משנה נגעים י י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק י · משנה י | >>
הקרחת והגבחת מטמאות בשני שבועות, בשני סימנים: במחיה ובפשיון.
איזו היא קרחתכה, אכל נשם, סך נשם, מכה שאינה ראויה לגדל שערכו.
איזו היא קרחתכז, מן הקדקד השופע לאחוריו עד פיקה של צואר.
איזו היא גבחת, מן הקדקד השופע לפניו עד כנגד שער מלמעלןכח.
הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו, ואינן פושות מזו לזוכט.
רבי יהודה אומר, אם יש שער ביניהן, אינן מצטרפות.
ואם לאו, הרי אלו מצטרפות.
נוסח הרמב"ם
הקרחת, והגבחת מיטמאות - בשני שבועות,
- בשני סימנין - במחיה, ובפסיון.
- איזו היא קרחת?
- אכל נשם, סך נשם,
- מכה שאינה ראויה לגדל את השיער.
- ואיזו היא קרחת?
- מן הקודקוד שופע לאחוריו - עד פיקה של צוואר.
- איזו היא גבחת?
- מן הקודקוד שופע לפניו - עד כנגד השיער מלמעלן.
- הקרחת, והגבחת -
- אינן מצטרפות זו עם זו,
- ואינן פוסות מזו לזו.
- רבי יהודה אומר:
- אם יש שיער ביניהן - אינן מצטרפות,
- ואם לאו - הרי אלו מצטרפות.
פירוש הרמב"ם
אמרו תחילה אי זה היא קרחת, הוא שאלה באיכות הסרת השיער באיזו סיבה שיסור ויקרא קרחת, אולם אם היה סיבת זה בסיבת ליחה רעה בגוף או תגבורת יובש הנה זה מבואר. והוסיף כאן שני דברים:
- אחד מהן, שיהיה סיבה בתחילה כמו מכה שאינה ראויה לגדל את השיער,
- והשני, שאכל דבר יפיל השיער משורשו, ואף על פי שיהיה אפשר שיצמח אחר זה, הנה הוא עתה בעת העדרו נדין בו דין הקרחת והגבחת.
ונשם - שם צמח, ואולם הוא מין ממינים הידועים אשר זה פעולתו, והוא אמרם "אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער, אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער, מניין אכל נשם או סך נשם, תלמוד לומר קרחת קרחת ריבה".
עוד בא לגדור המקום אשר סר ממנו השיער ויקרא קרחת או גבחת.
ולשון התורה שהסרת השיער ממה שימשך לפנים יקרא גבחת, וממה שימשך לעורף יקרא קרחת.
וקדקד - העליון, גבנונית הראש.
ופיקה של צואר - החוליא הראשונה מחוליות הראש.
ואמר יתברך "בקרחתו או בגבחתו"(ויקרא יג, מב), אמרו "מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפים", כמו שאם היה נגע כגריס משותף ביניהן קצתו בגבחת וקצתו בקרחת, וכן אם היה הנגע באחת מהן עד סוף הגדר ופשה עד סופו אינו פסיון כמו שביארנו פעמים.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבינו שמשון
הקרחת והגבחת. הם בראש כדפרישית ואין זה כמו נתק דנתק חוזר ומגדל שער ומיטמא בכל מראה וקרחת וגבחת אין מגדלין עוד שער ואין מיטמאין אלא בארבע מראות:
בשני שבועות. בת"כ נפקא לן מדכתיב (שם) כמראה צרעת עור בשר מה עור בשר בשני שבועות אף כאן בשני שבועות:
במחיה ובפסיון. בת"כ נפקא לן מדכתיב (שם) צרעת פורחת היא צרעת מלמד שמיטמאה במחיה פורחת מלמד שמטמאה בפסיון היא אינה מיטמאה בשער לבן והא דלא קאמר איפכא שיטמא בשער לבן ולא במחיה משום דסתמייהו לא מגדלי שער ומיהו זימנין דיש בהן שער כסתם בני אדם שהם בעלי קרחה שיש במקומות ב' ושלשה שערות:
נשם. סם שהאוכלו אין מגדל שער ובמקום שסך בו אין מגדל שער:
מכה שאין ראויה לגדל שער. כגון מכה גדולה שהבשר נעשה צלקת:
עד פיקה של צואר. הוא פיקה של פירקה דלעיל בתוספתא:
ואינן מצטרפות זו עם זו. חצי גריס מזו וחצי גריס מזו:
ואינן פושות מזו לזו. מקרחת לגבחת או מגבחת לקרחת:
אם יש שער מפסיק ביניהם. בין קרחת לגבחת:
תניא בת"כ יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא תלמוד לומר (ויקרא יג) קרחת וגבחת מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער אי מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים מניין אכל נשם וסך נשם ת"ל (שם) קרחת קרחת ריבה פאת פניו אין לי אלא מפאת פניו מניין לרבות את הצדעין תלמוד לומר אם מפאת פניו גבחת הוא טהור הוא ואיזו היא קרחת ואיזו היא גבחת מן הקדקד שופע לאחוריו זו היא קרחת מן הקדקד שופע לפניו זו היא גבחת וכי יהיה בקרחת או בגבחת (שם) מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפות זו עם זו יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו ת"ל בקרחתו או בגבחתו כשם שאין מצטרפות זו עם זו כך אין פושות מזו לזו נגע לבן אדמדם מלמד שמטמאין בפתוך:
פירוש מדכתיב או לחלק דריש דאין מצטרפות ואין פושות:
תניא בתוספתא [פ"ד] הקרחת והגבחת שתיהן סימן אחד שתיהן טומאה אחת ולמה נחלקו לומר שאין מצטרפות זו עם זו ואיזו היא קרחת ואיזו היא גבחת מן הקדקד שופע לאחוריו זו היא קרחת מן הקדקד שופע לפניו זו היא גבחת. התלישות שבראש ושבזקן זקן האשה זקן הסריס עד שלא העלו שער הרי הן כעור הבשר לכל דבר משהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבר הקרחת והגבחת והנתקין והשחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה נמצאת אומר הראש מיטמא בה' מיני נגעים עד שלא העלה שער טמא משום עור הבשר העל' שער ונקרח טמא משום קרחת נתק טמא משום נתקים נעשה שחין טמא משום שחין נעשה מכוה טמא משום מכוה:
פירוש התלישות שבראש ושבזקן היינו מקום שאין בו שער:
משום עור הבשר. ופושה מעור הבשר לראש ומן הראש לעור הבשר:
נקרח מחמת נשם או בידי שמים טמא משום קרחה דאם נולדה בו בהרת מארבע מראות מטמאות ואין פושה לשער הראש שיש בו שער ולא לעור הבשר:
נתק שסופו לגדל שער טמא משום נתקים בפסיון ובשער צהוב עם הנתק. נעשה שחין כל זמן שהוא נתוק מטמא משום שחין אם נולדה בשחין בהרת מטמא בשער לבן ובפסיון אבל בלא שחין לא מיטמא אלא בשער צהוב ובפסיון:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הקרחת והגבחת - שתיהן בראש כג, אלא שמשיפוע קדקוד ולאחוריו קרוי קרחת, משיפוע קדקוד כלפי פניו קרוי גבחת, כדתנן בסמוך. ואינם כנתקים, שהנתק חוזר ומגדל שער, והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער:
מיטמאות בשני שבועות - דכתיב (ויקרא יג) כמראה צרעת עור בשר, מה עור בשר בשני שבועות, אף כאן בשני שבועות:
ובמחיה ובפשיון - דכתיב [שם] צרעת פורחת היא בקרחתו. צרעת, מלמד שמטמאה במחיה. פורחת, מלמד שמטמאה בפשיון. היא, מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן כד:
נשם - סם שהאוכלו אינו מגדל שער, והסך בו אינו מגדל שער:
מכה שאינה ראויה לגדל שער - כגון מכה גדולה שהבשר נעשה צלקת:
פיקה של צואר - היא חוליא הראשונה של צואר:
ואין פושות מזו לזו - מקרחת לגבחת ומגבחת לקרחת. אם יש שער. מפסיק ביניהן בין קרחת לגבחת. ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
הקרחת והגבחת. כתב הר"ב שתיהן בראש וכו'. ומיהו בזקן ג"כ אם נקרח כולו יש לו דין קרחת. וכדתנן במשנה ה' פ"ח. ומ"ש הר"ב ואינן כנתקים שהנתק חוזר ומגדל שער והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער. וכ"כ הר"ש. ומייתי לה מת"כ. מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער. אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער. ונ"ל שהם בעלי הלשון ידעו כי שם קרחת הונח על מריטת שער שאינה ראויה לגדל עוד. וכמו שדרשו ג"כ מה קרחת בידי שמים , וכמו שאעתיק לקמן. וזה כמו כן שחכמינו הם בעלי הלשון הקדש וידעו שהשם מונח על המריטה שבידי שמים. ובשאינה ראויה לגדל שער. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן. שכתב וז"ל ת"ל קרחת. דקרחת הוא שם התואר. ולא יתואר הדבר בפעולה. אלא אם יהיה מתמיד ונצחי בו. אבל אם לשעתו נקרא. לא יקרא קרחת. עם היות שיקרא קרח. וזה שדייק במאי דהדר לקראו קרחת. דאמר וכי יהיה בקרחת ולא אמר בקרח. לפי שהקרח יקרא בשעה שנקרח. אע"ג דיגדל אחר זה. כמו שיקרא האוכל. בהיותו אוכל לשעתו. אוכל. וקרחת יאמר על מי שיש בו קנין הקרחת תמיד על משקל אכלן. ע"כ. ומה ענין אוכל ואכלן. לקרח וקרחת. כי אוכל הוא פועל ובינוני. ואכלן הוא שם התואר. אבל קרח הוא שם התואר ואינו פועל וקרחת אינו שם התואר כלל. אבל שם המקרה. כמו צרעת שהוא שם המקרה. ושם התואר ממנו הוא צרוע. כך בקרחת הוא שם המקרה. ושם התואר ממנו קרח. ואע"פ שנמצא ג"כ קרחה והוא שם המקרה. הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. וזה מבואר. והר"ש כתב גם כן הבדל שני שיש בין נתקים לקרחת וגבחת דנתק מטמא בכל מראה. והקרחת והגבחת אין מטמאים אלא בד' מראות. והר"ב כבר כתב זה בריש פרקין. גם בלאו הכי לא הוצרך לכתוב זה בכאן. שההבדל הזה שבמראות. אינו ענין לביאור המקום. שעכשיו אין אנו צריכין לבאור. אלא ההבדל המקומי. מה שיש בין מקום שעליו יפול שם נתק. ובין מקום שעליו יפול שם קרחת וגבחת. אבל ההבדל המראות. הוא מה שאח"כ יובדלו אלו המקומות בקבלת הנגעים. שזה המקום לא יקבל אלא נגע הנתק. ואולם בכל מראה ואלו המקומות לא יקבלו אלא ד' מראות וכשאר נגע עור בשר. ולפיכך יפה כוון הר"ב בזה שהשמיט זו החלוקה. ר"ל ההבדל של המראות. לפי שאין ענינו לביאור שם קרחת וגבחת (זה אפשר שהיה דעת הר"ב ומ"מ כיון דבריש פירקין לא אמר אלא שהנתקים אינן מטמאים בר' מראות. ה"ל להשמיענו (כעת) גם בכאן שהקרחת והגבחת מיטמאין בד' מראות. דשמא מנפשין לא נדע) אבל יש לי לדקדק בזה ההבדל עצמו שהניחו הר"ב והר"ש. ר"ל שקרחת וגבחת אינם מגדלים שער. שא"כ נראה מן הכתוב דניתק כל ראשו דתנן לעיל. דוקא כשניתק בענין שאינו מגדל עוד שער. שהרי כך נאמר וכי ימרט ראשו וגו'. קרח הוא. וזהו דין ניתק כל ראשו ועל זה הוא אומר וכי יהיה בקרחת וגו'. ואילו היה הדבר כן. לא ה"ל לתנא דידן לסתום אלא לפרש ולמתני ניתק כל ראשו שאינו ראוי לגדל שער כדתנן הכא. וי"ל כדפרישית לעיל שזה שלמדנו לדין ניתק כל ראשו מוכי ימרט. לאו דעיקר קרא להכי אתא אלא דמיתורא דטהור הוא למדנוהו. ועיקר קרא לדין קרחת וגבחת. והשתא נמי אע"פ שמן הכתוב הזה הוא שלמדנו לדין ניתק כל ראשו. מ"מ לא לכל מילי למדנוהו אלא הא כדאיתא והא כדאיתא וכמו שלא למדנוהו שיהא טהור בפריחת קרחת בלבד או בפריחת גבחת בלבד כמ"ש לעיל [משנה ט'] כך נ"ל לפרש לדעת הר"ב והר"ש. אבל כפי גירסת ת"כ שבידינו דגרסי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער כו'. מנין אכל נשם כו' ת"ל קרחת קרחת ריבה. שמעינן מינה. דמרבינן אע"פ שראוי לגדל שער. ולפי זה פריחת הנתק וקרח דקרחת ענין א'. אלא שזה בכולו וזה בפא' א'. וכן אין הבדל בין נתק לקרחת וגבחת. אלא במה שהנתק מוקף בשער. והקרחת והגבחת כל הפאה נמרטת. וכך היא שיטת הרמב"ם [בפירושו כמ"ש לקמן בד"ה איזו כו' ובחבורו פ"ה מהט"צ] [הלכה ח'] והרמב"ן בפי' החומש נתן טעם בזה כי בטבעי בני אדם רבי' שיקרח להם מיעוט השער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הניתוק בהם חולי אחר. אלא הרי הוא כשאר הגוף. אבל כחשר ינתק השער באמצעות מקום השער. אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזי' שלנו טינג"א[1] ובערב אלספ"ה. ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו. שכך דרך בני אדם להקרח. ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע לבן אדמדם. שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלוק וכו'. ע"כ. והכ"מ רפ"ח מהט"צ. כתב דקרחת וגבחת ונתק אחד הוא. אלא כשיש בהרח. נדון כדין הנזכר שם. וכשאין בהרת נדון בשער צהוב דק ובפסיון. ע"כ. זה אינו נראה לי אלא דקרחת וגבחת אין להם להתטמא אלא בבהרת. וכשאין קרחת וגבחת. אין להם להתטמא אלא בנתק בלבד. והכל נתלה במריטת ונתיקת השער. אם הוא בחלק יש לו דין נתק. ואם הוא באחת מהפאות בכללה. וכן בכל הראש. יש לו דין נתק קרחת וגבחת. ולכך כתב הרמב"ם גבי פרח הניתקבכולו בפ"ח מהט"צ [הלכה י"ב] דטהור הוא. ויתטמא בנגעי עור הבשר ואף רש"י פי' כן בפי' החומש והיא בברייתא דרבי ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת כו' בריש ת"כ. וא"ת ולהר"ש והר"ב היכי מתפרשת אותה ברייתא. דקתני טהור הוא מטומאת נתקים בלבד דשמעת מינה אבל מתטמא בנגעי עור בשר. והרי אינו מתטמא בנגעי עור בשר אע"פ שפרח הנתק בכולו. אלא אם כן שנעשה מקום שאינו ראוי לגדל שער. גם קושיא זו מתישבת במה שכתבתי כבר. דעיקר קרא לא קמיירי בדין פרח הנתק בכולו. אלא עיקר קרא בדין קרחת וגבחת. והשתא כי דרשינן טהור הוא מטומאת נתקים בלבד. בקרחת וגבחת דקמיירי בהו. והן שאין מגדלין שער. נמצא עכשיו שפי' הר"ב והר"ש אין עליו קושיא. וגם הרמב"ן כתב שענין המשניות והברייתות נוטה לפי' זה. ויש לי מקום עיון לדבריהם אלו לא נקרח או לא נעשה גבח בכל הפאה משתי הפאות אבל במקום שנקרח ונעשה גבח , הוא בענין שאינו מגדל שער כמו שהוא מתנאי הקרח הגבח לדעת הר"ש והר"ב אם ג"כ מתטמא בנגעי עור בשר. או שגזרת הכתוב הוא עד שיהיה בכל הפאה חלק ואינו מגדל שער. ומדברי הרמב"ן נראה שא"צ שתהא המריטה על פני כל הפאה וכן הדעת מכרעת:
במחיה ובפסיון. פירש הר"ב דכתיב צרעת פורחת כו' היא מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן , ומסיים הר"ש והא דלא קאמר איפכא. שיטמא בשער לבן ולא במחיה. משום דסתמייהו לא מגדלי שער. ומיהו זמנין דיש בהן שער. כסתם בני אדם שהם בעלי קרח. שיש במקומות ב' וג' שערות ע"כ. וגם הרמב"ם לפי דרכו ושטתו כתב בחבורו פ"ה מה' ט"צ (הל' ט) ושלפי שאין בהן שער אין השער לבן סי' טומאה בהן:
איזו היא קרחת. לאו למימרא דכי נקרח מאליו לא דאדרבה כ"ש כיון דבידי שמים הוא וכאותה ששנינו בצבוע הבגדים. בפ' דלקמן מ"ג. וכן מבואר בת"כ שסתם קרח בידי שמים הוא. וז"ל הרמב"ם אמרו תחלה איזו היא קרחת הוא שאלה (באיכות) הסרת השער באיזה סיבה שיסור ויקרא קרחת. אולם אם היה סבת זה בסבת לחה רעה בגוף או תגבורת יובש. הנה זה מבואר (והוסיף כאן) שני דברים. א' מהן שיהי' סבה בתחלה. כמו מכה שאינה ראויה לגדל שער. והשני שאכל דבר יפול השער משרשו. ואע"פ שיהיה אפשר שיצמח אחר זה. הנה הוא עתה בעת העדרו נדון בו דין הקרחת והגבחת ע"כ. אולם זה לפי שטתו שסובר דקרחת מתטמא אע"פ שמגדל שער. ולפיכך מחלק לשתי חלוקות. דחכל נשם ענין בפני עצמו. ומכה שאינה ראויה כו' ג"כ ענין בפני עצמו. ובעל קרבן אהרן לא השגיח על ל' הרמב"ם שבפירושו זה. כשכתב דהרמב"ם ל"ג במשנתנו מכה שאינה ראויה כו' אבל לשטת הר"ש והר"ב מכה שאינה ראויה כו' פירושא קמפרש לאכל נשם כו' שהיא מכה שאינה ראויה כו' ודבענין אחר אין כאן דין קרחת וגבחת:
איזו היא קרחת אכל נשם כו'. וה"ה לגבחת. רמב"ם פ"ה מהט"צ (הל' ח'):
אכל נשם כו'. לשטת הר"ב והר"ש ה"ג בת"כ. אי מה קרחת בידי שמים אף גבתת בידי שמים. מנין אכל נשם כו'. ת"ל קרחת קרחת ריבה. לשטת הרמב"ם ה"ג בת"כ. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת כו'. מנין אכל נשם כו' ת"ל קרחת קרחת ריבה:
איזו היא קרחת מן הקדקד כו'. על גבול הקרחת והגבחת בעי. דהמקום התורה ביארה זה בהדיא דגבחת יקרא מה שלגבי פניו. קרחת מה שכלפי ערפו. אלא מה דבעי הוא עד איזה גבול יקרא גבחת ועד איזה גבול יקרא קרחת. קרבן אהרן:
עד כנגד שער למעלן. נ"ל לאפוקי שער גבות העינים. ואם אפשר שיולד שער בפדחת כדברי הכ"מ בסוף הל' ע"ז. אהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל"ו) לא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים י"ג) מנין לרבות כל הראש ת"ל בראשם. לחייב על כל הראש כבין העינים ופי' הכ"מ כלו' דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת. בין שקרח בראש חייב ע"כ. לפ"ז אצטריך למיתני מלמעלן לאפוקי אי הוי שיולד לו שער בפדחת. שא"צ שיהא גבח ממנו ג"כ. אלא שאין דברי הכ"מ נראין לי. דא"כ תפלין דגמרינן התם מקרחה תהיה מקום הנחתן גם כן בין העינים שהוא על הפדחת. וגם רש"י לא פי' כן אלא כתב בין עיניכם משמע סמוך לפדחת. וכ"כ עוד בפ"ג דמכות דף כ' בין העינים בראש סמוך לפדחת ע"כ. ומן התימה על הכ"מ שמפ' מדנפשיה ולא שת לבו לפירש"י:
הקרחת והגבחת אין מצטרפין כו' ואינן פושות כו'. ת"כ וכי יהיה בקרחת או בגבחת מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפות זו עם זו. יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו. ת"ל בקרחתו או בגבחתו ופי' הר"ש מדכתיב או לחלק דריש דאין מצטרפות ואין פושות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כג) (על הברטנורא) ומיהו בזקן נמי אם נקרח כולו יש לו דין קרחת. והר"ש כתב עוד הבדל, דקרחת וגבחת אינן מיטמאין אלא בארבעה מראות. וי"ל שכן הוא גם כן דעת הר"ב. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) והא דלא קאמר איפכא, משום דמסתמא לא מגדלי שער. ועתוי"ט:
(כה) (על המשנה) קרחת. והוא הדין לגבחת. הר"מ:
(כו) (על המשנה) שער כו'. לאו דוקא. דהוא הדין וכל שכן נקרח מאליו. ת"כ:
(כז) (על המשנה) איזהו. קרחת כו'. שאל עד איזה גבול יקרא כן. דהמקום התורה ביארה, ואם מפאת פניו גבח הוא, וקרחת מה שכלפי ערפו. ק"א:
(כח) (על המשנה) מלמעלן. נראה לי, לאפוקי שער גבות העינים. ועתוי"ט:
(כט) (על המשנה) ואינן פושות וכו'. דכתיב בקרחתו או בגבחתו. או, לחלק. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
גשם שם עשב האוכל ממנו אינו מגדל שער וכן המקום שיוסך ובלשון תלמוד קרוי נשאי:
איזוהי קרחת. כלומר המקום שנקרא קרחת ובתחלה שאל ממה נעשה הקרחת והשיב אכל נשם וכו' כלומר דלעולם אינו מגדל שער וכן אם נקרח בידי שמים לאפוקי מחמת חולי דחוזר ומגדל שער כדאיתא בת"כ:
עד כנגד. שער מלמעלן למעלה מן המצח שהשער פוסק. הרא"ש ז"ל: ומצאתי שנמחקה מלת עד דבהאי סיפא וכן ג"כ מחקה ה"ר יהוסף ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
הקרחת והגבחת: הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה':
מטמאות: אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות:
בשני שבועות בשני סימנים: כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם:
איזו היא קרחת: לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו:
אכל נשם: נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות:
סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער: ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה:
איזו היא קרחת מן הקדקד: קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר:
עד כנגד שער מלמעלן: דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- ^ טינגא גרינד קאפף