ברטנורא על נגעים יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

כל הבגדים - לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים, ואפילו של גר תושב . ובלבד שהן מצמר ופשתים, כדכתיב (ויקרא יג) בבגד צמר או בבגד פשתים, בגדים של צמר ופשתים אין, בגדים של מידי אחרינא לא:

יראו בתחילה - אפילו בנגע שהיה בהם קודם שבאו לידי ישראל . דהאי בגד הוה חזי לנגעים, אלא שרשותו של נכרי היתה מעכבת, הלכך ימים שהיה בהן הנגע בעודו ברשות הנכרי אינן עולים לו מן המנין, ומשבא לרשות ישראל ייראה בתחלה:

ועורות הים אינן מיטמאין - דכתיב (ויקרא יג) לפשתים ולצמר או בעור, מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ, אף עור ממין הגדל בארץ :

חיבר להן - לעורות של דגים הגדלים מן הים:

מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה - ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו, בשתי תכיפות או יותר:

(ב)

שטרפן - שעירבן ועשה מהן בגד:

אם רוב מן הגמלים וכו' - שהצמר של רחלים מתבטל ברוב:

מחצה למחצה - שצמר גמלים כצמר רחלים בשוה:

וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה - ועשה מהן בגד, דינן כדין צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן:

(ג)

הצבועים - אפילו בידי שמים:

הבתים בין צבועים - אפילו בידי אדם:

העורות כבתים - ואפילו צבועים בידי אדם מיטמאין בנגעים. והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפילו בידי שמים, דכתיב [שם] בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כברייתו , אף צמר כברייתו. וכתיב לפשתים ולצמר, מה פשתים לבן , אף צמר לבן. ועורות הצבועים בידי אדם אין מיטמאין בנגעים. אבל בידי שמים מיטמאין בנגעים, כדברי ר' שמעון:

(ד)

ששתיו צבוע - השתי שלו צבוע. ואין צבוע מיטמא:

וערבו לבן - ואי אזלינן בתר הערב הוא לבן ומיטמא:

הכל הולך אחר הנראה - בסתם בגדים הערב נראה, בכרים וכסתות השתי נראה. והכל לפי האומנות:

ירקרק - ירוק שבירוקים:

אדמדם - אדום שבאדומים. כלומר, שמראה הירקות והאדמימות בהם חזק מאוד. ירקרק, ככנף הטווס וכהוצין של דקל. אדמדם, כזהורית יפה שבדם:

היה ירקרק - כגריס, ולבסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק :

נשתנה ופשה - כגון שהיה בתחילה ירקרק כגריס, ולבסוף שבוע פשה ונעשה גדול כסלע, ובין האום ובין הפשיון שלו אדמדם:

נשתנה ולא פשה - בתחילה כגריס של ירקרק, ולבסוף כגריס של אדמדם:

כאילו לא נשתנה - ואותו שפשה טעון שריפה, ואותו שלא פשה מסגירו שבוע שני:

יראה [בתחלה] - דחשיב לנשתנה כנגע אחר. ואין הלכה כר' יהודה:

(ה)

העומד - בעינו בסוף שבוע ראשון, שלא פשה ולא כהה מראיתו:

יכבס - מקום הנגע ויסגיר:

העומד בשני - בסוך שבוע שני לא כהה ולא פשה:

הפושה בזה ובזה - בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני:

הכהה בתחילה - כשהובא אל הכהן וראהו וקודם שהסגיר כהה:

יכבס ויסגיר - כאילו כהה בסוף שבוע ראשון:

הכהה - שהיה מתחילה חזק הירקות או האדמימות, ונעשה ירוק בינוני או אדום בינוני :

אינו זקוק לו - אין זקוק להסגירו, וטהור. והלכה כחכמים:

הכהה בראשון יכבס ויסגיר - כאילו לא כהה:

הכהה בשני - דבסוף שבוע שני מצאו שכהה:

קורעו ושורף מה שקרע, וצריך מטלית - לשון טלאי. חתיכת בגד במקום הקרע, דכתיב ואם תראה עוד, ואין עוד אלא מקומו, מלמד שהוא טולה עליו מטלית:

רבי נחמיה אומר כו' - ואין הלכה כר' נחמיה:

(ו)

חזר נגע לבגד - במקום אחר מן הבגד. ולא במטלית שנתן על מקום הקריעה:

מציל את המטלית - כששורף את הבגד כולו. כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו' ושרף את הבגד. מציל את המטלית, אותו טלאי שנתן על מקום הקריעה מצילו, ואינו שורפו עם הבגד:

חזר למטלית - לאותו טלאי שחיבר בו:

שורף את הבגד - כאילו חזר בבגד עצמו. אבל המטלית אינו טעון שריפה, אלא אם הוא שלש על שלש, מסגירו. ואם עמד בעיניו שבועות שנים או פשה בשבוע ראשון, שורף . ואם פחות משלש על שלש אינו מיטמא בנגעים:

הטולה מן המוסגר - שעשה טלאי מחתיכת בגד מוסגר על בגד טהור. ומוסגר קרי לבגד שעמד בעיניו בשבוע ראשון, ובשבוע שני כהה. דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע, ושאר הבגד קרוי מוסגר:

חזר הנגע לבגד המוסגר - שניטלה ממנו חתיכה זו שהיא עתה טלאי לבגד טהור, אע"פ שהבגד המוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו':

מציל את המטלית - היינו הטלאי הזה שניטל ממנו ומחובר בבגד טהור, מצילו ואינו שורפו עם הבגד המוסגר:

חזר - הנגע למטלית. לחתיכה זו שניטלה מן המוסגר:

ישרף - המוסגר בכל מקום שהוא, כאילו היתה חתיכה זו מחוברת בו. וחתיכה תשמש הבגד השני שהיא מחוברת בו, בסימנים. שמסגיר עם הבגד השני. דדינו של שני כאילו הנגע בו, בין לענין הסגר בין לענין שריפה וכיבוס וכל דבר. ולאחר ששמשה הבגד השני, אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה, טעון שריפה, שהרי משחזר בו הנגע מתחילתו כבר הוזקק לשריפה:

(ז)

קייטא - מלבוש שרגילים ללבוש בימות החמה. תרגום קיץ, קייטא. ולי נראה שהוא לשון רומ"י שקורים למלבוש של אשה קוטייא:

שיש לה פספסין - מנומרת בצבעים הרבה, לבן וירוק ושחור ודומיהן. פספסין לשון פס יד, שפיסת יד מבגד לבן ופיסת יד מבגד של צבע:

ולבנים פושים מזה לזה - מלבן ללבן. ואף על פי שהצבוע מפסיק, חשוב פשיון. דפשיון רחוק מטמא בכגריס:

והרי הוא פספס יחידי - כלומר, אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן , וכל שאר הפספסין צבועין, מי בעי הסגר, או לא, משום דאין לו להיכן יפשה:

אמר להן לא שמעתי - כלומר, קבלתי מרבותי דטעון הסגר, ולא פירשו לי הטעם למה:

אלמד בו - כלומר, תרשיני לומר לפניך טעם לדבר:

אם לפרש דברי חכמים הן - שלא תסתור מה שקבלתי:

שמא יעמוד שני שבועות - שאע"פ שאין לו במה יפשה יכול לבוא לידי טומאה, אם יעמוד בעיניו שני שבועות:

הפשיון הסמוך - כשפושה סמוך לאום:

הרחוק - שהאום בראש אחד של בגד והפשיון בראשו השני :

החוזר - כגון שכהה בשני דקורעו ושורף מה שקרע, וכתיב ואם תיראה עוד בבגד ושרף וגו'. וזהו החוזר, ושיעורו בכגריס:

(ח)

השתי והערב - של צמר, שניכר בין שתי לערב, שהשתי דק והערב עב מאוד:

השתי משישלק - דכתיב בבגד צמך או בבגד פשתים או בשתי או בערב, מה בגד שנגמרה מלאכתו, אף שתי וערב משתגמר מלאכתן. ות"ק סבר, או בשתי, הפסיק הענין:

משישלק - במים רותחים. ויש ספרים שגורסים משישלה, כלומר משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקים אותן בה ללבנן:

האונין של פשתן - אגודות מטוה של פשתן. ולפי שבפשתן אין ניכר בין שתי לערב כמו בצמר, משום הכי לא מפליג בהו בין שתי לערב:

משיתלבנו - שנותנים אותן בתנור שיתחממו בהבל התנור ויתלבנו שם:

פקעת - עץ שהנשים מסבבות המטוה מן הכוש לתוכו:

כדי לארוג ממנה שלש על שלש - שיהא בה שיעור לעשות כל הבגד של שלש אצבעות על שלש אצבעות ממנה, גם השתי גם הערב, כדקתני ואפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב:

היתה פסיקות - שהיו החוטים שבפקעת מופסקין, לא הוי חיבור. אבל אם היו קשורים הוי חיבור:

אפילו פסיקה אחת - שאין בכל הפקעת אלא פסיקה אחת וקשרה, לא הוי חבור. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ט)

המעלה מן הפקעת לחברתה - פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת שתי אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה, ואם עד שלא תעלה את כולה נראה נגע באחת מהן וחוט מחברן, הוי השני טהור:

סליל - עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטוה:

כובד העליונה - שני עצים עגולים שהאורגין כורכים בהן השתי שלהן וגוללין, ונראה נגע בכובד האחד, השני טהור. דלא הוי חיבור:

וכן שני דפי חלוק - נמי אינן חיבור. ולא כעין חלוקים שלנו שמחתכים ומחברין בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור, דההוא ודאי חשיב חיבור כאילו הוא בגד אחד, אלא מיירי דלא מיחבר כולי האי:

בנפש המסכת - חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף, ועד שיתישבו על מכונם אצל הארוג הוי כשתי להצטרך עמו לנגע כגריס . אי נמי, בתחילה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג' :

ובשתי העומד - הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון, שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב. וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס, אלא כולם חיבור זה לזה, ואם נראה (נמי) נגע בצד זה, טמא בצד אחר:

אם היה רצוף - שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה, שאורגין זה אצל זה, שכן דרך האורגים ליישבן להיות אריגתם מכוונת, אז חשיבה חיבור. ואי לאו הכי, חזינן כל חוט כאילו עומד בפני עצמו ולא הוי חיבור. ואין הלכה כרבי שמעון:

(י)

נראה הנגע, בשתי העומד האריג טהור - כשאין עתיד לארוג יותר:

השתי העומד טהור - היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם הארוג:

הנימין - חוטין שבראש הסדין ובסופו:

מציל את האומריות - שפת הבגד, שאינו שורף אותו, דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים, שאין תלמוד לומר בצמר או בפשתים , אלא ללמדך שאין שורך האומריות עמהן:

ואפילו הן ארגמן - דלא תימא דאין מציל אלא כשהאומריות של מין אחר שאינו מטמא בנגעים כגון של משי ושל זהב, קמשמע לן ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל:

(יא)

כל הראוי, ליטמא טמא מת - בצמר ופשתים או בעור:

אע"פ שאינו מיטמא מדרס - כגון בגד שלש על שלש, דאינו מיטמא מדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומיטמא במת. וכל שכן שכל המיטמאין מדרס מיטמאין בנגעים, ובלבד בלבנים שאינם צבועים:

קלע של ספינה ווילון וכו' - כל הני דחשיב, מיטמאין במת ואין מיטמאים מדרס:

שביס - לשון השביסים והשהרונים הכתוב בישעיה (ג יח):

וגלגלון - אבנט שחוגרים בו:

סגוס - בגד עב מאוד והוא כאדרת שער:

באריג ובמוכין - בגוף האדרת ובשערות הבולטים ממנה. והלכה כר' אליעזר בן יעקב:

החמת והתורמל - כלים של עור, וקושרים אותן ונכפל העור במקום הקשר, ואין הנגע שבכפליו נראה אא"כ מתפשט העור. ולהכי קתני נראין כדרכן, כלומר שאין פושטו, אלא רואהו כך כמות שהוא. חמת, נוד של עור. תורמל, כמין כיס גדול של עור שהרועה מניח חפציו בתוכו:

מתוכו לאחוריו - אם מתחילה נראה נגע בתוכו והסגירו, ובסוף שבוע נראה נגע באחוריו מבחוץ, חשיב פשיון. ובתוספתא משמע דדוקא בעורות אמרינן הכי, ולא בבגדים:

(יב)

בגד המוסגר - שהיה בו נגע וצבעו ואין הנגע ניכר בו:

כולן טהורים - דאת הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק :

ועשאו מוכין - קרעים קטנים פחותים משלש על שלש, אלא שלא הובדלו לגמרי:

כולן טמאין - דכיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו:

טמא ואסור בהנאתו - דהא שריפה בעי :