תוספות יום טוב על זבחים ט
<< · תוספות יום טוב · על זבחים · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. דמוקדה לאהדורי פקעין הוא דאתא [כשרים שפקעו דמוקדה משמע מוקד שהיה לו כבר] ור"י נפקא ליה מאשר תאכל האש [דקרא יתירא הוא] ור"ג איבעי ליה לעיכולי עולה אתה מחזיר. ואי אתה מחזיר עיכולי קטור'. ור"י לאו ממילא ש"מ דעכולי עולה מהדרינן. [גמרא]. [*ופירש פקעים תמצא במ"ו]:
שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח. ור"י טעמא קאמר דהא דראוי על מוקדה לא ירד. משום קדושת מזבח הוא. ור"ג מזבח אחרינא כתיב [כל הנוגע במזבח יקדש] ואידך חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר [לפני פסולה כגון לן וטמא ויצא] [ונ"ל להגיהוחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר פירש נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו] ור"ג כיון דפסולי נינהו ורבינהו רחמנא ל"ש ה"ל שעת הכושר. ל"ש לא היתה לו שה"כ. [*והא דבקרא כתיב הוא. הר"ב נקט היא היינו דדייק הקרי שהוא היא. ומ"ש הר"ב היא משמע בהווייתה תהא. וכן פירש"י וכתבו התוספות דקשה דלקמן [דרשינן] היא מיעוטא ולא רבויא [כמ"ש במשנה דלקמן בד"ה רי"א כו'] אלא תנא אזאת תורת העולה סמיך. עכ"ל]:
הנסכים כשרים והזבח פסול. א"א [להיות] לנסכים כשרים גמורין כיון שהזבח פסול. אלא כלומר כשרים מפסול עצמן. תוספות:
והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ושקבלו פסולים כו' והנתנין למטה שנתנן למעלה כו'. כדמיתנייא בברייתא. ואע"ג דתני אלו. תני ושייר. ושמא משום דמהני דהכא שמעינן דכ"ש הנהו. תוס':
שקבלו פסולין וזרקו את דמו תחלת עבודה שבדם וסופה נקט. ולא איצטריך למינקט הלך. וע' בפירש הר"ב בריש מסכת מעילה:
ר"י אומר שנשחטה בלילה כו'. ל' הר"ב דכתיב זאת תורת העולה היא העולה זאת היא העולה הרי כאן ג' מיעוטין. ל' רש"י זאת מיעוטא והיא מיעוטא. וה"א דהעולה מיעוט דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה. ע"כ. ומייתי הר"ב העולה תניין כדכתבו התוספות משום דהעולה קמא איצטריך לכדדרש בפרק תמיד נשחט [נ"ח ע"ב]. שלא יהיה קרבן קרב קודם לעולה של שחרית. שנאמר העולה עולה ראשונה. וכתבו הר"ב במ"ד פ"ד דמנחות. ועמ"ש שם:
אם עלתה תרד. כתב הר"ב והלכה כר"י. ועמ"ש בפ"ז מ"ה ועיין ברפ"ק דמעילה:
כל שפסולו בקדש. פירש"י משבאת לעזרה נפסלה. והתוספות פירשו שאירע פסול לאחר שחיטה ונתקדש בקדושת כלי משום דרובע ונרבע בעזרה מאי איכא למימר:
לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו. דלהכי אתי זאת למעוטי כדתניא בגמרא:
הרובע והנרבע כו'. מפורשים ברפ"ו דתמורה. ויש לדקדק. דבשתיהן תנן לקמן פי"ד משנה ב' דלא תנן שהמית את האדם כדתנן בר"פ דלעיל ועיין מ"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות:
והטרפה. עיין מ"ש במשנה ד' פי"ב:
ר"ח סגן הכהנים. ה"ג וכן היא גירסת הרמב"ם והר"ב העתיק ר"ח בן אנטיגנוס ואיננו ר"ח סגן הכהנים כאשר הזכיר שניהם הרמב"ם בפ"ד מעשרה פרקיו שבהקדמתו לפירוש המשניות. אבל מ"מ היה כהן כמו שהוא בגמרא דספ"ד דבכורות [ל' ע"ב] והעתקתיו במשנה ג' פ"ב דדמאי. ומ"ש דהלכה כמותו. כ"כ הרמב"ם בפירושו. ואפשר משום דמעשה רב. אבל בחבורו פ"ג מהל' פה"מ לא העתיק דבריו:
כך אם ירדו לא יעלו. ע' במשנה ו' ומ"ש שם:
פרשו לא יעלו. עיין בריש מתניתין דלקמן ומ"ש שם:
וכולם. פירש הר"ב בין פסולין וכו' בין עצמות וגידין שהעלו מחוברים וכן פירש"י. וטעמייהו דאילו בזמן שפירשו אפילו עלו ירדו כר' דבברייתא. ואע"ג דתנן פרשו לא יעלו. ה"ה דאם עלו ירדו ודלא כתוספות שכתבו דמדקתני לא יעלו דמשמע דאם עלו לא ירדו. ודלא כרבי. ודעת הרמב"ם ג"כ כדעת רש"י והר"ב שהעתיק בפ"ו מה' מה"ק. ואם פירשו לא יעלו. ופסק בפ"ג מה' פה"מ אם עלו ירדו:
שפקעו. עפו. כמו שאנו רואים במוקדי האש. שכל דבר שיש בתוכו לחות. הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. הרמב"ם. ודומה לו מבלאי מכנסי כו' מפקיעין במ"ג פ' בתרא דסוכה שענינה קריעה ופרישה:
לא יחזיר. לשון הר"ב א"צ להחזיר. והא דתנן בריש מתניתין ד' ואם ירדו לא יעלו דמשמע דאסור להעלותם. והיינו נמי דכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות פה"מ לא יעלו שנייה שהרי פסולים הם. ע"כ. התם כשלא אכלתן האש כלל. והיינו דאמר עולא עלה דמתניתין דלעיל. ל"ש אלא שלא משלה בהן האור. אבל משלה בהן האור יעלו. ופירשו התוספות יעלו היינו אם ירצה. אבל אין חובה להעלותם כדפרש"י הכא אין צריך להחזיר. א"נ הכא שאכלתן האש ונתאכלו קצת דומיא דאברים שפקעו. ולפיכך אין חייב להחזיר. ומשלה בהן האור היינו פורתא כו'. וכהאי א"נ דעת הרמב"ם פ"ג מהלכות פה"מ:
כך הכלים מקדשים. וע"מ שיהיה אותו דבר ראוי לאותו כלי. הרמב"ם:
[*כלי הלח. פירש הר"ב קערות כו' וכן הוא ל' רש"י. ותמיהני שהרי ז' מדות הלח היו במקדש. כדתנן בפ"ט דמנחות משנה ב'. אבל לשון הרמב"ם. כלי הלח הכלים שמקבלים בהם הדם והיין. או המים והשמן. ע"כ]:
ומדות היבש. פירש הר"ב ב' מדות של יבש היו שם עשרון וחצי עשרון. וכן פירש"י. גם הרמב"ם כתב המדות שמודדין בהן הסולת למנחות. ועיין בפ"ט דמנחות משנה ה'. וע"ש פרק י"א משנה ג'. והוקשה להתוספות דאמאי לא יקדשו מחתה דקטרת והכף. וכן בזיכין דשולחן. ופירש ר"ת דמדה לאו דוקא אלא להכי קרי ליה ליבש מדה ולא כלי. לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה. אבל דבר לח. לא שייך מדה גביה. שהרי מדת לח אינה שוה. דדבר לח אינו יכול להיות גדוש. ופעמים שמדת לח זה. יתירה מזה. כמו מדת יין יתירה ממדת מים לפי שיין עב יותר וכן שמן מיין [וכן לשון הר"ב דשמן עב בפירש משנה ב' פרק ג' דמכשירין אבל במשנה ב' פ"ג דכלים מפרש בהפך] להכי לא קרי ליה מדה ע"כ. ול"נ דלהכי קרי ללח כלי משום דא"א ללח שיהיה אלא בכלי משא"כ היבש שאפשר שיהיה מונח בקרקע עולם בלא כלי. [*ומ"מ במנחות פ"ט משנה ב' קרי לכלי הלח בשם מדות]:
כלי הקדש שנקבו כו'. כתב הר"ב וכל זמן שהמזבח פגום כו' דכתיב וזבחת עליו כו' עיין מ"ש ברפ"ו. ומ"ש הר"ב וכל קדשים הנמצאים בעזרה כו' דהאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. רש"י פ"ו דף נ"ט. והרמב"ם בפ"ג מהלכות פה"מ כתב שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו. ומ"ש הר"ב אע"פ שנשחטו בכשרות. לכאורה וכ"ש אם לא נשחטו כלל. וכרבי יוחנן דהתם בגמרא פ"ו אלא כיון דא"כ בעלי חיים נדחין ובריש פ"ו דיומא משמע דקי"ל אין בעלי חיים נדחין. וכמ"ש עוד בפ"ט דפסחים [משנה ו'] צריך לפרש דלא אתא למימר אלא דשחיטת כשרות לא מהני ליה אבל אם לא נשחטה כלל אין בעלי חיים נדחים. וכרב דפליג אדר' יוחנן. ומ"ש הר"ב אפילו שירי מנחה כו' אפילו קדשים קלים אייתו מדרשא לעיל פ"ו בגמ' דף ס':
אלא בקדש. בעזרה. רש":
משנה זבחים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב