משנה נגעים יא א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יא · משנה א | >>
כל הבגדים מיטמאין בנגעים, חוץ משל נכרים.
הלוקח בגדים מן הנכרים, יראו בתחלה.
ועורות הים אינן מטמאין בנגעים.
חיבר להם מן הגדל בארץ, אפילו חוט, אפילו משיחה, דבר שהוא מקבל טומאה, טמאה.
נוסח הרמב"ם
כל הבגדים מיטמאין בנגעים - חוץ משל גוים.
- הלוקח בגדים מן הגוים - ייראו כתחילה.
- עורות הים - אינן מטמאין בנגעים.
- חיבר להם מן הגדל בארץ,
- אפילו חוט אפילו משיחה,
- דבר שהוא מקבל טומאה - טמא.
פירוש הרמב"ם
ירצה באמרו כל הבגדים, בגד כל אדם, בין גדולים בין קטנים בין עבדים בין נשים, ולזה התנה בבגדי גוים.
אולם אמרם הבגד אשר יטמא בנגעים ידוע שהוא הצמר והפשתים, אמר יתעלה "והבגד כי יהיה [בו] נגע צרעת, בבגד צמר או בבגד פשתים"(ויקרא יג, מז), אולם בגד המשי והקוטון וזולתן הנה הן לא יטמאו בנגעים.
וכלי העור גם כן יטמאו בנגעים, אמר יתברך "או בעור, או בכל מלאכת עור"(ויקרא יג, מח), ובתנאי שיהיה זה העור מבעל חי ההולך לא בעל חי השוחה, וזה לאמרו "לפשתים ולצמר או בעור", אמרו "מה פשתים וצמר מן הגדל בארץ, אף עור מן הגדל בארץ". ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא אינו מן הגדל בארץ, לפי שהבעלי חיים אמנם יתהוו מן הצמחים, וכבר בארנו בשבעה עשר מכלים שכל שבים טהור.
ואם תחבר חתיכת פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים ימיי, ויהיה זה החיבור מחובר ישימם יחד חיבור לטומאה, רוצה לומר כי כאשר נטמא זה יטמא זה, וזה שיהיה חיבורם בשתי תכיפות ולמעלה כמו שבארנו בסוף (כלים) [כלאים], ואם זה העור (שלם) [של ים] אז יטמא בנגעים לאומרו "או בעור" איזה עור שיהיה. וזהו עניין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה, כאשר נגעה טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים ואף על פי שהוא ימיי, והוא אמרו בספרא "או בעור, להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ, אפילו חוט ואפילו משיחה, ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו בטומאה":
פירוש רבינו שמשון
כל הבגדים מיטמאים בנגעים. אפילו של גר תושב ודווקא דצמר ופשתים:
יראו בתחלה. אפי' על נגע הנמצא בבגדים קודם שנתגייר ולא דמי להא דתנן לעיל פ"ו (מ"א) אלו בהרו' טהורו' שהי' בעובד כוכבים קודם שנתגייר דהתם בגופו וכשנתגייר הרי הוא כקטן שנולד אבל הכא האי בגד חזי לנגעים אלא שרשות עובד כוכבים מעכב ומיהו ימים שעמד בהם בנגעו בעודו ברשות העובד כוכבים אין עולין לו משבא לרשות ישראל לפיכך יראה כתחלה:
עורות הים אינן מיטמאין בנגעים. בתורת כהנים דריש לה מדכתיב (ויקרא יג) עור יכול אף עורות שבים יהו טמאין ת"ל (שם) בגד מה בגד מין הגדל בארץ אף עור מין הגדל בארץ אוציא עורות שבים שאינו מין הגדל בארץ או יכול שאני מוציא את שחובר לו מן הגדל בארץ כל שהוא ת"ל (שם) או בעור להביא את שחיבר לו הגדל בארץ כל שהוא אפי' חוט אפי' משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו כלומר בשתי תכיפות והתם ממעט מדכתיב (שם) בכל מלאכת עור יצאו עור מצה ועור חיפה שלא נעשה בהם מלאכה בשבת בפרק המוציא יין (דף עט.) אמרינן מצה כמשמעו דלא קמיח ולא מליח ולא עפיץ חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ ואע"ג דחזי לעשו' קמיע ולצור משקולו' לא מקרי בהכי נעשה למלאכ':
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל הבגדים - לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים, ואפילו של גר תושב א. ובלבד שהן מצמר ופשתים, כדכתיב (ויקרא יג) בבגד צמר או בבגד פשתים, בגדים של צמר ופשתים אין, בגדים של מידי אחרינא לא:
יראו בתחילה - אפילו בנגע שהיה בהם קודם שבאו לידי ישראל ב. דהאי בגד הוה חזי לנגעים, אלא שרשותו של נכרי היתה מעכבת, הלכך ימים ג שהיה בהן הנגע בעודו ברשות הנכרי אינן עולים לו מן המנין, ומשבא לרשות ישראל ייראה בתחלה:
ועורות הים אינן מיטמאין - דכתיב (ויקרא יג) לפשתים ולצמר או בעור, מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ, אף עור ממין הגדל בארץ ד:
חיבר להן - לעורות של דגים הגדלים מן הים:
מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה - ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו, בשתי תכיפות או יותר:
פירוש תוספות יום טוב
כל הבגדים מיטמאין בנגעים. פי' הר"ב לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים. וכ"כ הרמב"ם (בפירושו). ונראה דמדין נגעי אדם דרפ"ג אתיא ליה. ואדהתם דתנן חוץ מגר תושב. דייק הכ"מ רפ"ט מהט"צ דש"מ דעבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מיטמאין ובכאן דלא תנן חוץ מגר תושב. משמע דשל גר תושב נמי מיטמא (וכמ"ש הר"ב) וכ"כ הר"ש. אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם [דא"כ רבותא לאשמעי' דלאתויי גר תושב. ובחבורו פי"ג מהט"צ (הל' ב) העתיק ל' המשנה. ואפשר דס"ל דתנא סמך אדלעיל ברפ"ג דקתני וחוץ מגר תושב דה"ה הכא ודעת מהר"ם דגר תושב מיטמא. כמ"ש בשמו ברפ"ג. וק"ק לי על הר"ב והרמב"ם. אמאי הקדימו עבדים לנשים. ובכל דוכתי תנן נשים ועבדים]:
[חוץ משל עובדי כוכבים. עיין מ"ש בר"פ דלקמן]:
יראו בתחלה. פי' הר"ב. אפי' בנגע שהיה בהם קודם שבאו ליד ישראל. ולא דמי להא דתנן לעיל רפ"ז אלו בהרות טהורות שהיו בעובדי כוכבים קודם שנתגייר. דהתם בגופו. וכשנתגייר הוי כקטן שנולד. אבל הכא האי בגד הוי חזי לנגעים כו' הר"ש. ומ"ש הרב הלכך ימים כו' וכ"כ הר"ש אלא שלא סיים מן המנין. ואפ"ה לא ידעתי מה ענין ימים לכאן. דכל עוד שלא ראהו הכהן. וגזר עליו החלט או הסגר. כאלו אינו הוא. ול"ד לימי נזיר או הנדה זבה וזב דתלויין בעצמן:
ועורות הים אינן מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב דכתיב לפשתים ולצמר או בעור. מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ. ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא (אינו) מין הגדל בארץ לפי שהבעלי חיים אמנם (הם חיים) מן הצמחים. הרמב"ם. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ז דב"מ (ד"ה ובתלוש) ולענין היקש עיין לקמן משנה ח' (בפי' הר"ב):
חיבר להם כו' טמא. בת"כ ת"ל או בעור להביא את שחבר לו מן הארץ. ופי' בעל קרבן אהרן דנ"ל דמהניקוד יליף זה. דה"ל לנקוד הבי"ת בקמץ ונקודה בשו"א שמורה על הסמיכות שירצה הסמוך לעור אחר לרבות עור שבים חם יהיה מחובר עמו מן הגדל בארץ אפילו בכל שהוא ע"כ. ואין נ"ל כלל שהרי מצינו כיוצא בזה הריבוי במס' כלים פי"ז משנה י"ג ושם לא נאמר אלא עור. ולא בעור. אבל הלימוד הוא כדכתבתי שם דדייק מדכתב או. וה"מ למכתב בוי"ו ועור וא"נ בלא וי"ו כלל כמ"ש שם בס"ד [ד"ה וחבר]. וה"נ דכוותיה וטפי טובא. דהא הכא א"א למטעי. אילו היו כולם כתובים בוי"ו לומר שאינו מטמא בנגעים עד שיהו כולם מחוברים יחד צמר ופשתים ושתי וכו' מלבד שהוא טעות שאין שום טועה יטעה בזה כדלעיל הנה בכאן כבר א"א בלאו הכי. שהרי מפורש בכתוב שאח"כ. והיה הנגע וגו'. בבגד או בעור או בשתי וגו'. ועיין בדבור דלקמן בל' הרמב"ם:
דבר שהוא מקבל טומאה. כתב הר"ב ובלבד שיחברנו כו' (דאז היה טמא האחד כשנטמא חבירו). כ"כ הר"ב (פ"ז דכלים משנה י"ג). וז"ל הרמב"ם ואם תחבר (חתיכת) פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים [ימיי] ויהיה זה החיבור מחובר. ישימם יחד חיבור לטומאה, ר"ל כי כאשר נטמא זה יטמא זה. וזה שיהיה חבורם בשתי תכיפות ולמעלה. כמו שאמרנו בסוף (כלאים) ואם זה העור (של ים) אז יטמא בנגעים. לאומרו או בעור (איזהו עור שיהיה) וזה ענין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה (ר"ל אם היה זה החבור חבור ישימהו מקבל טומאה) כאשר נגע טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים. אע"פ שהוא ימיי. והוא אמרו בספרא או בעור להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ. אפילו חוט. ואפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו בטומאה. ע"כ. אבל מהר"ם כתב בשם הר"י מסמפונט דדוקא הרצועה של עור שחיבר לה טמא. ולא עור חית הים [אע"פ שמחוברת עמה] דיקא נמי מדקתני במתני' טמא. ולא קתני מטמא. וכ' עוד מהר"ם. דבר שהוא מקבל טומאה נ"ל דיש בו כשיעור. הבגד שלש על שלש. עור חמשה על חמשה. ולא בטיל ברוב. כיון דלא טרפן זה בזה כמו בסיפא. עכ"ל. הרמב"ם בחבורו פי"ג מהט"צ [הלכה ה'] דייק לכתוב מטמאין:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) מדלא תנן נמי הכא חוץ מגר תושב כמו בריש פרק ג'. ועתוי"ט:
(ב) (על הברטנורא) ולא דמי להא דבפרק ז' אלו בהרות טהורות שהיו בנכרי קודם שנתגייר. דהתם בגופו, וכשנתגייר כקטן שנולד הוה, אבל הכא האי בגד הוה חזי לנגעים כו'. הר"ש:
(ג) (על הברטנורא) ולא ידעתי מה ענין ימים לכאן, דכל עוד שלא ראהו הכהן וגזר עליו טומאה כאילו אינו הוא, ולא דמי לנדה או לנזיר זב וזבה דתלויין בעצמן:
(ד) (על הברטנורא) וצמר מן בעלי חיים הוא, והם חיים מן הצמחים:
(ה) (על המשנה) חיבר בו'. בתורת כהנים יליף ליה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל הבגדים וכו'. וגם הם שיעורם בכגריס.
יראו בתחלה כצ"ל. (והפירוש אפילו על נגע הנמצא בבגדו) של כנעני קודם שנתגייר. ול"ד להא דתנן לעיל רפ"ו אלו בהרות טהורות שהיו בכנעני קודם שנתגייר דהתם בגופו וכשנתגייר הרי הוא כקטן שנולד אבל הכא האי בגד חזי לנגעים וכו' כדפי' רעז"ל:
בסוף פי' רעז"ל בשתי תכיפות או יותר ע"כ. והיינו דקתני דבר שהוא מקבל טומאה כלומר שיהא החבור בענין שאם חבר שני כלים כיוצא בו שיהא האחד מקבל טומאה מחברו והיינו בשתי תכיפות. הרמב"ם והרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
כל הבגדים: כל בגדים שהן מצמר או פשתן או מעור. ולא משאר מינין [ועיין במראה כהן סי' כ"ב]. וכל לאתויי בגדי גר תושב אע"ג דאמ"ט בנגעו אדם. וכ"ש בגדי נשים עבדים וקטנים. דהרי כל הג' גם בנגעי אדם טמאים [ועיין רפ"ג]:
הלוקח בגדים מן העכו"ם יראו בתחלה: ר"ל אם בשעה שקנה מהן הבגדים. מצא בהן נגע שכבר הוא בהן. נחשבי' כאילו השתא הוא תחלה שלהן. דהיינו כאילו נולדו השתא כשהן של ישראל:
ועורות הים: לאו דוקא. אלא הוא שם כולל נכל מימי הארץ. ור"ל עורות של דגים. או של שאר בריות שמדורן במים [וכן בכל דוכתא במשנה. קורא התנא. גם נהרות בשם ים [ככלים פ"י מ"א. ופסחים דכ"ח א'. והוא לה"כ ולמקוה המים קרא ימים. חוץ מהיכא דמוכח שלים ממש מתכוון [כפרה פ"ח מ"ח ומקוואות פ"ה מ"ד]:
אינן מטמאין בנגעים: דעור דקרא אתקש לצמר ופשאן וששניהן גדילים מהארץ וגדוליו. הא דגים ובריות הים אינן נזונין מגדולי ארץ. ואע"ג שיש כמה דגים שאוכלים עשבים. אעפ"כ קים להו לרבנן שיוכלו להתקיים ממים לבד:
חיבר להם: לעורות חית הים:
מן הגדל בארץ: בגד מצמר ופשתן או מעור. אע"ג שעשויין רק כמשיחה דהיינו באנדכען בל"א. ואע"ג דחוט ומשיחה אמק"טו נגעים. מדאין בהם ג' על ג' אצבעות. וגם בל"ז הרי כל זה אפילו רוחב גריס אין בו וא"א בו נגע כלל. אפילו הכי רביי' קרא דכשחיברן עם עורות הים בתפירה או קשר של קיימא. סגי כשחיברן רק עם מין שמקט"ו:
אפילו חוט אפי' משיחה דבר שהוא מקבל טומאה: ר"ל אפילו החוט והמשיחה הן מדבר שמקבל רק שאר טומאות ולא טומאת נגעים. כגון שאינו מצמר ופשתן. רק משאר דבר הגדל מארץ [עיין רב"א וביבקש דעת סי' מ"ד]:
טמא: אפילו כשהנגע הוא במקום הפטור. ודיקא נמי. דהרי אפילו במחובר בחוט קתני. וחוט אפילו רוחב גריס אין בו. וא"א בו נגע כלל? וכ"ש לרב"א הנ"ל סימן ו'. אבל בכל גוונא צריך שיהיו מחוברין יחד בחיבור של קיימא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת