תפארת ישראל על נגעים יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על נגעים · יא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

כל הבגדים:    כל בגדים שהן מצמר או פשתן או מעור. ולא משאר מינין [ועיין במראה כהן סי' כ"ב]. וכל לאתויי בגדי גר תושב אע"ג דאמ"ט בנגעו אדם. וכ"ש בגדי נשים עבדים וקטנים. דהרי כל הג' גם בנגעי אדם טמאים [ועיין רפ"ג]:

הלוקח בגדים מן העכו"ם יראו בתחלה:    ר"ל אם בשעה שקנה מהן הבגדים. מצא בהן נגע שכבר הוא בהן. נחשבי' כאילו השתא הוא תחלה שלהן. דהיינו כאילו נולדו השתא כשהן של ישראל:

ועורות הים:    לאו דוקא. אלא הוא שם כולל נכל מימי הארץ. ור"ל עורות של דגים. או של שאר בריות שמדורן במים [וכן בכל דוכתא במשנה. קורא התנא. גם נהרות בשם ים [ככלים פ"י מ"א. ופסחים דכ"ח א'. והוא לה"כ ולמקוה המים קרא ימים. חוץ מהיכא דמוכח שלים ממש מתכוון [כפרה פ"ח מ"ח ומקוואות פ"ה מ"ד]:

אינן מטמאין בנגעים:    דעור דקרא אתקש לצמר ופשאן וששניהן גדילים מהארץ וגדוליו. הא דגים ובריות הים אינן נזונין מגדולי ארץ. ואע"ג שיש כמה דגים שאוכלים עשבים. אעפ"כ קים להו לרבנן שיוכלו להתקיים ממים לבד:

חיבר להם:    לעורות חית הים:

מן הגדל בארץ:    בגד מצמר ופשתן או מעור. אע"ג שעשויין רק כמשיחה דהיינו באנדכען בל"א. ואע"ג דחוט ומשיחה אמק"טו נגעים. מדאין בהם ג' על ג' אצבעות. וגם בל"ז הרי כל זה אפילו רוחב גריס אין בו וא"א בו נגע כלל. אפילו הכי רביי' קרא דכשחיברן עם עורות הים בתפירה או קשר של קיימא. סגי כשחיברן רק עם מין שמקט"ו:

אפילו חוט אפי' משיחה דבר שהוא מקבל טומאה:    ר"ל אפילו החוט והמשיחה הן מדבר שמקבל רק שאר טומאות ולא טומאת נגעים. כגון שאינו מצמר ופשתן. רק משאר דבר הגדל מארץ [עיין רב"א וביבקש דעת סי' מ"ד]:

טמא:    אפילו כשהנגע הוא במקום הפטור. ודיקא נמי. דהרי אפילו במחובר בחוט קתני. וחוט אפילו רוחב גריס אין בו. וא"א בו נגע כלל? וכ"ש לרב"א הנ"ל סימן ו'. אבל בכל גוונא צריך שיהיו מחוברין יחד בחיבור של קיימא:

צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן:    ר"ל ערבן יחד זב"ז. וטוון יחד. ועשה מהן בגד. או שטוה חוטין מתערובות הזה ולא עשה מהן בגד:

אם רוב מן הגמלים אינם מיטמאין בנגעים:    דצמר הרחלים נתבטל ברוב:

מהצה למחצה מיטמאין בנגעים:    לא משום ספיקא דאורייתא. דניחוש שמא צמר הרחלים הוא מעט יותר מצמר הגמלים. ליתא. חדא דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם [כתוס' עירובין ד"ה ב']. ותו הרי קיי"ל דספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה טהור [ועיין בתוספתא רפ"ה. דר"י באמת מה"ט מטהר במחעמ"ח. ונ"ל דר"י דהתם כריה"ג ס"ל דגם בידי אדם א"א לצמצם. וגם רבן גמליאל ע"כ הכי ס"ל [כלים פ"ב מ"ח]. אלא ה"ט דמקט"ו נגעים. דמדלא נתבטל הצמר רחלים ברוב והו"ל כחיבר להם חוט ומשיחה לעיל. שג"כ לא נתבטל. ונתרבה בת"כ מאו בגד [וערמל"מ פ"א מכלים ה"ג]. ולהכי התם והכא מקט"ו. רק הכא מדמעורב אזלינן בתר רובא. משא"כ התם אינו מעורב. ולכן מקט"ו נגעים [ובזה יתיישב מה דקשה לכאורה אמאי במחעמ"ח מקבט"ו נגעים. הרי מדמטורף אין מקום גריס הנגע כולו על מין החיוב. וא"כ איך יצטרף. וי"ל כיון דמין הפטור מחובר למין החיוב. לפיכך אפילו אם הנגע כולו במקום מין הפטור הוא טמא. וכדחזינן בעור הים שמחובר לחוט ומשיחה. דע"כ שהנגע בעור. דחוט ומשיחה אין בהן שיעור נגע. וכ"ה צ"ל כה"ג בבגד ששתיו צבוע וערבו לבן דאזלינן בתר הנראה [וכמ"ד] ודו"ק]:

וכן הפשתן והקנבוס:    מלת קנבוס הוא לשון רומי ובל"א נקרא האנף. והוא דומה לפשתן. ומשום הכי נקט לי' תנא לרבותא דאע"ג דדומין זה לזה. אפ"ה לא דיינינן לי' כמין במינו דלא בטיל לר' יהודה [כמנחות כ"ב ב']. די"ל דהכא שאני דהו"ל יבש ביבש. ובכה"ג גם לר"י בטל [כתוס' מנחות כ"ב ב' ד"ה מכאן]. מיהו כשלא טרפן יחד. רק שהשתי הוא משי והערב צמר או פשתן. או איפכא. אמרינן בתוספתא [פ"ה] דאמ"ט כלל בנגעים. והרמב"ם [פי"ג מצרעת ה"ג] כתב דגם בשהשתי או הערב הוא קנבוס. וחבירו הוא למר ופשתן נמי אמ"ט בנגעים. וגראה דמדאמרינן דאפילו בהערב הוא מין חיוב. והרי הערב כפול מהשתי [ככתובות ס"ד ב']. ש"מ דאפילו שכשמין החיוב מרובה ממין הפטור. אפ"ה אמ"ט בנגע. [וא"ת למה לא ניזל בכה"ג בתר הנראה. וכמשנה ד'. י"ל דבאמת כתב הגאון רב"א זצוק"ל בזר זהב שם דכל שא' מהן משי מקפידין שיהא הוא נראה מפני חשיבותו. ולהרמב"ם שכתב דה"ה פשתן וקנבוס. צ"ל דגם קנבוס יקר מפשתן ומקפידין שיראו חוטין ולא של צו"פ. ועימ"ש בס"ד בבועז בפרקין סי' ז']:

העורות והבגדים הצבועים:    אפילו בטבע:

אין מיטמאין בנגעים:    דב"פ הוקש בקרא צמר לפשתן. כדי להקישו בב' דברים. מה פשתן כברייתו. [ר"ל שהרוב ממנו משתמש שאינו צבוע. אלא בצבע שנברא בו הפשתן. כך נ"ל פי' הרמב"ם]. כך צמר דוקא כשהיא כברייתו. דהיינו שאינו צבוע. ומה פשתן לבן. דהרי בטבעו הוא בצבע רק לבן. אף צמר רק כשהוא לבן מטמא בנגעים. ומדהוקש תו בגדים לעורות דכתיב בבגד או בעור ילפינן דגם בעורות דוקא בלבן ממש מטמא בנגעים [ונ"ל דר"ל לבנונית הטבעי המורגל בעור. אבל לא שיהא העור לבן כשלג. דזה א"א בעור רק על ידי אומנות מיוחדת שנעשה בעבוד ונקרא ווייסגערבעריי. ואע"ג דגם פשתן אינו לבן בטבע עד שילבנוהו בחמימות. הליבון שבעור הוא ע"י סממנים שיערבו במי עבודו. ולהכי עור המלובן כך באומנות באמת לפע"ד אמ"ט בנגעים. מדהוה כצבוע]:

הבתים בין צבועים:    אפילו בידי אדם:

רבי יהודה אומר העורות כבתים:    אפילו בצבועים ע"י אדם מטמאים גם עורות בנגעים. דס"ל דאע"ג דהוקשו בקרא בבגד או בעור האי או אתא לחלק דינן לגמרי מהדדי:

ר' שמעון אומר הצבועים:    ר"ל עורות הצבועות:

ובידי אדם אינן מיטמאין:    דס"ל דאהני הקישא לצבועים בידי אדם דלא לטמאו. יאהני או לחלק דצבועות בידי שמים לטמאו נגעים בעורות. והכי קיי"ל:

בגד ששתיו:    חוטי שתי שלו:

צבוע וערבו:    דחוטי ערב שלו לבנים:

הכל הולך אחר הנראה:    אע"ג דאידך רובא. אפ"ה מראה חשוב טפי מממשותו. והבגד נקרא ע"ש מראהו. ואע"ג שבמורגל בכל הבגדים השתי והערב נראין? אפ"ה יש מין אריגה שחוטי השתי או חוטי הערב נדחקין יחד מאד. כדי לעשות הבגד עב וחזק ככרים וכסתות. וע"י כך אין חבירו נראה כלל. וכש"כ כשהחוטין הם מצמר. ששערותיו מכסין החוטי שתי והערב יחד. דיינינן אחר השערות של השתי או של ערב אם השערות נראות צבועות אמ"ט בנגעים. ונ"ל דבשניהם נראין. לא אזלינן בתר רובא. דמדכל א' מהן נראה לא שייך גבי' ביטול. אלא הו"ל כשו"ע שא' מהם מין פטור [לעיל סי' ז']. ואמ"ט כלל בנגעים [עיין לקמן סימן ל"ד]:

הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקים:    ר"ל ירוק גרין מאד כמראה כנף טווס. פפויא בל"א [ולר"א בתוספתא היינו כשעוה וחלמון ביצה]:

ובאדמדם שבאדומים:    ר"ל אדום מאד כמראה קארמעזין ראטה בל"ז [ומ"ש בתוספתא שהיא זהורית שבים. נ"ל דר"ל אותה צבע מביאין אותה ממדה"י] וב' אלו המראות מצטרפות לכגריס [כך מפורש בתוספתא וכ"פ הרמב"ם רפי"ב מצרעת]:

היה ירקרק:    כגריס והסגירו:

ופשה:    דבסוף השבוע מצא שפשה. והפשיון הוא במראה אחרת ממראה האום שאצלו:

נשתנה ופשה:    שבתחלת ההסגר היה במראה א' פסולה כגריס. ובסוף שבוע מצאה כסלע. אבל במראה אחרת פסולה:

נשתנה ולא פשה:    ר"ל או שבתחלת וסוף ההסגר הי' גודל הנגע שוה. אבל נשתנה מראהו מבתחלה [והנה לא מנה התנא רק ב' מיני צירוף. דהיינו (א) אום ופשיון. (ב) אום שהשתנה בין שבוע לשבוע. ולא מנה הצירוף הג' דהיינו (ג) אום כגריס מב' מראות. וכמ"ש לעיל סי' י"א. ונ"ל משום דכ"ש הוא מצירוף ב']:

כאילו לא נשתנה:    דבפשה בהסגר הזה שורף הבגד. ובלא פשה יכבסו ומסגירו שנית. וכשאירע כך בסוף שבוע ב'. להראב"ד ישרף הבגד. ולהרמב"ם רק קורע מהבגד רק מקום המנוגע ושורפו:

ר' יהודה אומר יראה בתחלה:    משום דס"ל דמדנשתנה הו"ל כנגע חדש:

העומד בראשון:    ר"ל אם בסוף שבועת הסגר ראשון מצא הכהן שהנגע שבהבגד עמד בשיעורו כמו שהי' בתחלה. ולא פשה וגם לא כהה מראהו:

יכבס:    ר"ל סגי בשיכבס הבגד במקום הנגע וקצת מסביב לו. במים ובז' הסממנים [שנמנו בפ"ט דנדה מ"ו]. ואם יעבור הנגע בהכביסה. טהור מיד וכמפורש בקרא בסוף הפרשה. דכתיב והנגע אשר תכבם וסר הנגע. וכובס שנית וטהור. וכיבוס שני זה היינו טבילה. כמ"ש רש"י בחומש [וכך כתב נמי רב"א]. אולם כשלא עבר הנגע בהכביסה. אז חוזר ומסגירו. דמדכתיב בסוף הסגר ב' שכשעמד בעיניו ישרף. דייקינן הא בעמד בעינו בסוף הסגר א' סגי בכבוס והסגר שני:

העומד בשני ישרף:    כל הבגד:

הפושה בזה ובזה:    ר"ל בסוף הסגר א' או ב':

ישרף הכהה בתחלה:    דמיד כשהובא בתחלה לפני הכהן היה כגריס במראה ירקרק או אדמדם חזק. וקודם שהסגירו נתהפך למראה פסול בינוני. שכהה קצת נמוך מבתחלה. כגון מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום:

ר' ישמעאל אומר יכבס ויסגיר:    כאילו אירע כך בסוף שבוע א'. אבל בנתהפך בתחלה מיד למראה כשרה. לכ"ע טהור:

וחכ"א אינו זקוק לו:    ופוטרו וטהור לגמרי:

הכהה בראשון:    ר"ל אם בסוף שבוע א' של הסגר מצא שנתהפכה ממראה פסולה חזקה למראה פסול בינוני מאותו מין:

יכבס ויסגיר:    דאע"ג דאילו בא בתחלה במראה פסול בינוני. היה מטהרו לגמרי. אפ"ה כיון שהוסגר כבר במראה פסול חזקה. אינו נפטר במראה פסול בינוני אלא צריך סגירה שנית. שכשיחזור בסוף סגירה ב' למראה פסול חזק. ישרוף הבגד. וכשימצא בסוף הסגר הב' שנשאר עומד במראה הבינוני. אפילו יפשה טובלו וטהור [הר"ש]. וכן מוכח מקרא. דהרי בסוף סגירה א' לא כתיב והנה לא הפך הנגע את עינו. כדכתיב בסוף סגירה ב'. ש"מ דבסוף סגירה א'. אפילו הפך עינו. דהיינו שהוכהה מראה פסול חזק למראה פסול בינוני. נמי מסגירו שנית:

הכהה בשני:    שעמד בעינו בסוף הסגר א'. ובהסגר ב' הוכהה למראה פסול בינוני:

קורעו ושורף מה שקרע:    דמדלא הוכהה עד סוף סגירה ב' צריך לשרוף מקום הנגע:

וצריך מטלית:    ר"ל חייב לתפור מטלית על הנקב שנעשה בהבגד ע"י שקרע ממנו מקום הנגע. ומטלית ילפינן מדכתיב בתר סגירה ב' זו. ואם תראה עוד. משמעותו גם במקומה תחלה. והר"ז א"א רק בשיתפור במקומו מטלית. [מיהו נ"ל דרק מדרבנן חייב לתפור שם מטלית. דמהאי אם ליכא למילף חיובא. דאפילו אי הוה כתיב ואם יתפור שם מטלית. הרי כל אם שבתורה רשות חוץ מג'. אם מזבח אבנים. אם כסף תלוה. ואם תקריב מנחת בכורים [כרש"י שמות כ' פכ"א]. ואפילו תימא אין למדין מהכללות. אפילו כשנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']. עכ"פ האי אם דהכא ודאי רק כמלת וכאשר הוא. דוכי מחוייב שתראה בו עוד נגע. וא"כ חיוב הטלת מטלית מנ"ל. דהאי עוד מצריכינן דלצטרך גם לבסוף כגריס]:

חזר נגע לבגד:    לבגד דוקא. ולא על המטלית. רק על מקור אחר בהבגד. אחר שתפר עליו מטלית אחר הסגר הב':

מציל את המטלית:    אצ"ל דשורף הבגד. רק קמ"ל דמציל המטלית שתפר על הקרע:

חזר למטלית שורף את הבגד:    ולא נקט הכא דמציל המטלית. מדבאמת אינו ניצול לגמרי. דכשיש בו ג' על ג' אצבעות. דהיינו שיעור בגד. דאז ראוי להטמא בנגעים. מסגירו מחדש. ככל בגד שנולד בו נגע. וכשאין בו גע"ג אצבעות. הרי אינו שוה לכלום ולמה יצילו. אבל באמת א"צ לשרפו:

הטולה מן המוסגר:    נ"ל דר"ל מן המוסגר הנ"ל. דהיינו שלקח מטלית מבגד הנ"ל אחר הסגר ב'. ותפרו בבגד אחר שטהור לגמרי. אבל אי"ל דממוסגר ממש תוך ימי הסגר מיירי. ליתא דא"כ מה חזר נגע לבגד דקאמר. אכתי לא אפיקתי' עיילתי'. אלא דבאחר הסגר ב' מיירי. שקרע מקום המנוגע. ושפיר קאמר וחזר. מיהו ודאי גם בלקח תוך ימי הסגר מטלית מהבגד ובסוף ההסגר מצא שפשה ויוחלט הבגד. צריך ג"כ לשרוף המטלית. רק רבותא קמ"ל דאפילו בלקח המטלית מהבגד לאחר שנפטר מהסגר. אפילו הכי עדיין חיוב שרפתו תלוי' על כולו:

חזר נגע לבגד:    ר"ל להבגד שקרע ממנו מקום המנוגע. והא דלא פי' התנא בגד הראשון. וכדמפרש בסיפא. ה"ט משום דהכא ממילא שמעינן כן. מדקאמר חזר:

שורף את המטלית:    כדין הבגד עצמו שנטלו משם. משום דכבר היה זקוק לו להיות נידון כדינו להכי לא מהני מה שחתכו ממנו ביני ביני. וכ"ש דבנראה נגע בבגד הב'. הו"ל לגבי מטלית כאילו חזר בו הנגע. וטעון המטלית שרפה. מדמחובר למקום המנוגע [אבל הבגד הראשון הרי הוא כמו שהי']. רק רבותא קמ"ל דאפילו חזר נגע להבגד הראשון. והמטלית כבר הוסר ממנו ונתחבר לבגד טהור. אפ"ה לא נתבטל זקוקו של מטלית להבגד הראשון. ונידון כאלו עדיין מחובר בו. מיהו א"צ תנא לאשמעינן דין ב' הבגדים. דפשיטא דבגד הראשון שחזר בו הנגע ישרף. והבגד הב' טובלו. מדנגע בהמטלית הטמא וטהור. דהרי אין לו שום זיקוק עם הבגד הראשון שחזר בו הנגע:

חזר למטלית:    דמסגיר המטלית עם הבגד הב' שמחובר בו. כאלו הנגע בבגד הב'. וכשיטהר הבגד הב' בהסגר. שורף אח"כ המטלית. וקמ"ל בבבא זו דכשחזר נגע להמטלית. ארכבי' למטלית אחרי רכשי. דדיינינן להמטלית כאילו מחובר עדיין לבגד הראשון. וחייב לשרוף הבגד. ודיינינן נמי להמטלית כאילו הוא גוף א' עם הבגד הב' שחייב להסגירו עמו:

קייטא:    בגד לקיץ מלבד שהוא דק ומרווח. הוא ג"כ מיופה בציורים וקוין מצבעים שונים. טפי מבגד שלובשין בימות הגשמים [ועיין כתובות ס"ד ב']:

שיש בה פספסים:    כך רגילין לעשותו מנומר מצבעין הרבה. קוין קוין. כל קו ברוחב פס יד לארכו מצבע אחרת:

פושין מזה לזה:    מלבן ללבן. אף שהצבוע מפסוק. דלא דמי לנגעי אדם שכשמפסיק בהק או שאר דבר שאינו מטמא בנגעים בין אום לפסיון. לא מקרי פסיון. בגד שאני שאפילו פסיון רחוק מטמא [וכלקמן במשנה]. וכמו כן יש חומר בבגד יותר מבאדם. דבחזרה הנגע לאחר שעברה. מטמא רק בבגד ולא באדם. ופשוט שכשיפשה מלבן ללבן ויוחלט. צריך לשרוף גם הפספסין הצבועין. דלא דמי לאימרא הצבוע ארגמן שניצל [כמשנה י']. דהתם שאני דרביי' קרא. משא"כ הכא שהפספסין הצבועין הן גוף הבגד. ופשוט גם כן שפשיון זה שמלבן ללבן לא עדיף מאילו היה כולו לבן והיה בו פשיון רחוק. דשיעור הפסיון כגריס. וכמפורש בסיפא. ולפ"ז מדאין דין ב' הפספסין הלבנים כקרובים. פשוט ג"כ שאין ב' ח"ג שבזה ובזה מצטרפין:

והרי הוא פספס יחיד:    ר"ל ואם יש בהבגד הצבוע כולו רק פספס א' לבן. וכולו מנוגע למה יסגירנו:

אמר להן לא שמעתי:    כלומר לא שמעתי מרבותי דינו. ואף דמסתבר דצריך הסגר מדסתם קרא. אפ"ה לא ידעתי טעם בדבר למה יסגירו. א"נ ה"ק וודאי שמעתי מרבותי בזה שצריך הסגר. אבל לא שמעתי טעם בדבר. והוא לא היה אומר דבר בתורה אפילו רק טעם הדין כשלא שמעו מרבו [ועיין ספ"ט]:

אמר לו ר' יהודה בן בתירא:    אין זה ריב"ב שהיה הוא ואחיו ר' יהושע ב"ב נשיאים קודם הלל [כפסחים ס"ו א'] רק תלמיד ר"א היה. ולהכי בקש ממנו רשות להורות בו בפניו. ולפמ"ש לעיל דהדין כבר הוחרץ מר"א שצריך להסגירו. וא"כ לא היה תלמיד זה מורה הלכה לפני רבו. רק טעם הדין אמר ? אפילו הכי היה צריך ליטול רשות מרבו. כדי שלא יהא נראה כמתרברב לפני רבו שהיה נראה כאילו לא ידע הטעם:

אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן:    לתת טעם לדבריהן שאמרו להסגיר. או ר"ל לתת טעם לדבריהם שלא אמרו שלא להסגיר בכה"ג:

אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים:    שמצאתי טעם עמוק הצפון שבדבריהם. [ונ"ל דאע"ג דוודאי מדאורייתא צריך הסגר אפ"ה קרא לה מדבריהן מדאינו מפורש בתורה כך. וכך כ' רכ"מ ריש הלכות אישות דכל דבר שאינו מפורש בתורה קרי לה הרמב"ם ד"ס. ונ"ל ראי' לזה מדאמרינן [זבחים ע"ט א'] אמרו רבנן בטעמא. והוא מדאורייתא וכמ"ש תוס' שם]:

הפשיון הסמוך:    להאום:

הרחוק:    שרחוק מהאום אפילו הרבה. [כך פי' רתוי"ט ע"ד הר"ש והר"ב. ול"מ היה נ"ל איפכא. דהרי הא שיהי' גם פשיון רחוק מטמא. כבר שמעינן לה מקייט' לעיל. ורק מה דאצריך הך בבא לאשמועינן. היינו שפשיון רחוק צריך כגריס. א"כ איפכא הול"ל אפילו אינו רחוק הרבה. ורק כשערה מפסיק ביניהן צריך כגריס]. ודוקא בשהאום והפשיון הם יחד בעבר א' מהבגד. אבל כשהן מעבר לעבר שכנגדו. אפילו אם הפשיון הוא סמוך להאום לא מיקרי פשיון רק בעורות:

כגריס והחוזר:    אם אחר שכהה הנגע בסוף הסגר ב'. וקרע מקום הנגע מהבגד. וטבל הבגד כדינו [דהיינו כיבוס שכתבה בו תורה] חזרה אח"כ הנגע להבגד. והא דלא כללם תנא יחד. והכי הול"ל הרחוק והחוזר כגריס. ה"ט כדי שלא תטעה לומר דחדא קאמר. דדוקא כשחוזר והוא רחוק צריך כגריס. הא בחזר במקומו סגי בפחות קמ"ל:

השתי והערב:    של צמר או של פשתן [רמב"ם פי"ג מצרעת ה"ח וכן פירש"י שבת כ"ז ב']:

מיטמאים בנגעים מיד:    ר"ל מיד כשנטוו. אף שלא נתלבנו עדיין מחשב נגמר מלאכתן. ומקט"ו נגעים. ומשערין הגריס בחוטין המונחין יחד. ואף שהן גופין נפרדין וגם אינן דחוקים זב"ז [וכסמ"ט]. ואל תתמה דהרי אשכחן דכוותה לעיל [פ"ח מ"י] בנגעי אדם [ועיימש"ש בבועז סי' י']. וע"ע בפרקין לקמן סי' ע"ג:

רבי יהודה אומר השתי משישלק:    דרגילין היו לבשל השתי של צמר. כדי שיתלבן יפה. מדהוא הנראה בחוץ ע"ג הערב שטווין בין חוטי פשתן בפנים. וס"ל דרק אחר שנתלבן ע"י הבשול נחשב נגמר מלאכתו [ובש"ס שבת כ"ז ב' גרסינן עד שישלה. ר"ל עד שישלה וימשוך אותו מהיורה שנשלק שם]:

והערב מיד:    דהערב מדבאין בין חוטי השתי שמונחין דחוקים יחד על הערב. הרי מכסין אותו בב' צדדין. וכדאמרן. ומדאינו נראה אין מקפידין כ"כ על ליבונו:

והאונין של פשתן:    פשתן דדייק ונפיץ ולא נטוה [רש"י שבת כ"ו ס"א א' ודכ"ז ב.']. ולפ"ז גם האי מילתא דר"י היא. ובתרתי פליג את"ק. דלת"ק בין צמר ובין פשתן רק ש"ו שבהן מקט"ו. ושניהן א"צ לבון כלל. ולר"י בצמר מחלקינן בין הנראה לדערב שאינו נראה. ובפשתן לא מחלקינן בין שתי לערב. משום דרק בצמר מונחים חוטי השתי דחוקים יחד על הערב ויכסוהו. לכן אין מקפידין על ליבון הערב. אבל בפשתן כמעט חוטי השתי והערב דומין בעבין. ואינן ניכרין רק לגרדי האומן דמתוך שעוסק בהן תדיר והן מלאכתו בקי הוא להכירן יפה [כע"ז י"ז ב']. ומדגם חוטין שלהם וגם הבגד שנארג מהן שניהן דקין. לפיכך חוטי השוה"ע שניהן נראין בהדבר הנארג. ומשום הכי מקפידין ללבן שניהם יפה. ומשום כך מלבנין הפשתן גם קודם טווי'. ועוד נ"ל דמשום שהפשתן בטבעו אינו לבן כל כך כצמר. והלכך לא סגי ליה כצמר שיבשלוהו ושיצא ממנו הלכלוך בהבישול. וגם מה"ט סגי להצמר שיבשלוהו אחר שנטווה. אבל פשתן שאינו לבן בטבע. לפיכך נותנין האונין בהבל חם של תנור שיתלבנו עי"ז. וכדי שיתלבן גם פנימיות החוט יפה. לפיכך מלבנין הפשתן קודם טווי'. [ונ"ל דר"י יליף דצמר ופשתן גם קודם טווי'. אם רק נגמר מלאכתן מקט"ו נגעים מדכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתן או לצמר. והאי לפשתן או לצמר ל"ל. והרי הוה סגי למכתב או בשתיין או בערבן. וכמו כן כתוב בתר הכי בהשרפה ושרף או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים. דג"כ מלוח צמר ופשתים מיותר. אלא אתא לאשמועינן דגם צו"פ שאינו שתי או ערב. דהיינו אף שלא נטווה עדיין. אפ"ה כל שנגמר מלאכתו מקט"ו נגעים. ולפיכך רק אונין שכבר נתלבנו. מקט"ו נגעים. וכן פירש"י לעיל [שבת י"ז ב'] וכפי הנראה מתוס' שם מודו לרש"י דאונין היינו פשתן שלא נטווה עדיין ע"ש. אבל גזי צמר מדאין מלבנין אותן עד אחר טווי'. לפיכך לא נגמ"ל אמקט"ו עד שיהי' נטווה זה לשתי וזה לערב. כל זה כתבנו ע"ד רש"י דפשתן גם קודם שנטווה היינו אונין דמתניתין ומקט"ו לר"י. אבל תוס' [שבת כ"ז ב' ד"ה אונין ובסוכה י"ב ב'] הרבו להקשות ע"ז האיך יעלה על דעת שום תנא שיהא פשתן סרוק קודם שנטווה מקט"ו נגעים מכדי רק שו"ע כתיב. ולפיכך פירשו דאונין היינו חוטי פשתן שנטוו בין של שתי בין של ערב. ושו"ע דנקט ברישא. היינו רק בצמר. דניכר בהן איזהו שתי ואיזהו ערב. אבל חוטי פשתן שאין ניכר בהן איזהו שתי ואיזהו ערב. שניהן נקראין אונין. וכתבו עוד שגם בערוך פי' כן. ואני חפשתי ולא מצאתי בהערוך שורש אונין. ואם כוונת רבעתוס' למלת אניצו שהביא הערוך שכפי הנראה מדברי רש"י [סוכה י"ב ב'] אניצי ואונין היא היא. אבל הרי גם בשורש אניצי כתב הערוך דאניצי היינו פשתן דדייק ונפיץ ועומד לטווי'. הרי שכתב להיפך מרבעתרס'. אולם מה שכתבו דשו"ע שהזכיר ר"י ברישא היינו רק בשל צמר, הרי לפי שכתבנו לעיל גם רש"י צ"ל כן. דגם רש"י מודה דבפשתן אינו ניכר בין שתי לערב וכמש"ל. ולפיכך ילבנו כל הפשתן הסרוק שממנו יעשו השתי והערב. ומ"ש רש"י [נדרים נ"ה ב'] דאניצי היינו דדייק ולא נפיץ. כמדומה שט"ס היא. אלא כצ"ל דדייק ונפיץ. וכמ"ש רש"י בעצמו סוכה הנ"ל. אמנם מ"ש הר"ב דשו"ע דת"ק היינו רק בצמר. כפי הנראה מפירושו זה ס"ל להר"ב דאונין דסיפא נמי דברי הכל היא. ואין כן שום דעת מרבותינו כך. וכמו שביררנו לעיל. וגם הרמב"ם בפירושו ובחיבורו. וגם הר"ש והרא"ש כאן. וגם רש"י ותוס' בסוגיא דשבת הנ"ל כולם פה א' דשתי וערב דת"ק היינו בין בצמר ובין בפשתן]:

כמה יהא בפקעת:    הוא חוט א' שכרוך יחד בכדור קנויעל בל"א:

כדי לארוג ממנה שלש על שלש:    משערין בגדלו כגודל כדור שכרוכין בו חוט שתי וגם חוט ערב כפי הצריך מהן לארוג בגד של גע"ג אצבעות. ואם הכדור גדול כל כך. אז מצטרף גריס הנגע שבכל החוטין המונחים יחד ונראין בשטח החיצון של הכדור:

אפי' כולה שתי אפי' כולה ערב:    ר"ל אע"ג שאילו הכדור משתי לבד והיה אורג משתי לבד גע"ג אצבעות לא היה לריך שיהיה הכדור גדול כל כך. ואם הכדור כולו של ערב. הרי אילו היה אורג מערב הזה געגא"צ היה צריך שיהיה הכדור גדול הרבה מזה. אפ"ה בין כך ובין כך אין משערין רק בפקעת שחציו שתי וחציו ערב כפי הצריך מהם לאריגת געגא"צ:

היתה פסיקות:    שכל הפקעת כרוך יחד רק מחוטים קצרים. ואינן קשורים יחד. אבל כשהן כולן קשורים יחד. ודאי הו"ל כולן חיבור ונחשבין כחוט א'. ורק באינן קשורים יחד. אז אפילו יש בחוט הפקעת שיעור כפי הראוי לארוג געגא"צ ולא נפסק רק במקום א' אין הפקעת מטמא בנגעים:

ר' יהודה אומר אפי' פסיקה אחת:    ס"ל דבנפסק החוט אפילו רק במקום א'. ואפילו חזר וקשרו. אמ"ט בנגעים:

המעלה מן הפקעת לחברתה:    שהתחיל לכרוך חוט של פקעת א' לפקעת אחרת נמצא שב' הפקועות מחוברין יחד ע"י החוט שבאמצע שמחברן:

מן הסליל:    סליל הוא קנה דק שבראשו א' מחובר בו קנה אחרת ממזרח למערב. ובראשו השני מחובר בו שוב קנה אחרת מצפון לדרום. ונקרא בלשון המשנה גם בשם דיוסטר [ככלים פ"כ מ"ג] והוא נוטריקון דיו סטר. ר"ל שיש בו ב' צדדים מתנגדיים. בב' קצות הקנה האמצעי לרחבו. ועליהן כורכין המטווה:

מן הכובד עליונה לכובד התחתונה:    הן ב' קורות עגולות שקבועין לרוחב כסא האריגה. ובקורה העליון כרוכים חוטי השתי העומדין לארוג. והן מחוברין למה שנארג כבר מהחוטי שתי הנ"ל. שכרוך על כובד התחתון [ועיין בקופת רוכלין צד כ"ה] ומפרש הכא האיך יהיה הדין אם נראה נגע במה שכרוך על א' מהן. מה יהיה דינו של השני שמחובר לו:

וכן שני דפי חלוק:    הן ב' חתיכות בגד שמובדלין לגמרי. אלא שכשירצו ללבשן. עונבין אותן יחד ממעל למקום הכתפות. כדי שיתכסו בהן האדם. בא' לפניו. ובהשני לאחריו. ומדהן מחולקי' מהדדי נקרא בשם חלק. א"נ מיירי הכא בשעדיין לא נתקנו כראוי לעונבן יחד בראשן וכדאמרן. אלא מיירי בשעדיין הן בהתואר שהובא מבית האורג. שאורג ב' הדפין יחד. ורק משום שהקונה אותן יקדיר נקב באמצע. כדי להכניס שם ראשו. להכי כדי שלא להפסיד הבגד ע"י הנקב הזה שיעשה הקונה. להכי אין האורו משליך הערב באמצע ב' הדפין במקום הנקב שיעשה הקונה ונמצא ב' הדפין מחוברין שם יחד רק בחוטי השתי. והקונה אותן יחתוך הדפין זמ"ז. ויעשה לו כתפין מזה ומזה:

שנראה נגע באחד מהן:    בא' מב' החלקים בשעה שהן מחוברין יחד והרי עתיד להפרידן זמ"ז. דאילו בתפורים יחד אפילו כולן מטלניות פחותים מגע"ג מצטרפין [כרמב"ם פי"ב מצרעת הי"ב]:

בנפש המסכת:    מסכת הוא אריג של שו"ע יחד [כשופטים ט"ז פ"ג]. והיינו שלאחר שהשליך חוט הערב בין חוטי השתי. וכבר הכה עליו האורג בכלי הנקרא בלשון משנה בשם קירוס [וע"ש בס"ד שבת פי"ג מ"ב] ושעל ידי הכאה זו נדחק חוט הערב שהושלך אל מה שנארג כבר ומתיישב במקומו יפה. אבל כל שעדיין לא הכו עליו עדיין בהקירוס ליישבו יפה אז נקרא חוט הערב נפש המסכת מדעומד בפנים כנפש בהגוף. ונותן חיזוק להאריג כנפש בהגוף:

ובשתי העומד:    הן חוטי שתי העומדים לארוג. בין אותן חוטי שתי המתוחין בכסא האורג בין כובד עליון לתחתון. שהן מונחים רצופין זה אצל זה. ובין אותן חוטי השתי שכרוכין על כובד העליון. שהן אינן מונחים מסודרים רצופים כראוי. אפילו הכי הנגע שבכל פני החוטים הסמוכים מצטרף:

הרי אלו מיטמאין בנגעים מיד:    ר"ל מיד אף קודם שהתחיל לארוג כלל. אפ"ה מצטרף הנגע שבכל פני החוטים הסמוכים יחד. ונ"ל דבנפש המסכת קמ"ל דאע"ג דאין חוט הערב מונח עדיין במקומו הראוי לו אפ"ה מצטרף נגע כגריס שעליו ושעל השתי יחד. ובחוטי שתי העומד קמ"ל דאע"ג דאין החוטין מתוחין רצופין זא"ז. רק כרוכים על כובד העליון הילך והילך. אפ"ה כל שהחוטים השתא סמוכים הרי נגע שעליהן מצטרף לכגריס:

ר"ש אומר השתי אם היה רצוף:    דס"ל דדוקא אותן חוטי שתי שמתוחין בין כובד עליון לתחתון. ששם מונחים רצופים זא"צ כפי הראוי לארגן יחד מצטרף נגע שעליהן. אבל אותן חוטי שתי שכרוכין עדיין על כובד העליון. שאינן מונחין יחד כפי הראוי לסמיכתן באריג אלא מונחין מבולבלין. אין מצטרף נגע שעליהן. ונ"ל דפקעת וסליל דלעיל. דמשמע דהא דנגע שבחוטי פקעת וסליל עצמו מצטרף. היינו דלא כר"ש:

נראה:    הנגע:

בשתי העומד:    העומדים לארוג. והן החוטין הכרוכים על כובד העליון ומתוחין ממנו לכובד התחתון. ומחוברים להבגד שכבר נארג וכרוך סביב לכובד התחתון. וא"ת הרי כבר תני הכא לעיל דמכובד עליון לתחתון חינו חיבור והרי ה"נ השתי העומד הוא בכובד העליון והארוג הוא בכובד התחתון. ול"ל למכפל ולמתני. ואת"ל דאי מהתם סד"א דוקא בעתיד לקצצן אינן חיבור להכי נקט הכא שתי העומד. דהיינו שעומד לארגו יחד עם הבגד שבכובד התחתון שכבר נארג. ליתא דהרי הר"ש כ' דמתוספתא מוכח דמשנתנו מיירי רק בעתיד לקוץ השתי העומד מהאריג. וכן מוכח לפע"ד גם ממשנתנו גופה. דאי בעתיד לארוג השתי להבגד. א"כ מי גרע הא מבגד ונימין בסיפא. שהנימין אינן שייכים כ"כ להבגד. אפ"ה כשנגע בהבגד ישרף הנימין. מכ"ש שכשהנגע בהאריג שישרף השתי המחובר בו וצריך לו. אע"כ דהכא בעתיד לקצצו מיירי. ועוד דקאמר היינו שעומד ומתוח עדיין בכסא האריגה להאריג. אלא נ"ל דכובד עליון ותחתון דלעיל. כולו בשתי שלא נארג מיירי. והיינו שכשירצה האורג למתוח חוטי השתי בכסא האריגה. כורכם יחד בכובד העליון ומחבר קצוות החוטין הללו סביב לכובד התחתון. ועל החוטין הללו שכרוכין סביב לכובד התחתון. קאמר תנא לעיל דאינן חיבור להשתי שבכובד עליון והיינו משום דהשתי שבכובד התחתון אינו עתיד לארגו כלל. ורק כדי לחזק חוטי השתי בכובד התתתון כרכן שם סביבו. א"נ הכא קמ"ל דאפילו השתי והאריג שניהן על כובד א' אפ"ה אמ"צ:

נראה בסדין שורף את הנימין:    הן חוטין שעושין בקצוות הטלית לנוי. פראניען בל"א. מיהו אינן חיבור רק עד שיעור ארכן המפורש [כלים פכ"ט מ"א]:

נראה בנימין הסדין טהור:    דבגד אינו טפל להנימין:

חלוק שנראה בו נגע מציל את האומריות:    הן שפתות הבגד שעושין אותן מחוטי' עבין לנוי או שלא יקרע. ובהנך גזירת הכתוב הוא שא"צ לשרפו. מיהו מדקתני סתמא משמע אף שהאימרא לבנה אפ"ה ניצל. והא דמסיים תנא ואפילו הן ארגמן. אורחא דמילתא נקט [כך כ' רכ"מ פי"ג מטו"צ ה"י]. ונ"ל דהא דקאמר אפילו ארגמן. לאו למימרא דכ"ש לבן. דאדרבה מדהוא ארגמן הו"ל צבוע. ואין טומאת נגעים חלה עליו. ואי לגבי שאר לבעים קאמר אפילו קשה דאדרבה ארגמן דחשיב טפי משאר צבעים [ככלים פכ"א מ"א ופכ"ט מ"ד] מסתבר גבי' טפי דלא בטיל לגבי בגד המנוגע. אלא משום שכשהאימרא הוא משאר צבעים רגילין לחתכו מהבגד כדי ליפות הבגד עי"ז [כמשנה סוף ב"ק]. להכי שפיר קאמר מלת אפילו ארגמן. דאף בארגמן שמפני יקרותו מאד גם בשפת הבגד לא יחתכו ממנו אלא יניחו בו לקישוט. ולהכי סד"א דבטל לגבי בגד וישרפנו עמו. קמ"ל. א"נ נקט אפילו ארגמן. אע"ג דרגילין לעשותו מצמר שמטמא בנגעים. ומכ"ש משי וקנבוס. וכן משמע בת"כ שהביא הר"ש. להך רבותא נקט ארגמן:

כל הראוי ליטמא טמא מת:    ר"ל כל כלי צמר ופשתן ועור שראוי לקט"ו ממת ושרץ וכדומה. וכגון שהוא געגא"צ:

אע"פ שאינו ראוי ליטמא מדרס:    אע"ג שאינו ראוי לקט"ו מדרס. כגון שאינו גע"ג טפחים [ככלים פכ"ז מ"ב. וע"ש]. או באומרים להיושב עליו עמוד ונעשה מלאכתנו כהנך דמני לקמן במתניתין. והך כל דנקט תנא. רק אשיעורא ותמונת הכלי קאי. וכדמסיק. אבל במיני לא אפשר דמיירי תנא. דהרי צמר גמלים ומשי וקנבוס וכדומה מטמאו בכל הטומאות ואפ"ה אמ"ט בנגעים. ואפ"ה נקט כל סתמא. משום דאצמר ופשתן דתני לעיל מינה קאי:

כגון קלע:    הוא כעין וילון גדול שפורסין ומחזקין התורן שבספינה כדי להוליך על ידו הספינה כשינשב הרוח לתוך הוילון. וזה הוילון מקט"ו מת ולא מדרס [כתוספתא ב"מ דכלים פ"ו]. ואע"ג דכל ספינה אינו מקט"ו [כשבת פ"ט מ"ב]. והרי קיי"ל כל המחובר לטהור עהור [ככלים פי"ב מ"ב]. י"ל דהיינו רק בלא חזי הדבר הנתחבר לתשמיש לבד. אבל קלע של ספינה לא עדיף מסדין שמחובר לפתח הבית. והרי גם הבית אמקט"ו וכל העשוי לחברו בקרקע אפילו קודם שחברו אמקט"ו [ככלים פי"א מ"ב]. ואפ"ה מקט"ו הסדין משום שהשמש מתחמם בו [כביצה די"ד ב'] ה"נ הספנים מתחממין בהוילון:

של ספינה ווילון:    מסך של פתח. ומיירי אחר שקשר בו לולאות [ככלים פ"כ מ"י ופכ"ד מי"ג]. ונ"ל דקמ"ל הנך תרתי. דאע"ג שע"י שעשה המסך לספינה או לפתח פרח מהן טומאה דלשעבר [ככלים פכ"ז מ"ט ובתוספתא הנ"ל]. אפ"ה מדמקבל עכ"פ טומאת מת דלהבא יש בו טומאת נגעים [ומתורץ בזה קו' רתוי"ט]:

ושביס של סבכה:    שלייער בל"א שקשור בסבכה היא הויבע בל"א. והצעיף משולשל על פני האשה. והא דלא נקט תנא סבכה גופה. ה"ט מדיש בה חילוק בין של ילדה לזקנה ושל זונה [ככלים פכ"ד מט"ז] ולא רצה תנא להאריך. אבל קמ"ל שביס בין של ילדה בין של זקנה דמקפדת לבלי לישב עליו. או משום שמתגנה כשיראה השביס על פני' מקומט. או שכשישב אדם עליו ויתקמט לא תוכל להציץ מתחתיו יפה לחוץ. להכי אמקט"ו מדרס רק טומאת מת:

ומטפחות של ספרים:    לכרכן בהן ומיירי בשאינן מצויירים [ככלים פכ"ח]:

וגלגלון:    חגורה:

ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס:    ר"ל שיש בהחגורה או בהרצועה רוחב כגריס. ואע"ג דא"כ אין בהן השיעור לקט"ו [ככלים פכ"ו מ"ט ופכ"ז מ"ב]. אפ"ה ביש בהן צורת כלי מקט"ו [כהר"ש כלים פכ"ד מי"ב ורמב"ם מכלים פכ"ז הי"ג]. ואע"ג דא"א לפשות ברוחב מצי פשה באורך. או גם מאחוריו מדהוא עור [עיין לעיל מ"ז ולקמן סי' ע"ד]:

הרי אלו מיטמאין בנגעים:    אף שכולן מקבלין רק שאר טומאות ולא טומאת מדרס. יש מדאין בהן כשיעור למדרס. ויש מדאומרים להיושב עמוד ונעשה מלאכתנו. ותנא ושייר בגד שאינו גע"ג טפחים או כל בגד או עור שאינו עשוי לישיבה. דשייך גבי' לומר עמוד ונמ"ל. או אינך דחשיב בכלים [פכ"ה]. שכולן מטמאין רק בשאר טומאות ולא טומאת מדרס:

סגוס:    פליש בל"א והוא בגד צמר עב מאד. ושערותיו בולטות על כל פניו. ונקרא ג"כ קאלמוק בל"א:

ר"א בן יעקב אומר עד שיראה באריג:    ר"ל שיראה גם בחוטי האריג שתחת השערות הבולטות:

ובמוכין:    הן השערות הבולטות הנ"ל. דצריך שיהיה הנגע בשניהן יחד. והיינו קרחתו וגבחתו האמור בתורה. דקרחתו הוא גוף האריג. שכשיתישן הבגד וינשרו שערותיו הבולטות. ישאר גוף האריג שתחתיו קרוח. וגבחתו היינו גבהותו [בהתחלפות ה' בח']. ור"ל השערות הגבוהות שבולטות על פני הבגד [ואונקלוס תרגם בשחקותי' וחדתותי' היינו שיהא מקט"ו נגעים כשיתישן ויקרחו השערות שעל פניו. וגבחתי' היינו כשהבגד חדש. ופני הבגד נראין גבוהין עדיין מהשערות שעל פניו]:

החמת:    נוד עור שלויכע בל"א:

והתורמל:    כיס עור של רועה והוא גדול כדי להניח בתוכו מזונו וכל כליו הצריכים לו כל היום בשבתו בשדה לרעות צאנו:

נראין כדרכן:    ר"ל הכהן בודק נגע שבזה או בזה. כדרכו של הכלי. ר"ל כפי שרגיל הכים להיות ששנציו מונחין סמוכין ותכופין זל"ז יחד. דכשהנגע בין השנצין הו"ל ביהס"ת. ואין מטמא שם נגע [רמב"ם ורא"ש]. וג"ל דמיירי דשנצי הכיסין אינן נפתחי' לעולם. דאל"כ היכי ס"ד דמשום דכשהכיס סגור עומדין השנצין תכופין יחשב הנגע שבין השנצין כביהס"ת לענין קבלת טומאת נגע. הרי כל שעה פותחו וסוגרו והיכי ס"ד דנימא בכה"ג בהס"ת [ועיין כלים פכ"ו מ"א וב'. ובמכילתין פ"ב מ"ד]. ול"מ הי' נ"ל דלחומרא קאמר דנראין כדרכן דאם הנגע כגריס ממעל להשנצין מצטרף לכגרים משנץ לשנץ. דלא גרע מחוטי שתי כשמונחין יחד [כלעיל סי' ע']. והרי גם באדם ס"ל להר"ש דנגע שבב' אצבעות סמוכות מצטרף לכגריס [כפ"ח מ"ו]:

ופושה מתוכו לאחוריו ומאחוריו לתוכו:    דאם הנגע בעבר הא' ופשה בעבר השני טמא. ודוקא בעור אבל בבגד לא מחשב פשיון:

בגד המוסגר:    משכח"ל דכהה בראשון שנתערב בכמה בגדים שכולן כהה בהן נגע בתחלה דאז אין זקוק לה [וכמ"ה]. ובמוחלט נמי משכח"ל שיתערב בלי שיכירנו. כגון שחזר נגע להמטלית שלקח מהעומד בעינו. דאז שורף הבגד [כמ"ו]. ונתערב אותו בגד המוטלה על בגדים טהורים מוטלים. א"ג מיירי שצבע כולן. ועי"ז לא ניכר הנגע או דצבע כולן ולא עברה הנגע מהבגד המנוגע ע"י שנצבע. אבל בבגדים האחרים שנתערב זה בהן. ג"כ נולד בהן נגעים הנכרים גם השתא. ואפ"ה טהורים. מדנולדו בהבגד אחר שנצבעו [וכמ"ג]. א"נ דמיירי שאחר שקרע הנגע מהבגד בסוף שבוע השני [וכמ"ה]. נתערב בבגדים אחרים שנקובים כמוה:

כולן טהורים:    דהרי בכל א' מזה התערובות ליכא רק ספק טומאה. וכיון דבגד מוסגר הוא לא הוחזק עדיין לטומאה. ובכה"ג כל ספקו טהור בנגעי אדם [כלעיל פ"ה מ"ז]. וה"ה בנגעי בגדים. דהרי הוקשו כל הנגעים זל"ז [כרמב"ם ספי"ג מטו"צ הי"ד. וא"ת א"כ למה נקט שנתערב באחרים דהיינו ספק ורוב. הרי אפילו נתערב חד בחד נמי לשתרי מה"ת. י"ל דאין ה"נ. אלא דאז היה אסור ללבשן ביחד דוודאי א' מהן טמא. אבל כשיש רוב חשבינן להמיעוט כליתא. וגם משום סיפא בעי למנקט אחרי' דבמוחלט אפילו ברוב לא בטיל]:

קצצו:    קצצו ר"ל שקצץ כל הבגד המוסגר למטלניות שכל א' מהן פחות מגעגא"צ שאמקט"ו [כסוכה דט"ז]. ואפילו נשארו המטלניות מעורות יחד נתבטל מהן הטומאה שהיה בהן מקודם [כזבחים דצ"ד סוף ע"ב]:

ועשאו מוכין:    ועשאו מוכין היינו שקצץ כל הבגד עד שנעשה כצמר. ונקט קצצו לרבותא דמוסגר דאפ"ה טהור. ונקט עשאו מוכין לרבותא דמוחלט. דאע"ג דנתבטל לגמרי ממש לאפר. אפ"ה הוא בטומאתו:

טהור ומותר בהנייתו:    נ"ל דקמ"ל מדסד"א דדוקא לענין טומאה מקילינן בהבגד מדלא הוחזק עדיין בטומאה. אבל לענין איסור הנאה כיון דאסורה היא והרי גם כשהי' עדיין מוסגר היה אסור גם כן בהנאה. להכי מדהיא אסורה ניזל בה לחומרא קמ"ל:

והמוחלט שנתערב באחרים כולם טמאין:    וא"ת ולבטל ברובא. דהרי גם לענין טומאה שייך ביטול ברוב. וכדאמרינן [נדה כ"ז ב'] משום ביטול ברוב נגעו בה. וכ"כ אמרינן [מנחות כ"ג א'] נבלה בטלה בשחוטה. וכן אמרינן בתוספתא [פ"ה דטהרות] דקחשיב התם כמה מיני טומאה שבטלין ברוב. וכן אשכחן טומאה בטלה ברוב בש"ס [זבחים ע"ט ב']. ואת"ל מדאמרינן בש"ס [בכורות כ"ג א'] דרק לענין מגע בטלה טומאה ברוב. אבל לענין משא. דהיינו כשנשא כל התערובות. בכה"ג לא שייך ביטול. דהרי עכ"פ נשא הטומאה בכלל התערובות וודאי וא"כ י"ל דה"נ הא דקאמר טמאים. היינו שנטמא במשא כשנשא כל הבגדים שנערבו. זהו דוחק. דוודאי מלת טמאים משמע כל טומאת בגדים מנוגעים. גם אי"ל דלהכי לא בטל הבגד המנוגע מדהוא דבר חשוב. וכגוונא דא תירצו רבעתוס' [מעילה כ"א ב' ד"ה פרוטה] דלהכי מטבע לא בטלה מדחשיבא. ליתא דהרי בגד שצבעו בקליפי ערלה בטלה [כרפ"ג דערלה] אלמא דבגד לא הוה דבר חשוב. ואי"ל התם אין הצבע דבר חשוב. דאע"ג דגם חזותא לא בטיל [כי"ד ק"ב ס"א וא"ח קי"ג ס"ג]. היינו לאו משום חשיבות רק משום שכל שניכר האיסור לא בטיל [י"ד סצ"ח ס"ד]. וכל שנתערב בבגדים צבועים כמותו לא ניכר האיסור. ואע"ג דהבגד דבר חשוב. הרי הבגד לא נאסר מצ"ע. ולפיכך לא גרע בגד מחתיכה הראוייה להתכבד שכשנאסרה רק מצד בלוע בטלה [כי"ד ק"א ס"ב]. אבל הכא הבגד אסור מצ"ע והוא דבר חשוב ולא בטל. ליתא דהרי בסיפא בקצצה ועשאה מוכין דוודאי אזלא לה חשיבותא ואפ"ה לא בטל. אמנם י"ל דצרעת שאני דהתורה אמרה גבי' ממארת היא תן בה מארה [כמ"ש הר"ש בשם ת"כ]. והיינו דלהוי כע"ג דלא בטלה ברוב. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מן החרם. ולפ"ז גם אבן מבית מנוגע שנתערב באבנים אחרים אינו בטל מה"ט. עוד יש ליישב קושיא זו ע"פ מ"ש בס"ד במס' טהרות פ"ב [סי' י"ב] וע"ש. מיהו בכל גוונא רק מדרבנן אינה בטלה ברוב דמדאורייתא כל האיסורים שבעולם ואפילו ע"ג בטלה ברוב [כפר"ח לי"ד סי' ק' סק"ג]:

ואסור בהנייתו:    דאע"ג שקצצו לא אמרינן דנתבטל ממנו שם בגד טמא. אלא גם מוכין שלו טמא ויש בו מצות שרפה. וגם חמיר משאר נשרפים שאפרן מותר בהנאה [ועתוס' ערכין ד"כ ע"ב]. אבל בגד מנוגע שנשרף אפרו אסור בהנאה. וכ"כ אמרינן בתוספתא דמכילתין [פ"ז] דעצים ואבנים מבית מנוגע ששרפן מטמאין בביאה. ונ"ל דכולהו טעמא מדכתיבא גבה ממארת וכמש"ל. ובזה יתורץ קושית רתוי"ט להר"ש והר"ב שכתבו דמשום הכי טמא ואסור בהנאה. דהא שרפה בעי. ר"ל דלא תימא כיון שקצצו למוכין נתבטל שם בגד מנוגע מעל המוכין. על זה כתבו דהרי שרפה בעי. כלומר הרי התורה אמרה שישרוף הבגד. ולא אמרה שיקרענה ויבטלו משם בגד. אלמא אף שיקרענו. עדיין שם בגד עליו. ולפיכך עדיין טומאתו עליו ואסור בהנאה [ועיין מ"ש בזה בס"ד פי"ג סי' י"ט]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]