שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ז/דף עז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עז עמוד א

דקביע ליה זמן לאותו חולי מתי הוא בא ומסתברא באותה שעה דאין אדם מרגיש בה והוה ליה מומין שבסתר כמומין שבגלוי דמי דאי אפשר שלא נודע הדבר וקביל. רש"י במהדורא קמא:

מתני' האיש שנולדו בו מומין וכו'. פי' לא מבעיא אם היו בו מקודם לכן שראתה אותם האשה ונתפייסה בהם שאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואם רוצה לצאת הויא לה מורדת אלא אפילו נולדו בו לאחר מכאן אין כופין אותו להוציא משום דאנן סהדי דאשה ניחא לה בכל דהו דאיש קפיד אמומין מפני שאין אשה אלא ליופי אבל אשה לא קפדה אמומין רשב"ג אומר בד"א במומין קטנים התם מחלקין בין איש לאשה דאיש קפיד ואשה לא קפדה אבל במומין גדולים אשה נמי קפדה ויוציא ויתן כתובה.
ואי קשיא כיון שנולדו בו לאחר מכאן לימא לה בעל לאשה נסתחפה שדך כי היכי דאמרה אשה לבעל כשנולדו בה לאחר מכאן. תשובה כי אמרינן נסתחפה שדהו הני מילי לבעל משום דבעי לאפסודה לכתובתה דאמרינן ליה משום האי עילא לא מפסדה כתובה דנסתחפה שדהו וכבר הוא משועבד לה בכתובה ואינו יכול להפטר משעבודו ולקנוס את האשה בכתובתה אבל האשה דידה בעיא למשקל וליכא שום קנסא לבעל הלכך לא מצי למימר לה נסתחפה שדך אלא שקלא דידה ונפקא ודוקא בנולדו בו פליג רשב"ג ובהא לא פליג דכיון דהיו בה מעיקרא סבר' וקביל' ולא מצי' למטען סבורה הייתי שאני יכול לקבל כו'. הר' ישעיה מטראני ז"ל. קא פריש למתני' כמאן דתני נולדו ואיכא מאן דתני היו כדאיתא בגמרא ופסקו רבוותא כמאן דתני נולדו ובריש מכילתין הארכנו בתירוץ קושיא זו שהקשה הרב ז"ל:

גמרא כסבורה היא שיכולה לקבל. פירוש ואפילו לרבנן דלית להו האי סברא לקמן במתניתין דאלו שכופין להוציא התם הוא לפי שקבלה עליה מומין בפי' אבל הכא דסתמא הוה יכול לטעון כן. הריטב"א ז"ל. ונמוקי יוסף בפ' לא יחפור כתב רשב"ג ס"ל כר"מ דאמר יכולה אשה שתאמר סבורה הייתי כו':

מתני' פירש רשב"ג נסמית עינו כו'. ודוקא נקטעה ידו או נשברה רגלו אחת או נסמית עינו אחת אבל בשתי ידיו או בשתי עיניו לדברי הכל כופין אותו להוציא שהרי עבר ובטל מן העולם. תלמידי רבינו יונה ז"ל. וכתב הרב המאירי שכך עשו מעשה בלינול הרב ר' משה בר יהודה וחביריו וצ"ע. ע"כ:

גמרא אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג גרש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן וכו'. כלומר ואם כן למה הוצרכו לפסוק הלכה כרשב"ג ויש שגורסין איכא דאמרי אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן אין הלכה כרשב"ג ופרכינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר רבה בר בר חנה וכו'. הריטב"א ז"ל:
מתני' ואלו שכופין אותם להוציא פי' הא דקתני אלו ואף על גב דאיכא אחריני כדאיתא בגמרא משום דהכא לא מני אלא הני תלת דקיומן איסורא ולא מפקע להו שום חיובא דשאר כסות ועונה והוו מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום ואפילו הכי כופין אותם להוציא משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכא חדא מאידך. ופרש"י אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו מדפרכינן בגמרא אמאי לא קתני ההיא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה ואם איתא דבמשנתנו אין כופין ליתן כתובה הא לא מצי למתני לההיא במשנתנו אלא ודאי כדאמרן ולא הוצרך התנא לפרש דהכין משמע מסתמא.
אבל בשם רבינו גרשון ז"ל כתב דכופין על הגט בלחוד קאמר ואין לה כתובה והא ראיה מסיפא דקתני כי אע"פ דקבלה עליה יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל והתם ודאי אין כופין על הכתובה דא"כ אתיא לאערומי ותקבל עליה המומין ואח"כ כופין אותו להוציא וליתן כתובה ומסיפא לר"מ נשמע לרבנן ברישא ואין זו ראיה דלעולם במתני' כופין אף על הכתובה וכל היכא דחזינן דמערמא פשיטא דאין כופין ולא יהבינן לה כתובה ומתני' בדלא מערמא. וכל שכופין להוציא כופין בין בשוטי ובכל כפיה ואפי' על ידי גוים כדאיתא בפרק בתרא דגיטין [פח ב'] וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואי מסר מודעא כייפינן ליה עד דמבטל למודעא כדאיתא בערכין ובדוכתא פרישנא לה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וכתב הר"י מטראני וז"ל ואלו שכופין כו' אף על פי שבכל המומין אין כופין האיש להוציא באלו שהם מוסרחין וקשים מכולם כופין אותם להוציא וליתן כתובה בין שהיו בם עד שלא נשאו ובין משנשאו למ"ד דאע"ג דבכל המומין אמרינן דאין האשה מקפדת עליהם א"נ מפייסא בהם וסברה וקבלה באלה מקפדת ולא סברה וקבלה אף על פי שראתה אותם מפני שיכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל והוה סובר ר' מאיר דלא מבעיא בסתמא שהיא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולא התפייסתי בהן דהא בשאר מומין נמי אמרינן דאין הבעל מתפייס במומין וסבור היה שהיה יכול לקבל כדאמר ר' מאיר לעיל והכא נמי באשה אמרי' הכי אלא אף על פי שהתנה עמה שתקבל היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים כיון שהתנה עמה וקבלתה היא בעל כרחה חוץ ממכות שחין מפני שהתשמיש ממיק וממיס את בשרו אבל בסתמא ודאי מודו רבנן דאין האשה מתפייסת בהם ואף ע"ג דראתה אותם אלא מציא למיטען סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל ואע"ג דבשאר מומין לא מבעיא אשה דהיא מתפייסת בהם אלא אפילו האיש סבירי להו לרבנן דמתפייס בהם וסבר וקביל כדאמרן לעיל הכא מפני שהן מוסרחין אין האשה מתפייסת הלכך אף על פי שהיו בהן עד שלא נשאו כופין אותן להוציא וליתן כתובה וכ"ש אם היו מומין אלו באשה שהיא יוצאה בלא כתובה ואין הבעל מתפייס בהן וקי"ל דהלכה כחכמים ע"כ:
ואמרו בירושלמי בפרק לא יחפור שהמקבל עליו ניזקין שאין להם חזקה דהוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן והא קי"ל דהלכה כרבנן והיינו דאמרי' אין חזקה לניזקין הא ראיה יש ובמקומה פירשנוה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
המקמץ צואת כלבים לא נתפרש מה צורך אבל בארץ אשכנז ראה רבי ששורין בהן את הבגדים לפני כבוסם יום או יומים ומסריח למרחוק. בורסי מעבד עורות. מפני שממקתו ושתשמיש קשה למוכה שחין ומכלה את בשרו כמו המק בשרו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

זה המקמץ צואת כלבים פי' מקבצם מועט מועט בכל מקום שמוצאם ומתוך כך הוא מסריח. הר"י מטראני ז"ל. ורש"י לא פי' כן אלא שהסרחון הוא מחמת שריית הבגדים בהם:
חוץ ממוכה שחין שהוא מאיס לה ולא מבעיא היכא דלא מבעי איהי למיתב תותיה אלא אפילו היכא דבעיא איהי למיתב תותיה כופין אותה לגרש מפני שהיא ממיקתו כלומר שהתשמיש קשה לו וה"ק חוץ ממוכה שחין שיכולה היא לומר עכשו איני יכולה לקבל לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו לפי שכשהיא משמשת עמו והולכת ממיקה את בשרו מה שאין כן באחרים השנויים במשנה דבענין אחד הן עומדים וכיון דסברה וקבילה ההיא שעתא תו לא מציא למימר מאיס עלי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

לאחיך הייתי יכולה לקבל כו'. אפילו חכמים דאמרי כיון דסברה וקבילה מקבלת היא על כרח' דוקא לאותו ראשון שקדשה אבל לא ליבם דיכולה לומר מדותיו היו טובות כל כך שנתרציתי לסבול ממנו אבל ממך איני יכולה לסבול שאיני חפצה בשאר מדותיך. תלמידי ר' יונה ז"ל:
גמרא לא פסיק פומיה מכוליה פירקין בלשון כבוד אנח סימנים כלומר דאיהו ריח הפה קאמר. רש"י במהדורא קמא:

ופירש רבי מאיר שמואל לא פסיק פומיה כו'. פי' בכל זה הפרק דבר שמואל כמעט על כל משנה ומשנה אמשנה קמייתא פליגי רב ושמואל בסתם ומפרשה, טעמא וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש, אמר שמואל משום בני אדם פריצים, אמר שמואל דברים של קלון וכן כולן. הרא"ש ז"ל:

בשלמא מתני' לא קשיא כאן בבורסי גדול וכו'. פי' ותנא בורסי גדול העומד על הפועלים שאינו מאיס כל כך משום רבותא דרישא ותנא בורסי קטן שמתעסק במלאכה שהוא מאוס יותר משום רבותא דסיפא דהיכא שקבלה עליה אין כופין לרבנן. ורש"י פי' דבורסי גדול גרוע מבורסי קטן אלא לרב יהודה קשיא וא"ת ואמאי לא משנינן לדידיה נמי דמאי מקמץ צואת כלבים בורסי קטן דהא בעיבוד עורות נותנין צואת כלבים כדאמרינן בברכות לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת תרנגולים בזמן שנתן לתוכה עורות וי"ל דלישנא דמקמץ צואת כלבים לא משמע עבוד עורות ואין מלאכת הבורסי אלא כשנותנים העורות בתוכן. הריטב"א ז"ל.

ובהכי מתרצא לי לשון ולטעמיך דלא דייק שפיר וה"ק בשלמא לדידיה מקמץ צואת כלבים נמי בכלל מלאכת הבורסי הויא והלכך איברא ודאי דמקמץ זה בורסי ומיהו תרתי בורסי הויא אחד המקבץ צואת כלבים ואחד הנותן עורות בתוכן אבל לדידך דקא פרכת מדתניא מקמץ זה בורסי אלמא סברית לך דלא מקרי בורסי אלא מפני עבוד העורות ומשעה שנתנם לתוכם אלא מפני קמוץ צואת כלבים מעתה תקשי לך מתני' ומשני בשלמא מתני' לא קשיא כו'. פי' הכין הוא קושטא דמלתא שלא נקרא בורסי אלא מפני עבוד העורות אבל אכתי יש לחלק בין בורסי קטן לבורסי גדול אבל לרב יהודה קשיא ומשני תנאי היא כו' פי' לפי סברתו דלא מקרי בורסי אלא מפני עבוד העורות כנ"ל. אבל רש"י כתב תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין . מקמץ צואת כלבים. לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים כו'.
ואפשר לפרש לפי שיטתו של רש"י דה"ק ולטעמיך תקשי לך מתני' כו' פי' בשלמא לדידי סבירא לן דשריי' הבגדים בהם נמי מקרי בורסי דמה לי שריית בגדים בהם ומה לי נתינת עורות בהן הכל הוא מלאכת בורסי ולא תקשי מתניתין אברייתא דתרי גווני בורסי הוי והמקבץ צואת כלבים כדי לשרות בהם הבגדים או ליתן בהם עורות הכל מקרי בורסי אלא לדידך דקא מותבת לי אלמא סבירא לך דלא מקרי בורסי אלא מעבד עורות תקשי לך מתני' ומשני הכין הוא קושטא דמלתא דלא מקרי בורסי אלא המעבד עורות ולא קשיא מתני' כאן בבורסי גדול כו' כנ"ל:

תקשי לך מתני' דקתני כו'. אלמא לאו חדא מלתא נינהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. משמע דקא בעי לאוכוחי דלאו חדא מלתא היא מדקא חשיב להו בתרין ומדאפסיק בינייהו המצרף נחושת ומ"ה פריך דתקשי ליה מתני' אבל במהדורא בתרא חזר ותיקן דלא פריך אלא משום דקא חשיב להו בתרין דכתב וז"ל תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין. ע"כ. והדין עמו דאי קשיא ליה משום דאפסיק בינייהו המצרף נחושת לא תריץ בהא מידי במאי דקאמר בשלמא מתני' לא קשיא כאן בבורסי גדול כו' וכן כתב רש"י בשלמא מתני' לא קשיא. אברייתא דאיכא למימר האי דחשיב ליה בתרי. ע"כ. פי' קושית מתניתין אברייתא לא תקשי אבל מתני' גופה תקשי אמאי אפסיק בינייהו המצרף נחושת כנ"ל.
ואם תשאל א"כ אמאי האריך לאתויי מתני' דקאמר ולטעמיך תקשי לך מתני' המקמץ והמצרף נחושת והבורסי כיון דלא קשיא ליה אלא אמאי חשיב ליה בתרין לא הוה ליה למנקט אלא בקוצר ולטעמיך תקשי לך מתני' אבל השתא דמייתי המשנה משמע דקשיא ליה נמי ההפסק תשובתך איברא דעיקר קשיא היינו אמאי חשיב להו בתרין מיהו מ"מ לרב יהודה ניחא אמאי אפסיק בינייהו המצרף נחושת ולא חש לשנויי אלא עיקר קושיא אבל על ההפסק לא קפיד וא"ת ולרב יהודה מי ניחא והא מקמץ צואת כלבים מה צורך אחר יש כי אם לעורות והלכך היה ליה לתנא למתני תרווייהו בהדי הדדי ולא לאפסוקי בינייהו המצרף נחושת וי"ל דמקמץ צואת כלבים יש בו צורך אחר שבאשכנז שורין בהם הבגדים לפני כבוסן ואגב אורחין פרישנא לך אמאי הפך רש"י וכתב תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין. מקמץ צואת כלבים. לא ידעתי מה צורך בה כו' דוק ותשכח ובמהדורא קמא כתב זה במשנה וכדכתיבנא לעיל ודוק כנ"ל:
בשלמא מתני' לא קשיא לברייתא דודאי תרווייהו לשון בורסי הן אלא מקמץ זה בורסי גדול שיש לו עורות הרבה והדר איצטריך למתני בורסי סתם דהוי בורסי קטן שאין לו אלא עור אחד או שנים לעבד אלא לרב יהודה קשיא ברייתא. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא לא פי' כן והדין כן דהא ודאי סתם בורסי היינו בורסי גדול ולשון מקמץ נמי משמע דמקמץ בעניות זעיר שם זעיר שם ומיהו קשיא דא"כ הויא לה מתני' זו ואצ"ל זו דמאחר דתני דכופין על בורסי קטן כ"ש על בורסי גדול ושמא אע"ג דלא יש כל כך סרחון בבורסי קטן מכל מקום מאחר שהוא עני קשה לה טפי מבורסי גדול ואפשר דלהכי קאמר רש"י בורסי קטן. שהוא עני ויש לו עורות מעט. ע"כ. ולא קצר לכתוב בורסי קטן שיש לו מעט עורות ומה לו להזכיר שהוא עני אלא כדפרישנא כן נראה לי:
תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ר' יוסי בר יהודה אומר המקמץ צואת כלבים והמצרף נחושת והבורסי ה"ג במקצת ספרים ולא נהירא לרש"י דרבי יוסי בר יהודה מלתא אחריתי קאמר ולא קאי לפרושי פי' מקמץ דמתני' ואנן הכי בעינן למימר דפליגי תנאי בפירוש מקמץ.

לכך נ"ל הנכון דהכי גרסי' תנאי היא דתניא זה בורסי המקמץ צואת כלבים פי' דבתרווייהו קיימי לפרש מקמץ דמתני' וז"ל התוס' [פ"ז הל"י] מדוייקת איזהו מקמץ זה בורסי וי"א מקמץ צואת כלבים מצרף נחושת זה מתוך נחושת ר"י בר יהודה אומר מקמץ מצרף נחושת והבורסי אימתי אמרו יוציא ויתן כתובה בזמן שהוא רוצה והיא אינה רוצה כו'. ע"כ. הרי קמן דר' יוסי בר יהודה מלתא אחריתי בעי לאשמועינן ולא פירושא דמקמץ בעי לאשמועינן כנ"ל:
המחתך נחושת מעיקרו פי' חוצב עפרה ממקום מולדתה רב אמר חשלי דודי פי' שעושין היורות ע"י הקשת הקורנוס שמפשטים העשת ועושין ממנה כלי. תניא בתוספתא מצרף נחושת זה המתיך נחושת וכל אלה פניהם וכל גופם מפוחמים תמיד והם מאוסים. הר"י מטראני ז"ל:

אכסוהו שערי האכילוהו שעורים כבהמה שאין ממש בדבריו לשון הכוסס חטים כ"ש לשון אבוס. רש"י במהדורא קמא.
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל אבסוה שערי לפי שאין ממש בדבריו לפי שכל דבר לא יפלא מב"ד להוציא לאור כיון שיתחילו בו ויכולין הם לקנסו בענין שלא ישוב לומר כן. תלמידי רבינו יונה:
הא דאמרינן עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הייתי סבור לומר דלאו כופין אותו ממש קאמר דהא רב לא אמר אלא יוציא ויתן כתובה וכל מקום שנאמר בו כלשון הזה אין במשמע כופין כדבעינן למכתב קמן אלא ה"ק אותה כפייה עצמה שעושין לו כדי שיוציא שכופין אותו ליתן כתובה והוא כפוי בכך להוציא יכפוהו בה לזון. עד שראיתי בירושלמי במסכת גיטין בפרק בתרא [ה"ט] ר' ירמיה בעא מר' אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא אמר לו אדיין את לזו מפני ריח הפה כופין וכו' מפני חיי נפש לא כל שכן ר' יוחנן אומר אומרים לו או זן או פרנס או פטור. מכאן נראה דאיכא מאן דאמר כופין ממש והיינו מאן דסבר בגמרא דידן יוציא ויתן כתובה ומיהו לא קשיא דפעמים יש בלשון הזה לשון כפייה ופעמים אין בלשון הזה לשון כפייה ושמואל ידע מאי קאמר רב ולפיכך אמר עד שכופין אותו להוציא. אי נמי קים להו דחיי נפש כפייה ממש או לזון ולפרנס או להוציא וכיון דלא אמר רב לכוף ולזון ודאי לכוף ולהוציא קאמר ורב כופין ממש קאמר ולא איכפת לן כיון דלית הלכתא כרב כדפסקי רבינו חננאל ורבינו יצחק אבל בה"ג פסק כרב וכר' יוחנן. הרמב"ן ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ונראין דברים דאפילו לשמואל כל שאי אפשר לכופו לזון כגון שאין מוצאין לו במה לפרנס א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא קאמר אלא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון. ומיהו אם אפשר לו לעשות מלאכה ולזון ואינו רוצה ואפשר לכופו בשמתא שישכיר עצמו למלאכה כדי לזון שאף זה בכלל מה שאמר שמואל יכפוהו לזון וכבר כתבנו לעיל במכלתין והאי דדייק ה"ר אליה' ז"ל מהכתוב בלשון הכתובה אנא אפלח וכיון שכן הא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו כיון דאי אפשר לכופו לזון שהרי אסורה הנאתו עליו אם הדירה על דעת רבים כופין אותו להוציא ומה שאמר בירושלמי שמענו שמוציא שמענו שכופין התם כשאפשר לכופו להוציא למצוא פתח לנדרו. ע"כ:

וקאמר לה משמיה דר' יוחנן אין לפרש דר' בנימין בר יפת הוה קאמר דר' יוחנן קאמר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה דאם כן אמאי קאמר ליה ר' זירא על דא אכסוה שערי כו'. והא ר' יוחנן הוא דקאמר הכין ובשלמא לרבי אלעזר משום דאמרה לשמעתא קמיה דשמואל והיה מחבב דברי בר פלוגתיה בפניו להכי קאמר אכסוה שערי לר"א כו' פי' לפי דלא מסתבר ליה סברא רעועה כזו דאי אפשר דרב כך קבל לפי שאין אדם דר עם נחש כו' אבל רבי אלעזר דהוה מסתבר ליה הכין ואמרה קמיה דשמואל שהוא גם כן ידון כך לה"ק אכסוה שערי כו' לפי שהיה בידו יכולת למיכף ליה למיזן ולא היה צריך לכפותו להוציא אבל ר' בנימין בר יפת אי אמר שמעתא משמיה דר' יוחנן יכסוהו שערי אטו מאן דאמר שמעתא משמיה דגברא רבא יכסוהו שערי והלא גברא רבה אמר כן לר"ג לפרש דר' בנימין בר יפת הוה קאמר לה משמיה דרב וקאמר נמי דהכי מסתבר דר' יוחנן נמי כרב ס"ל להכי קאמר ליה ר' זירא על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל פירוש משום דמסתבר ליה טעמיה דרב כוותך אכסוה שערי ואפשר דלהכי כתב רש"י וקאמר לה. להא מילתא דרב. משמיה דר' יוחנן. דאיהו נמי כרב ס"ל. ע"כ. ודוק כנ"ל:

אין מעשין מכריחין את האדם להוציא את אשתו משום איני זן ואיני מפרנס אלא אם כן פסולה לו. ותמיה לן הא אין מעשין סתם קאמר דמשמע דאפילו משום מומין אין כופין אותו להוציא ומתניתין קתני דכופין לכך נראה לומר דה"ג מעשין לפסולות מכריחין את האדם להוציא אשתו פסולה ואצטריך לאורויי הכי משום דבעי למתני אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אף על פי שפסולה היא אצלו דאסור לקיימה כדנפקא לן ראיה לדבר בפרק הבא על יבמתו אף על פי כן אין כופין אותו להוציא אלא מדעתו דלא כייפינן אפריה ורביה להוציא אלא כופין אותו לישא אשה אחרת שיבנה ממנה דשמא מן הראשונה לא זכה להבנות דרבנן קתני לא מורה לן תנא דמתני' למכפייה אלא מדרבנן משום מומין וכ"ש דמשום פסולות. רש"י במהדורא קמא:
כתב הרמב"ן ז"ל הא דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות. הקשה הרב אב"ד ז"ל והרי שניות והרי כוליה פירקין דהמדיר ואיני צריך לכתוב תירוצו מפני שזו הקושיא מצאנוה בירושלמי בלשון הזה שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן שניות ומפרקינן כגון דאמר שמואל כלומר לא אמר שמואל דוקא אלמנה לכהן גדול אלא כגון אלמנה והיינו שניות ולכל האסורות שביאתן באיסור אלא הא קשיא לרב אשי דאמר מתני' דרבנן קתני ליתני נמי שניות דהא נחית למניינא וקתני אלו ואיכא למימר לדידיה נמי מתני' לא קתני שביאתן באיסור אלא דליכא איסור ואמור רבנן יוציא משום מומין אי נמי דרבנן קא אמרינן היינו שמוציא מדברי סופרים שראו כן מן הדין ולא מחמת איסור ובין שאיסורן תורה ובין שאיסורן של דבריהם כגון חלוצה ושניות דאורייתא קרי ליה לומר שאסור לעכב אותן וגרושין מצוה. ותו אקשינן בגמרא דבני מערבא [פי"א ה"ז] עליה דשמואל והא תנינן המדיר את אשתו כו' עד יוציא ויתן כתובה ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין פי' בתמיה כלומר כופין אותו ליתן כתובה ואומרים לו להוציא אבל אין כופין ממש וכבר כתיבנא הא מילתא בפרק אף על פי.
מיהו קשיא לי עלה ומאי שנא מהא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא אלמא כל כי האי גוונא כופין וכ"ש הכא דהוא נותן אצבע בין שיניה ואיכא למימר סתם כיון דמודרת הנאה היא מיניה מכל מילי איך אפשר לדור עמו שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל במדיר מתשמיש כיון דשריא בשאר הנאות משום ביאה אין כופין אותו להוציא דהא לא מפקדא אפריה ורביה אלא מיהו כיון דמשועבד לה יתן כתובה ואי בעי לאפוקה תיפוק ואי לא אפשר דמשמתינן ליה ולא היא דאף שמותי נמי לא משמתינן ליה דאין לך כפייה גדולה מזו. וכן כתב רבינו יעקב בתשובה שלו דליכא אלא מצוה דרבנן שאומרים לו לגרש ואי לא עבר אדרבנן ושרי למקרייה עבריין והמדיר את אשתו מליהנות לו במשמע דאין כופין שהרי אמרו יוציא ויתן כתובה אבל אין כופין משום דלא מתסרא אלא בשאר הנאות אבל לאו מתשמיש אבל המדיר את אשתו מכל הנאות בין בתשמיש בין שאר כל ההנאות יש לומר דדמיא לההיא שכופין ולא היא דאין כופין שמא ימצא פתח לנדרו ושאני התם שנדרה איהי דכיון דאיהי בעיא למיפק לא משכחא פתח דסברה דמסנא סני לה ואף על גב דמתניתין אוקימנא בשנדרה איהי כיון דיושבת תחת בעלה היתה ונדרה אף על פי שקיים לה איהו וסבירא לן איהו נתן אצבע בין שיניה אין כופין ואפילו בנודרת מכל הנאות שבעולם לגמרי והוא הדין לנדר הוא אבל התם כיון שנאסרה תחלה עליו לא נראית לו מעולם ואין כאן דין יבום אלא חליצה חלה עליו מתחלה וכשנתכוונה לכך קונסין אותה ואין כופין אלא מבקשים ע"כ.
ולי נראה שמקילין בחליצה יותר מן הגט ומסתייע הדין מימרא דבני מערבא מדתנן במסכת יבמות [סד א'] שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה ואי ס"ד דכל יוציא ויתן כתובה כופין משמע היכי אמר שמואל הכא דאין כופין אלא ש"מ יוציא לא משמע כופין וכ"ת אי לא משמע כופין לרב תחליפא נמי ליתני סתם כופין ואמאי תנא יוציא דמשמע מדעתיה הא לאו מילתא היא דיוציא משמע מדעתיה ומשמע בעל כורחיה כדכתיבנא לעיל והתם לא אתינן למתני דיני כפייה אלא לומר שהוא מצוה להוציא ואסור לו לעכב אותה ותרתי קתני אינו רשאי לבטל ולעמוד בלא אשה ועוד צריך להוציא את זו והילכך היכא דלא ידעינן סמכינן אהאי כללא דאין מעשין אלא להנך דמנו רבנן בהדיא ומספיקא לא שרינן אשת איש שהרי גט המעושה שלא כדין בישראל נמי פסול והאי דלא קתני התם בהדיא כופין דלאו דוכתיה היא אלא דאשמועינן לענין פריה ורביה דאינו רשאי ליבטל ומוציא ויתן כתובה ואינה מפסדת כלום שהוא לא זכה ליבנות הימנה ותו לא מידי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן לקמן דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ק"ל אם כן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דרב למ"ד מזונות דרבנן. ויש לומר דה"ק דהנהו דהוו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינא הכא דרבנן ואידך כולהו קרינא דאורייתא. ויש שתירצו דהא דלא קתני במתני' ההיא דרב משום דפשיטא ומק"ו דריח הפה אתיא וכדפירשו בירושלמי וגם זה נכון. ואחרים תירצו דאמר לך רב דתנא דמתני' במומין מיירי ובשאר כפיות לא מיירי ולא נהירא דאם כן אמאי לא משנינן הכי אליבא דרב תחליפא בר אבדימי. ע"כ:

הא בשוטי דבעלי מומין כופין אותו להוציא אבל נשא אשה כו'. לא כייפינן ליה אלא בדברים הילכך לא קתני לה בהדי כפיית מומין דלא דמי כפייתם אהדדי ובדברים מי הוי כפייה והא כתיב בדברים לא יוסר עבד הא והא בשוטי ואהכי לא תני לה במתני' דלא דמו אהדדי דגבי בעלי מומין כי אמרה דיירינא בהדיה בסהדי שאינה משמשת עמו אבל נשא אשה ושהה עשר שנים וכו' אי אמרה דיירינא בהדיה בסהדי כל שכן דלא שבקינן לה אלא אם כן נושא אחרת שהרי מתבטל עכשיו לגמרי מתשמיש. רש"י במהדורא קמא:

דף עז עמוד ב

ותיקין חלשים ובנמוקי מורי כתיב ותיקין בעלי ראתן חלשים יותר מדאי ויש להם שרץ במוחן. מאי סימניה דבעלי ראתן דייבי נחיריה לחה יוצאה מנחיריו תדיר. ורמו דידבי עלויה זבובין מתגרין בו. גירדא דאשפא מה שגורדין מן העור כשמעבדין אותן. אריחא חצי לבנה דכיון דכותליה עבין לא שליט בה זיקא. נטל ג' מאה כסי מהני מים שנחלקו בהם בכל אלו ושדי ארישיה עד דרפי ארעיתא דמוחא עד שיהא רך לקרוע במקום שמוח של תינוק רופס. ארעיתא מקום שהראש רעוע ורך. וקרע למוחיה לא שיקרע את המוח דשוב לא יחיה אלא הגלגלת יקרע עד שיראה המוח וימצא שם השרץ ומנח טרפא דאסא תחות כל כרעא ושרץ שבמוח דכי שקלי בציבתא לא סריך במוח ולא בזע ליה בציפורניו. מביעי דההוא מבואה לאו דוקא ביעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וכן כתבו תלמידי רבינו יונה לאו דוקא ביעי דכל שכן אוכליו שאין להם קליפה שתגין עליהם. מכרך בהו לא הוה זז מהם בשעת תלמוד ויושב בצדם ומטפל עמם. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מכרך בהו ועסיק באורייתא פי' מכרך בהו אפילו היכא דלא עסיק בה וכדאמרינן בסוטה גבי כי נר מצוה ותורה אור דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה ע"כ:

כי הוה שכיב כלומר בשעת פטירתו של רבי יהושע בן לוי. אחוי לי דוכתאי בגן עדן. דלייה מלאך המות והוי מחוי ליה דוכתא שוור נפל לההוא גיסא דלג ונפל בצד מקומו חי ונקטיה מלאך המות לרבי יהושע בכנף בגדו להוציאו משם. אי אתשיל אשבועתא ניהדר אם הלך מימיו אצל חכם להתיר את נדריו אף אני אתיר לו את זה וישוב משם ואם קיים כל שבועותיו אף זו תהא קיימת ולא יחזור. תכטקי פיזא כסאות של זהב מופז. לאו אנת בר ליואי אין אתה ראוי להיות בר ליואי שאלו היית צדיק לא היה דורך צריך לקשת דאינו נראה אלא לזכור ברית עולם להודיע שהעולם מתקיים בעבור הברית. ולא היא דלא נראה הקשת בימיו. שושביניה מלאך המות היה אוהבו ורגיל אצלו. כי חברך בעית למעבד לי כר' יהושע אתה רוצה לעשות ליכנס חי לגן עדן ולא קיימת כרבי יהושע מי כרכת בבעלי ראתן כלום בטחת בתורתך להתכרך ולהטפל עמם בשעה שהיו לומדין כמו שעשה רבי יהושע. אפסיק עמודא דנורא בינו לבין העם וגמירי מסורת היא בידנו. קרב רבי אלכסנדראי לגבי עמודא א"ל עשה בשביל כבוד חכמים לסלק העמוד כדי שיתעסקו בך פי' חבריך אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים להכי אמר ליה מי איתא מידי דאורייתא דלא קיימתיה שאם חסר אפילו אות אחד שלא קיים לא היה המלאך המות עושה את רצונו לפיכך יזהר אדם במצוה קלה כבחמורה כך שמעתי והראה קבלתי. הזמי שמטילין בו כשות שגדל בין הסירים ובין הקוצים. הזמי מיני קוצים כמו היזמי והיגי:
סליק פרק שביעי