שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ז/דף עד

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עד עמוד א[עריכה]


משום רבי אליעזר אמרו חולצת ואינה מתיבמת פרש"י ז"ל דטעמיה דר' אליעזר משום דגזר אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא דהא אפילו גרשה כשהיא גדולה והחזירה אסר ר' אליעזר כדתנן המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת ורבי אליעזר אוסר משום הכי לא גריס הרב ומ"ס אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום.
ואיכא למידק אי הכי קשיא הא מתני' לשמואל דהכא משמע דקדושי ודאי הוו לכ"ע ואלו לשמואל אמר צריכה גט משני ותו דקאמר והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי אלמא טעמא דרבי אליעזר משום דאין חזרתה חזרה גמורה דאי לאו הכי הרי לא פליגי בה כלל דמדרבנן נשמע לרבי אליעזר והוה ליה למימר והא הכא דטעות אשה אחת היא וקתני דצריכה גט ואיכא למימר דשמואל דאמר כר"ש דלעיל דקטן ומשום לתא דידיה אמרינן דפליגי ובלאו האי פירושא נמי איכא למידק דקס"ד דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת אידך פלוגתא דרב ושמואל נמי טעות אשה אחת היא ואפ"ה אמר רב אינה צריכה גט משני ואי לא הוה מקשה מהא מתני' יכילנא לשנויי שאני התם דליכא תנאה אבל השתא מיהא קשיא מאי אלימתא דהא מהא אלא ה"פ דהא דאמר רבי אליעזר בהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת ולא מתייבמת מדינא קאמר ומשום דקסבר שאין חזרתה חזרה גמורה שעל מנת קדושין הראשונים בעל וכיון דמשכחת לה דגדולה שאין חזרתה חזרה גמורה ואסורה מדאורייתא גזר רבי אליעזר בכולהו נשי אטו האיך כדאיתא ביבמות והיינו דאמרינן ומר סבר אין אדם יודע דבהא דינא קאמרינן ולא גזרה דאלו היתה חזרתה חזרה גמורה ואין לך גדולה שאסורה לייבם מן התורה היאך אסר ר' אלעזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הא לא דמיין והחזירה כשהיא קטנה וגדלה היא גופה גזרה היא ומשום הכי אצטריך למימר ומר סבר אין אדם יודע דאלמא דינא קאמרינן כך פירשה הראב"ד ז"ל ולהאי פירושא שמואל נמי דאמר כרבי אליעזר.
ומאי דקשיא לן נמי ליקשי ליה מאידך פלוגתא דשמואל השתא להאי פירושא איכא למימר דרבא ס"ל כי פליגי רב ושמואל בקטנה בשלא בעל ורב סבר כי גדלה גדלי קדושי בהדה ושמואל לית ליה האי סברא אבל ברייתא משמע ליה כשבעל דאי לא בעל היכי גזר ר' אלעזר אשה דעלמא אטו הא דהכא הא לא דמיא כלל דהא הכא אלו בעל הוה קני לגמרי וליכא למגזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ולא בעל דלא שכיחא גדלה אצלו ולא בעל ועוד דלא דמיין אלא אפילו כשבעל משמע ליה ואפ"ה אמר ת"ק מתייבמת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואלו לפרש"י לא מצינן למימר הכי דהא לדבריו דר' אלעזר כולה גזרה היא וכי היכי דס"ד השתא לאוקמי אידך פלוגתא דשמואל בשלא בעל כי היכי דלא תקשי לרבה ברייתא נמי בהכי אפשר לאוקמה ות"ק טעמיה משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה כדרב ולשמואל קשיא מ"מ כולהו סברי דהא דר' אליעזר גזרה היא ומיהו האי תירוצא לא שמיע לי דהא איכא למימר דרבנן כשלא בעל ומשום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ור' אליעזר סובר אפילו כשבעל נמי חולצת ולא מתייבמת משום דטעות אשה א' היא אלא איכא לדחוקי ולמימר גדלה אצלו משמע כשבעל כדתנן ביבמות [קיא ב'] ויגדלו זה עם זה וזה התירוץ אף לפרש"י ז"ל אבל אינו נכון ולא מספיק.
ואחרים פירשו לפי פי' רב אב ב"ד דפלוגתא דרב ושמואל איכא לאוקמא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון קטנה מן הארוסין שלא מיאנה והגדילה וכנסה לחופה ובעלה אבל ברייתא דקתני השיאה והחזירה כשהיא קטנה משמע שהחזירה לנשואין ובעל לחוד משגדלה והיינו טעות אשה אחת גרידתא. וטוב מזה ומזה שמעתי דהיינו טעמא דלא אקשינן מהא דאמר רב אינה צריכה גט משני משום דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום דביתומה שלא בחיי האב עסקי' והתם כ"ע ידעי שאין קדושי קטנה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן ואביה קבל קדושיה והחזירם לבעל והכא ודאי לא ידעי אינשי כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה הלכך דמי לטעות אשה אחת גרידתא דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל הלכך מהא קשיא ולא מדרב ולשמואל נמי ליכא למקשי מהא ברייתא דקתני חולצת או מתייבמת דאיהו סבירא ליה דהא דא"ר אלעזר חולצת ולא מתייבמת מדינא קאמר ולא משום גזרה ורבי אלעזר קאי כוותיה ובגדולה הוא דגזר רבי אליעזר משום קטנה או משום גדולה שהחזירה כשהיא קטנה ואיהי גופיה דינא ולא גזרה כך תירץ לי רבינו נר"ו ומ"מ הא דכתב רש"י דל"ג ומר סבר אנן גרסינן ליה ומשום שמואל אצטריכינן להכי דלדידיה נמי אקשי ומיהו ס"ל דר' אלעזר דינא קאמר א"נ אפילו רב כדכתב'. הרמב"ן.
וכתב הרשב"א ז"ל דלפי תירוץ זה של רבו של הרמב"ן נראה דהיינו דלא מקשי' לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן ליה דבטעות [פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דכטעות] אשה אחת היא ופליגי משום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה אבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי דההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי. ע"כ:
והרא"ה כתב דלא נהירא דלפום מאי דפרישנא נמי אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום מאי קאמר דלאו משום דידע הוא דקא אמרי אלא דכיון דלאו משום טעות דטעי בגופה הוא אלא משום קדושין דלא מעלו כל אדם רוצה שיגמרו נשואין תו לית להאי הפרשא כלל אלא עיקר תירוצא כדפריך רב סבא בעל המאור ז"ל דאי אקשי' מההיא דלעיל מקמי דידעינן הפרשא בין קדושי טעות לקדושי דעלמא איכא למימר דההיא נמי בטעות אשה כעין שתי נשים אתיא והיכי דמי כגון שקדשה כשהיא קטנה ולאחר שגדלה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמי אבל הכא ליכא למימר הכי דהא קתני החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אלמא לאחר שהיא אצלו הגדילה ותו ליכא למימר כשהגדילה אלא חד סתמא וזהו הנכון. ע"כ:

וז"ל רש"י במהדורא קמא משום רבי אליעזר אמרו כו'. דגזר הא משום יתומה בחיי האב והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דטעות קדושי קטנה הוי כמאן דקדיש על תנאי ובעל סתם דכי היכי דקדושי תנאי לא הוו קדושין גמורין קדושי קטנה נמי אינן כלום וכיון שהגיע אותו זמן שהיא ראויה לקדש דהיינו לאחר שגדלה אמרינן לשם קדושין גמורין בעל והיינו קדש עכשו ובעל לאלתר דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה וכיון שגדלה אצלו שעה אחת אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין דעד השתא הוו להו קדושי אריכי ומתייבמת אלמא כל היכא דקדיש אי נמי מיעקרת קדושין יהיב דעתיה לאהדורי ולקדושי קדושין גמורין כל היכא דמצי ואת אמרת דבאשה אחת גרידתא דלא בעיא גט כדפרכינן. ומשני התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום הלכך מיהדר אקדושי מעליא אבל היכא דקדיש על תנאי כסבור הוא שהיא יכולה לקיים תנאי ולא יהיב דעתיה אלא אהנהו קדושין קמאי הלכך אמר רבא דלא בעיא גט ואי הוה מותיב ליה נמי מההיא דלעיל קטנה שלא מיאנה וכו'. דבההיא פליגא בהדיא רב ושמואל אי הוה הדר בעל לשם קדושין או אקמאי סמיך הוה משני ליה נמי טעמא דרב דאדם יודע כו' אפ"ה תימה לי אמאי לא אותבה. עד כאן:
עוד כתב הרמב"ן וז"ל ורבינו אלפסי פי' טעות אשה אחת כעין שתי נשים קדש על תנאי ולאחר זמן כנס סתם ובעל וטעות אשה גרידתא קדש על תנאי ובעל מיד או שקדש וכנס והזכיר תנאו ובעל מיד כל שבעילתו סמוך לתנאי בין דכניסה בין דקדושין אשה אחת גרידתא מופלג מן התנאי כעין שתי נשים ואקשינן עליה דרב כל הנך מתניאתא דקתני בהו בעלו משמע מיד. ורב יהוסף הלוי תלמידו ז"ל השיב עליו היכי אותבינן מהא מתני' דקתני או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דילמא ההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים היא ומסתמא נמי הכי משמע דהא כשהיא קטנה החזירה ואח"כ גדלה ובעל. ולאו קושיא היא דכיון דקס"ד דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום א"נ יודע ואינו יודע אדעתא דקדושי קמאי בעל בין לאלתר בין לאחר זמן דליכא לאפלוגי בה בין לאלתר בין לאחר זמן וכ"ש כשמחזיר קטנה ובועל מיד עד לאחר זמן דלא אזלינן בתר בעילה דגדלות בלחוד וכי איכא לאפלוגי גבי טעות נדרים הוא דאיכא לאפלוגי כיון דאתני מעיקרא ובסתר זמן מרובה בעיל חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו מדלא בדיק שמע מינה אחולי אחליה לתנאיה כי היכי דלא לשוייה בעילתו בעילת זנות והאי פלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מפרשה כדכתיבנא לאידך פירושא.
והרב רבינו יהוסף הלוי פי' טעות אשה אחת כעין שתי נשים בעל שתי פעמים ולא הזכיר תנאו ואינו נכון כלל דכולהו תיובתא לא מפרשי שפיר לדידיה ואין הכרח גמור בפירוש שמועה זו ודמיא כמאן דמחי לה מאה עוכלי בעוכלא והמחוור מכולם הוא פי' הרב הלוי בטעות שתי נשים ופי' הרב אב ב"ד ז"ל בטעות אשה אחת כעין שתי נשים ובהכי סלקא שמעתין טפי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

אתמר נמי כרבה דקאמר דבטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה גט דדעתיה אתנאה. רש"י במהדורא קמא.
ואיכא למידק דהיכי אתמר הכא דר' יוחנן לדברי הכל קאמר לה ודלמא מסברא דנפשיה קאמר לה וכשמואל ס"ל ופליג עליה דרב. ובמהדורא בתרא כתב הרב ז"ל וז"ל אתמר נמי. כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידא אין צריכה ממנו גט. פי' לא מייתינן הכא מדרבי יוחנן דלדברי הכל אינה צריכה גט אלא הכי מייתינן דהא ודאי רבה לא שמע מרב ושמואל הכין אלא דקסבר דהדין פשוט כן וליכא למאן דאמר דבכה"ג לאו דעתיה אתנאה ומייתי לה דהכי נמי סבירא ליה לרבי יוחנן כוותיה ואכתי קשה קצת דלרבה פשיטא ליה מלתא טובא עד דאמר דליכא מאן דפליג בהכין ואותביה אביי דאיכא מאן דפליג ומשני ליה דליכא מאן דפליג ופשיטא מלתא טובא ומדאצטריך ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הך דינא אלמא משמע דיש צדדין לומר איפכא דצריכה גט דאי לא תימא הכי מאי אתא לאשמועינן והלכך לא הויא ההיא דומיא דרבה אלא דמ"מ מייתי דכי היכי דס"ל לרבה דאין צריכה גט בטעות אשה אחת גרידתא הכי נמי סבירא ליה לר' יוחנן.
ודע דהתוס' פירשו לעיל דאביי פליג אדעולא א"ר אלעזר דלאביי ע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא כשבעל אבל לא בעל לכ"ע אינה צריכה גט ולעולם אמר רבי אלעזר לא פליגי אלא בשלא בעל אבל בבעל לכ"ע צריכה גט וכלהו שקלא וטריא דתלמודא עד השתא היינו בשיטת אביי והשתא מייתי מדר' יוחנן דהיינו כאביי ולא כעולא מדקאמר המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט דלעולם בבעל דברי הכל צריכה גט ולשיטתו של רש"י ליכא לפרושי הכין אלא כדפרישנא וכדכתיבנא כנ"ל:

איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת וכו'. לא אקשינן אלא מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן אבל לרבה לא קשיא ולא מידי דדלמא איהו כר"ל ס"ל בחליצה מוטעת ושניא חליצה דבכל גוונא כשרה אבל לרבי יוחנן דבעי כונה לחליצה שיתכוונו שניהם לחליצה ולא למידי אחרינא ע"כ צריך אתה לומר דאחולי אחליה לתנאיה ומעתה תקשי מדידיה אדידיה וכדבעיא למכתב עוד בס"ד כנ"ל.

ואם תאמר ודלמא ר' יוחנן לדחויי הא דר"ל הוא דקאמר אינו שונה בין שנתכוון כו'. פי' שלא נתכוון לכנוס אלא לפטור אבל כל שאומרין לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז אע"ג דלא קיימה התנאי וגם הוא לא אחיל לתנאיה אפ"ה חליצתו כשרה דדוקא בההיא דר"ל דקא מכוון הפך מעשה החליצה דחליצה הוא לפטור והטעו אותו ואמרו לו דהיינו ע"מ לכנוס הוא דפליג עליה רבי יוחנן ופסל אבל כל שמכוון לפטור בחליצתו אע"ג דהוי על תנאי ולא נתקיים התנאי ולא מחל תנאו חליצתו כשרה דשניא חליצה משאר דיני דעלמא וי"ל דכוונת חליצה בעינן לרבי יוחנן ולהכי דייק לשון ונתכוון פי' שנתכוון לחליצה כשרה וכל שחולץ על תנאי ולא נתקיים התנאי הרי למפרע לא כיון לחלוץ ואנן כוונה לחלוץ בעינן והלכך ע"כ אית לן למימר דאחולי אחליה לתנאיה ואפשר דזהו שכתב רש"י שנתכוון הוא לחליצה. ע"מ שתתן כו' ואף ע"ג דלא יהבה כשרה. ע"כ. ובמהדורא קמא כתב וז"ל בין שנתכוון הוא לחליצה כשרה שתתן לו מאתים זוז ולא נתנו לו ע"כ. כנ"ל:
אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחליה לתנאיה קס"ד דמקשה שלא יועיל שום תנאי לבטל הדבר אם לא שיזכיר התנאי בשעת גמר המעשה. לשון הרא"ש ז"ל. והיינו דנקט אלמא כיון דעבד מעשה כו' ולא נקט כיון דחלץ כדי לאשמועינן הכי בעלמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא כיון דחלץ סתם אחליה לתנאיה למאתים זוז וחלץ לשם חליצה גמורה הכא נמי אחליה לתנאיה דנדרים ובעל לשם קדושין ע"כ.

וז"ל הרא"ה ז"ל אלמא כיון דעבד מעשה אחליה וכו'. כלומר כיון דעבד מעשה סתם ובשעת מעשה לא הזכיר תנאו אחולי אחליה לתנאיה ע"כ. ואם תאמר לפי מאי דקס"ד השתא אמאי קרי לה חליצה מוטעת והא כיון דאחליה לתנאיה לא הויא מוטעת. וי"ל כיון דמעיקרא לא נתפייס זה אלא ע"מ שיתנו לו מאתים זוז אף ע"ג דשוב כשבא לחלוץ אחליה לתנאיה לפי אומד דעתנו ולאו דאחליה בפי' חליצה מוטעת מקרי וכבר אמרו תחלתה באונס וסופה ברצון מותרת משום דיצר הלבישה הכא נמי יראת ה' אלבשיה שלא להכשילה ואחולי לתנאיה ומ"מ לא אחליה בפי' שחושב שיקיימו תנאו אע"ג דהוא אחליה בינו לבין עצמו שיחשבו שלא מחל והרי הם חושבים להטעותו והוא חושב להטעותם ולהכי קרי לה חליצה מוטעת כנ"ל:
אמר ליה בר בי רב שפיר קאמר בתמיה פי' הדבר תמיה מצד עצמו דאם כן היכי קרי לה חליצה מוטעת ועוד מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' כנ"ל:
תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם כמו שנעשה אותו תנאי דבני גד ובני ראובן על ידי שליח שהרי משה צוה ליהושע לנשיאי העדה אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם ונתתם אלמא אותו תנאי על ידי שליח נעשה והכי נמי בעי' כולהו תנאי דעלמא דלהוו הכי דאפשר למעבד להו ע"י שליח שאם אמר לשלוחו צא וחלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז לא אמר כלום שאינו יכול לעשותו על ידי שליח הלכך כשרה ולא משום תנאה. והא ליכא למימר דבעינן דלהוו כולהו תנאים על ידי שליח כי התם אבל באפשר בעלמא לא איכפת לן דהא לא עדיף ההיא דהוי שליח ממש מההוא דאי בעי אפשר ביד שליח והשתא מיהא ביד בעלה עצמו הוא ומ"ה קבל תנאי דאפשר לקיומיה דכי היכי דאתני משה הכי נמי מצי מתני יהושע ובני גד ובני ראובן נמי אי הוו משדרי שלוחייהו לארץ ישראל הוה מקיים תנאיה ולא נהירא לי. רש"י במהדורא קמא.
הקשו בתוספות מה סברא היא דבעי הכי ואי משום דבעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן אם כן נלמוד לגמרי מהתם מה התם היה מעשה בנתינת קרקע אף בכל מקום בעינן קרקע ותירצו דהיינו טעמא הואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח סברא הוא שיהא בידו כמו כן לשוייה ביה תנאי אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוה בידו נמי לשווייה ביה תנאי ואפילו לא יתקיים התנאי המעשה קיים והשתא נמי ניחא דלא תקשי דמשמע דלענין קיומי ע"י שליח כולי עלמא מודו ליה דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן לענין תנאי כפול משמע בגיטין במי שאחזו דדוקא רבי מאיר קאמר ליה ולא רבנן אלא היינו טעמא כדפרש"י דהכא איכא הך סברא אבל במילי אחריני ליכא סברא כל כך הלכך פליגי עליה וקשיא להו לתוס' לפי שיטתם דלכ"ע אין תנאי בחליצה דמסיק רבינא בפרק רבן גמליאל לכ"ע יש תנאי בחליצה ותירצו בתוס' דאיברא ודאי דאין תנאי בחליצה להתירה לשוק ומיהו אהני תנאה דאכתי איכא זיקת יבום לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן אבל רש"י כתב שם בפ' רבן גמליאל ה"ג רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה אע"ג דקי"ל חליצה מוטעת כשרה הני תנאי לא סבירא ליה. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א בחדושיו הארוכין שם ביבמות פרק רבן גמליאל דהא דאמר רבינא דכולי עלמא יש תנאי לחליצה להכי תנאי קאמר דאליבא דהלכתא קי"ל אין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק המדיר ובפרק מצות חליצה ודכוותא בגט פשוט דכ"ע אותיות נקנות במסירה ואנן קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה אלא דהתם להנהו תנאי קאמרי' ע"כ.

ומשמע לי דרש"י אזיל לשיטתיה דהכא משום הכי גמרינן תנאי דאפשר לקיומיה על ידי שליח משום דאיכא לאקשויי בקרא דמשה היה מדבר עם בני גד ובני ראובן לכך הוה ליה לסיומי עמהם תנאה ולומר להם אם תעברו יתנו לכם ואם לא תעברו ותאחזו כו'. ושוב היה לו לצוות אל ראשי בני ישראל שיעשו כן אמאי אפסיק וצוה את יהושע ולא גמר הענין עמהם וכדכתיב ויצו להם משה וגו' ויאמר משה אליהם אם יעברו וגו' ונתתם להם וגו' וזהו שכתב רש"י על ידי שליח. כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה כו' ע"כ. והלכך דמיא האי להך דתנאי כפול דכי היכי דתנאי כפול מייתי לה מיתורא דקרא הכי נמי מייתינן האי דאפשר לקיומי על ידי שליח ומאן דפליג בתנאי כפול פליג נמי בהך דכולהו מילפותא דקראי ילפי' להו ואין סברא בזו יותר מזו והשתא ניחא הא דאסיק רבינא בפרק ר"ג וכדפרי' ז"ל התם וניחא נמי דקאמרי מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן כו' פי' דיני התנאי וזהו שכתב רש"י כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן. דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתככם. ע"כ. פי' דין תנאי כפול והן קודם ללאו ושאר דיני התנאי.
אבל לשיטת התוספות לא מצינן לפרושי כן דאע"ג דלא ילפינן תנאי כפול מ"מ בעינן למילף אפשר לקיומי ע"י שליח מסברא וכדכתיבנא מעתה היכי מצי למימר מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' אלא הכי קאמר מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' פי' דעיקר התנאי שיבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן לה אבל לא מיירי לענין תנאי כפול וכדכתיבנא כנ"ל:
התם משום דאיתקוש הוויות להדדי פי' וכסף ושטר אפשר ע"י אחרים ואע"ג דאיכא ביאה הויא לה חדא והני תרתי וחדא מתרתי אתיא. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא דאיתקוש הוויות להדדי והלכה והיתה לאיש אחר וכיון דרוב הוויות אפשר לקיומינהו ע"י שליח כגון בכסף ובשטר ביאה נמי כדאפשר לקיומינהו ע"י שליח דמיא ואף ע"ג דאיתקוש יציאה להויה חליצה לאו יציאה מקרי לה ולא דיינינן לה כדאפשר לקיומיה ע"י שליח בהויה. קדושי מלוה לא הוו קדושי דמלוה להוצאה נתנה ולא הויא בעין ההוא שעתא ומעות מתנה בעלמא נינהו. צריכה הימנו גט גרסינן אמר ר' אמי המקדש בפחות משוה פרוטה כו' בהא הוא דלא טעי וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך דאמרת כגון מלוה ועל תנאי ודאי פליגנא עלך דודאי טעי איניש דסבר קדושי מעליא נינהו ובעל על דעת קדושין הראשונים ולא בעינן גט. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל נוסחא דוקנא אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל פחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ואיכא נוסחי דכתיב בהו דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. וליתא דהא פלוגתא היא דר' שמעון בן יהודה ות"ק. וליכא למימר דדברי הכל מדרב ושמואל קאמרינן דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה משום דהויא פלוגתא דרבי שמעון בן יהודה ורבנן ולא גרסינן נמי אינה צריכה הימנו גט ולא גרסינן דברי הכל. חד דלא מסתבר דאמרי שמעתא אליבא דרבי שמעון בן יהודה דהוי יחידאה ודלא כרבנן דפליגי עליו. ותו דהא רב כהנא משמיה דעולא קאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט ובטעות אשה אחת גרידתא קאמר ממאי מדאמרינן דשמעתיה מפקא מדרב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל דאמר יש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושי' קידושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה ואם איתא דההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים לא הוה מפקא מהך דאיכא לאוקמה להא דר' ישמעאל בטעות אשה אחת גרידתא אלא ודאי אפילו בטעות אשה אחת הוא דאמרינן דצריכה גט ודמיא להא דר' אליעזר ודרבי יוחנן לעיל דחד לישנא הוא ואם כן קשיא דעולא אדעולא דהא עולא קאמר הכא דאינה צריכה גט. ותו דלישנא דאידך דר' אמי לא שייך להאי גרסא דקאמר במקדש במלוה צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ואם איתא דגרסינן אינה צריכה גט למה לי לפרושי בדרב אמי טעמא דהנהו דלעיל מסתייה דקאמר צריכה הימנו גט דבהא ודאי לא טעי ולא גרסינן נמי דברי הכל צריכה הימנו גט דהא ודאי ליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט.

אלא ודאי לא גרסינן אלא כדכתיבנא ומיהו צריכה גט דקאמר אכולה ולא דמיא אהדדי. דבמלוה ופחות משוה פרוטה הוי גט גמור דאורייתא ועל תנאי הוו קידושין דרבנן וגט דרבנן. וכדאמרינן נמי באידך ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט והשתא אתיא שפיר הא דר' אמי דאתי לאפלוגי ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דטעי כלומר בהא הוא דמודה ליה משום דטעי אבל בהנך לא מודה ליה דבהנך לא טעי ומסתברא דרבי אמי כי נקט מקדש בפחות משוה פרוטה הוא הדין למקדש במלוה. תדע דלאו דוקא האי בלחוד דהא איכא קידושי קטנה נמי דקתני ליה בההיא מתניתא בהדי פחות משוה פרוטה ואמרינן בתרווייהו בעלו קנו. ולא נקט האי אלא לאפוקי קידושין על תנאי וכדפרי' דקידושי תנאי דלא טעי מידי בגופא שאני והאי דנקט אבל בהנך משום דקידושי תנאי טובא גוונא הוו. ואי גרסינן אבל בהך כל שכן דאיתא שפיר.
ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא קי"ל כמאן דאמר בטעות אשה א' כעין ב' נשים שהיא צריכה גט גמור מן התורה וא"צ לומר קדשה סתם וכנסה סתם ובעל סתם אבל טעות אשה אחת גרידתא אסיקנא דצריכה גט ומסתברא דגט מדרבנן הוא וה"מ בשבעל אבל קדש על תנאי וכנס סתם ועדיין לא בעל לא עשה ולא כלום ואינה צריכה גט. אבל קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מן ספק תורה. אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט דודאי לא סגי' דלא הויא מקח טעות ומיהו הני מילי בטעות נדרים אבל בקדושין דעלמא צריכה גט גמור מן התורה. וכדרב דאמר אינה צריכה גט משני וכגון קידושין בפחות משוה פרוטה וקטנה. והמקדש במלוה לפום מאי דפרישנא לר' אמי דלא פליג אמלוה בכולהו הוו קידושין גמורים וצריכה גט מן התורה. הרא"ה ז"ל:

וז"ל ריב"ש ז"ל ה"ג אמר רב עולא כו'. המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ומיהו לא דמו אהדדי דמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה גט אלא מדבריהם כדמשמע לישנא דאמר בסמוך זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים כו' וכן כתבו הרמב"ן והרא"ה אבל בהנך אחריני צריכה גט גמור מדאורייתא דהא פחות משוה פרוטה וקטן שקדש ובעל צריכה גט גמור כדאמר רב בקטנה שלא מיאנה דאינה צריכה גט משני ואם כן קטן שקידש ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל בכולהו צריכה גט גמור משום טעמא דאדם יודע ואינה צריכה גט משני ואפשר דהכי קאמר דמקדש במלוה דצריכה גט גמור דאיתיה נמי לטעמא דאדם יודע וכן דעת הרא"ה. או אפשר דמקדש במלוה אינה צריכה גט אלא מספק כמו המקדש על תנאי ובעל דלא אמרינן אדם יודע אלא בקדושי קטן או במקדש בפחות משוה פרוטה והיינו דשבקה לעיל בברייתא דקדשה בטעות למקדש במלוה ולא נקט אלא מקדש בפחות משוה פרוטה וקטן שקדש והלכך נקטינן דמקדש על תנאי ובעל דהיינו טעות אשה אחת גרידתא צריכה גט מדבריהם כרב כהנא כו' ובטעות שתי נשים או כעין שתי נשים קי"ל כרב דאמר צריכה גט וגט גמור מדאורייתא קאמר אבל כתובה לית להו ודוקא כשבעל אבל קדש על תנאי וכנס סתם אינה צריכה גט כלל כיון שלא בעל אבל כשקדש סתם וכנס סתם צריכה גט מספק אע"פ שלא בעל.
ויש מי שכתב במקדש סתם ונמצאו עליה נדרים ולא כנס ולא בעל דאינה מקודשת כלל דמקח טעות הוי דלא אמרינן לעיל מקודשת מספק אלא בקדשה וכנסה סתם אבל כשקדש סתם לחודיה אינה צריכה גט כלל. ולא נראה לי דכיון דקדש סתם צריכה גט מספק דלא אמרינן אינה מקודשת כלל אלא כשקדש על תנאי ולא בעל. ויש מי שנסתפק בקדש סתם וכנס סתם ובעל אם צריכה גט גמור דהכא משום דקדש סתם מגרע גרע דהיכא שקדש על תנאי איכא למימר דכשכנס סתם ובעל סתם הוא נותן אל לבו לגמור נשואים ולא על דעת קידושין הראשונים הוא בועל אבל זה שלא התנה כלל לא רמי אנפשיה לאדכורי נדרים.
ונראה שאין כאן ספק וגט גמור היא צריכה דלא גרע כשהכל הוא סתם מקדש על תנאי וכנס ובעל סתם וכן דעת הרא"ה ז"ל ובמקדש הקטנה וקטן שקדש ובעל אחר שהגדילו צריכה גט גמור מדאורייתא כרב דאדם יודע שאין קדושי קטנה וקטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין וכן במקדש פחות משוה פרוטה ובמקדש במלוה ובעל דעת הרא"ה דצריכה גט גמור מדאורייתא ואינה צריכה גט משני אבל אינו נראה אלא צריכה גט מדרבנן מראשון ושני וכן כתב הרמב"ם:
אבל הרשב"א כתב וז"ל ה"ג אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל אינה צריכה ממנו גט ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה.

ולענין פסק הלכה קדשה על תנאי וכנסה סתם בין בטעות שתי נשים בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה גרידתא כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר כדברי הרב רבינו אלפסי ז"ל ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם דקיימא לן כרב וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח כו'. ואע"ג דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כ"ע לא פליגי דאינה צריכה גט ורבי יוחנן נמי דאמר הכי לא קיימא לן כוותייהו אלא כחכמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא דגבי איסורא לחומרא ולגבי ממונא לקולא.
והיכא דקדשה סתם וכנס סתם נמי תצא שלא בכתובה כרבי ישמעאל דאיכא למימר דרב נמי לא פליג בהא דהא נדרים כמומין ובמומין ודאי היכא דקדש וכנס סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה והיינו סיפא דמתני' דקתני שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ובעלמא נמי אמרינן משום סמפון דאלמא דאיכא סמפון בנשים לבטל הקידושין ושלא תאכל בתרומה ועוד דבירושלמי איפליגו ר"ל ור' יוחנן וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אין לה כתובה וכבר כתבתיו למעלה.
ולענין מקדש הקטנה או קטן שקדש ובעל צריכה גט ודאי דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום והיינו דרב והיינו כת"ק דרבי אליעזר דאמר החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל נמי איכא למימר שהיא מקודשת ודאית דהא ברייתא דלעיל עריב ותני לה בהדי קטן שקדש כי היכי דהאי מקודשת ודאית כשבעל לאחר שהגדיל האי נמי מקודשת ודאית אבל במקדש במלוה ועל תנאי אפשר דטעו בה אינשי והלכך לא הוו קדושי ודאי אלא ספק וכדאמר רב יוסף בר אבא אמר רב אסי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ואיכא למימר דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל נמי לא הוו קדושין ודאי אלא קדושי ספק ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם ולהאי סברא ברייתא דלעיל לתרי גווני קדושי קתני פחות משוה פרוטה מקודשת מספק וקטן שקדש מקודשת גמורה. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

לאפוקי מהאי תנא דקתני נתקדשה בטעות ובעל והרי בנה מורכב על כתיפ' ממאנת ויוצאה בלא גט. והיא מיעוט'. ממאנת לאו דוקא מיאון אלא דהולכת בלא גט. רש"י במהדורא קמא. וי"מ דבדוקא ממאנת נקט וקשיא להו לתוס' דבריש יבמות תנן ואי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו כו' או שמיאנו ואמאי והא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפילו רב מודה לאביי דאינה צריכה גט פי' מדנקט הכא בבעל לשמואל ממאנת אלמא דכותה בלא בעל לרב בעיא מיאון דהא לעיל קאמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה כו' ופירשו התוספות לעיל דה"ק לא תימא טעמיה דרב משום דכנסה סתם דבכנס לחוד סגי להצריכה ממנו גט אלא עד שיבעול הלכך משמע דדומיא דבעל דקאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט דבעי למימר דמיאון מיהא בעיא הכי נמי בלא בעל לרב דמודה דאינה צריכה גט בעי למימר דמיאון מיהא בעיא והלכך קשיא דאמאי קתני ואי אתה מוצא בחמותו וכו' או שמיאנו והא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפי' רב מודה וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דאע"ג דבבעל צריכה מיאון בלא בעל אינה צריכה אפי' מיאון והתם קתני בסיפא וכל היכול' למאן ולא מיאנה צרתה חולצת כו' והלכך לא מתניא מתניתין בההיא כלל.

ומיהו אכתי קשיא דמשכחת לה בקדש על תנאי ובעל לשמואל דאמר משום ר' ישמעאל ממאנת ותירצו בתוס' דההיא דר' ישמעאל מיירי כשהתנית היא על מנת שאין עליו נדרים והלכך אי לא נודע לה הטעות אפילו אם לא מיאנה צרתה מותרת ומתיבמת והיכי קתני סיפא דמתניתין דהתם וכל היכולה למאן כו'. חולצת ולא מתיבמת ואי נודע לה הטעות ולא מיאנה הרי מחלה התנאי וצרתה פטורה לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא והא דקאמר ממאנת והולכת לה היינו שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי אבל כשהתנה הוא עליה אפילו מיאון אינה צריכה עוד לעולם תירצו דאפילו כשהתנית היא לעולם אינה צריכה אפילו מיאון ואפילו נודע לה הטעות וממאנת דקתני רבי ישמעאל לאו דוקא.

וריב"ן ז"ל תירץ דרבי ישמעאל איירי בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות מודה דאינה ממאנת והא דקתני במתניתין דיבמות ואי אתה מוצא בחמותו וכו'. או שמיאנו פירושו מיאון דקטנות לא משכחת לה דומיא דנמצאו איילונית דתני נמי התם דאי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו והקשו עליו בתוס' דבפרק בא סימן משמע בהדיא דבקדושי קטנות נמי איירי ר' ישמעאל דאמרי' חברייהו דרב כהנא סבור למעבד עובדא כר' יהודה ואע"ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן ובנה מורכב לה על כתפ' ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל בבית המדרש ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק נכשל בו זרעו דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל כו' וליכא למימר דלאו דוקא דבר שאמר אותו צדיק אלא כעין אותו דבר שאמר אותו צדיק שהוא אומר בקדושי טעות ובתו באת למאן מחמת קדושי קטנות שאין יכולה למאן ופשיטא שבתו לא היתה יכולה למאן ועל מה היו עומדין למנין וליכא למימר לאפוקי מר"י דהא ר"י מודה בבעלה וזאת נבעלה שהרי בנה מורכב על כתפ' היא וליכא למימר דנסתפקו בדברי ר"י ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דהא פסקו דלא כר"י לגמרי ואז נסתפקו בדבר משמע דהוו ס"ל כוותיה ודוחק לומר דנמנו וגמרו לא קאי אעובדא דאתו לקמייהו אלא שנעתקו מענין לענין וכעין אותו ענין ועמדו למנין אי הלכה כר' יהודה בעיקר דין הממאנת ונמנו וגמרו דלא כרבי יהודה דאין הבת ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות.
ומיהו יש לתרץ כתירוצו של ריב"ן דמתניתין דיבמות לא מיירי אלא בקדושי קטנות כדי לתרוצי סתם משנה כשמואל אבל כר"י לא אתיא מתני' דיבמות כלל דר"י מיירי בין בקדושי טעות בין בקדושי קטנות אבל שמואל לא סבירא ליה כרבי ישמעאל אלא בקדושי טעות דוקא ומתני' דיבמות מיירי בקדושי קטנות ולהכי לא פריך ליה לשמואל ממתניתין דיבמות ולא מסתם מתניתין דנדה דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ולעיל פרכינן לשמואל מסתם מתניתין ומשני ליה ולא בעי למימר דפליג אסתם משנה אע"ג דכר' ישמעאל רבי' ס"ל ובהדיא אית ליה לשמואל במי שמת שבודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור. ויש מתרצין דאמוראי נינהו אליבא דשמואל דרב יהודה אמר דשמואל אמר משמיה דר' ישמעאל דקטנה שנתקדשה אפילו בנה מורכב על כתפ' והתם בפרק מי שמת קאמר רב נחמן משמיה דידיה דבודקין למיאונין כו' וזה דוחק ובשילהי פרק נושאין על האנוס' דאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כדרב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו' אין להוכיח דר' ישמעאל איירי דוקא בקדושי טעות מדשביק קדושי קטנות דאיירי בהן התם מעיקרא ונקט קדושי טעות דרבי ישמעאל איירי נמי בקדושי קטנות כדמוכח בנדה אלא משום דההיא סוגיא קאי אמילתיה דשמואל דאמר התם לעיל עשרה כהנים עומדים ופירש כו' ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקדושי טעות דוקא כדפי' לכך נקט קדושי טעות.
והקשו בתוס' לר' אלעזר דאמר לעיל דברי הכל צריכה הימנו גט ואפילו בקדושי טעות לא סבר כר' ישמעאל א"כ תקשי לשמואל סתם מתניתין בסוף פרק נושאין על האנוסה דלא מצי לאוקמה מתני' דהתם לא בקדושי קטנות ולא בקדושי טעות לר' אלעזר ולשיטת ריב"ן ז"ל יש לתרץ דהכי קאמרינן התם בפרק נושאין על האנוסה משכחת לה בקדושי טעות וכדרב יהודה אמר שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו' פי' דמוקי מתני' כרבי ישמעאל ולאו דס"ל הכין לשמואל אבל לשיטת התוס' דס"ל דרבי ישמעאל איירי בין בקדושי קטנות בין בקדושי טעות ולר' אלעזר לא ס"ל לשמואל כר' ישמעאל כלל לא בקדושי טעות ולא בקדושי קטנות מעתה תקשי אי בעי לאוקומי מתני' כר' ישמעאל בלחוד אמאי שביק קדושי קטנות ונקט קדושי טעות דלר' אלעזר לא מרווחינן מידי בקדושי טעות מבקדושי קטנות דבתרווייהו פליג שמואל על רבי ישמעאל ואפילו לשיטת ריב"ן ז"ל נמי דחיקא (נמי) טובא לפרושי דכי משנינן התם משכחת לה בקדושי טעות וכדר' יהודה וכו' דמוקי' סתם משנה כרבי ישמעאל ודלא כשמואל דהא לעיל דחקי' לאוקמי סתם מתני' כותיה וכדכתבינן לעיל היינו מחלקין בין היכא שהתנה הוא עליה ובין היכא שהתנית היא עליו דכי אמר ר' אלעזר דצריכה הימנו גט לדברי הכל היינו בקדושי טעות שהתנה הוא עליה דסתם אדם הבועל אינו עושה בעילתו בעילת זנות אבל ר' ישמעאל לא מיירי אלא בקדושי טעות שהתנית היא עליו וכמו שכתבו התוס' לעיל ובהכי לא מצינו למימר אין אדם עושה כו' דהיא אינה מוחלת תנא' כלל ועל דעת תנא' הראשון היא נבעלת והא דאמר רב כהנא המקדש על תנאי כו' זה היה מעשה ולא היה כח כו' לאפוקי מהאי תנא כו' פי' המקדש על תנאי דהיא התנית עליו אבל התוס' לא חלקו כן וקשיא לשיטתם ז"ל וכדכתיבנא ותירצו בדוחק דהוה מוקי ההיא מתניתין דסוף פרק נושאין על האנוסה כשפירש להדיא שאינו בועל לשם קדושין כנ"ל:

והרשב"א ז"ל כתב בחדושיו בפרק בא סימן וז"ל זו שקידושיה קדושי טעות פירש רש"י ז"ל כגון מקדש על תנאי אי נמי קדושי קטנה שאינם כלום לפי פירושו צ"ל דלהכי קרו ליה לקדושי קטנה קדושי טעות לפי שהוא טועה ואין יודע שאין קדושי קטנה כלום ולפי' בועל על דעת קדושין הראשונים ובודאי פשיטא דשמעתין הכין משמע דאי לא מאי שייכא הא דרבי ישמעאל במעשה דבת שממאנת בקדושי קטנותה אלא שהוא קשה לומר דלר' ישמעאל הבת ממאנת לעולם וא"כ נפלוג במתניתין או בברייתא ולא אשכחן בכל הני פלוגתא דמתני' ומתני' מאן דאמר ממאנת לעולם ולפירושו הא דאמר שמואל קטנה שנשאת והגדילה תחתיו ובעל ועמדה ונשאת לאחר שצריכה גט משני (ו)אינה צריכה גט מראשון ומותרת לינשא לכל העולם בגיטו דהא אמר שמואל משום רבי ישמעאל שאע"פ שהגדילה יכולה למאן וא"כ זו שעמדה ונשאת לאחר אין לך מיאון גדול מזה וכדאיתא בפ' ב"ש ביבמות וי"מ דלא קאמר אלא קדושי טעות ממש דהיינו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכיוצא בו דממאנת והולכת קאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל וכו'. שא"ת א"כ נמי שייכא הא דידיה למעשה בתו י"ל דבני מדרשא מטעה טעו בדר' ישמעאל ומסבר סברי דכשם שאמר רבי ישמעאל בקדושי טעות שהיא יוצאה לעולם שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל ה"ה והוא הטעם בקידושי קטנה ולפיכך תמאן ותלך לעולם ונמנו וגמרו שאפילו רבי ישמעאל בקדושי קטנה מודה שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות ומיהו דוקא מדרבנן דתקינו לה נשואין גמורין לפי שנראית כגדולה אבל מדאורייתא אינה מתקדשת לעולם לפי שעל דעת הקדושין הראשונים הוא בועל. [ע"כ].
נמצא שלפי פרש"י נצטרך לומר שכשחזרו ואמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות באו לחלוק על רבי ישמעאל שאמר שאפילו בנה על כתפ' ממאנת אבל לפי' האחרון לא באו לחלוק עליו אלא לומר דעד כאן לא אמר רבי ישמעאל אלא בקדושי טעות אבל בקדושי קטנה מודה שאינה ממאנת משהביאה שתי שערות ומיהו מדרבנן הוא שאינה ממאנת אם לא בעל משגדלה אבל אם בעל משגדלה מקודשת היא מן התורה ודאי דלא דמי לקדושי תנאי דהתם שאני דכסבור שהדבר כן ולעולם בעל לשם כך אבל קדושי קטנה אדם יודע שאינן כלום ובעל לשם קדושין ואע"ג דבפרק האומר ובפרק המדיר מדמה להו לגמרי ר' ישמעאל פליג עלייהו ולא מדמה להו וא"נ י"ל דלרבי ישמעאל קדושי טעות וקדושי קטנה חד דינא אית להו ולעולם בועל לשם קדושין הראשונים אבל חכמים גזרו בקטנה שהגדילה ול"ש נבעלה ול"ש לא נבעלה אינה ממאנת מדרבנן ואע"ג דבקדושי טעות ממאנת והולכת לה לעולם ואפילו בנה מורכב לה על כתפה והיינו טעמא דגזרו רבנן בקטנה שהגדילה שלא תמאן משום שנראית כגדולה שנתקדשה וא"נ משום דכיון שלא מיאנה באותן קדושין שקבלה בקטנותה שאינן אלא מדרבנן שעה אחת של גדלות שוב אינה יכולה למחות מדבריהם וכן משמע בפרק נושאין על האנוסה שאחר שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן כו' משיטת יפה לנדה לא נודע למי:


דף עד עמוד ב[עריכה]


הלכה אצל חכם והתירה כו'. משמע דאע"ג דאם הלכה אצל חכם מקודשת אי אתי בעל מעיקרא ואמר שמקפיד הוא בנדרים ואינו רוצה בה מתירין אותה לינשא ואין חוששין שמא תלך אח"כ אצל חכם להתירה שאינה עשויה לקלקל עצמה אבל בירושלמי נחלקו בדבר זה וכך גורסין שם [ה"ז] אית דתני תנאי מותרת לינשא בלא גט ואית תניי תני אסורה לינשא בלא גט ואוקמו' כולה רבנן מ"ד מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה והיא אינה הולכת לפום כן מותרת לינשא בלא גט ומאן דאמר אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל זקן ותתיר את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט.
הכין היא גמרת ירושלמי אבל בגמרא דילן לא הזכירו מכל זה כלום ונראה דס"ל דמתירין אותה לינשא ואין חוששין שתלך אצל חכם ויתיר לה ואפשר דלגמרא דילן כיון שהתירוה לינשא אפילו הלכה אצל חכם והתירה אין הקדושין חלין עוד ולא אמרו הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אלא כשהלכה שם טרם שיתירוה לינשא אבל אם התירוה לינשא ופסקו ב"ד שהקדושין בטלין שוב אינן חלין וטעמא דמלתא דכי היכי דאמדינן לדעתיה לרבא אליבא דרבי אלעזר ומשום טעמא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אמרינן דאינה מקודשת אף על פי שחכם עוקר הנדר מעיקרו ה"ה נמי דאפשר דאליבא דר"מ אמדינן לדעתיה דאינו רוצה שיהיו קדושין חלין אחר שנשאת לאחר. ומיהו כתב הרמב"ן והרא"ה דלא סמכינן בהכי ואי הלכה אצל חכם והתירה אחר שנשאת חוששין והקדושין חלין עליה ולחומרא. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הרא"ה ולפום גמרא דילן דלא איירי בה משמע דלא חיישינן להכי דכיון דשרו לה בי דינא לאנסובי אפקיעו להו קדושי קמא ואפילו אזלא בתר הכי לחכם ומתיר לה נדרה תו לא חייל' עלה קדושי קמא ואף על פי כן צריך לחוש לה ע"כ.

ורש"י כתב הלכה אחר קדושין אצל חכם והתירה מן הנדרים. ע"כ. ואפשר דה"ק דאין לחוש שתלך אצל חכם אלא אחר קדושין להתיר הנדרים לחוד ולא אחר כניסתה לאחר לקלקל את עצמה ואת בניה כנ"ל:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפי' המשנה וז"ל וקשיא לן טובא דהכא אמרינן שאם קדשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואינה צריכה גט כלל ובברייתא אמרינן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מפני שהחכם כשמתירה עוקר את הנדר מעיקרו וכאלו לא היו עליה נדרים דיינינן לה וכיון שאפילו כשהיו עליה נדרים יכולה להתירם היכי אמרינן הכא דאינה מקודשת ומותרת לינשא לשני בלא גט שהיה לנו לחוש כי שמא התירה עצמה ונתבטלו הנדרים מעיקרם ותפשו הקדושין ונמצאת אשת איש מותרת לשוק.
ורבני צרפת מתרצים דכי אמרינן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מיירי כשהתירה עצמה קודם שידע הוא שהיו עליה נדרים דכיון שבשעה שידע הוא כבר התירה עצמה כאלו לא היו עליה נדרים מעולם דיינינן לה ולפיכך תופסין הקדושין ומאי דתנן במתניתין אינה מקודשת מיירי כשידע הוא שהיו עליה נדרים קודם שהתירה את עצמה דמיד שידע בנדרים מיד הכיר כי מקחו מקח טעות היה ונתבטלו הקדושין וההיתר שהתירה את עצמה אחר כך לא מהניא ולא מידי אבל בירושלמי אשכחן לה להאי קושיא ומתרץ לה בענין אחר דהאי תנא דתני אינה מקודשת סבירא ליה דלא חיישינן שהתירה את עצמה משום דכיון שיודעת שאם תתיר את עצמה יהיו הקדושין תופסין והבנים שיהיו לה מן השני יהיו ממזרים אף היא אינה הולכת ויותר תרצה לעמוד בנדרה מלעשות בניה ממזרים ע"כ. ולקמן נכתוב בזה עוד בס"ד:

חכם עוקר את הנדר מעיקרו כו'. כתב רש"י במהדורא קמא עוקר הנדר מעיקרו דכשהוא מתירו אומר לו אדעתא דהכי מי נדרת והוא אומר לו לא ונמצא שם פתח ולא היה הנדר בעולם. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל עוקר הנדר מעיקרו. שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא והחכם אומר לה הרי הוא בא לך לידי כך הלכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קדושין. מכאן ולהבא. אבל עד עכשו היו עליה נמצא שבשעת תנאי הקדושין הטעתו. ע"כ.
ודע דבפרק ד' נדרים פליגי אי פותחין בחרטה או לא ופרש"י התם וז"ל אין פותחין בחרטה שאין חכם רשאי לפתוח ולומר לא נדרת אדעתא דהכי כדאמר לקמן אלא הנודר הוא יתחרט תחלה ויפתח ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחלה בחרטה ע"כ. ור"ן והרא"ש ז"ל לא פירשו כן התם בנדרים ולפי פירושם לא נתיישב מה שכתב רש"י הכא אלא הרב אזיל לשיטתיה ופירש ברייתא זו כמאן דאמר פותחין בחרטה והיינו פתח כדפירש במהדורא קמא וה"פ מה שאומר החכם מותר לך אינו כגוזר שיהא מותר דאם כן עד השתא הוה אסור והרי היו עליה נדרים אלא מראה לה שהוא מותר מאליו ופותח לה בדברים שתתחרט ומראה לה כאלו אין כאן נדר מעיקרא כלל ואומר לה דאדעתא שיקדשנה אחד על מנת שאין עליה נדרים ויהיו עליה נדרים לא קא נדרה והיא אומרת כן הלכך הויא לה כמי שלא היו עליה נדרים בשעת קדושין אבל הרופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ואע"פ שאחר שנתרפאת אינה נמאסת כלל והרי היא כבתחלה שלא היה בה מום מ"מ הרי הטעתו בשעת הקדושין שבשעת התנאי לא היה חפץ שיהיה בה מום ואפי' בעודה ארוסתו עד שלא נשאה והאיש מקפיד על האשה שבעודה ארוסתו לא יהיה בה מום והלכך כי אמר לה בשעת הקדושין על מנת שלא יהיה בה מום ה"ק שלא יהיה בה מום אפי' בההיא שעתא אע"ג דעד שלא ישאנה תתרפא אבל האשה המתנה על האיש על מנת שלא יהיה בו מום ומקדשה ע"מ שאין עליו מומין היינו לומר שלא יהיה עליו מומין בשעת כניסה דבאירוסין כל עוד שלא כנסה אינה מקפדת אם יהיה בעל מום רק כשישאנה.

והתוספות סוברין דאין לחלק בהכי כלל דאי לשון ע"מ שאין בה מומין רוצה לומר דבההיא שעתא לא יהיה בה מומין בין באיש בין באשה יש לך לומר כן ואם כן הלך הוא אצל הרופא ורפאו אמאי אמרי' לקמן דמקודשת כנ"ל פי' לפי' רש"י וללשון התוס' והיינו דכתבו התוס' אין לפרש דבלשון תליא מילתא כו'. ואי היינו פירוש רש"י הוה להו למימר פי' הקונטרס כו' כדרכם ז"ל. ופירשו התוס' דבקפידת המומין תלוי הטעם ואיברא ודאי דאילו היו בה מומין קודם שעת הקדושין ונתרפאו דהא ודאי כשהתנה עליה על מנת שאין עליה מומין כיון שכבר נתרפאת הרי אין עליה מומין מיהו אם בשעת תנאה היו עליה מומין אע"ג דשוב נתרפאו מ"מ הרי זו נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין נמצא שהמומין שהיו בה בשעת התנאי גרמו ליה דקפיד אבל אם היו בה מומין ונתרפאת קודם התנאי הרי נתרפאת כבר ואיהו לא אתני אלא ע"מ שלא יהיו בה מומין והרי אין כאן מומין בשעת התנאי והכל תלוי בקפידתו.
וא"ת מעתה אפילו תימא דאין החכם עוקר הנדר מעיקרו אלא מכאן ולהבא שאני מומין מנדרים שהמומין אפי' אחר שנתרפאת נמאסת היא בעיניו כיון שזוכר שהיו בה מומין מה שאין כן בנדרים דכיון שהותרו הותרו וי"ל דבנדרי' נמי אי לא הוה עקר להו אלא מכאן ולהבא הוה נמי קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה תדע דלאו בלישנא תליא מלתא אלא בקפידא דהא במתניתין תנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא מפליג בין בני היתר ללאו בני היתר ואי אמרת בלשון תליא מלתא הרי כשהתנה ואמר ע"מ שאין עליה נדרים ואחר כך הלכה אצל חכם והתירה הרי למפרע לא היו עליה נדרים בשעת התנאי מעתה אמאי קתני במתני' אינה מקודשת ותנשא לעלמא בלא גט מזה כלל ניחוש דילמא אזלא אצל חכם ויתירנה ותהיה מקודשת למפרע וכדאקשי' לעיל אלא ודאי בקפידתו תליא מלתא ולא בלשון ואינו תולה תנאי בנדרים לומר שכל שימצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואם לא ימצאו עליה נדרים תהיה מקודשת אלא תולה תנאי הנדרים ברצונו ועל מנת כן יקדשה שאם לא ירצה לבטל הקדושין מחמת הנדרים שיהיו קדושין ואם ירצה לבטל הקידושין מחמת הנדרים שיובטלו הקדושין והלכך היכא דידע להו קודם שהותרו הא מיד רוצה שיהיו מובטלין הקדושין דשמא לא יהא להם היתר אבל היכא שהותרו קודם ידיעתו הרי לא רצה לבטלם מחמת הנדרים שהרי עתה אין לו להקפיד כנ"ל פי' לפירוש התוס' ועיין בלשון הר"ן ז"ל שעל ההלכות. וקושיא זו הא תריצנא לה לשיטת רש"י ועוד כיון דהחכם פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת וכו' וכמו שהאריך רש"י הא ודאי יבין החכם שיש קלקול בדבר ולא יתיר וגם היא לא תחפה שלא תקלקל עצמה ובניה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
והתניא הלכה אצל חכם והתירה אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת הכי גריס רש"י ז"ל ויש גורסין אצל חכם והתירה אינה מקודשת אצל רופא ורפא אותה מקודשת וקשיא מחכם אחכם ומרופא ארופא ומשני הא ר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד פי' ואינו רוצה שתתבזה אשתו בפני רופא ור' אלעזר אמר איפכא והיינו דנקט אדם רוצה כו' בלשון חיוב וליתא דתירוצא דרבא דאשה חשובה דלקמן לא מיישבא כלל והא דקאמר אדם רוצה וכו' פירושו אינו מקפיד וכדכתב רש"י ול"ג נמי מקודשת בתרווייהו וקשיא מרופא ארופא בלחוד דא"כ מתירוצא דתתבזה אשתו בב"ד לא מיישב' כלל וגירסת רש"י ז"ל היא הנכונה כנ"ל:

לא קשיא הא וכו'. הא דקתני אצל חכם והתירה אינה מקודשת דברי רבי אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הלכך מעיקרא כי אתני בהדה גמר בדעתיה אפי' אם תמצא פתח לנדרה לא ניחא ליה משום דלא בעי דתזיל קמי ב"ד ואידך מתניתין רבי מאיר היא דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
המוציא את אשתו משום נדר או משום ש"ר לא יחזיר אף על גב שנמצא שהתיר החכם את הנדר ולא היה עליה ש"ר שאם אתה אומר יחזיר שמא תנשא לאחר ונמצאו דברים של ש"ר בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפי' נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לפיכך אומר' לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר אפילו התירו חכם לא יחזיר שאם נשאת לאחר שוב אין יכול לבטל את הגט דמעיקרא הוי ליה למידק. כל נדר שידעו בו רבים שנדרה ברבים לא יחזיר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים לעשות נדר ברבים שאין לו הפרה כ"ש. שלא ידעו בו רבים דיש לו הפרה יחזיר ולא חיישינן דמקלקלה דכי מנסבא לאחר מימר אמר אלו הייתי יודע שלא היו עליה נדרים לא הייתי מגרשה ונמצאו בניה ממזרים דאמרינן מאן ידע בנדריה בלא נדר גרשת אותה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א בחדושיו בפרק השולח משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר פי' שיצא עליה ש"ר שזינתה או שנדרה היא וקיים לה איהו ואמר אי אפשי באשה נדרנית וגירשה אע"פ שהותר הנדר ונמצא ש"ר שאינו ש"ר לא יחזיר והוא דאמר לה בשעת גירושין משום נדר אני מוציאך ומשום ש"ר אני מוציאך דאי אמרת יחזיר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ומ"ה גזרו רבנן שאפילו הותר הנדר או שנמצאו דברים בדאין לא יחזיר וכיון דמסח לדעתיה מינה גמר ומגרש לפי' אומרין לו בשעת גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר או משום ש"ר לא יחזיר.

רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר שלא ידעו בו רבים יחזיר פי' ר' יהודה לא פליג אלא אנדר אבל אש"ר מודה הוא לת"ק וקסבר ר' יהודה ליכא קלקולא בנדר משום דבנדר שצריך חקירת חכם סבר לה כרבי אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וא"נ הוה ידע דאית לה היתרא קמי חכם הוה מגרש ובנדר שאין צריך חקירת חכם סבר לה כר' מאיר דאמר לא טעי איניש בהכי ומידע הוא ידע דהוה יכול למיפר ואפילו הכי גירשה הלכך גבי נדר ליכא למיחש לקלקול אלא אי איכא לאפלוגי גבי נדר בין נדר שידעו בו רבים לנדר שלא ידעו בו רבים הוא דאיכא לאפלוגי דבנדר שידעו בו רבים כלומר שנדרה ברבים קסבר רבי יהודה דאין לו הפרה וכיון דנדרה נדר חמור דאין לו הפרה פריצותא היא וקנסוה רבנן שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים כו'. ע"כ:
כל נדר שצריך חקירת חכם כגון אותם שאין בהם ענוי נפש שאין הבעל מפר לא יחזיר שאם אתה אומר יחזיר כשתנשא לאחר יאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר כזה איני מגרשה נמצא הגט בטל ובניה ממזרים לפי' אומרים לו אפילו חכם מתירה אינה חוזרת לך. ושאינו צריך חקירת חכם אלא הוא עצמו יכול להפר יחזיר דכשתנשא לאחר אינו יכול לקלקלה דאמרינן ליה אי משום נדר אתה מוציאה היה לך להתיר נדרה. לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך שהצריך חקירת חכם היה יכול להחזיר לפי שאינו יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שיכול חכם להתירו לא הייתי מגרשך שאפילו הוא יודע כן היה מגרשה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אלא למה אמרו נדרים הצריך חקירת חכם לא יחזיר מפני זה שאינו צריך שיכול לקלקלה כו'. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל הריטב"א בחידושיו פרק השולח ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם פי' כגון נדרים שאין בהן ענוי נפש וכו'. לא יחזיר דכיון שאינה יכולה להפר נדרה אלא ע"י חרטה לפני חכם חיישינן לקלקול' שיאמר הבעל אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר זה לא הייתי מגרש' וקסבר ר"מ אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ונמצא גט בטל אבל נדר שאין צריך חקירת חכם יחזיר דלא מצי לקלקל' שהרי היה יודע שיכול להפר ולא הפר.

וי"מ נדר שאין צריך חקירת חכם כגון שתלה הנדר בדבר שאמר' קונם מחמת שהכה את בנה או שגנב את כיסה ונמצא שלא הכה ולא גנב דבהא כולי עלמא ידעי שאינו נדר והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין אגלאי מלתא דלא מחמת כך גירש' אלא עילה מצא לגרש אמר רבי אלעזר לא אסרו זה וכו'. פי' לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך פי' דהיכא דצריך חקירת חכם לא מצי אמר אלו הייתי יודע וכו' שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו כו' אבל כשאינו צריך יכול לקלקל' דאמר אלו הייתי יודע וכו' שיש הרבה שאינם יודעים שיוכל הבעל להפר לה בלא חרטה וכדתנן יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין וגזרו צריך אטו אינו צריך והני מילי גבי נדר אבל גבי ש"ר כל היכא דכפליה לתנאיה לכ"ע כת"ק סבירא להו דלעולם לא יחזיר והיכא דלא כפליה לתנאיה לרבי מאיר דבעי תנאי כפול כיון דלא כפליה לתנאיה יחזיר דלא מצי מקלקל לה לרבנן דלא בעו תנאי כפול לא יחזיר דמצי לקלקלה. ע"כ:
עוד כתב הריטב"א וז"ל וא"ת האי נדר דמפליג ביה ר"מ בין צריך חקירת חכם לאינו צריך היכי דמי אי כפליה לתנאי' יאמר לה אם יתקיים הנדר יהא גט ואם לא יתקיים לא יהא גט אפי' שאינו צריך חקירת חכם לא יחזיר דמצי מקלקל לה דאזלא גבי חכם ושרי לה נדרה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים ואי לא כפלי' לתנאיה אין התנאי כלום דרבי מאיר תנאי כפול בעי הלכך אפילו צריך חקירת חכם נמי יחזיר דלא מצי מקלקל לה אלא מסתברא דהכא לאו בדאמר לה אם יתקיים הנדר יהא גט ואם לא יתקיים לא יהא גט אלא הב"ע כגון שאמר לה משום נדר אני מוציאך שאלמלא נדר זה לא הייתי מוציאך ומיירי בדכפליה לתנאיה אבל היכא דלא כפליה לתנאיה אפילו גבי צריך נמי יחזיר דלא מצי מקלקל אבל אם אמר בפי' אם יתקיים הנדר יהא גט לרבי מאיר לאו כלום הוא דבעינן תנאי כפול ולרבנן הוא תנאי ולא יכלה לאנסובי ביה בהאי גיטא דחיישינן דילמא לא מקיים נדרה ובטל גיטא למפרע:
וז"ל הרא"ש משום נדר לא יחזיר אית דמפרשי בפרק השולח משום קלקולא חיישינן שמא ימצא ש"ר שאינו אמת או תלך אצל חכם ויתירה מקלקלה ואומר אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ונראה דבשביל אותו קלקול אין הגט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט אם הש"ר אמת יהא גט כדאיתא בגיטין שצריך לומר משום ש"ר אני מוציאך ואין זה תנאי דר' מאיר דבעי תנאי כפול ואף לרבנן נמי אין זה לשון תנאי ואין לומר הואיל וגלי דעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם הש"ר אינו אמת חשבי' ליה כתנאה מידי דהוה אזבין ולא איצטריכו ליה זוזי לקמן בפרק אלמנה נזונת וכן ההוא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דלא הוי זביניה זביני הואיל וגלי דעתיה דגבי איסורא לא אזלינן בתר גלוי דעת דהא גבי שכיב מרע אם עמד חוזר במתנתו וגיטו הוי גט אם לא התנה אלא ודאי אין כאן ממזרות.
אלא הא דאמרו רבנן לא יחזיר כדי שלא יוציא לעז על הגט קודם שתנשא כדי שתחזור לו והיא לא תחוש על דבריו ותנשא ואף לכשתנשא יוציא לעז שמא יהא סבור שמותרת לחזור לו לפי שהיא שוגגת ויהיו סבורין העולם שהלעז לעז ויאמרו שהגט בטל ובניה ממזרים והשתא דאמור רבנן לא יחזיר לא יוציא לעז. ולפי זה אין צריך הטעם שפרש"י ז"ל דלהכי לא יחזיר דהשתא לא חיישינן תו לקלקולה כיון דלא חש לבדוק אם הש"ר אמת אם לאו אלא כדפרישי' כיון דאסור' לחזור לא יוציא לעז וגם צד ממזרות ליכא כיון דליכא תנאה דאי הלשון שאמר משום ש"ר אני מוציאך הוי תנאה מה הועילו חכמים במה שאמרו לא יחזיר וכי אם היה מתנה בהדיא אם הש"ר אמת תהא מגורשת ואם לאו לא תהא מגורשת יהא התנאי בטל על ידי שלא יחזיר ועוד מאי טעמא למאן דלא חייש לקלקולא כיון דהתנה בפי' אלא ודאי תנאה לא הוי וליכא חשש ממזרות כלל ע"כ. וכן כתבו התוספות:

מאי טעמא דר' יהודה כו'. ואיכא למידק למה לי לאתויי הך שקלא וטריא דרבי יהודה הכא בענין שמועתנו לייתי בקוצר פלוגתא דר"מ ורבי אלעזר וי"ל דלהכי מייתי האי טעמא לאורויי דפליגי רבי מאיר ורבי אלעזר באדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דהוה אמינא דטעמייהו דרבי מאיר ור' אלעזר משום פריצותא שלא יהו בנות ישראל פרוצות ור' מאיר סבר דבנדר דצריך חקירת חכם איכא פריצותא טפי שנדרה נדר שלא יוכל הבעל להפר אלא צריך חכם להתיר ור' אלעזר סבר אדרבא איפכא מסתברא דבנדר שאין צריך חקירת חכם איכא פריצותא טפי דעיילה נפשה לאדורי נדר ענוי נפש או דברים שבינו לבינה ולכך יש לנו לקונסה טפי אבל נדרים דעלמא ליכא פריצותא כולי האי דעבידי למנדר ואפילו הכי אסרו מפני שאינו צריך פירוש קנסו צריך מפני שאינו צריך ומעתה אף רבי יהודה מצינן למימר דס"ל נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולהכי מחלק בין נדר שידעו בו רבים לנדר שלא ידעו בו רבים דהיכא דידעו בו רבים איכא פריצותא טפי אף על גב שיש לו הפרה אבל השתא ס"ל לתלמודא דאין לחלק בנדרים אלא היכא דנדרה נדר דאין לו הפרה ככל הנדרים ליכא פריצותא ולא קנסוה טפי אלא היכא דנדרה נדר שאין לו הפרה וע"כ ס"ל לרבי יהודה דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה והילכך אף ר"מ ור' אלעזר לא פליגי בטעמא דפריצותא אלא בטעמא דקלקולה ובהכי פליגי אי אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד או לא כנ"ל.
ואם תשאל היכי מצינן למימר דטעמא דר' אלעזר משום פריצותא אי בצריך ליכא פריצותא אמאי גזר בה אטו אינו צריך. תשובתך איברא דבכל נודרת איכא פריצותא אלא דאין בה פריצותא כולי האי עד דקנסה שלא יחזיר אלא משום אינו צריך קנסינן בכל הנדרים דלא יחזיר:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ז/דף_עד&oldid=1055214"