משנה זבחים ט ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ט · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

וכולם שפקעו יב מעל גבי המזבח, לא יחזיר.

וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח.

איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם לחצות, יחזיר, ומועלין בהן.

לאחר חצות, לא יחזיר, ואין מועלין בהן.

נוסח הרמב"ם

וכלם שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם לחצות יחזיר ומועלין בהן לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן.

פירוש הרמב"ם

וכולם שפקעו מע"ג המזבח לא יחזיר וכן גחלת כו': וכולן שפקעו פי' כל אברים שזכרנו שאם עלו לא ירדו אם פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר וכן גחלת שפקעה ג"כ לא יחזיר ופי' פקעו עפו כמו שאנו רואים במוקדי האש שכל דבר שיש בתוכו לחות הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת ומה שאמר קודם חצות ולא אמר כל הלילה לפי שאמר הכתוב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואילו אמר כל הלילה לבד היה משמעו עד הבקר ולפי שאמר אח"כ עד הבקר אמרו שהוא רמז להרחקה מן הבקר הוא מה שאמרו עד הבקר תן בוקר לבקרו של לילה ועל כן אמרו עד חצות להרחיק אדם מן העבירה כמו שבארנו בתחלת ברכות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

וכולם. בין פסולים שעלו דתנן בהו לא ירדו, בין עצמות וגידין שהעלן מחוברים יא ואכלתם האש: ופקעו מעל המזבח: לארץ. אסקלטי"ר בלע"ז: לא יחזיר. אין צריך "להחזיר יג: וכן גחלת שפקעד. אין צריך להחזיר: אברים שפקעו כו'. אי דאית בהו ממש, שבשרם ניכר, אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, דלא הוי עיכול. ואי דלית בהו ממש, שנשרפו' כולן ונעשו גחלת, אפילו קודם חצות לא יחזיר. אלא הכא במאי עסקינן כגון שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו ולא נעשו פחם אבל כעצים יבשים הם מתוכם: קודם לחצות ולאחר חצות. ילפינן מקרא דכתיב כל הלילה עד הבוקר, ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבוקר, אלא תן בוקר לבוקרו של לילה, שאין צריכין להיות עוד על המוקד, ואיזה בוקר נוסף על בוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, זה חצות. דבוקר של לילה הוא עמוד השחר: ומועלין בהן. דאכתי בני מזבח נינהו: ואין מועלין בהן. דכיון דהוו מעוכלים הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלים בו:

פירוש תוספות יום טוב

וכולם. פירש הר"ב בין פסולין וכו' בין עצמות וגידין שהעלו מחוברים וכן פירש"י. וטעמייהו דאילו בזמן שפירשו אפילו עלו ירדו כר' דבברייתא. ואע"ג דתנן פרשו לא יעלו. ה"ה דאם עלו ירדו ודלא כתוספות שכתבו דמדקתני לא יעלו דמשמע דאם עלו לא ירדו. ודלא כרבי. ודעת הרמב"ם ג"כ כדעת רש"י והר"ב שהעתיק בפ"ו מה' מה"ק. ואם פירשו לא יעלו. ופסק בפ"ג מה' פה"מ אם עלו ירדו:

שפקעו. עפו. כמו שאנו רואים במוקדי האש. שכל דבר שיש בתוכו לחות. הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. הרמב"ם. ודומה לו מבלאי מכנסי כו' מפקיעין במ"ג פ' בתרא דסוכה שענינה קריעה ופרישה:

לא יחזיר. לשון הר"ב א"צ להחזיר. והא דתנן בריש מתניתין ד' ואם ירדו לא יעלו דמשמע דאסור להעלותם. והיינו נמי דכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות פה"מ לא יעלו שנייה שהרי פסולים הם. ע"כ. התם כשלא אכלתן האש כלל. והיינו דאמר עולא עלה דמתניתין דלעיל. ל"ש אלא שלא משלה בהן האור. אבל משלה בהן האור יעלו. ופירשו התוספות יעלו היינו אם ירצה. אבל אין חובה להעלותם כדפרש"י הכא אין צריך להחזיר. א"נ הכא שאכלתן האש ונתאכלו קצת דומיא דאברים שפקעו. ולפיכך אין חייב להחזיר. ומשלה בהן האור היינו פורתא כו'. וכהאי א"נ דעת הרמב"ם פ"ג מהלכות פה"מ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על הברטנורא) כן פירש"י. וטעמייהו, דאילו בזמן שפירשו, אפילו עלו ירדו, כרבי דברייתא. ואע"ג דתנן פרשו לא יעלו, ה"ה דאם עלו ירדו. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) שפקעו. עפו. כמו שאנו רואין במוקד האש שבל דבר שיש בו לחות הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. הר"מ:

(יג) (על הברטנורא) והא דמשנה ד' אם ירדו לא יעלו דמשמע דאסור להעלותה וכ"כ הר"מ. התם כשלא אכלתן האש כלל וכן משמע בגמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

וכולם שפקעו וכו':    פ' שני דמעילה דף ט'. והתם בלישנא בתרא דייק וכן גחלת שפקעה מע"ג המזבח לא יחזיר מעל גבי המזבח הוא דלא יחזיר הא ע"ג המזבח מצד זה לצד זה יחזיר וטעמא גחלת משום דאית ביה ממשא מש"ה חשיבא להחזירה ומועלין בה אפילו לאחר תרומת הדשן הא אפר דלית ביה ממשא אפילו ע"ג המזבח לאחר תרומות הדשן אין בו מעילה ואין צריך להחזיר וקשיא לר' יוחנן דאמר התם הנהנה מאפר תפוח דהיינו לאחר הרמת הדשן מועלין בו ומשני אמר לך ר' יוחנן הה"נ דאפילו אפר שפקע ע"ג המזבח מצד זה לצד אחר שבמזבח לאחר תרומת הדשן יחזיר דמועלין בו והיינו טעמא דקתני גחלת ולא דשן לאשמועינן דאפילו גחלת דחשיבא כי פקעה מע"ג המזבח לארץ לא יחזיר. וגחלת היינו דעצים דאי הוי גחלת דאימורים הא קתני להו בסיפא מה דינם:

איברים שפקעו:    פ"ק דיומא דף כ':

קודם חצות:    הכא מיירי דוקא באברי תמיד (הגה"ה ואברי תמיד של שחר וכן אברים של שאר קרבנות הנקרבין ביום לא מצאתי מי שדבר בהם ונלע"ד שכולן זמן אחד יש להם ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפרק ששי דהלכות מעשה הקרבנות אברים שפקעו וכו' ושם פרק שני דהלכות מעילה ז"ל עצמות העולה וכו' ובשני המקומות מזכיר קודם חצות לילה ואחר חצות לילה עיין עליו). של בין הערבים שזמן הקטרת אבריו כתיב בקרא כל הלילה עד הבקר והאי עד הבקר קרא יתירה וקאי אוהרים דכתיב בתריה וה"ק קרא לפני הבקר דהיינו עמוד השחר והרים תרומת המזבח ולפני דהיינו חצות דכיון שהגיע חצות לילה הגיע זמן תרומת הדשן כיון שלא פירש הכתוב כמה יתן בקר לבקר ע"כ הוא חצות לילה ושמעינן מיניה דבחצות לילה תלוי זמן אברים קשים שפקעו והנהנה מהן קודם חצות מעל דאכתי לא חשיבי עיכול בדשן אבל אם פקעו אחר חצות הנהנה מהם לא מעל ואפילו החזירו דהא לא היה צריך להחזירן ובדשן מעוכל דלית ביה ממש כלל אפילו מתחלת הלילה יכול להרים ממנו תרומת המזבח וכדתנן ספ"ק דיומא וברגלים מאשמורת הראשונה וכתבו תוס' ז"ל וצ"ע במגילה ס"פ שני דקאמר כל הלילה כשר להקטרה אמאי לא קאמר נמי להרמה ע"כ. ובפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ח) איכא מ"ד דר' יוסי פליג אמתני' וס"ל דאין מחזירין פוקעין למזבח מדקאמר התם העלה וחזר והעלה וחזר והעלה אינו חייב אלא אחת ואי ס"ל דמחזירין פוקעין א"כ גם בחוץ ליחייב במוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ כיון דבפנים בני הקטרה נינהו והעלה וחזר והעלה וחזר והעלה כל העלאה והעלאה חסרה היא וכמו שכתבתי שם בפ' השוחט והמעלה סי' ג' אלא ודאי ש"מ דס"ל דאין מחזירין פוקעין למזבח והקשו תוס' ז"ל התם ותימה אי פליג ר' יוסי אכולהו קראי דמייתי בגמ' בפירקין דשמעינן מינייהו דמהדרינן פוקעין:


פירושים נוספים