עיקר תוי"ט על נגעים י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה נגעים י: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) זה לשון הר"מ, נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער שבהן מעיקרו וישאר המקום פנוי. וזהו הנקרא נתק כו', בין שמראהו עמוק בין איננו עמוק, ולא יאמר עמוק בנתקים אלא לומר לך מה עמוק בידי שמים כו'. וכתב הר"א, שכן נראה בתורת כהנים שאין צריך שינוי העור כלל. אבל בתוספתא נראה שצריך שינוי. וכן הוא דעת הר"מ. וכן משמע דעת הר"ב שכתב מחמת הנגע. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) בשני כו'. בתורת כהנים, מנין לשער צהוב בלא פסיון ולפסיון בלא שער, תלמוד לומר לא יבקר וגו'. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) קצר. משאר כל השער. הר"מ. והר"ש כתב, אי נמי, קצר משיעור שער לבן:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) בתורת כהנים, ושער, מיעוט שער שנים:

(ה) (על המשנה) מציל כו'. דכתיב ושער שחור אין בו. הא יש בו, טהור. הר"מ:

(ג)

(ו) (על המשנה) והמשואר. דקודם הסגר כתיב ושער שחור אין בו, ואין בו משואר משמע, ובסוף הסגר שני כתיב צמח בו דמשמע צמח מחדש. הר"ש:

(ז) (על המשנה) הצד. אין בו, עד שיהא מבוצרת בו. ת"כ. וצריך עיון, דהא צמח בו אע"פ שאינו מבוצר. וכתב מהר"ם, דמסתמא קרא בתרא לרבות אתי. ולשון הר"מ, ואם היה מצד הנתק לא יציל לפי שתבנית הנתק שיקרח מקום וישאר השער בו סביב לנתק כו':

(ח) (על הברטנורא) הר"ש. וכתב עוד, דבתורת כהנים משמע דאף לר' יהודה אצטריך. וי"ל כגון להציל מיד הפסיון, דסלקא דעתך כיון דבפני עצמו אינו סימן טומאה, אפילו צומח יצטרף עם השחור להציל, קמשמע לן:

(ט) (על המשנה) לבנה. קשה, אם שחורה אינה מצלת עם הצהובה, למה תציל הלבנה עם הצהובה, ולא הוה ליה למתני להא. וזה לשון הר"מ, אמר ושער שחור, יצטרך שיהיו שתיהן שחורות, אולם אם אחת לבנה או צהובה והאחרת שחורה אינן מצילין. ועלה בדעתי שהגירסה היא אחת שחורה ואחת לבנה. אלא שבתורת כהנים ג"כ כגירסתנו. וצ"ע:

(ד)

(י) (על הברטנורא) והדר תני הכא, אגב שאר תנאי. הר"ש:

(ה)

(יא) (על המשנה) הרי הוא כו'. בתורת כהנים דריש להו מדכתיב ואם פשה יפשה. הר"ש:

(יב) (על המשנה) הלך כו'. שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה וניתקו. הר"ש:

(ו)

(יג) (על המשנה) שער. שחור. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) דהיינו שער משואר. דבעינן מבוצר. הר"ש. ומשום דבשני נתקים זה לפנים מזה תני פחות מכגריס טמא, כגריס טהור, נקט הכא כגריס טמא לרבותא. מהר"מ:

(ז)

(טו) (על הברטנורא) דנחשב כדבוקות לקמת הראש מצד אחד, דכל השערות הרי הן כקמת הראש, ואין כאן מבוצר. הר"ש:

(ח)

(טז) (על הברטנורא) דכיון דכתיב נרפא הנתק, טהור הוא מיותר, תנא קמא סבירא ליה טהור הוא אותו הסימן שטמאו ואע"ג שהלך השער שחור, אבל אם אחר שהלך בא סימן אחר, אע"פ שהוא ממין אותו שנרפא, אינו טהור. ור' שמעון בן יהודה סבירא ליה דזה נכלל כבר באמרו נרפא הנתק, והוא מיותר הדר לנתק שהוא טהור מכל סימן שיבוא לו אחר כך:

(יז) (על הברטנורא) הר"ש. וצריך לומר דר' שמעון סבירא ליה דגם הפשיון שנרפא בשער שחור נרפא לעולם אף שהוסר, דאם לא כן, ר' שמעון היינו ת"ק. דאין לומר דאיכא בינייהו דלר' שמעון אם אחר שהלך השחור נולד שער צהוב אחר טמא, ולת"ק טהור, דלשונם משמע דר"ש מיקל, מדאמר ר' שמעון אין לו טומאה לעולם. ק"א. ועתוי"ט:

(ט)

(יח) (על הברטנורא) ועיקר קרא לאו להכי אתא, דאם כן למה לי כל הראש, במלפניו או מאחוריו די, אלא מטהור הוא מיותר למדנו באם אינו ענין שיש לדין נתק ג"כ דין פרח בכולו:

(יט) (על הברטנורא) או אינו אלא להוציא האשה והקטן, תלמוד לומר הצרוע, בין איש בין אשה כו'. תורת כהנים:

(כ) (על הברטנורא) דלא מיקרי פריחה. אבל מתוך הפטור טהור, דכי ימרט ראשו, מכל מקום משמע. כ"מ. וכך פסקו הר"מ והר"ש על פי התוספתא. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) אין כו'. דהוה מצי למכתב וכי ימרט, ולשתוק מראשו, אלא לומר דאין הזקן מעכבו. ת"כ:

(כב) (על המשנה) אין כו'. שנאמר צרעת הראש או הזקן, מלמד שהן חשובים שנים. הר"מ:

(י)

(כג) (על הברטנורא) ומיהו בזקן נמי אם נקרח כולו יש לו דין קרחת. והר"ש כתב עוד הבדל, דקרחת וגבחת אינן מיטמאין אלא בארבעה מראות. וי"ל שכן הוא גם כן דעת הר"ב. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) והא דלא קאמר איפכא, משום דמסתמא לא מגדלי שער. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) קרחת. והוא הדין לגבחת. הר"מ:

(כו) (על המשנה) שער כו'. לאו דוקא. דהוא הדין וכל שכן נקרח מאליו. ת"כ:

(כז) (על המשנה) איזהו. קרחת כו'. שאל עד איזה גבול יקרא כן. דהמקום התורה ביארה, ואם מפאת פניו גבח הוא, וקרחת מה שכלפי ערפו. ק"א:

(כח) (על המשנה) מלמעלן. נראה לי, לאפוקי שער גבות העינים. ועתוי"ט:

(כט) (על המשנה) ואינן פושות וכו'. דכתיב בקרחתו או בגבחתו. או, לחלק. הר"ש: