משנה נגעים יא ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יא · משנה ט | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המעלה מן הפקעת לחברתה, מן הסליל לחברו, מן הכובד העליונה לכובד התחתונה, וכן שני דפי חלוק שנראה נגע באחד מהן, הרי השני טהור.

בנפש המסכת ובשתי העומד, הרי אלו מיטמאין בנגעים מיד.

רבי שמעון אומר, השתי אם היה רצוף, מיטמא.

נוסח הרמב"ם

המעלה מן הפקעת לחברתה מן הסליל לחברו מן הכובד העליונה לכובד התחתונה וכן שני דפי חלוק שנראה נגע באחד מהן הרי השני טהור בנפש המסכת ובשתי העומד הרי אלו מיטמאין בנגעים מיד רבי שמעון אומר השתי אם היה רצוף מיטמא.

פירוש הרמב"ם

כבר זכרנו שפקעת הוא המטוה ויעשה כמו קנה מעץ נקוב ויחבר עליה המטוה והוא אשר נקרא סליל:

וכובד העליון וכובד התחתון הן שני עצים אשר השתי נמשך ביניהם וכבר ביארנו זה בראשון מכלים וכאשר נעתיק הטוויה בסיבוב מפקעת לפקעת או ממסרק למסרק והיו ב' הפקעיות או ב' המסרקות מחוברות בחוט ונתחדש נגע באחד מהן הנה האחרת טהורה וכן כאשר חברנו הטוויה מהעץ העליון אצל התחתון והוא אשר נקרא אלחאיך ונתחדש נגע במטוה המחובר על אחד מאלו הב' עצים הנה המטוה המחובר על העץ המחובר טהור וכן ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק כאשר ישארו שתי חתיכות בחוט מן השתי ומן הערב ונראה נגע באחד מהן הנה האחרת טהורה:

ואמרו בנפש המסכת ובשתי העומד. ר"ל כי כאשר נראה נגע באלו החוטין הערב אשר הושלך בזה הבגד אשר בשתי ובעומד הנדבק בו אשר לא יטמא וזהו שתי העומד הנה הכל כבר נטמא לפי שהן יחד כדבר אחד ר"ל כל מה שמן הכובד העליון לכובד התחתון לא מה שמטמא ממנו ולא מה שנראה עומד ור' שמעון יאמר שהעומד כאשר היה רצוף ומתוקן כמו שיעשה הגרדי בעת האריגה הנה אז יטמא בנגע אשר נראה בנפש המסכת אולם אם לא היה רצוף ולא מתוקן הנה הוא כמובדל מנפש המסכת ואין הלכה כרבי שמעון:

פירוש רבינו שמשון

מן הפקעת לחבירתה. פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת ב' אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה ועד שלא תעלה את כולה נראה נגע באח' מהן ועודן החוט מחברן:

ומן הסליל לחבירו. פי' בערוך סליל שסולל ומתגלגל והוא מסותרייתא בארמית וי"א שהסליל קנה המדה הוא כדתניא [תוספתא מקוואות פ"ג] אלו הן קנה המדה זה הסליל:

כובד העליונ' ב' עצי' שהאורגים כורכין בהן השתי שלהן וגוללין ונראה נגע בכובד האחד כל זמן שהיא שתי השני טהור דלא הוי חבור וכן שני דפי חלוק נמי אינם חיבור ולא כעין חלוקין שלנו שמחתכין ומחברים בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור דההוא ודאי חשיב בגד אחד אלא דלא מיחבר כולי האי ובתוספתא מפרש לה רבי נחמיה:

בנפש המסכת. חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף ועד שיתישבו על מכונם אצל האריג הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס אי נמי בתחלה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארוג בו ג' על ג':

ובשתי העומד. הן חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב ובתוספתא קרי ליה מסכת הפרוסה ובמתני' דאהלות פ"ח (מ"ד) וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס אלא כולם חבור זה לזה ואם נראה נמי נגע בצד זה טמא בצד אחר:

אם היה רצוף. שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה שסמוכים זה אצל זה שכן דרך האורגים לישבם להיות אריגתם מכוונת אז חשיבי חיבור הא לאו הכי חזינן לכל חוט וחוט כאילו הוא עומד בפני עצמו ולא הוי חבור:

תניא בתוספתא [פ"ה] הליצין שבפקעת מצטרפין זה עם זה ופושין מזה לזה א"ר נחמיה במה דברים אמורים בזמן שהן על גבי קירוס אבל פצעו ותפרו ועשאו אחד אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה והמסכת הפרוסה הרי זו מצטרפת ר' שמעון אומר אם היתה מקופלת או שהיתה רצופה בכרים וכסתות מצטרפת ואם לאו אינה מצטרפת:

פי' הליצין שבפקעת כשיש רוב מטוה בפקעת מחלקות אותן הנשים לכמה חלקים וקושרות מהחוט עצמו או מאחר להבדיל בין החלקים והוא הליצין וגם בלשון לעז קורין אותו ליצ"ש:

על גבי קירוס. מלשון בנירים ובקרוס ובחוט דפרק אחד ועשרים דכלים ובפ' רבי אליעזר אומר האורג (דף קה.) העושה שתי בתי נירים בקירוס וכו':

פצעו. כלומר שלא נחתך לגמרי לשנים אלא עודנו מחובר כבשעת האריגה אבל פצעו שנחלק לב' ואחר כך תפרו וחברו אין מצטרפין והשתא אי ר' נחמיה לפרושי קאתי ולא פליגי איך יתכן הא אמרן גבי טולה מן המוסגר לטהור שהמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים אע"פ שאותו מטלית בא ממקום אחר ונתחבר ואי רבי נחמיה מפלג פליג ניחא דהיינו כרבנן ומתני' דקתני שני דפי חלוק אין מצטרפין לא פליגי דדילמא הני מילי בשלא נתחברו יפה ואין לפרש שני דפי חלוק כעין חלוקים שלנו שסמוך לאבנט מחוברין ומלמטה נחלקים לשנים דמכל מקום כשנראה נגע באחד מהן אמאי השני טהור הלא הכל חלוק אחד הוא:

בכרים וכסתות. במסכת של כרים וכסתות:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המעלה מן הפקעת לחברתה - פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת שתי אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה, ואם עד שלא תעלה את כולה נראה נגע באחת מהן וחוט מחברן, הוי השני טהור:

סליל - עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטוה:

כובד העליונה - שני עצים עגולים שהאורגין כורכים בהן השתי שלהן וגוללין, ונראה נגע בכובד האחד, השני טהור. דלא הוי חיבור:

וכן שני דפי חלוק - נמי אינן חיבור. ולא כעין חלוקים שלנו שמחתכים ומחברין בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור, דההוא ודאי חשיב חיבור כאילו הוא בגד אחד, אלא מיירי דלא מיחבר כולי האי:

בנפש המסכת - חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף, ועד שיתישבו על מכונם אצל הארוג הוי כשתי להצטרך עמו לנגע כגריס כד. אי נמי, בתחילה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג' כה:

ובשתי העומד - הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון, שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב. וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס, אלא כולם חיבור זה לזה, ואם נראה (נמי) נגע בצד זה, טמא בצד אחר:

אם היה רצוף - שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה, שאורגין זה אצל זה, שכן דרך האורגים ליישבן להיות אריגתם מכוונת, אז חשיבה חיבור. ואי לאו הכי, חזינן כל חוט כאילו עומד בפני עצמו ולא הוי חיבור. ואין הלכה כרבי שמעון:

פירוש תוספות יום טוב

הסליל. לשון הר"ב עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטווה. ולא ידעתי למה יעשוהו חלול אם המטווה מתחבר עליו. ולא בתוכו. ולשון הרמב"ם יעשה כמו קנה מעץ נקוב (ולה שני עצים אחרים) ויחבר עליה המטווה. והוא אשר נקרא סליל ע"כ. ונראה בעיני שהוא הדיוסטר שבמשנה ג' פ"כ דכלים. שמפרש שם [הר"ב והר"ש] שנעשה על זה התואר. וראיה לדברי ששם כתב הר"ב. שהוא נשפ"ה בלע"ז. ובכאן מצאתי כתוב סליל אשפ"ה בלע"ז. ואם שמותיהן חלוקים שזה נקרא דיוסטר. וזה נקרא סליל אפשר שתמונתן ג"כ אינן שוות ממש. ולכך ג"כ לזה לועזין אותו נשפ"ה ולזה אשפ"ה:

הכובד העליונה. כתב הר"ב ונראה הנגע בכובד האחד. השני טהור. לשון הר"ש כל זמן שהוא שתי השני טהור [ופירוש עליונה ותחתונה תמצא ברפכ"א [דכלים] בדברי הר"ב ובמ"ש שם בס"ד]:

וכן ב' דפי חלוק. כתב הר"ב ולא כעין חלוקים שלנו וכו' כ"כ הר"ש. והרמב"ם פי'. ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק מחברו כאשר ישארו שני חתיכות מחוברות בחוט מן השתי ומן הערב:

בנפש המסכת. פי' הר"ב חוט הערב כו'. ועד שיתישבו כו'. הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס. וכ"כ הר"ש ור"ל לשתי העומד מצטרף. והרמב"ם מפ' דנפש המסכת ובשתי העומד ענין אחד הוא. לומר שמצטרפין זה עם זה. ולהר"ש והר"ב בנפש המסכת לחוד שמעי' הכי. ובשתי העומד קמ"ל לגופי' דשתי העומד. ומ"ש הר"ב א"צ בתחלה כשאורג בו ב' בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג'. וכך לשון הר"ש. ותמה אני דהא במשנה ב' פרק דלקמן תנן בהדיא דתחלת הבגד צריך שיהא ג' על ג'. ועוד מה ענין ב' בתי נירין לג' על ג'. ולכן נ"ל דה"ג קודם שיארג בו שלישי. ול"ג על ג'. והענין כדכתב הר"ב משמא דגמ' במשנה ב' פי"ג דשבת העושה שתי בתי נירין בנירים. שמרכיב שני פעמים כל חוט של שתי בניר. ובפעם הג' [מרכיבו] על חוט המורכב על הקנה. ע"כ. וקמ"ל דקודם שהרכיב השלישי מצטרף לשתי העומד [אבל אני פירשתי שם אותה הרכבה. בענין אחר]:

י שורף את הנימין. ושיעור הנימין מפורשים ברפכ"ט דכלים. נימי הסדין והסודרים. הר"ש:

מציל את האומריות שבו. פי' הר"ב דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים. שאין ת"ל בצמר או בפשתים כו'. תורת כהנים. ופירש הרמב"ם (שהיה ראוי שיאמר ושרף את הבגד הצמר או הפשתים) הנה מאמרו בצמר או בפשתים. יורה שבהן מה שישרף. ומה שיעזוב. ובאה הקבלה שיעזוב מהן האומריות שבו. עד כאן:

אפילו הן ארגמן. כתב הר"ב דלא תימא כו' ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל. בת"כ אוציא את האומריות של שיראים ושל זהב שאין מינן מיטמא בנגעים. ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מיטמא בנגעים ת"ל אשר יהיה בו הנגע הראוי לקבל נגע. פירש הרא"ש הראוי לקבל נגע. עכשיו. לאפוקי הני שהן צבועים. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כד) (על הברטנורא) רוצה לומר לשתי העומד מצטרף:

(כה) (על הברטנורא) וקשה, דבפרק י"ב משנה ב' תני דתחילת הבגד צריך שלש על שלש. ועוד, מה ענין בתי נירין לשלש על שלש. ונראה לי דהכי גרסינן, עד שיארג בו שלישי, ולא גרסינן על שלש. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בפי' ר"ע ז"ל נראה נגע באחד מהן וחוט מחברן הרי השני טהור. אמר המלקט נראה שצ"ל הוי השני טהיר שאין החוט מחברן אי נמי ה"ג אע"פ שהחוט מחברן הרי השני טהור והיא היא:

סליל פי' בערוך סליל שסולל ומתגלגל והוא מסתורייתא בלשון ארמי והנשים מגלגלין את החוט ממנו על הפקעת ויש אומרים שהסליל קנה המדה כדתניא אלו הן קנה זה הסליל הר"ש ז"ל:

בפי' רעז"ל שהאורגין כורכין באחד מהם השתי שלהם וגוללין האריג באחר נראה וכו' כך נ"ל שצ"ל ומבואר בפירושו ז"ל רפכ"א דכלים:

ובשתי העומד הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון ובמסכת אהלות פ"ח קרי לה מסכת פרוסה.

הרי אלו מיטמאים בנגעים מיד איני יודע מה שייך גירסת מלת מיד הכא ושמא אשגרת לישנא דמתני' דלעיל הוא ולאו דוקא וי"ס דל"ג לי' ולשון הרמב"ם ז"ל שם פי"ג נראה הנגע בנפש המסכת ובשתי העומד אע"פ שמקצת הנגע בבגד ומקצתו בשתי ה"ז טמא ע"כ:

רש"א השתי אם הי' רצוף פי' בערוך בערך רצף פי' לאלתר כשמסיך המסכת מאספו ומגלגלו על מנור אורגים ע"כ:


פירושים נוספים