועיקר קרא לאו להכי אתא. דא"כ כי לא ניתק אלא אחורו ולא כל ראשו יטהר. וכן אם היה הנתק בפאת פניו ונעשה גבח יטהר ואנן ניתק כל ראשו תנן אלא עיקר קרא לפרושי דין קרחת וגבחת ואגב למדנו מדקאמר טהור הוא ולגופיה לדין קרחת וגבחת לא איצטריך דהא הדר כתב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע וגו'. דשמעת מיניה שפיר דעד שיהיה בו מראה נגע וגו' אינו טמא אלא דלהכי כתב הכא טהור הוא ללמדנו שיש לדין נתק ג"כ דין פרח בכולו שיטהר בכך. ומ"ש הר"ב בזקן מנין. ת"ל ואיש לרבות את הזקן או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן ת"ל הצרוע בין איש בין אשה בין קטן. א"כ למה נאמר איש להביא את הזקן ת"כ. ומ"ש הר"ב והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור כו'. ולכאורה כמו כן בנתוק כולו לאחר הפטור כיון דלבהרת מדמינן. וכן משמע נמי מדכתב הר"ב בין שהוחלט וכו' דמשמע אבל מתוך הפטור אינו טהור אלא דבתוספתא לא קתני הכי וכ"כ הר"ש. וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהט"צ (הלכה י"ב) ופי' הכ"מ בשם ר"י קורקוס דהכא כתב ואיש כי ימרט ראשו וכו' משמע בכל גווני ואין טעם להחמיר כיון דהכא ליכא קרא המוכח שאין הפריחה מטהרת ליה כדאיתא קרא בבהרת. הלכך לא מטמינן הכא. אלא בבא כן בתחלה דלא מקרי פריחה ואין להקל יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע ע"כ:

טהור. במתני' דלקמן יש להאריך בזה בס"ד:

הראש והזקן אין מעכבין זה את זה. בת"כ יליף לה מדכתיב ראשו כלומר דה"מ למכתב וכי ימרט ולשתוק מראשו אלא לומר דראשו טהור ואין הזקן מעכבו:

הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. שנאמר (ויקרא י"ג) צרעת הראש או הזקן מלמד שהן חשובין שנים. הרמב"ם ספ"ח מהלכות ט"צ:

משנה י[עריכה]

הקרחת והגבחת. כתב הר"ב שתיהן בראש וכו'. ומיהו בזקן ג"כ אם נקרח כולו יש לו דין קרחת. וכדתנן במשנה ה' פ"ח. ומ"ש הר"ב ואינן כנתקים שהנתק חוזר ומגדל שער והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער. וכ"כ הר"ש. ומייתי לה מת"כ. מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער. אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער. ונ"ל שהם בעלי הלשון ידעו כי שם קרחת הונח על מריטת שער שאינה ראויה לגדל עוד. וכמו שדרשו ג"כ מה קרחת בידי שמים , וכמו שאעתיק לקמן. וזה כמו כן שחכמינו הם בעלי הלשון הקדש וידעו שהשם מונח על המריטה שבידי שמים. ובשאינה ראויה לגדל שער. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן. שכתב וז"ל ת"ל קרחת. דקרחת הוא שם התואר. ולא יתואר הדבר בפעולה. אלא אם יהיה מתמיד ונצחי בו. אבל אם לשעתו נקרא. לא יקרא קרחת. עם היות שיקרא קרח. וזה שדייק במאי דהדר לקראו קרחת. דאמר וכי יהיה בקרחת ולא אמר בקרח. לפי שהקרח יקרא בשעה שנקרח. אע"ג דיגדל אחר זה. כמו שיקרא האוכל. בהיותו אוכל לשעתו. אוכל. וקרחת יאמר על מי שיש בו קנין הקרחת תמיד על משקל אכלן. ע"כ. ומה ענין אוכל ואכלן. לקרח וקרחת. כי אוכל הוא פועל ובינוני. ואכלן הוא שם התואר. אבל קרח הוא שם התואר ואינו פועל וקרחת אינו שם התואר כלל. אבל שם המקרה. כמו צרעת שהוא שם המקרה. ושם התואר ממנו הוא צרוע. כך בקרחת הוא שם המקרה. ושם התואר ממנו קרח. ואע"פ שנמצא ג"כ קרחה והוא שם המקרה. הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. וזה מבואר. והר"ש כתב גם כן הבדל שני שיש בין נתקים לקרחת וגבחת דנתק מטמא בכל מראה. והקרחת והגבחת אין מטמאים אלא בד' מראות. והר"ב כבר כתב זה בריש פרקין. גם בלאו הכי לא הוצרך לכתוב זה בכאן. שההבדל הזה שבמראות. אינו ענין לביאור המקום. שעכשיו אין אנו צריכין לבאור. אלא ההבדל המקומי. מה שיש בין מקום שעליו יפול שם נתק. ובין מקום שעליו יפול שם קרחת וגבחת. אבל ההבדל המראות. הוא מה שאח"כ יובדלו אלו המקומות בקבלת הנגעים. שזה המקום לא יקבל אלא נגע הנתק. ואולם בכל מראה ואלו המקומות לא יקבלו אלא ד' מראות וכשאר נגע עור בשר. ולפיכך יפה כוון הר"ב בזה שהשמיט זו החלוקה. ר"ל ההבדל של המראות. לפי שאין ענינו לביאור שם קרחת וגבחת (זה אפשר שהיה דעת הר"ב ומ"מ כיון דבריש פירקין לא אמר אלא שהנתקים אינן מטמאים בר' מראות. ה"ל להשמיענו (כעת) גם בכאן שהקרחת והגבחת מיטמאין בד' מראות. דשמא מנפשין לא נדע) אבל יש לי לדקדק בזה ההבדל עצמו שהניחו הר"ב והר"ש. ר"ל שקרחת וגבחת אינם מגדלים שער. שא"כ נראה מן הכתוב דניתק כל ראשו דתנן לעיל. דוקא כשניתק בענין שאינו מגדל עוד שער. שהרי כך נאמר וכי ימרט ראשו וגו'. קרח הוא. וזהו דין ניתק כל ראשו ועל זה הוא אומר וכי יהיה בקרחת וגו'. ואילו היה הדבר כן. לא ה"ל לתנא דידן לסתום אלא לפרש ולמתני ניתק כל ראשו שאינו ראוי לגדל שער כדתנן הכא. וי"ל כדפרישית לעיל שזה שלמדנו לדין ניתק כל ראשו מוכי ימרט. לאו דעיקר קרא להכי אתא אלא דמיתורא דטהור הוא למדנוהו. ועיקר קרא לדין קרחת וגבחת. והשתא נמי אע"פ שמן הכתוב הזה הוא שלמדנו לדין ניתק כל ראשו. מ"מ לא לכל מילי למדנוהו אלא הא כדאיתא והא כדאיתא וכמו שלא למדנוהו שיהא טהור בפריחת קרחת בלבד או בפריחת גבחת בלבד כמ"ש לעיל [משנה ט'] כך נ"ל לפרש לדעת הר"ב והר"ש. אבל כפי גירסת ת"כ שבידינו דגרסי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער כו'. מנין אכל נשם כו' ת"ל קרחת קרחת ריבה. שמעינן מינה. דמרבינן אע"פ שראוי לגדל שער. ולפי זה פריחת הנתק וקרח דקרחת ענין א'. אלא שזה בכולו וזה בפא' א'. וכן אין הבדל בין נתק לקרחת וגבחת. אלא במה שהנתק מוקף בשער. והקרחת והגבחת כל הפאה נמרטת. וכך היא שיטת הרמב"ם [בפירושו כמ"ש לקמן בד"ה איזו כו' ובחבורו פ"ה מהט"צ] [הלכה ח'] והרמב"ן בפי' החומש נתן טעם בזה כי בטבעי בני אדם רבי' שיקרח להם מיעוט השער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הניתוק בהם חולי אחר. אלא הרי הוא כשאר הגוף. אבל כחשר ינתק השער באמצעות מקום השער. אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזי' שלנו טינג"א‏[1] ובערב אלספ"ה. ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו. שכך דרך בני אדם להקרח. ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע לבן אדמדם. שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלוק וכו'. ע"כ. והכ"מ רפ"ח מהט"צ. כתב דקרחת וגבחת ונתק אחד הוא. אלא כשיש בהרח. נדון כדין הנזכר שם. וכשאין בהרת נדון בשער צהוב דק ובפסיון. ע"כ. זה אינו נראה לי אלא דקרחת וגבחת אין להם להתטמא אלא בבהרת. וכשאין קרחת וגבחת. אין להם להתטמא אלא בנתק בלבד. והכל נתלה במריטת ונתיקת השער. אם הוא בחלק יש לו דין נתק. ואם הוא באחת מהפאות בכללה. וכן בכל הראש. יש לו דין נתק קרחת וגבחת. ולכך כתב הרמב"ם גבי פרח הניתקבכולו בפ"ח מהט"צ [הלכה י"ב] דטהור הוא. ויתטמא בנגעי עור הבשר ואף רש"י פי' כן בפי' החומש והיא בברייתא דרבי ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת כו' בריש ת"כ. וא"ת ולהר"ש והר"ב היכי מתפרשת אותה ברייתא. דקתני טהור הוא מטומאת נתקים בלבד דשמעת מינה אבל מתטמא בנגעי עור בשר. והרי אינו מתטמא בנגעי עור בשר אע"פ שפרח הנתק בכולו. אלא אם כן שנעשה מקום שאינו ראוי לגדל שער. גם קושיא זו מתישבת במה שכתבתי כבר. דעיקר קרא לא קמיירי בדין פרח הנתק בכולו. אלא עיקר קרא בדין קרחת וגבחת. והשתא כי דרשינן טהור הוא מטומאת נתקים בלבד. בקרחת וגבחת דקמיירי בהו. והן שאין מגדלין שער. נמצא עכשיו שפי' הר"ב והר"ש אין עליו קושיא. וגם הרמב"ן כתב שענין המשניות והברייתות נוטה לפי' זה. ויש לי מקום עיון לדבריהם אלו לא נקרח או לא נעשה גבח בכל הפאה משתי הפאות אבל במקום שנקרח ונעשה גבח , הוא בענין שאינו מגדל שער כמו שהוא מתנאי הקרח הגבח לדעת הר"ש והר"ב אם ג"כ מתטמא בנגעי עור בשר. או שגזרת הכתוב הוא עד שיהיה בכל הפאה חלק ואינו מגדל שער. ומדברי הרמב"ן נראה שא"צ שתהא המריטה על פני כל הפאה וכן הדעת מכרעת:

במחיה ובפסיון. פירש הר"ב דכתיב צרעת פורחת כו' היא מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן , ומסיים הר"ש והא דלא קאמר איפכא. שיטמא בשער לבן ולא במחיה. משום דסתמייהו לא מגדלי שער. ומיהו זמנין דיש בהן שער. כסתם בני אדם שהם בעלי קרח. שיש במקומות ב' וג' שערות ע"כ. וגם הרמב"ם לפי דרכו ושטתו כתב בחבורו פ"ה מה' ט"צ (הל' ט) ושלפי שאין בהן שער אין השער לבן סי' טומאה בהן:

איזו היא קרחת. לאו למימרא דכי נקרח מאליו לא דאדרבה כ"ש כיון דבידי שמים הוא וכאותה ששנינו בצבוע הבגדים. בפ' דלקמן מ"ג. וכן מבואר בת"כ שסתם קרח בידי שמים הוא. וז"ל הרמב"ם אמרו תחלה איזו היא קרחת הוא שאלה (באיכות) הסרת השער באיזה סיבה שיסור ויקרא קרחת. אולם אם היה סבת זה בסבת לחה רעה בגוף או תגבורת יובש. הנה זה מבואר (והוסיף כאן) שני דברים. א' מהן שיהי' סבה בתחלה. כמו מכה שאינה ראויה לגדל שער. והשני שאכל דבר יפול השער משרשו. ואע"פ שיהיה אפשר שיצמח אחר זה. הנה הוא עתה בעת העדרו נדון בו דין הקרחת והגבחת ע"כ. אולם זה לפי שטתו שסובר דקרחת מתטמא אע"פ שמגדל שער. ולפיכך מחלק לשתי חלוקות. דחכל נשם ענין בפני עצמו. ומכה שאינה ראויה כו' ג"כ ענין בפני עצמו. ובעל קרבן אהרן לא השגיח על ל' הרמב"ם שבפירושו זה. כשכתב דהרמב"ם ל"ג במשנתנו מכה שאינה ראויה כו' אבל לשטת הר"ש והר"ב מכה שאינה ראויה כו' פירושא קמפרש לאכל נשם כו' שהיא מכה שאינה ראויה כו' ודבענין אחר אין כאן דין קרחת וגבחת:

איזו היא קרחת אכל נשם כו'. וה"ה לגבחת. רמב"ם פ"ה מהט"צ (הל' ח'):

אכל נשם כו'. לשטת הר"ב והר"ש ה"ג בת"כ. אי מה קרחת בידי שמים אף גבתת בידי שמים. מנין אכל נשם כו'. ת"ל קרחת קרחת ריבה. לשטת הרמב"ם ה"ג בת"כ. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת כו'. מנין אכל נשם כו' ת"ל קרחת קרחת ריבה:

איזו היא קרחת מן הקדקד כו'. על גבול הקרחת והגבחת בעי. דהמקום התורה ביארה זה בהדיא דגבחת יקרא מה שלגבי פניו. קרחת מה שכלפי ערפו. אלא מה דבעי הוא עד איזה גבול יקרא גבחת ועד איזה גבול יקרא קרחת. קרבן אהרן:

עד כנגד שער למעלן. נ"ל לאפוקי שער גבות העינים. ואם אפשר שיולד שער בפדחת כדברי הכ"מ בסוף הל' ע"ז. אהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל"ו) לא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים י"ג) מנין לרבות כל הראש ת"ל בראשם. לחייב על כל הראש כבין העינים ופי' הכ"מ כלו' דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת. בין שקרח בראש חייב ע"כ. לפ"ז אצטריך למיתני מלמעלן לאפוקי אי הוי שיולד לו שער בפדחת. שא"צ שיהא גבח ממנו ג"כ. אלא שאין דברי הכ"מ נראין לי. דא"כ תפלין דגמרינן התם מקרחה תהיה מקום הנחתן גם כן בין העינים שהוא על הפדחת. וגם רש"י לא פי' כן אלא כתב בין עיניכם משמע סמוך לפדחת. וכ"כ עוד בפ"ג דמכות דף כ' בין העינים בראש סמוך לפדחת ע"כ. ומן התימה על הכ"מ שמפ' מדנפשיה ולא שת לבו לפירש"י:

הקרחת והגבחת אין מצטרפין כו' ואינן פושות כו'. ת"כ וכי יהיה בקרחת או בגבחת מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפות זו עם זו. יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו. ת"ל בקרחתו או בגבחתו ופי' הר"ש מדכתיב או לחלק דריש דאין מצטרפות ואין פושות:

  1. ^ טינגא גרינד קאפף