המשורר, המודה לה' שהציל אותו ממוות, אומר, בין השאר:

(תהלים קטז ו): "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה', דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ"

המשפט מבטא את ענוותו של המשורר, הרואה בעצמו פתי. הוא מודה שהתפתה ועשה מעשה מסוכן, ובכל-זאת ה' שמר עליו והושיע אותו.

חז"ל למדו מכאן כלל הלכתי בהלכות שמירת הנפש: בדרך-כלל אסור לאדם לסכן את חייו, שנאמר (דברים ד טו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם..."; אך מותר לעשות מעשים מסוכנים שהרבה אנשים עושים אותם (למשל לטייל בנחלים שמקובל לטייל בהם וכד'), כי מי שעושה כך נחשב פתי, המתפתה לנהוג כמו כולם, ולכן ה' שומר עליו.